<h1>שו"ת הרשב"א חלק ג</h1>
<h2>סימן א</h2>
מונטסון. שאלת: יתומים קטנים שהניח להם אביהם שטרי חוב על אחרים, והלווים טוענין: פרענו כך וכך, ואלמנת אביהם אומרת: אמת הוא שפרע כך; מי מהמנ*א או לא?
תשובה: אינה נאמנת; ולא שייך למימר בכי הא משום קנוניא כמו שאמרת, אלא אינה נאמנת כלל מן הדין דאשה אפי' דין עד אחד אין לה. וזה ברור.
<h2>סימן ב</h2>
+(עיין בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' ס"ד וצ"ה). (הובאה בקיצור בב"י חת"ם סי' מ"ג).+
לארדה. שאלה: שטר שיש בו מחקין, ושכחו העדים ולא קיימים /בד"ל תקל"ח: קיימום/ בסוף השטר, וכתבו: שריר וקיים, וחתם העד האחד, וקודם שיחתום העד השני ומצאו /בד"ל תקל"ח: מצאו/ שלא קיימו המחקים. הודיענו מה תקנה יש בו, כי שמעתי שיכולין לכתוב אחר חתימת העד הראשון: אנחנא סהדי חתמנא על שטרא דנא דכתוב ביה מחקא כך וכך, ואחר יחתום העד השני, ולא ידעתי ראיה לזה. הודיעני הלכה למעשה.
תשובה: תחילת כל דבר אודיעכם תקנתו של שטר זה הלכה למעשה. אם יצטרכו לכך יכתבו: אנחנא סהדי לבתר דחתום חד מוננא /בד"ל תקל"ח: מיננא/ עד שלא קיימנו בין /בד"ל תקל"ח לא מופיעה מלה זו/ כך וכך מחקין דאית ביה קיימנום כדחזי, והכל שריר וקיים, ויחזרו ויחתמו שניהם. אבל מה ששמעתם שאף עפ"י שלא חזר הראשון לחתום כשר, והוא שיכתבו כן בין סהדא לסהדא, בשמי שמעתים /בד"ל תקל"ח: שמעתם/ שאמרתיה על מעשה שהיה, שחתם האחד ונמצא שלא קיימו גרדין וביני שיט' דאית ביה, ובעל השטר על הדרך ולא יכול להתמהמה עד שיכתבו שטר אחר. ואמרתי אני שיכולין לכתוב ולקיים הכל, ושיחתמו שני העדים אחר כן, ושיזכירו קודם חתימתן מה שאירע והגרדין וביני שיט' שיש בשטה פלונית ובשיטה פלונית ואחר כך יחתמו שניהם, וכמו שכתבתי לכם למעלה. עוד אמרתי שאפי' לא יחזור השני לחתום כשר; וכיצד יעשו? יכתבו בין סהדא לסהדא: אנחנא סהדי חתימנת /צ"ל: חתימנא/ על שטרא דנא דאית ביה גרד כן וכן בשיטה פלונית וביני שיט' כן וכן בשיטה פלונית, ויחתום השני אחר כן. ודייקנא לה מדגרסי' בריש פ"ו /בד"ל תקל"ח: פ*רק/ גט פשוט /ב"ב קס"ד/: הוא על הנייר ועדיו על המחק, כשר. ואמאי, ליחוש דילמא מחיק ליה לעילאי וכתיב מאי דבעי, והוה ליה הוא ועדיו על המחק? ופרקינן, דכתיבי הכי: אנחנא סהדי חתימנא על מחקא ושטרא על ניירא. ואקשינן: דכתיבי היכא; אי תתאי, גאיז ליה, אי עילאי, מחוק ליה? דכתבי בין סהדא לסהדא. ואקשי' תו: א"ה =אי הכי= אימא סיפא: הוא על המחק ועדיו על הנייר, פסול; אמאי? נכתוב הכא /צ"ל: הכי/: אנחנא סהדי חתימנא על ניירא ושטרא על מחקא. סוף סוף מחק ליה, כלומר מחיק ליה לשטרא וכתיב מאי דבעי. אלמא, הוא על הנייר ועדיו על המחק, כי כתבי בין סהדא לסהדא, אע"ג דלא חתי' אלא חד לבסוף, כשר, ולא חיישינן למימ' דלא מסהיד על כך אלא חד סהדא. וחד סהד*א לאו כלו*ם הוא, דהא קא מסהיד האי בתרא מיהא מיהא /אולי טעות דפוס/ דתרווייהו הוזקקו לכך וכתבו כן, ולולי שהיה כן לא היה הוא מעיד כן וחותם. דלא תימא דחד סהדא הוא ולא מהימן, דחד סהדא ודאי מהימן דבר תורה דקם הוא לשבועה מיהא, וממונא נמי מפקינן אפומיה לפעמים כענין /ב"ב ל"ג:/ נסכא דרבי אבא. ואפילו בערוה החמורה האמינה תורה עד אחד לענין קנוי וסתירה, ולא אמרינן חד סהדי שקורי משקר; וכיון שכן, הנדון שלפנינו דכותה. וא"ת =ואם תאמר= אינו דומה דהוא על הנייר ועדיו על המחק כי כתבי הכא הרי הוא כאלו הראשון נמי מעיד כן, דכיון שחתם הוא על המחק, סתמא דמילתא לא חתם אלא על דעת שיכתוב הוא וחברו השני כן בין שיטה לשיטה; דאי לא, היאך חתם הוא על המחק ושלא כדין? אבל כאן מאן לימא לן שהיו מחקין ותליין אלו בשעה שחתם הוא; דילמא לא, וסהדא בתרא לחודיה הוא דמעיד כן ומשוי ליה שטרא ולא מהימן; הא ליתא! דאי משום הא, היכי מקשינן מסיפ*א דהוא על המחק ועדיו על הנייר פסול; אמאי, נכתוב: אנחנא סהדי חתימנא על ניירא ושטרא על מחקא. ומאי קושיא, דשאני התם דסהדא קמא חתום אמחקא, ואי לאו דעתיד למכתב ולאסהודי דתרווייהו חתמי אמחקא ושטרא אניירא אף הוא לא חותם אמחקא, וכדאמר. אבל הכא דילמא כשחתם הוא אניירא שטרא נמי הוה אניירא, וסהדא בתרא הוא דחא /בד"ל תקל"ח: דקא/ מסהיד על כך, והאי סהדא שקורי משקר. אלא נראה ודאי דלא שנא. זו היא שאמרתי להלכה אבל לא למעשה, וכבר נחלקו עלי קצת מחכמי הדור בזה בדברי פה ובלי נתונ' /נ"ל שצ"ל: נתינ*ת/ טעם וראי' רק שהיה הדבר חדש בעיניהם.
<h2>סימן ג</h2>
לדוד סאשר /בדפוס לבוב תקע"ב: לדודס אשר/ בצרפת, לרב רבי שמעון בן הרב רבי יצחק בן הרב ר' יקותיאל, זכר כולם לברכה.
שאלת: על דבר שטר מתנה מוקדם אשר הסופר היה לו לכתוב: חמשים ושמונה, וכתוב: חמשים ושבע, וטעה בזאת, מפני שכל שאר שטרות שהיה כותב כתוב היה בהם: חמשים ושבע מזמן אלול, ובחדש תשרי כמו כן כתב חמשים ושבע. ואמנם מתוך השטר נראה כי זה היה טעות סופר כי כתוב בשטר: ותנו לו לפלוני חתני, ובזמן השטר לא היה חתנו בזמן המוקדם. והנה בשטר חתום גדול הדור מורני /בד"ל תקל"ח: מורנו/ הרב רבי יוסף זלה"ה בן הרב בנבנשת איש"ט, נודע בחסידות ויושב בחדרי התורה, והנה יש מקרובי המקנה המתנה אשר בקשו עלילות וסבות גרועות לבטל כח השטר. ותפשו להם פשט מתני' דשביעית: שטרי חוב המוקדמין פסולין. ואלו שוטטו ברחובות תבונתם השכילו, כי ימצאו אשר לא בדעת דברו ולא בשכל פתרו. כדאיתא בפירקא דרביתא /ב"מ עב/ בדברי גאוננו התייר הגדול רבנו שלמה נ"ע, על הא דמייתי מתני' דשביעית דשטרי חוב המוקדמין פסולין; נהו /שמא צ"ל: נהי/ דלא גבי מזמן ראשון, מזמן שני מגבי גבי. ואמר ריש לקיש כמחלוקת שנייה /צ"ל: במחלוקת שנויה/ ור' מאיר היא. ושם פי' גאונינו דלא גבי ממשעבדי, הא מבני חרי מגבי גבי. ור' יוחנן דאמר אפי' תימא רבנן, אין סברא שיחמיר ויפסול אליבא דרבנן יותר מר"ל =ריש לקיש= אליבא דר' מאיר. ועוד ראה ראינו דברי רבינו יהודה בר' נתן כן. ועוד שוטטני /שוטטנו/ בספרי הגאונים ז"ל ומצאנו ספר המימני, ראש לכל הספרים, וחברו אבי השכל הגאון רבינו משה ב"ר מיימון /הלכות מלוה ולוה, פכ"ג, א'/, וזה לשונו: שטרי חוב המוקדמין פסולין, שהרי טורף בהן מן הלקוחות שלא כדין, ולפיכך קנסו אותו חכמים ז"ל ולא וגבה /צ"ל: יגבה, וכן כתוב ברמב"ם/ משטר מוקדם אלא מבני חורין, גזירה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו. עד כאן לשונו. ואחרי אשר מצאנו כן בדברי רבותי' ז"ל חפשנו לצרף דבריהם בכור הספר ולבחנם במצרף הדעת. והבאנו ראיה לדברי רבותינו ז"ל מהדא דקאמר: נהי דלא גבו מזמן ראשון, מזמן שני מגבי גבי; ולמה לא פריך: נהי דלא גבי ממשעבדי, מבני חורי מיגבי גבי; א"כ ודאי פשיטא ליה לספר דגבי מבני חרי לכל הפחות. ויש טעם גדול בדבר, דפשיטא ליה לספר כאשר בארתי, דהא לא גרע ממלוה על פה, ואף אם פסלינן האי שטרא למגבי ביה, ידענא דדברי השטר כנים ונכונים. והאריכו בתוספות היאך עדותן קיימת, אמנם אין צריך לנו עתה להאריך בזה. ועוד: דטעמא דר' יוחנן הוי משום גזירה שמא יגבה, ולית ליה טעמא דקנסא, דהא מוקמי מתני' אליבא דרבנן דלא קנסי היתירא אטו איסורא, ואי עבדי רבנן תקנתא דלא ליגבי כלל ממשעבדי, תו ליכא למגזר שמא יגבה מזמן ראשון. ואין לפרש, דגזר זמן שני ממשעבדי אטו זמן ראשון, ובני חרי אטו זמן שני, דא"כ הוה להו שתי גזירות, ואלו ר' יוחנן חד גזירתא קאמר. וליכא למיגזר בני חרי אטו משעבדי; חדא, דזה חסר מן הספר, דר' יוחנן קאי על הא דמקשינן לעיל: נהי דלא גבי מזמן ראשון, מזמן שני מגבי גבי, ועל זה בא ר' יוחנן לתרץ דלכך לא גבי מזמן שני, שמא יגבה מזמן ראשון, אבל מבני חרי לעולם גבי, דמזה אינו מדבר כלל. ועוד: דכמו כן דאין למיגזר קרנא אטו ריביתא, משום דלא דמי האי להאי, כמו כן ליכא למיגזר בני חרי אטו משעבדי, דהא אליבא דרבנן מוקי לה ר' יוחנן דאמר: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. ועוד ראיה ברורה דאיתא שם: ההוא דמשכן ליה פרדסא לחברי', אכלה תלת שנין, אמר ליה: אי מזבנה ליה ניהליה, מוטב; ואם לא, כבישנא שטר משכנתא ואמינא: לקוחה היא בידי. אזל אקנייה לבנו קטן. זביני לא הוו זביני. זוזי מאי: כמלוה בשטר דמי וגבי ממשעבדי, או כמלוה על פה דמי ולא גבי ממשעבדי? ומאי שנא מדרבי יוסי וכו'. התם ניתן ליכתב, הכא לא ניתן ליכתב; פי' ולכך לא גבי ממשעבדי. א"כ, חזינא דטעמא דלא ניתן ליכתב לא שייכא רק לענין משעבדי. ובתר הכי פריך: אלא הא דאמר רבי יוחנן: גזרה שמא יגבה מזמן ראשון, לימא הא לא ניתן ליכתב. א"כ, ודאי ר' יוחנן לא גזר רק לענין משעבדי; דאי גזר אף לענין בני חרי, מאי פריך: לימא זה לא ניתן ליכתב, הלא טעמא דלא ניתן ליכתב לא שייכא רק לענין משעבדי? אלא ודאי דאף ר' יוחנן לא גזר אלא לענין משעבדו /צ"ל: משעבדי/, והשתא פריך שפיר. ועוד: היכא דמוכחא ההקדמה מגו שטרא כשר אף למיגבא ממשעבדי כשטר חוב או כשאר שטרי אחריות, דהא טעמא דר' יוחנן הי*ה משום גזרה שמא יגבה מזמן ראשון, והיכא דלא שייך למגזר שמא יגבה מזמן ראשון, כגון דמוכחא מגו שטרא ההקדמה, תו לא שייך למגזר וגבי ממשעבדי מזמן שני. עוד ראיה ברורה דהיכא דמוכחא ההקדמה מתוך השטר, דבכך לית ליה דין מוקדם, מהא /ב"ב קע"א/: כתוב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי ר' יהודה מכשיר, ור' יוסי פוסל. אמר ליה ר' יהודה לרבי יוסי: והלא מעשה בא לפניך בצפורי והכשרת? אמר ליה: לא הכשרתי, ואם הכשרתי כזה הכשרתי. פי*רוש, דר' יהודה מכשיר משום דסבירא ליה מאוחר כשר ואזלינן בתר אכשורי שטרא; וכיון דאיכא למימר דמוקדם הוא, ואיכא למימר דמאוחר הוא, מכשרי*נן ליה. ור' יוסי פוסל משום דסבירא ליה דאף מאוחר פסול; ואפי' הכי קאמר: ואם הכשרתי כזה הכשרתי. פי*רוש, לעולם בשאר שטרות פסולה אף במאוחר, ושאני הכא דהכשרתי משום דמוכח מגו שטרא דמוקדם הוא או מאוחר. א"כ ראיה דהיכא דניכר מתוך השטר דמוקדם הוא דכשר, דכך לית ליה לר' יוסי מאוחר כמו מוקדם אליבא דידן, ואפי' הכי קאמר דהיכא דניכר מתוך השטר דכשר. וכן פי' רבינו שמואל נ"ע. וכן איתא בהדיא בפרק גט פשוט: הכל מודים שאם הוזקקנו לעונתי /צ"ל: לעונתו/ של שטר זה, ונמצאת עונתי /צ"ל: עונתו/ מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי, ששטר מאוחר הוא וכשר; לא נחלקו אלא בשטר מאוחר דעלמא: ר' יהודה לטעמיה, דאמר: אין כותבין שובר, ור' יוסי לטעמיה, דאמר: כותבין שובר. וא"כ אוכחנא שפיר דאף כי אמינא דשטר מאוחר פסול, היכא דמוכח גו /צ"ל: מגו/ שטרא מכשרינן. וכן ענין מוקדם כדפרישית. ועוד: היכא דחתים ביה גברא רבא ודאי לא מיפסל, כדאמרינן /ב"מ ס"ח ב'/ עלי שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד: רב עיליש גברא רבא הוא ואסור' לאינשי לא הוה ספי. ואי לאו דרב עיליש גברא רבא הוא, מפסלין שטרא, ומשום דרב עיליש גברא רבא, מכשרי ליה. וכ"ש היכא דגברא רבא חתים ביה. וא"כ בשטר שכתוב חתני וידוע שלא היה חתנו, ועוד דנישואין קלא אית להו, אוכחנא דלית ליה דין מוקדם. ועוד, דגברא רבא חתים ביה. ועוד, דודאי בשטר מתנה שאין בו אחריות לא שייך דין מוקדם כלל, דהא רבי יוחנן לא גזר אלא גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, והיכא שאין בו אחריות לא שייך למיגזר. ועוד ראי' מן הירושלמי דשביעי', דאיתא שם: ר' יוחנן אמר: פסולין ממש, וריש לקיש אמר: וגובה מכאן ולהבא. ושם פי' רבינו שמשון ב"ר אברהם, דפלוגתא דפליגי בירושלמי דשביעית היא הפלוגתא דפליגי במסכת בבא מציעא בפרק איזהו נשך, וצריך פי' לפי'; דהא בפרק איזהו נשך לא פליג אלא דמר מוקי למתני' אליבא דר' מאיר ומר מוקי לה אליבא דרבנן, ובירושלמי פליגי דמר אית ליה פסולין ממש ומר אית ליה דגובה מכאן ולהבא. אלא ודאי הכי ר"ל =רצה לומר= הירושלמי, דודאי בין ר' יוחנן בין ריש לקיש לא פליגי בפי' מתני', אלא בירושלמי פליגי מן הפסק והדין. וה"פ =והכי פירושו=: ר' יוחנן אמר: פסולין ממש; כלומר, הדין כך הוא דהשטר פסול ממש ולא גבי ממשעבדי דחשבינן שטרא כמלוה בעדים, דהא מוקי ר' יוחנן למתני' אליבא דרבנן א"כ הלכתא כותיה. ור"ל =וריש לקיש= אמר: וגובה מכאן ולהבא; פי': כן הדין נותן דגובה מכאן ולהבא, דהא איהו מוקי למתני' כרבי מאיר, ולית הלכתא כותיה דר' מאיר דאין הלכה כר' מאיר בקנסותיו אלא כרבנן דלא קנסי'. וא"כ דין הוא דכשר מכאן ולהבא, דודאי בדבר שאין בו אחריות לא שייך. ואף ר' יוחנן מודה כן, דמקשה רבי יוחנן לריש לקיש: והא תני פרוזביל /שמא צ"ל: פרוזבול/ בין מוקדם בין מאוחר כשר ואף אתה אומר בשאר שטרות כן. מה בין פרוזביל מה בין שטר? א"כ משמע מדמייתי ר' יוחנן הא במתניתא /צ"ל: דמתניתא/ דסברא ליה כותיה, דאי לא סבירא ליה כותיה מאי פריך מאותה מתני', הלא מי תניא דהא מוקי מתני' דשביעית אף אליבא דרבנן, וא"כ האי מתניתין דמייתי ר' יוחנן אמאן תרמייה דכל שכן דלא אתיא כר' מאיר. אלא ודאי סבירא ליה דהלכתא היא; ואע"ג דפליג עליה דמתני' דשביעית דתנינו הכי: פרוזביל המוקדם כשר והמאוחר פסול, ההיא אתיא כר' מאיר, ומתני' אתיא כרבנן. ואע"ג דמוקי מתני' דשטרי חוב המוקדמין פסולין אפילו אליבא דרבנן, הוי משום דשייך למיגזר גבי משעבדי, אבל פרוזביל לא שייך למיגזר לענין משעבדי, דהא פרוזביל אינו חל אלא על מלוה על פה או על מלוה בשטר שלא באחריות. וכן איתא בהדיא בירושלמי דשביעית עלי מתני' דפרוזביל חל בין על מלוה על פה בין על מלוה בשטר. ופריך בירושלמי: מלוה בשטר לא יהא אלא משכון? אמר רבי יוחנן: תפתר בשטר שאין בו אחריות. א"כ חזינא דפרוזביל לא שייך רק לענין בני חרי, ולכך ניחא הא דפרישית. ועוד ראיה דבדבר שאין בו אחריות לא שייך ביה דין מוקדם, מדפריך ר' יוחנן: מה בין פרוזביל מה בין שטר? א"כ סבירא ליה דפשיטא דיש לחלק כדפרישית. ועוד ראיה דבדבר שאין בו אחריות דלא שייך ביה דין מוקדם, מדאמר בירושלמי דשביעית: הוון בעי למימר מאן דאמר כשר משום מוקדם, ומאן דאמר פסול משום מאוחר, אלא מאן דאמר פסול משום מזוייף. ומנא ליה לתלמודא הכי דפסול הוי משום מזוייף ולא משום מאוחר? ומאי שנא משטרי חוב דפסולו הוי משום מוקדם, ולזה (ומזה /כנראה שמלה זו צריכה להיות מוקפת בסוגרים/) לא קא מפרש דטעמא הוי משום מזוייף, דודאי טעמא דשטרי חוב המוקדמין הוי משום הקדמה. וכן איתא בהדיא בתלמוד שלנו: ר' יוחנן אמר: גזירה שמא יגבה מזמן ראשון. אם נפרש דהתלמוד ירושלמי מפרש ענין פרוזביל משום דקדים הוא במתני' וה"ה לשטר חוב, ונפשא /צ"ל: ונפשט/ מילתא דרבי יוחנן בתלמוד שלנו הכי: גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, פי' כיון דאיכא נפקותא בשטרא חיישינן דכמו כן דילמא זייפי זייף; א"כ, כל שטר מקויים אין חששא להקדמתו. ואמנם אין פי' מילתא דר' יוחנן כדפ' עתה, הא דר' יוחנן לא פסיל רק לענין משעבדי כמו שבארתי כבר. וכן פי' לנו מורנו ה"ר משה נ"ע מקוצי בספרו אשר עשה על פי גדולי דורו ובהסכמתם, דודאי שטר מוקדם לא מפסיל רק לענין משעבדי. והנה שלחתי אל מורנו ה"ר שלמה שיחי' מכרך לונדון, ואל מורינו ה"ר ברוך שיחיה מבוזנינא, ואל מורינו ה"ר אליעזר הכהן, ואל מורינו ה"ר יצחק שיחיה, והורו בדברי המכתב הלזה ושפטו כמשפטי וכל אחד מהם הביא ראיות גדולות וטעמים גדולים לדברי. אמנם את דבריהם לא כתבתי פן יהיו עליך לטורח, כי על הראשונים אנו מצטערים. וגם מורי ורבי אחי הרב ר' מתתיה שיחיה הביא ראיות גדולות לדברי. ועוד שוטטתי ומצאתי ראי', דבשטר מתנה לא שייך דין מוקדם, דהא תני: שטרי חוב המוקדמין פסולין, ולא קאמר כל שטרות המוקדמין פסולין, ואי משום פרוזביל לימא כל שאר שטרות המוקדמין פסולין, ואי משום שטרי מקח וממכר דאף המאוחרין פסולין. מכל מקום, לר' יוחנן ור"ל =וריש לקיש= לימא: כל שאר שטרות, דהא ע"כ =על כרחך= לית להו שטרי מקח וממכר פסולין המאוחרין, דלא חיישי לחששא דרב המנונא: זמנין דזבין ליה ארעא בניסן וכו'. דאי חיישינן להאי חששא דרב המנונא, תקשי להו האי דפריך הספר: אי הכי שטרי הלואה נמי וכו'. ולא נוכל לתרץ אליבא דידהו: קסבר אין כותבין, כמו שמתרץ אליבא דרב המנונא, דהא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו: כותבין שובר. אלא ודאי לא חיישינן להאי חששא דרב המנונא, ולכך לא קשה מדי דשטרי מלוה, ואם כן אף בשטרי מקח וממכר סבירא להו לר' יוחנן וריש לקיש דמאוחרי כשרין. וא"כ, לדידהו לימא כמתני' וכל שאר שטרות. אלא ודאי איכא שטר מתנה דכשר לגמרי. ונא רבינו שיחיה יגלה אזנינו ויסיר מסו' הספק מעל פנינו, אם כשר הדבר להכריח בדין יודעים את העדות לכתוב ומפני כי יגורה /אולי צ"ל: יגורתי או יגורנו/, פן נצטרך להביא בהכרחת איש ריבי להביא' ראיותינו בדיני העכו"ם נכנסנו בשער הבקשה בזאת שימשך רבנו בעטו, ויחתום בטבעתו, בכח גזירת משפטו על כל היודעים את הדבר מענין שטר המתנה שעשה ר' נתנאל בן ה"ר יוסף אל שמשון בן הרב ר' יצחק, מהיום ולאחר מיתה, שיבאו ויעידו ויכתבו שטר חדש מזמן הקנין. כדאמר להו רבא בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקניאתא: אי ידיעתו /צ"ל: ידעיתו/ יומא דקניתו ביה כתובו. ובדבר שאין בו אחריות ודאי ליכא למיחש למידי למכתב יום הקנין. וכן יש לנו פסק מן מורינו הרב ר' שלמה מכרך לונדון ומן מורינו ה"ר ברוך, מבוזנינא שיחיה. עכ"ל /התשובה, לשאלה בשו"ת ג' היא שו"ת ד'/.
<h2>סימן ד</h2>
/השאלה לתשובה בשו"ת ד' היא שו"ת ג'/ תשובה: תחילת כל דבר נראה לי שאפשר לקיים המתנה. אבל נראה לי דלא משום הראיות דהביא מר, ואעפ"י שאמרת שבקעו בהם הגבורים והודו בהם מהרמ"ק /בדפוס לבוב תקע"ב: מהרמנק/ והרמנתם ארין בהם שהאמת אהוב. ואומר אני כי מה שכתבת במתני' דשטר /צ"ל: דשטרי/ חוב המקודמין פסולין, דלאו פסולין לגמרי קאמר, אלא לגבו /צ"ל: לגבי/ משעבדי לבד, אבל מבני חרי מיגבא גבי, כן האמת וכן מסור בידינו. ומצד הראיות שכתבת אלא שחוזרין לדקדק שהשטר הזה יש לפוסלו לגמרי, שהעדים שהקדימוהו נפסלין, וכמי שאין כאן עדים, אלא שטר בלא עדים, ואנן רגילין לתרץ: דהכא בשטרי דלא אקניאתא, וכתבו שטר ללווה אעפ"י שאין מלוה עמו, וכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, וכל מאן דעבד כאביי דאמר: עדיו בחתומיו זכין לו, ולא ידע בדרב אסי לא מפסיל, ולאו רשע מיקרי. אי נמי: כשהיו אנוסין מחמת נפשות, ונודע הדבר על פי עדים אחרים שהעידו שהקדימו על יד /צ"ל: ידי/ אונס נפשות. ואי נמי: אפילו על ידי עצמם וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, הכין איתא בירוש', דאמרינן התם: שטרי חוב המוקדמין מאן מודע, רבי שמעון בא בשם ר' יוחנן: הן הן עדיו.
והאמר ריש לקיש: עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד? התם באומר: לא חתמנו, אבל הכא באומר: על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו; כלומר, ובשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ואם כן, שטר זה הנדון לפנינו פסול הוא לגמרי, שלא היו אנוסין מחמת נפשות להקדימו ונפסלו בהקדמתו. ואעפ"י שהרב שנודע בחסידות חתום בו, זאת לא מצאנו שנכשיר בכענין זה. ואפילו תמצי לומר שחסידותו מעידה על טעותו, מה נעשה לעד השני, שמא בכונה הקדימו ואין כאן שטר אלא בעד אחד, ואין הרב מציל את חברו.
גם מה שהבאת לראיה /ב"מ ס"ח ב'/ ההיא דרב עיליש, ולומר: שכל שהוא גברא רבה, תולין בו בטעות, דגברא רבא לא עביד איסורא, אין נראה לי ראי' לתלות בטעות מה שהוא מפורש שאינו האמת. ואי אפשר לאוקימו כמו שכתוב בשטר, אבל ההיא דרב עיליש אפשר לפרושי ולאוקומי מה שכתוב בשטר העסק ובהיתר, וכמה פירושין קבלנו בו מרבותינו ז"ל.
ואני פרשתי בו לשון אחר, דהכי קאמר: אי איניש אחרינא הוה, הוה אמינא שטרא דוקא ותנאי של איסור הוא ושטרא פסילא הוא, והילכך מהדרינן האי עיסקא אעיקרא דעיסקא, דהיינו: פלגא מלוה ופלגא פקדון, ואי מטא ביה הפסד לא שקיל מידי עסקא אלא פלגא בהפסד. אבל השתא דרב עיליש גברא רבה הוא אמרינן: שטרא בתנאי היתר נעשה, שכך התני /צ"ל: התנה/: פלגא באגר ובהפסד, כלומר, איזה שאבחר אני: או פלגא באגר, או בהפסד, ואי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד, ואי פלגא בהפסד תלתא באגר. ועכשיו דמטא ביה הפסד לירדי מידי עיסקא תרי תילתי, דאילו הוה רב עיליש חי הוה בורר לנפשיה פלגא באגר, ולירדי מרי עיסקא תרי תילתי בהפסד.
ועוד: דבשטרי חוב המוקדמין דמגבינן בהו מדינא אפילו ממשעבדי ומזמן שני, לאו למימרא שיהא השטר כשר ושיהא ראוי לקיימי /צ"ל לקיימו/, דהא פסולין קתני; אלא משום דניתן ליכתב מזמן שני, מגבינן ביה מזמן שני אפילו ממשעבדי, דהא אית ליה קלא משעת חתימתו, והילכך גובין בו מזמן חתימתו. דאפילו מלוה על פה היה ראוי מן הדין לגבות ממשעבדי, דשעבודא דאורייתא, אלא משום תקנת הלקוחות דלית ליה קלא, ואי לאו משום קלא לא נתן מידי בין מלוה על פה למלוה בשטר. דהא מוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, משום דמכירת קרקעות קלא אית ליה. והילכך, לגבות גובה מזמן שני ואפילו בשטר מוקדם ואפילו מן הלקוחות.
מיהו, השטר בעצמו פסול ואין מקיימין אותו; וכן כל שטר מתנה ומכר מוקדם פסול ונקרע. ומאי דכתב מר נמי, דהיכא דמוכחא מילתא דמוקדם הוא כשר, והבאת ראיה /ב"ב קע"א/ משטר שזמנו כתו' בשבת או בי' בתשרי דמכשר ר"י כמוקדם אף על גב דמאוחר דעלמא פסול /צ"ל פסל/ ר' יוסי דאלמא כל היכא דמוכח בין מאוחר בין מוקדם כשר, חס לי' למר למימר הכין. ובהדיא אמר התם ר' פדת: הכל מודים שאם הוזקקו לעונתו של שטר ונמצ*את מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי, ששטר מאוחר הוא וכשר.
אלמא, לא הכשירו אלא בשאני /בדפוס לבוב תקע"ב: בשאנו/ אומרים ששטר מאוחר, יתו /בדפוס לבוב תקע"ב: ותו/ ליכא למיחש אפילו לרבי יוסי דאית ליה כותבין שובר, דאפילו כביש ליה לשטר חוב וכתיב שובר ליכא למיחם /בדפוס לבוב תקע"ב: למיחש/, דלעולם כי מפיק ליה לא גבי, דמתוכו נכר דשלא בזמנו נכתב ואחרוהו וכתבוהו. וטעמא דמילתא משום דמספק לא פסלינן סהדי, והילכך כיון דלא איכתיב בזמנו ואיכא למימר מוקדם הוא או מאוחר הוא, תלינן דמאוחר הוא שלא לפסול את העדים. וגדולה מזו אמרו בפרק אחד דיני ממונות /סנהדרין/: שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה, ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין והלא עמנו הייתם במקום פלוני, כשר ועדיו כשרין, חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו; לפי שאפילו באפוקי ממונות מכשירין את העדים מספק, וכדמוכח נמי בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דקיימא לן: זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, אבל במוקדם ממש לא נאמרו דברים מעולם.
עוד נראה לי, דמאי דכתב מר דיש הוכחה דמוקדם הוא משום דכתוב בו: חתנו, ובשנת שביעית עדיין לא היה חתנו שלא נשא עדין בתו, ונשואין קלא אית להו, גם כאן אין הוכחה, דדילמא אירס בשנה השביעית, ומשעת אירוסין קרי ליה חתנו. וכדאמרינן בפרק אף על פי: עד כאן לא קאמר ר' אלעזר אלא מדידיה לדידיה, אבל מדידיה לדידה אפילו רבי אלעזר בן עזריה מודה, דמשום אחתוני הוא והא איחתני להו ואירוסין לית להו קלא. ואפילו לא אירס עכשו, הכל קורין חתני, משעת שידוכין. ועוד: אפילו נישואין, אין הכל מכינין /בדפוס לבוב תקע"ב: מכונין/ זמן הנישואין; ונשאין עצמן הוא דאמרינן: דרוב הנשואות קלא אית להו, אבל לזמן הנישואין אין קול לידע אם היו ביציאת שביעית או בכניסת שמינית.
ועוד: דלא כל הנשואות יש להן קול, אלא הרוב יש להן קול, ולא כולן, וכדאמרינן בפ' האשה שנתאלמנה ובפרק המוכר פירות. ועוד: שכבר כתבתי דאין מכשירין את המוקדם אף על פי שהקדמתו ניכרת. גם מאי דכתב מר דבשטרי מתנה לא שייך מוקדם, דהא רבי יוחנן לא פסיל אלא משום גזירה דשמא יגבה מזמן ראשון, אבל שטר מתנה דלית בה אחריות לא שייכא הך גזירה והילכך אין בו משום מוקדם. אין זה נכון בעיני, דמכל מקום איכא משום טריפת הלקוחות שלא כדין, דדילמא מכרו או נתנו קודם לכן וקאי זה וטריף ליה בשטרו זה המוקדם. ושני שטרות היוצאין ביום אחד, דאיכא או חלוקה או שודא, אי אקדים חד מנייהו בטלה מחלוקת, ומאן דקדים בשטר שקיל כוליה ובלא שודא ולקתה מדת הדין.
גם כי הוספת ואמרת שאפילו בשטר מכר כן, מדקתני: שטרי חוב המוקדמין, ולא כייל ותני: כל השטרות המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין, חוץ מפרוזבול לרבי יוחנן וריש לקיש דמשמע דלית להו חששא דר' המנונא, דמשמע דאית להו דאפילו בשטרי מקח וממכר מאוחרין כשרין וכול' כדכתב מר. והא סתם מכר אית ביה אחריות נכסים, ואפילו לא פירש את האחריות, דאחריות טעות סופר הוא. ועוד: דאפילו בלא חששא דרב המנונא איכ' משום טריפת הלקוחות דמזמן הראשון עד זמן שני. גם מאי דכתב מר דר' יוחנן וריש לקיש לית להו דר' המנונא, לא ידענא לה פיתרי, דכולי עלמא ודאי אית להו דר' המנונא, אלא דדייקינן עלה: אי הכי, שטרי מאוחרי נמי ליפסלו מהאי טעמא. ומסקנא, דאע"ג דלא כתבינן בשטרי חוב מאוחרין: אחרונוהו וכתבנוהו, ליכא למיחש בהו מאי דחיישינן בשטרי מקח וממכר, ואפילו מאן דאמר כותבין שובר בתר דתקון רבנן למיכתב שובר, סתמא דכל אימ' דנפיק מרע ליה. עוד כתב מר כדבר פשוט דפרוזבול אינו חל אלא על מלוה על פה או על מלוה בשטר בלא אחריות וסמך על מה שאמרו בירושלמי.
וחס ליה למר למימר הכא /צ"ל: הכי/, דהא ר' יוחנן דירו' היינו ר' יוחנן דגמרין בגיטין פרק השולח דאמרינן התם: תנן התם: השביעית משמטת המלוה בשטר ושלא בשטר. רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בשטר: שיש בו אחריות, ושלא בשטר: שטר שאין בו אחריות, וכל שכן מלוה על פה. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: בשטר: שטר שאין בו אחריו*ת, שלא בשטר: מלוה על פה, אבל שטר שיש בו אחריות איני /צ"ל: אינו/ משמט.
(עיין בב"י סימן מ"ג מחודש ה' שהביא תשובה זו בקצרה, ותהו בא /צ"ל: בה/ רבוואתא: הר"ב =הרב בעל= בני שמואל בביאורו, והר"ב כנה"ג, וסמ"ע, וש"ך, ובני יעקב דף כ"ג, והר"ב פרח מטה אהרן ח"ב סי' מ"ה, ועבודת הגרשוני סי' ל"ח. והמעיין בתשובה זו יראה דתיובתא ליכא וכמובן).
ותניא כותייהו: שטר חוב משמט, ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט, ואפילו הכי הדר בי' ריו"ח =ר' יוחנן= ואמר: וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה? ואמר ליה רב אסי: והא תניא כותיה דמר? ואהדר לי*ה: דילמא ההיא ב"ש היא, דאמרי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי. הנה דנתי לפניכם על הראיות שהראיתם על הנדון שלפניכם. אבל לענין גוף המתנה וקיומה אני אומר: אילו היו העדים קיימין ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר, יכולין לחתום שטר אחר מזמן שני, לפי שכל שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא נעשי*ת עדותן כמי שיחקרה /צ"ל: שנחקרה/; ולא אמרינן בכי הא: כיון שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחות אחרת. חדא: דהא קי"ל כי הא דא"ר יהודה אמר רב: כותבין עשרה שטרות על שדה אחת, בשטר מתנה, או אפילו בשטר מקח וממכר שאין בו אחריות. ועוד: דאלו לא עשו שליחותן, דהוא אמר להם לכתוב בשמונה והם כתבו בשבע. ואפילו היה בשטר טעות, חוזרין וכותבין שטר אחר, כענין אנפתא וטפאתא. ואם כתב ידן יוצא ממקום אחר והוחזק השטר כבר בב"ד ושוב אינן נאמנין, דעדים אינן נאמנין במיגו. מ"מ ראובן הקונה נאמן לומר: טעות היה, נאמן משום מגו דאי בעי אמר: אין ודאי שטרא מעליא הוא, ובשנת שבע קנו מידו כמו שכתב בשטר. ואעפ"י שהעדים אומרים עכשיו שלא קנו ממנו אלא בשמינית אינן נאמנין, דכיון שהגידו אינן חוזרין ומגידין. ועוד: דמשימין עצמן רשעים, ואעפ"י שאומרין: טעות היה, ואין משימין עצמן רשעים, מ"מ כיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר, אפילו אומרים: כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת נפשות, אינן נאמנין, כדרבא, דאמר הכין בפרק האשה שנתאלמנה, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואפילו בשטר. וכיון שכן, הקונה שאומר: בשמינית חתמו וטעו, נאמן משום מגו, וכמו שאמרתי. ואפילו יש עדים שמעידין שבפניהם חתמו שטר זה בשמינית, ואפי' הכי כתבו שביעית, דעכשיו אין לקונה מיגו דאי בעי אמר: בשנת שבע עצמה חתמו, כמו שכתוב בשטר המתנה, מ"מ עדיין יש לו מיגו דאי בעי אמר: בשבע קנו, בשמינית חתמו. וכדאמר להו רב לספריה: כי כתביתו הני שטרי אקנייתא אי ידעותי /צ"ל: ידעיתו/ יומא דקניתו ביה, כתובו, וכל שיש לו מיגו נאמן. ולא דמיא לההיא דגחין ולחיש ליה לרבה: אין שטרא זויפא /צ"ל: זייפא/ הוא, דההוא במזוייף גמור דלא ניתן ליכתב כלל, אבל הכא עיקר המתנה והקנין ניתן ליכתב אלא דאומר דטעות הוה. ואם יש עדים אחרים כשרים שראו כשקנו מידו בשמינית, יכולין לכתוב לו שטר המתנה מזמן הקנין בשמינית, דעידי מתנה אינן צריכין שיהיו מזומנין לעדות, וכדמוכח בשמעתא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה. אי נמי: יעידו לו בפני ב"ד, והם יכתבו לו שטר מעשה ב"ד בקבלת עדות עדים אלו. וכי תימא, שאין בכאן מיגו לפי שבשטר המתנה כתוב חתנו והכל יודעין שלא היה חתנו בשנה שביעית; לא היא! שהוא היה יכול לומר שבאותה שנה כבר ארס בתו, ומשעת אירוסין קרו ליה חתנו, כמו שכתוב למעלה. ואם החזיק בשדה במתנה עלתה לו חזקה. ואינו דומה למה שאמרו: היה אוכל את השדה מחמת אונו ונמצאת אונו פסולה, חזקתו בטלה, שזה אינו אוכל מחמת שטר זה דיודע הוא שהשטר פסול, אלא מחמת הקנין שקנו מן הנותן הוא אוכל ועלתה לו חזקה. (עיין מהראנ"ח ח"א סי' מ"ג וק"י ותורת אמת סל"ז).
<h2>סימן ה</h2>
מרבירא. שאלת: ראובן היה תופס קרקע של שמעון באלמו*ת, ולא הי*ה יכול להוציאו מידו עד שאמר לו ראובן לשמעון: מחול לי הקרקע, ועשה לי שטר מחילה, ואתן לך מאה דינרין, ותסתלק מן הקרקע. ועשה שמעון כן. וזהו תופסו של שטר: העידנו על עצמו בקנין מעכשיו פלוני בן פלוני מחמת שרצה ברצון נפשו בלא שום אונס ומחל קרקע פלוני לפלוני במאה דינרים. ואחר זמן בא שמעון וטען לראובן: בשטר כזה לא קניית, דהוה ליה כידי מסולקות ממנה דלא קנה, ואפילו המעות איני חייב להחזיר לך, שלא קבלתי המעות אלא בשביל שאעשה לך שטר מחילה וכבר עשיתי.
תשובה: הדין עם ראובן, דכל שקנו מידו אפילו באומר: דין ודברים אין לי על שדה זו, קיימא לן דמגופה של קרקע קנו מידו, בין בעומד בין בעורר; כדאיתא בריש פרק הכותב, וגרסינן נמי בפרק חזקת הבתים /ב"ב מ"ג/ בשמעתא דהשותפין מעידין זה על זה בשכתב לו: דין ודברים אין לי על שדה זו. ואקשינן: וכי כתב לו מאי הוי, והא תניא: דין ודברים אין לי על שדה זו, לא אמר כלום; ופרקינן: בשקנו מידו. והטעם בזה לפי שבקנין אלים ואינו בא בכדי, אלא כל שקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו, כדאמרינן בההיא דריש פרק הכותב. ולענין המעות להתלמד במקו' אחר, אפילו לא קנה מן הדין חייב להחזיר, דקיימא לן דאזלינן בתר אומדן דעתא, ואומד דעתא הוא דלא נתן לו אלא על מנת שיהא הקרקע שלו במחילה זו.
<h2>סימן ו</h2>
מיורקא. שאלת: מה שנהגו הסופרי*ם בחדש חסר למנות מיום ראש חדש השני בשטרות, מנא להו?
תשובה: מה שאמרת מנא להו למנות מיום שני, מן הסתם ודאי נרא*ה שכן צריכין לעשו*ת, שאין עיקר ראש חדש בחדש חסר אלא מיום שני, כי יום ראשון מכלל ימי החדש שעבר הוא, וכשאנו קורין את המגלה, ועושין סעודת פורים, ליום שני אנו מונין ארבעה עשר, וכן בדין. וכן מונין בשטרות ובגיטין מיום שני ברוב המקומות, אלא שרבינו יעקב ז"ל חדש ואמר דבשטרות שהולכין אחר לשון בני אדם מונין מיום ראשון, דהא קרו ליה אינשי: ריש ירחא. וכן אמרו בפרק קונם /נדרים ס' ע"א/: בנודר מן היין חדש זה, שאינו אסור אלא עד ראש חדש, וראש החדש מותר. ואוקימנא: בחדש חסר, ואפילו הכי ראש החדש מותר ונמנה מכלל ימי החדש, הכא לענין זה משום דריש ירחא קרו ליה. והטעם בזה, לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם, וכיון שכן אף בשטרות כן, לפי שהשטרות והתנאין בני אדם הולכי' בהן אחר לשון בני אדם. ומקרוב הנהגתי אני בעירנו למנות בשטרות מיום ראשון, כי כן נראו לי דברי רבינו יעקב ז"ל עיקר. גם בגיטי נשים שהדבר מסופק בהן במוקדם ומאוחר, אני מנהיג לכתוב בגיטין בכך וכך ימים ליום הראשון של חדש פלוני כדי לצאת ידי כל ספק.
<h2>סימן ז</h2>
צרפת. לרב אליעזר דגינון אשר שלח אלי ואשר השיבותי. מי יעלה לנו השמימה ויגידה אלינו, /דברים כ"ט, י"ב י"ג/ הלא לא בשמים היא ולא מעבר לים הוא. כי בנה לנו השם בית בראש תילנו בברצלונה המעטירה, שם וראש גלותנו אשר השאיר לנו השם להשיב נפשנו, השם יאריך ימיו ושנין /צ"ל ושניו/ להגיה חשכנו. כי אחרי השכיב השם ב"ה מזרח מורינו מורי בן חמי רבי פרץ ז"ל, אין לנו למי להרצות מעותינו אם לא אל האשל הגדול רבינו ה"ר שלמה ב"ר אברהם בן אדרת ז"ל.
אמנם אכן לא מראש בסתר דברחי /צ"ל דברתי/ לשלוח לפניו על החולקים כנגדי דברי בלא דבריהם, אבל אני הוצאתי תחילה עיקר דבריהם וטעמיהם וכתבתי בצדם טעמא דידי: כי מה תועל' יש לשלוח זה בלא זה, כי שמא אין אדם יכול להכריע על הדבר שביחיד, כי כן היה מנהג דורות הראשונים כשהיו משלחים ולפעמים שהיו מהפכים דברי מר לדברי מר והמשיב היה משיב על נכון, כי כה עשיתי כששלחתי אל רבינו בדין אחד שהייתי חלוק עם כל הגדולים ולעולם כל דברי רב ורב לבד. ודבריהן שגגות הן בענין אחד בצדן ועדיין הן בידי. כי פעם שלישית שלחתי למורינו רבינו מאיר כמ"ר =כבוד מעלת רבי=, ולא השיב ידו מלכתוב דעתו ולהורות על הדברים סתומים, לפענח נעלמים, והם עשו דבריהם במטמוניות, אבל אני יודע ברבנו כי כאשר יראה ענינינו יעמידנו על נכון. ואל יתמה על ארוכות /צ"ל: אריכות/ הדברים שאני מאריך כי תחלה כתבתי לבין עצמי, טרם ראיתי לשון ר"י הכתוב בב"ב, ובעבור זה לא נמנעתי מלכתוב הנמצא אתי והוספתי מאת אשר מצאתי כתוב. ושוב כשערכתי דברים אל הרב ר' ברוך ואל הרב ר' שמשון, ובכח גדול מסרו אלי העתקת דברי הרב ר' שלמה בר' יהוד', אשר בם תקעו יתד. ועליהם כתבתי ממה שכתבתי כבר באגרת ראשונה, על כן שלחתי לפניו שתיהן ויראה בהן, ומה שקצרתי באחת הארכתי באחרת. ועוד בידי ואתי כמה דברים, אבל לא רציתי להטריח אדוני בפעם הזאת. ועתה יראה כמה שכתב, ואל ילאה ידו לכתוב, או לצוית לסופר לכתוב, ולא ישא פני איש. ושלום לרבינו ולתורתו נ"ח איש סר למשענתו, תאב לראות קלסתר פניו, הע' אליעזר בן הרב ר' יוסף זלה"ה. ע"כ כתב אלי ה"ר אליעזר דגינון הנז'. ואלו דברי המחלוקות וטענותיו וטענת שאר הרבנים ששלח אלי, והרינו /צ"ל והריני/ כותבן כאן כלשונן כדי להשיב עליהן כאשר יראוני מן השמים.
כתב ה"ר שלמה ב"ר יהודה ז"ל: אין אני כדאי לדבר בפניך, ואעפ"י כן לאהבת מורינו ה"ר מתתיה ואחיו מורינו ה"ר שמשון ז"ל ולקיים העיזוני פני להכניס ראשי בין שני הרים גדולים, בין שני מחלוקות גדולות. אגודה אחת: מורינו ה"ר מתתיה ואחיו ז"ל ומורינו ה"ר שמשון בני רבינו הגדול הרב רבנ' יצחק נ"ע. ואגודה אחת: מורינו ה"ר אליעזר ואחיו מורינו ה"ר יעקב ואחיהם ה"ר נתנאל בני מורינו ה"ר יוסף נ"ע. והשני אגודות הם אוהבי בכל לב ובכל מאוד, ואיני מתירא שמא יריצו את גלגלתי, לפי שהם אנשים גדולים בתורה ובמצות ודיינים גדולים ושונאי בצע ורוצים שיקוב הדין את ההר, לכן השתדלתי לכתוב עניות דעתי בקוצר. על הקדמו' השטר, שכתוב בו: חמשים ושבע, והסופר טעה כי היה לו לכתוב: חמשים ושמנה, בזה אין לחוש כלל. וראי*ה מלשון הקונדריס, /ב"מ ע"ב/ דשטרי חוב המוקדמין פסולין אלא לענין משעבדי, דכתב הקונדרס: פסולין, ואינו גובה מן המשועבדין ואפי' מן המאוחרין למלוה, ור' מאיר הוא דקניס היתירא אטו איסורא, וזמן שני אטו זמן ראשון. ולרבנן, יגבה מזמן שני אפילו מן הלקוחות לריש לקיש, ולר' יוחנן אפילו לרבנן מן הלקוחות לא יגבה מזמן שני, גזרה אטו זמן ראשון, דרבנן גזרי אך לא קנסו, ואם היה אומר דפסולין ר"ל אפילו מבני חרי, אם כן קנסינן. ועד כאן לא פליגי ר"ל ור' יוחנן אלא מזמן שני, דלר"ל מזמן שני יגבה לרבנן אפילו ממשעבדי, ולר' יוחנן אפילו מזמן שני לא יגבה אפילו מזמן שני לא יגבה /כנראה שהמלים: אפילו מזמן שני לא יגבה נדפסו פעמים והפעם השניה היא בטעות/ אפי' לרבנן, אבל מבני חרי בזה לא פליגי דלכולי עלמא רבנן לא קנסי; וא"כ פסולין דהספר, ר"ל לגבי משעבדי. דאי אמרת אפי' לבני חרי, א"כ קנסינן דרב מאיר היא ולא רבנן, דהא רבנן לא קנסי. ואם כן דודאי פסולין, ר"ל לגבי משעבדי ואליבא דר' מאיר, דאי אמרת דוקא רבנן, א"כ רבנן היא ולא ר' מאיר, ור' יוחנן אמר: אפילו תימא דרבנן וכ"ש ר' מאיר, אלא ודאי מבני חרי גבי אפילו לר' מאיר. ואין להקשות: מאי שנא גבי רבית דקניס ר' מאיר והכא לא קניס? הא לא קשיא, דגבי רבית נפיש איסוריה, וגבי מוקדמין לא נפיש איסוריה ודאי קנסינן ממשעבדי. ויש עוד לדקדק דמוקדמין פסולין דהספר ר"ל דוקא לגבי משעבדי, מדקאמר: נהי דלא גבי ממשעבדי, מבני תרי /צ"ל: חרי/ מיהא ליגבי. וגם לישנא דשמא יגבה מזמן ראשון, לא שייך אלא גבי משעבדי, דאי לגבי בני חרי, יגבה ויגבה אפילו מגלימא דעל כתפיה. אלא ודאי דכולי עלמא מבני חרי גבי, ועתה מכוח זה, הנדון שלפנינו פשיט ופסי*ק, דלגבי ירושה לא שייך משעבדי, ופסול דהקדמה לא שייך, דשייך טריפה ממשעבדי.
וגם מלשון המשנה אנו יכולין ללמוד, דקתני המשנה /שביעית י', ה'/: שטרי חוב המוקדמין פסולין, ולא קאמר כל השטרות המוקדמין פסולין, אלא ודאי כל שטרות דלא שייך בהו טריפה ממשעבדי פשיטא דהם כשרים, כגון: מתנה שאין בה אחריות, ושטרי ירושה, וכל שאר שטרות שאין בהן אחריו' כשרין. ועוד, פסולין דהספר ר"ל לגבי משעבדי, הא בני חרי גבי, מקל וחומר: ומה שטר משכנתא דלא ניתן ליכתב, גבי מבני חרי, שטר מוקדם דניתן ליכתב מזמן שני, לא כל שכן דגבי מבני חרי! וכמה ראיות יש בידי שאם היה שום ספק לפסול השטר בעבור אותה ההקדמה משבע ושמונה, כיון שיש הוכחה בשטר שיכול לתלות בטעות סופר, כמו שיש באותו שטר שכתוב בו: חתני, ובזמן המוקדם לא היה חתני, בודאי תלינן בטעות סופר. כההיא דגט פשוט כמו ספל קפל אפילו לחששא דזבוב קא מבעיא ליה. ושטר ראיות מגט פסול גם אפילו השטר היה פסול, כיון שאנו יכולין לברר הדבר כההיא דשורף שטרותיו של חברו, או /צ"ל: אי/ ידעינן מאי דכתיב ביה לכתוב ליה שטרא אחרינא. ועוד: כיון דהוה ביה קנין ועל מנת ליכתב, שאנו מכריחין ליודעים לכתבו, כההיא דג' שטרות הן וכו'. אין הדבר פשוט שהשטר כשר ואין לפסלו כלל ואין אחר זה כלומר /בדפוס לבוב תקע"ב: כלו', והכוונה למלה: כלום, ולא: כלומר, כמו שהבין המלבה"ד של ספר זה/. כי יתד היא שלא תמוט וכל הרוצה להשיב יבא וישיב. שלמה הע' ב"ר יהודה.
וזה אשר כתב אלי ה"ר אליעזר בן ה"ר יוסף דגינון: הנה צעיר אני לימים, וקטן לבבי מהכיל דברי מורינו רבינו החכם הגדול המשכיל ה"ר שלמה ב"ר יהודה צור תעודה, כי פליאה נשגבה בעיני על אשר יצא מתחת ידו לומר כי שטר מוקדם אינו פסול רק לענין משועבדין. וסבו' הו' לפי המדומה, שמה שפסקו הפוסקים בספרים שהוא גובה מבני חרי, שזה מכח השטר ודלא כר"י, דודאי הוא פירש בהדיא דשטרי חוב כמוקדמין /צ"ל: המוקדמין/ פסולים גמורים, ומחלוקת שבינו ובין ר"י בר' מרדכי כ"א בשטר שיש בו רבית, דשם לא תני פסולין. ואדרבה, משם מביא ראיה מדמייתי ליה עלה דכי היכי דשם ר"ל =רוצה לומר= פסולין גמורין, הכא נמי ר"ל =רוצה לומר= כך, אע"ג דלא תני כי אם: אין גובה, ולרבנן גובה מקרן, אפילו הכי ר"ל =רוצה לומר= מכח והעדים, ולא מכח השט'; דומיא דפסולין דשטרי חוב לגמרי, כדמפרש בלשון ר' בבא בתרא ובבא קמא ובראש השנה. ואף כי הביא מלשון הקונטריס שבבא מציעא דפסולין, ר"ל לענין משעבדי. ופי' ר"י: דפסולין לא משמע כן, אלא פסולין גמורין, גם כי אי הוה התם. כשאמר דבר זה הוה מיהדר בי*ה, דרש"י ז"ל לא עלה בדעתו שיהי' בו שום כשרו*ת בשטר. כי מה שפי*רש דלא גבו' ממשעבדי וכו', היינו שהשטר פסול לכל יפוי כח שהי*ה לו, דלענין בני חרי דל מהכ' שטר' על מה לא יגב' חובו, הרי הבע' חוב אינו כופר החוב, דלוה רשע ולא ישלם לא משוי נפשיה. גם אם היה אומר: לא לויתי, אינו נאמן נגד שני עדים, שאינם פסולין להעיד מטעמו של אחד מהם וכו'.
גם לר' מאיר דאית ליה קנסא, אין לקנוס כי אם השטר שנעשה בו העדות באותו ענין שהיה מועיל החוב יתר בשטר מבעל פה על פי עדים, אבל החוב שהוא אמת ולא נעשה בו שום עוות לא יפסיד. ודמי לשטר שיש בו רבית, דהעוות נעשה אפילו בהלואה, ולכך הכל יפסיד בשטר שיש בו רבית. וכך הוא דמיון הספר שמדמה שטרי חוב לשטר שיש בו רבית, דכמו דברבית פסלינן השטר ויפסיד החוב, היינו דבהלואה נעשה העוות, אבל בשטרי חוב לא נעשה עוות כי אם בשעת כתיבת השטר, והשטר קנסי' לפוסלו לגמרי, או לר' יוחנן אליבא דרבנן ומטעם גזירה, ולא כדברי הרב דמחלק מטעם שיש איסורא רבה ברבית יותר מבשטרי חוב. ולרבנן דאמרי: גובה את הקרן, גבי שטר שיש בו רבית היה נראה לי אף ממשעבדי, כיון דליכא למיגזר מידי שהרבית כתוב בתוכו כמו שכתב ר"י, דאי לאו הכי הוה לן למיגזר אפילו לרבנן שלא לגבות הקרן, גזירה שמא יגבה הרבית. וא"כ, אין אנו יכולין לפוסלו כי אם מטעם קנסא, ורבנן לית להו קנסא, היה נראה לו לטרוף אף ממשעבדי אי לאו דנפק מפומיה דר"י דלא וכו'. אבל שטרי חוב מוקדמין דהטעם דפסולין הוי מטעם גזירה, לרבנן פסולין הן בין לענין משעבדי בין לענין בני חרי, דכל כך שייך הקדמ' וטע' דגזירה לענין משעבדי בני חרי הוא לענין משעבדי. וכל זה אני אומר שהיא כשגגה היוצאה מלפני השליט שיצאה מלפני הרב, דפי': דאי לא גבי מבני חרי מכח השטר, א"כ קנסי רבנן, וגם כי פי' דפסול הקדמה לא שייך אלא בדבר ששייך טריפה. כל זה אינו נראה כלל, דאטו אם הוא חייב למלוה אחר החוב בזה השטר שאין בו אחריות קודם לזה, ואין לו בני חורין כי אם שיעור אחד מן החובות, לא יפסיד זה בהקדמה שהקדימו העדים לעשות מן המאוחר מוקדם ומן המוקדם מאוחר, ובעל חוב מאוחר כמקרקעי מה שגבה לא גבה, או כשהם באין ביחד לגבות נותנין הקרקע לאותו שנכתב קודם, נמצ' מקדי' בהקדמתן. ואחריות טעות סופר ליכא למימר, דכיון שכתוב בו: על מנת שאין בו אחריות, גם גזרה זמן שני אטו זמן ראשון שייך נמי, שהיום ולמחר לזמן מרובה יוציא ויעמיד שטרו בתוקפו מזמן ראשון, דודאי אי לאו השטר ולא /צ"ל: לא/ יוכל לבא עליו כי אם על פי עדים, והעדים יגידו אמת מן הזמן.
גם נפלאתי איך פה קדוש יאמר דבר זה, דבמתנ' מוקדם כשר ולא שייך ביה הקדמה. דאי מתנת בריא ודאי שייך פסול הקדמה, דל"ב =דלית בה= יקדי' זמן מתנתו ויפקיע כל בעלי חוב שלאחר זמן ראשון שלא כדין. ובהדיא סוף פרק קמא דבבא מציעא ודאי דבשכיב מרע דמצי הדר ביה, כדאי' סוף פ"ק דבבא מציעא; ואי במתנה שאינה קונה אלא לאחר מיתה, כמו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע, הרי יכול לחזור בו עד שעת מיתה. ופסוק ופשוט הוא דכל שטרות מוקדמין פסולין, כדאיתא בהדיא בהמביא תניין, שאף ר' שמעון דמכשר בגיטי נשים, מודה בכל שאר שטרות. כדאיתא התם, שהיה ר' שמעון אומר: כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין. וגם בגט מפרש טעמו בגמרא משום דלא הוי מקודם /צ"ל: מוקדם/, משום דכיון שנתן עיניו לגרשה, גם נכתב ונחתם בו ביום צריך למסור באותו יום דוקא, ואי לא הוי מוקדם כדר"ל =כדרצה לומר= הספר גבי גיטין הבאין ממדינת הים. ואין זה כלל חדא מכל הטעמים שכתבתי, דכל כך שייך חורבא ולא חששא לענין בני חרי להיות חב לאחרים. ועוד: דאם כן הוה ליה למיתני ס"פ בבא בתרא דשביעית: מוקדם כשר במתנה, כמו דתני: פרוזבול מוקדם כשר. וגם מה שכתב הרב, דפסולין דהספר ר"ל =רצה לומר= ממשעבדי אך מבני חרי מק"ו, זהו קל וחומר שיש עליו תשובה, ובמשכנתא השטר פסול, ומה שהוא גובה מבני חרי לעולם אין זה מכח שטרא. וכמה ראיות יש לפסול השטר אם היה צריך, אבל השטר הדבר פשוט כמו ביעתא בכותחא. ואם היה בא לעשות שלא להפסיד החוב, הלא דבר הוא. ועל מה שכתב הרב שאם היה קנין על מנת לכתוב שהיינו מכריחים ליודעים לכותבו; אדרבה, מסיק פרק הספינה: על מנת לכתוב חוזר בזה ובזה, והרשות בידו. וגם כי ראיות אחרות יש בידיה הרבה, דבמתנה שהיא מטעם שליחות וטעו השלוחים לעשות שליחותו כמו שצום, בטל שליחותם, דלתקוני עשאם שלוחים ולא לעוותי, אם לא פי' בהדיא: בין לתקן שהן /בדפוס לבוב תקע"ב: בין/ לעות; ותו לא מידי.
עוד אני חוזר על מה שכתב הרב דמלשון המשנה אנו יכולין ללמוד, דנקט: שטרי חוב וכו'. נפלאתי על זה הדיוק, שהרי בגט פשוט מייתי לה, ומסיק: לא שנו אלא שטרי הלואה, אבל שטרי מקח וממכר אפילו מאוחרין פסולין; ומפר' התם מטעם חורבא וכו'. ומדקאמר: אפילו מאוחרין, א"כ בשטר מוקדמין דהכי הוי לישנא דאפילו. ואם נפש אדם לומר דהתם נמי משום חששא דטריפא ממשעבדי, זה אינו, דהא לשם במאוחרין משום חורבא דבעל, ובמוקדם נמי איכא להפקיע בעלי חוב שלוה מהם קודם למכירה ולנתינת זו, ומשוי ליה לוה רשע ולא ישלם, גם בלא זה יותר הם עושים שהם חבים לאחרים, ואם היה כשר יעשו הנותן והמקבל קנוניא. ובמקום אחי /צ"ל: אחר/ פי', דהמתנה לא שייך מאוחר בשום ענין, ומשום הכי לא חש הספר להזכיר: שטרי חוב מתנה, שאם היה צריך היה מזכירו, דכל כך שייך חורבא שיפר' הספר במתנה אם היה יכול לעשות. אבל היאך יכול למסור שטר בניסן שלא יתחיל זמן קניני /צ"ל: קנינו/ בתשרי וכו', כדפ"ר /כדפר'/ בתשובה אל האשל הגדול אשר בברצלונה. גם לעיל מזה פי' במשנה: פרוזבול מוקדם כשר, ובתר כן: שטרי חוב איפכא, ותו לא. עוד באתי לדון על אותו קל וחומר שעשה רבינו, ונפלאתי איך מעין החכמה דרש ק"ו זה, דהא מסיק והולך דזביני לא הוי זביני, משום דאקנייה לבנו קטן דהוה מודעא דהוא מוכרו באונ*סו כדאיתא בבבא בתרא דלא כתבינן מודעא אזביניה /צ"ל: אזביני/, אלא כמעשה דההוא פרדיסא. ועל זה מורי זקני ה"ה רבינו נתנאל נתן טעם, דאותם עידי שטר המכירה אינן יודעין שום דבר מן האונס, שאם היה מביא אותן לשמוע הדברים כשהיה אומר: לקוחה היא בידי, לא היה עושה אותן עדים, ומשום הכי מיבעי ליה דאף כי המודעא מבטל זביני, השטר שנחתם בעדים כשרים, ומעידים שכל כך נתן להם מעות, ושעבד עצמו, יהיו בעמדן לענין זוזי, או דילמא במלוה על פה וגבי מבני חרי, מכח העדים שמעידים נתינת המעות או בהודאת פיו, שהרי אינו כופר המעות, והוי מקשה ליה ממודה בשטר שכתבו, ומסיק דלא ניתן ליכתב, ומ"ה הוה דייק במלוה על פה. ומכאן אני דן, מדמסיק במלוה על פה, א"כ לא מלוה בשטר היא כלל אפילו לענין בני חרי. יען כי היה שלוחי נחוץ, צויתי להעתיק את טעמי הסתירה אשר דעתי לשלוח אל מורינו הרב רבינו שלמה בר יהודה, ושלום שלם. כ"ח =כן חתם= הע' אליעזר בן ה"ר יוף /בדפוס לבוב תקע"ב: יוסף/ זלה"ה.
זאת העתקת מה שהשיב רבינו ה"ר יוסף מטורייש זה לשונו: יפה דנת מורינו שיחי' דמוקדם פסול אף במתנה, דאם לא כן כל אחד יעשה מתנה מוקדמת להפקיע לבעל חוב ויעשו קנוניא יחד. ועוד בפ"ק דבבא מציעא בתרייתא בבריא וכו', והשתא הדר מבתרייתא וכו'. ואם איתא דמוקדם כשר, לכתוב קמא שטר מתנה מוקדם, דאם איתא דמוקדם כשר, עדים יחתמו מן המאוחר. אע"ג דבמאוחר נמי יש לחוש שמא יפרע קודם הזמן, ויכתוב שובר, והדר מפיק שטרו, מ"מ יש תקנה לכתוב שובר סתם, ושלום. יוסף בר אליהו זלי"ב =זכותו לעד יגן בעדנו=.
עוד כתב הר' אליעזר דגינון הנזכר. כבר כתבתי לאחי ה"ר נתנאל כי שטר מוקדם פסול לגמרי, כדאיתא משנה שלימה פרק בתרא דמסכת שבועות, ופרק גט פשוט, ופרק איזהו נשך מייתי לה גבי שטר שיש בו רבית קונסין אותו; ואמר ריש לקיש: במחלוקת שנייה /צ"ל: שנויה/ ור' מאיר היא; ור' יוחנן מסיק: אפילו תימא רבנן, ואפילו הכי לא גבי מזמן שני, וכר' יוחנן קיימא לן גבי ר"ל =ריש לקיש= בר מתלת, ועוד יותר ניחא לישב המשנה אליבא דכולי עלמא מלאוקמה ביחידאה. וגם כי כולהו אימיראי /צ"ל אמוראי/ בתר הכי טרו ואזלי אליבא דר' יוחנן, אי כר"ל הויא מיתוקמא כמו שמישבא אליבא דר' מאיר, היה נראה לי דלר' מאיר לא הוה גבי כלל בשטר מוקדם, אפילו מבני חרי לא יגבה, אפילו כדין מלוה על פה כלל כאן, דמטעם קנסא הוא; במאי קנסיה ליה, אי לא קנסיה ליה להפסיד החוב. ועוד: כי היכי דשטר שיש בו רבית, לכאורה משמע שאינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית אפי' מבני חרי, דהא בפרק המניח את הכד מייתי לה גבי: קנסו גופו אתו /צ"ל: אטו/ שבחו, והתם ר"ל =רצה לומר= להפסי*ד, הכא נמי קניס ר"ל =ריש לקיש= לגמרי. ושטר מוקדם לר' מאיר מדמה לשטר שיש בו רבית דקניס, א"כ משמע דיפסיד בשטר מוקדם החוב לגמרי, והכי משמע לישנא דקניס, וקנסי' היתיר' אטו איסור', וכן בכמה מקומות: קנסו שוגג אטו מזיד, משמע היתיר' אטו איסורא. ולא רבית /נראה לי שצ"ל: רציתי/ עוד להאריך בזה דהא לא קיימינן כר' מאיר בקנסותיו ולא נפקא לן מידי לענין הדין שלפנינו.
אבל ר' יוחנן דמסיק: רבנן היא, דלית להו קנסא, ומה ששטרי חוב המוקדמין פסולין ומטעם גזירה, אז ודאי מיתוקם שפיר דלא יפסיד החוב, אבל מ"מ השטר פסול, ומה שהוא גובה מבני חרי היינו כדין מלוה על פה בלבד. דהא עדים כשרים, כמו שאפרש לקמן בע"ה, דאי הוה בו שום כשרות בעולם בשטר לא הוה תני: פסולין, דפסולין לגמרי משמע. וכן מצינו: מודה ר' אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, ור"ל =ורצה לומר=: פסול לגמרי. וכן נמי דייק הספר בכתובות: מקח טעות, לגמרי משמע. מסקנא דמילתא: שטר מלוה שהוא מוקדם פסול לגמרי השטר וכן כל שטרות אחרים, לא שנא מתנה ולא שנא מכר לא שנא גט. דהכי נמי איתא פרק המביא תנין: ונכתב ביום ונחתם בלילה פסול, ואף ר' שמעון דמכשר בגיטי נשים, מודה בכל שאר שטרות, ואף בגיטי נשים נמי מפרש טעמא בגמרא: מכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות, והשתא גביא כדין לא הואי מוקדם. ואף בנכתב ביום ונחתם ביום צריך שיהא נמסר באותו יום שנכתב ונחתם, דאי לא ימסרנו עד לאחר זמן, יגבה ממנו שלא כדין. ואף גיטין הבאים ממדינת הים דנכתבו ונחתמו בניסן ולא מטו עד תשרי, לא הוו כשרין אי לא כדמסיק הספר: הנהו קלא אית להו, אבל בשטר מתנה דלא הוי האי טעמא, ודאי מוקדם הוא ופסול. ואף מתנה שאין בה אחריות נפיק מיניה חורבא, כגון: שלוה בין ניסן לתשרי או מכר, והלה יוציא שטר מוקדם להלואה ולמכירה ומפקיעם שלא כדין משנתנו דמסכת שביעית, דנקט: שטרי חוב דוקא, משום דהתם איכא למימר: מאוחרין כשרין, דבמקח וממכר אף מאוחרין פסולין וכו' כדאי' פ' ג"פ. ומתנה לא איצטרי' לי*ה לפרושי ולו': אפי' מאוחרין פסולין, דדוקי מקומ"כ =מקח וממכר= איצטריך לפרושי ולו*מר: מטע*ם חורבה וכו' כדאיתא התם, אבל מתנה בלא חורבה נמי אינו מועיל. דאי הקנין הוי במסירת השטר והוא לא מקני ליה בשע*ת מסירתו, אלא מאחר התחלת קנינן עד תשרי של אחריו, ההיא שעתא מאן מסר ליה דליקני, אטו נתן גט לאשה בכי האי גונא לכשיגיע אותו זמן מי הויא מגורש*ת כלל באותה קבלה ראשונה, אי לא עבדא כדמפרש התם בגיטין: כי מטי להתם וכו', או אי לא אמר: מהיום; ואי הוה אמר: מהיום, לא הוי מאוחר. ומתנה הנקנית במסירת השטר היא כגט, דאי בשקנו מידו ואין השטר כי אם לראיה בעלמא, מטעם דהתם קנין לכתיבה עומד, אין זה נקרא שטר מתנה שהרי לא שוה לשון שטר לזה דאיך יכתבו: ואמר לנא, דהרי לא צוה להם: כתובו, אלא כותבין העדים: אמר לנא פלו*ני: קני מני בלבד וכל ענין הקנין, ולבסוף: וכתבנו לו זה לראיה. ואף כי לא כתבינן ביום הקנין, מתחיל קנינן משעת הקנין, דהקנין יש לו קול והעדים הוא דמפקי ליה לקלא, כמו שפי*רש רת"ם /רבינו תם/ להכשיר כתובות שלנו, לכך לא הוצרך לומר מאוחר במתנ', דלא שייך ביה כלל, וכ"ש מוקדם שהוא פסול כדפרישית במפקיע זכות הבעלי חובים שבנתים. וראיה מפ' בתרא דשביעית דמפרש כל אותן שיש חילוק ביניהן, כגון: פרוזבול מוקדם כשר, ומאוחר פסול וכו', כדאיתא התם, וגבי חוב נקט איפכא. אבל אותן שהן פסולין בין בהקדמתן בין באיסורן, לא נחת לפרושי רק אותם שיש חילוק ביניהן. סוף דבר, פירשתי: בין מוקדם בין מאוחר פסולין במתנה. מאוחר, שנמסר קודם שיתחיל זמן קנינן; מוקדם, שלא ניתן ליכתב אף אם היה הנותן מצוה לכתוב במתנת בריא אין העדים יכולין, דשמא לוה או מכר ורוצה להפסידם או נתן לאחר והפסידו בהקדמ' זו שתהיה קודם להלואתו ולמכירתו, או שמא נתן ועכשיו הוא חוזר בו וכו' כדאיתא סוף פרק קמא דבבא מציעא. ולית דין ולית דיין דלא ליהוי כל שטר מוקדם פסול לכולי עלמא, והכי משמע לישנא דפסולין. ואף רש"י ז"ל לא עלה בדעתו לומר שיהא כשרות בשטר לגבות אפילו מבני חרי מכח השטר, כי מה שפי': אינו גובה מנכסים משועבדים ואפילו מן המאוחרין למלוה, אותו דיוק שאנו מדקדקים: הא מבני חרי מיגבא גבי, אינו רוצה לומר: מכח השטר, אלא ר"ל: גבי האיש חובו. והכי משמע לישנא: אפילו מן המאוחרין למלוה, דמשמע אפי' אחר שנפל זמן המלוה כדין מלוה על פה, שאפי' מכר שהגיע זמנה אינו יכול לגבות אלא מן הנמצא בידו של לוה. דאי סבר רש"י כסברתם, היה לו לומר: אפילו מן המאוחרין לזמן שני, ולר' יוחנן דמוקי לה כרבנן פסול השטר מטעם גזירה כמו שפוסלו ר' מאיר מטעם קנסא, וכל כך שייך גזירה זמן שני אטו זמן ראשון לענין בני חרי כמו לענין משעבדי. היאך: כגון שאין ללווה קרקע אלא שיעור החוב, והוא חייב לאחר חוב מוקדם לזה, ולולי הקדמתו הוה גובה חובו מן הבני חרי קודם לזה, והשתא בהקדמתו שלא כדין, ירויח זה שלא כדין ויפסיד האחר. ואותו דיוק מדקדקי' מדלא קאמר: נהי דלא גבי ממשעבדי, מבני חרי מיהא לגבי; ורוצים לומר שמתוך כך משמע שיש כשרות בשטר לגבות מבני חרי, אין זה כלל! חדא: דהא פי' רבינו יצחק ז"ל, דלרבותא נקטיה וכו' כדאי'. ובלא רבי' יצחק אני אפרש: דהיאך דקדק הספ' כך, א"כ הזה /צ"ל: הוה/ משמע ליה יהא נפסד החוב, הזה לא עלה בדעת הספר כלל, דדל מהכא השטר, לא נגבה המעות שהלוה לו, דבהלואה ליכא לקונסו אפי' לר' מאיר, שהרי בהלואה לא נעשה רעותא אבל הריעותא הוא בשטר.
ולזה הוצרך הספר לתת טעם: דלר' מאיר מטעם קנסא, או לרבנן מטעם גזירה, דהפסול שייך במקום שנעשה האיסור, והאיסור גדול מאד בחתימת שקר שחתמו העדים; דודאי בשטר שיש בו רבית האיסור הוי בהלואה גופה, לכך החוב נפסד לגמרי לר"מ, אבל לרבנן אף השטר כשר, דיותר עוותו העדים בחתימת השטר מוקדם מחתימת השטר שיש בו רבית. וליכא לאישתמוטי כל כך כמו ברבית, שאנו יכולין לומר כי: לא תשימון, לא משמע להו לעדים, רק למלו' ולוה ולערב שהפרעון מוטל עליהם, גם על הערב מוטל אם לא יפרע הלוה, כדאמרינן בבא מציעא: אין רבית אסורה אלא רבית הבאה מלוה ומלוה. אבל לחתום שטר הם מוזהרים, דכתיב: עד שקר העד. וגם ראיה מפרק בתרא דשביעית, דבירושלמי טרי ואזיל פלוגתא דר' יוחנן ור"ל, לר' יוחנן לא יגבה חובו לעולם אף מזמן שני על ידי אותו השטר, ולר"ל גבי מיהא מזמן כתיבה. והיה תימה לרבינו יצחק: למה אין העדים רשעים על שחתמו בשטר מוקדם לטרוף מזמן ראשון שלא כדין? ותירץ: דסבורין היו שיפרע הלוה מעצמו ולא יבא לעולם לידי גבוי שיצטרך לגבות על ידי אותו השטר. ונ"ל דטעמו, דאי לאו הכי נפיק חורבא מזה השטר אפי' לענין בני חרי ולאו דוקא לענין משעבדי, כמו שהם סבורין שאין חששא כי אם לענין טריפא מלקוחות, שכמו כן יש לחוש בהקדמתו אם היה בא לידי גבוי לענין בני חרי כמו לענין משעבדי, כגון: שאין ללוה קרקע בני חרי שיעור חוב זה, והוא חייב אחר בזה מוקדם לזה, לא נמצא זה מפסיד בהקדמתן של עדים שמקדימין את המאוחר לזה שיהיה מוקדם לו, ושטר הוא שיעבוד קרקעות ובעל חוב מאוחר: במקרקעי, מה שגבה לא גבה. ולכך נמי לרבנן דאמרי מטעם גזירה, כמו כן נמי שייך גזירה זמן שני אטו זמן ראשון בבני חרי לענין השטר, דדוקא במלוה על פה לא שייך, שאין איש גובה אלא מה שהוא מוצא בשעת טריפא, אבל בשטר היום ומחר ישתכח הדבר ויוציא הלה שטרו המדבר מזמן ראשון ויפקיע בעל חוב הקודם לו אם היה נכתב כהלכתו שלא כדין. ואומר אני, דר"ל =דריש לקיש= דלא חש לכל זה לטעמיה דפר*ק איזהו נשך, דמוקי ההיא דשטרי חוב המוקדמין כר' מאיר, ולא קיימא לן כותיה דר' מאיר, והשתא מפרש מילתיה אליבא דרבנן. וממה שפי' ושמע דבשטר מתנה, ר"ל =רצה לומר= אליבא למיתני מאי זה טעם חתמו העדים ויפוי כח המקבל להקדימו, ובהקדמתו הם מפקיעין בעל חוב שנעשה בין זמן ראשון לזמן שני, ושייך שפיר מוקדם במתנת בריא כמו בחוב ויותר. אפי' העדים היה לנו לפסול, או /צ"ל: אי/ לא שיכולין לומר: טעינו בפרט, או בשנת המלך, או בשיעורא, בין חדש מלא לחדש חסר וקודם שיעבר רוב החדש, וכל זה אינו מועיל במתנה שהוא מטעם שליחות, וטעם שליח אינו מועיל כמו שאפרש לקמן. בחוב הטעם הזה אינו מועיל כי אם להכשיר העדים שמעידים שראו ההלואה, ואי אפשר לומר שלא לוה, ואפי' ראה מתוך החלון ולא הזמינן, לכך אינו יכול לומר: לא לויתי, אבל השטר פסול לעולם בין לענין משעבדי בין לענין בני חרי. והכי נמי מוכח התם פ' בתרא דשביעית דקאמר: פרוזביל מוקדם כשר ומאוחר פסול. פי*רוש, לפי שבהקדמתו הורע כחו של מלוה, כי פרוזביל אינו מועיל אלא למלוה שלפניו, א"כ כשהוא בניסן והוא מקדי*ם מזמן תשרי שלפניו; זה הורעת כח למלוה לענין הלואת /שמא צ"ל: הלואות/ שבין תשרי לניסן. כל זה שלח לי ה"ר אליעזר להודיע במה שנחלקו, ואשר הביא למה שאמרו החולקי' עליו ואשר השיב אליהם ואני אכריע. וזה אשר השבתי /בשו"ת זה מופיעה רק השאלה, התשובה מופיעה בשו"ת הבא/.
<h2>סימן ח</h2>
/בשו"ת זה מופיעה רק התשובה, השאלה הופיעה בשו"ת הקודם/ תשובה: אחרי שעמדתי על דבריך ועל דברי הגדולים החלוקים עליך, הריני דן לפניך על דברי שניכם. ורואה אני כי כל הנקודות שכל הדין במתנה הנזכרת להכשיר ולפסול סובב עליה*ן: האחת היא על פי משנת שביעית /י', ה'/, ששנינו: שטרי חוב המוקדמין פסולין, ומה שאמרו עליה בפ' איזהו נשך /ב"מ ע"ב/. והנקודה השנית היא: אם פסול המוקדמין היא דוקא בשטרי חוב ומשום טריפת הלקוחות, אבל בשטר מתנה שאין בה אחריות וליכא חשש לקוחות, לא נאמרו דברים ואף שטר מוקדם כשר בה, או נאמר: דכאן וכאן פסולין. שבעל הדין אומר: דפסולין ששנינו לאו פסולין לגמרי קאמר, ולומר שהשטר לגמרי כמי שאינו, שהשטר ודאי מן הדין כשר הוא וגובה בו מזמן שני, שהוא זמן ההלואה. ואפי' לר' יוחנן דמוקי מתני' אפילו כרבנן דר' מאיר, אלא שפסלוהו לגמרי לגבי משעבדי גזירה זמן שני אטו זמן ראשון, מ"מ לגבי בני חרי כשר הוא וגובה בו מיניה דידיה, ובין אמר: פרעתי, בין אמר: לא לויתי. ומינה דלגבי מתנה, דליכא חשש טריפא, כשר. ומר אמר: דאפי' לגבי בני חרי פסול, דפסולין לגמרי משמע, אלא הרי היא כמלוה בעדים שהשטר נפסל אבל לא העדים. וטעמא כמו שפי' הרב רבינו שמשון ז"ל שם במשנת שביעית, דאין העדים סבורין לחתום שקר, דשמא סבורין דלוה מעצמו יפרע ולא יבא לעולם לידי טריפת לקוחות. והוא ז"ל פי' כן אפי' במוקדם ממש; וכלשון הזה כתב שם: כגון: דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו; ע"כ. ואנו תמהין על טעם זה שסמך עליו רבינו ז"ל להכשיר העדים אע"פ שהקדימו הזמן ממש, דמ"מ הרי חתמו שקר; ועוד: דאינו בנמנע שלא יבא לידי גביית המשועבדין ומה התנצלות יש לעדים בכך.
ועוד: דהא קיימא לן: אחריות טעות סופר הוא, וטעמא: משום דלא שדי איניש זוזי בכדי וכולי עלמא חיישינן לגביית המשועבדין, ואפילו לא כתב, כמי שכתב, ויכולין העדים לכתוב את האחריות ואין צריכין לימלך, אלמא כולי עלמא חיישי לכך. ועוד: דאם איתא, היאך מקשה התם בפ' איזהו נשך על סמך זה כל כך להדיא אמאי פסולין, נהי דלא גבי מזמן ראשון, נגבה מזמן שני. ועל כן קבלנו אנו כך מרבותינו כ"כ, דפסולין דמתניתין לאו בשהקדימו הזמן ממש לזמן יום כתיבתו, אלא כאותה ששנינו: כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו. ודלא כאביי דאמר: עדיו בחותמיו זכין לו, וזה כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, וכדאיתא בפ"ק דמציע'. ואע"ג דלית להו למעבד הכי בשטרא דלאו אקניאתא, וכדאמר התם רב אסי: מאן דלא ידע לדרב אסי ולא לדאביי, לאו רשע מיקרי, ומיפסל לא פסלינן ליה. ואי במוקדם בזמנו ממש קתני, מוקמינן לה כדאמרי: אנוסין היינו מחמת נפשות, ובשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ובירושלמי אמרו בפ"ק דראש השנה: מאן מודע שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן: החתומין שטר מודיעין, הא לאו הכי פסולין לגמרי שטרי וסהדי, דרשעים נינהו ולא אגבויי מגבינן בהו ומקרע נמי קרעי להו, ומאן דמשהא להו עובר משום: /איוב י"א, י"ד/ בל תשכן באהליך עולה. וא"ת: כיון דמוקדמין ממש פסולין לגמרי כדאמרן, היאך מקשה להדיא: פסולין אמאי ליגבי מזמן שני? אומר אני: משום דמשמע להו דאי מוקדמין ממש קאמר, פשיטא, הא לא איצטריך לאשמועינן, דהאי שטרא זייפא מתוכה הוא! אלא כי איצטריך לשטר מוקדם שאין עדיו פסולין, אלא שפוסלין מצד אחר, ומשום טריפת מה שאין לו לטרוף דומיא דפרוזביל; ומ"מ פסולין, משמע לגמרי, ומשום דלגמרי משמע קא מקשה: אמאי נגבה מזמן שני? ואוקמה ר' יוחנן אפי' לרבנן דפסול לגמרי, ודאי לגבי משעבדי ומשום גזירה, אבל מבני חרי ודאי מיגבא גבי ומכח השטר. ונפקא מינה בין לאומר: לא לויתי, בין לאומר: פרעתי; דלגבי בני חרי מוקמינן לשטרא אדיניה, כיון דאין העדים פסולין. ובודאי כן נראה לכאורה מלשון רש"י ז"ל.
ומ"מ, אפילו לגבות מבני חרי לאו משהינן ליה בידא דמלוה, דדילמא לא מדכר דכירי לה אינשי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. אלא דכי מפיק ליה, מגבינן ליה וקרעינן לשטרא, ואי לא מטא זימניה אפשר דב"ד קורעין לו את השטר וכותבין לו שטר אחר מפורש לגבות בו מבני חרי. וכאותה שאמרו בפרק גט פשוט: אמר רב הונא אמר רב: אין הלכה לא כר' יהודה, ולא כר' יוסי, אלא ב"ד מקרעין לו את השטר וכותבין לו שטר אחר. ואם נפשך לומר שאין ב"ד כותבין לו, מ"מ כיון שיש לחוש לטריפת המשועבדין, שמענו שאין מניחין את השטר בידו משום תקנת הלקוחות, ותקנתו לא נתפרשה לנו. ומיהו, מאי דכתב מר דאפילו בבני חרי שייך גזירה זמן שני אטו זמן ראשון, וכגון שאין ללוה קרקע אלא שיעור החוב, והוא חייב לאחר חוב מוקדם לזה, ולולי הקדמתו היה גובה חובו מן הבני חרי קודם לזה, והשתא בהקדמתו שלא כדין ירויח ויפסיד האחר; עד כאן לשון מר.
והא ליתא! דלעולם, כל היכא דאיכא בעל חוב אחר, אין זה גובה אפי' מזמן שני, דמשועבד לבעל חוב כמשועבד ללקוחות דמי לגבי כל מלוה וכל חוב, דאינו טורף מן המשועבדין של אחריו. וכדמוכח בהדיא בריש פר*ק מי שהיה נשוי דתנן התם: נשא את הראשונה ומתה, שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה. ואמרינן עלה בגמרא: ש"מ תלת וכו', וש"מ: כתובת בנין דכרין לא טירפא /צ"ל: טרפא/ ממשעבדי, אע"ג דאין כאן אלא משעבדי דכתובת השנייה, אלא אם כן תדחה: דהתם, מכל שכן קא מוכח.
ולענין הנדון שלפנינו, דהיינו: שטר המתנה המוקדם ממש, דליכא חד מהנך אנפי דכשרותא דסהדי דכתיבנא, ואף לא ההיא דכתב רבינו שמשון ז"ל, ודאי השטר פסול ואין עושין על פי עדותן זו של עדים אלו כלום, דשטר פסול הוא לגמרי. דכל מה שכתבו בזה שאר הרבנים שחלוקין כנגדן ומכשירין המתנה מאותן הטעמי' שכתבו, דלא אמרו אלא בשטרי הלואה ומשום טריפת הלקוחות, מה שאין לומר כן בשטר מתנה; חס ושלום להם לומר כן; דבמתנה נמי איכא משום טריפת לקוחות, אם שמא נתן או מכר בין זמן ראשון לזמן שני. ולא עוד אלא, המאוחר פסול בה, וכדפסלינן בשטרי מקח וממכר כדאית' בפרק גט פשוט. וזה נראה לי פשוט. גם הטעם שסמכו עליו, מפני שלא שנינו שם: שטרי חוב ומתנה, אינו; כי הטענה היא כדכתב מר, דלא מנה שם אלא מה שבהקדמה כשר, ובאיחור כשר, או בהפך: שהמוקדם כשר, והמאוחר פסול כפרוזבול, אבל שטרי מקח וממכר או שטר מתנה פסול בין מוקדם בין מאוחר לא תני. וזה באמת נכון. אבל אם העדים כשרים מחמת אחת מן הטענות שכתבתי, יכולין הן לחזור ולכתוב שטר אחר מזמן שני, דאין כאן משום עדים שעשו שליחותן, דהא קיימא לן דכותבין עשרה שטרות על שדה אחת בשטר מתנה, ואפי' בשטר מקח ושלא באחריות, כ"ש מתנה בקנין, דבקנין קנה מעכשיו, דכל קנין כמעכשיו; וכמו שכתב ר"ש ז"ל. ואעפ"י שטעו מתחילה לא בטלה שליחותם מחמת כך, וחוזרין ועושין שליחותן כתיקונו, ואפילו בגיטי נשים, כעובדא דטפתא ונפתא. ואעפ"י שמלאכתנו וכונתינו בנדון שלפנינו, דהיינו: הכשר שטר המתנה ופסולו, כבר נשלמו ונגמרו במה שכתבתי.
עוד אני חוזר לדון עמך במה שהוסיף וכתב מר ואמר: דשטר מתנה כגט, ואלו מסר גט לאשה ובשעת מסירה לא מגרש לה, אלא דאמר לה: לכשיגיע זמן פלוני תתגרשי בו, לכשיגיע אותו זמן מי הויא מגורשת כלל באותה קבלה ראשונה, אי לאו עבדא כדמפרש התם בגיטין: כי מטית להתם וכו', או אי לא אמר לה: מהיום. ובמתנה נמי דאי לא מקנה ליה אלא במסירת השטר, והוא לא מקני ליה בשעת מסירה עד תשרי של אחריו, ההיא שעתא מאן מסר ליה דליקני. ע"כ דברי מר. ואנא שותא דמר לא ידענא, דבגט ודאי מתגרשת בכי הא, דבהדיא אמרי התם בשילהי פרק המבי*א תניין: והאשה עצמה מביאה את גיטה; ואקשי' עלה בגמרא: אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה לה! אמר רב הונא: באומר לה: אל תתגרש בו אלא בב"ד פלוני, סוף סוף מכי מטיא התם איגרשה. הנה מבואר. ותנן: הרי זה גיטיך אם לא באתי עד שנים עשר חדש, ומת בתוך שנים עשר חדש, אינו גט, הא לא מת ולא בא הרי זה גט; ואף על גב דבשעת מסירה לא מגרש לה, ואפי' הכי לאחר י"ב חדש כי לא בא מגורשת. ולגבי מתנה נמי גרסי' בשילהי פרק האשה שנפלו לה נכסים: משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום, לאחר שלשים יום קנה. ואקשינן: והא כי אתא רבין, אמר ר' יוחנן: לא קנה, כלומר, בעומדת באגם דלאו רשות קונה הוא; ופרקינן: לא קשיא, הא דאמר ליה: מעכשיו, הא דלא אמר ליה: מעכשיו; ודוקא בעומדת באגם, הא עומדת ברשות קונה, קנה, דבאותה שעה קנתה לו חצרו. גם מה שכתב מר, דשטר שכתוב בו רבית, דלר' מאיר דאמר אינו גובה לא הקרן ולא הרבית ומשום דקניס היתירא אטו איסורא, משמע ליה למר דלגמרי קניס, דאפילו קרן לא גבי כלל ואפילו מבני חרי. וכדמשמע בפרק המני' את הכד, דאמרי' התם: דמאן דאמר התם: קנסו גופו אטו שבחו, אית ליה כר' מאיר דאמר: קנסינן קרן אטו רבית. אי מההיא אין כאן הכרע, דלאו למימר' שיהא קנס זה כאותו קנס לגמרי, ואפילו לאפסודיה כוליה קרן, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא; דהתם שמזיק את הרבים קנסינן אפילו גופו וכל הקודם זכה, אבל הכא משום דעשה איסורא דשימה לבד קנסינן דלא ליגבי אפי' קרן ממשועבדי ודי כי קנסינן ליה בהאי קנסא. ומיהו בתוספתא שנינו: המוצא שטר שיש בו רבי*ת יקרענו, בא לב"ד יקרעוהו. ומורי הרמב"ן ז"ל כתב דאין משם ראיה, דאעפ"י שגובין קרן על ידי שטר זה, כיון שהבעלים עצמן מצווין לקרעו, אף ב"ד קורעין אותו, אבל אם הוציא מלוה שטרו בב"ד, גובה את הקרן על פי שטר זה. ולזה דעתי גם אני נוטה, דאלו לבני חרי למה להו למינקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו רבית, ליתני: מלוה שיש בה רבית, ר' מאיר אומר: אינו גובה וכו'. וכי תימא דלרבותא נקטיה, לומר דאפי' בשטר, דמילתא אלימתא, לר' מאיר אינו גובה אפי' קרן, ורבנן /צ"ל: ולרבנן/ גובה קרן לבד ומבני חרי ולא משעבדינן; לא היא! דלר' מאיר, כיון דסתם דטעמיה משום קנסא, מה לי בשטר מה לי בעל פה. ולרבנן, הא לא מיתפרשה בהדיא דלא ליגבי קרן ממשעבדי, ואם איתא, הוה /ליה/ לפרושי בהדיא: וחכמים אומרים: גובה את הקרן מבני חרי ואינו גובה את הרבית, כיון שעיקר חידושן בשטר היינו דאינו גובה אלא מבני חרי. ועוד: דדבר הלמד מעניינו הוא, דכיון שהביאוה עם שטרי חוב המוקדמין דפסולין, ולדמויה לה. וההיא דוקא פסולין לגבי משעבדי ולא לגבי בני חרי, דלכולי עלמא בני חרי גבי, דאלמא אפילו לרבי מאיר לא קנסינן ליה להפסיד לגמרי, הכי נמי לא מפסדינן ליה לגמרי, אלא שלא לגבות ממשעבדי. ולרבנן, אפילו ממשעבדי גבי כשטרי חוב המוקדמין, אליבא דריש לקיש דגבי לרבנן ממשעבדי מזמן שני.
<h2>סימן ט</h2>
(הובאה בקיצור בב"י חח"מ סי' מ"ג מחודש ט"ז).
בסרקוסטה עוד באה שאלה: ראובן שנתחייב בסך ידוע לשמעון, ונכנס לוי ערב, לזמן תבע שמעון חובו מלוי הערב, ולוי הוציא שטר מחילה שמחל לו שמעון כל זכות וכל דררא דממונא שיש לו כנגדו, וזמן שטר המחילה ביום אחד עם שטר החוב הנזכר. טען שמעון שלא נעשית המחילה אלא לדברים אחרים שהיו ביניהם, שאין הדעת סובלת כי מיד שישתעבד שימחול אותו, שא"כ למה היה משתעבד, לא יכנס בשום שעבוד, ויש ללכת בתר אומדנא דמוכח! ועוד: שכיון שחיוב הערב ברור, ואין פטורו ברור, עליו לברר פטורו.
תשובה: הדין עם לוי. ואע"פ שהחיוב והפטור נעשו ביום אחד, אע"ג דלא שכיח, מ"מ אינו נמנע מהיות כן, כי מקרי בני האדם רבים, וברגע יקר מקרה כנגד מה שהיה קודם לרגע זה, ושטר המחילה הכולל את הכל הוא יגיד שקרה אותו מקרה. ובכיוצא בזה בפריעת בת יומא, דגרסינן בפ"ק דבבא מציעא /ט"ז, ע"ב/: אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב זמנו בו ביום, יחזירנו לבעלים. אי משום כתב ללות ולא לוה, הא כתוב בו הנפק, אי משום פרעון, לפריעה בת יומא לא חיישינן. ואקשי ליה רבי זירא לרב אסי: והא את הוא דאמרת משמיה דר' יוחנן: שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו. אימת: אילימא למחר וליומא אחרי, מאי איריא דנמחל שעבודו, תיפוק ליה דהוה ליה מוקדם, אלא לאו ביומיה, אלמא פרעי אינשי ביומיה. אמר ליה: מי קאמינא דלא פרעי כלל, לא שכיחי דפרעי קאמינא. והכי נמי: אע"ג דלא שכיחי דעבדי הכי, לא אמרן דלא עבדי כלל, ושטר המחילה מוכיח דעבד. גם הטענה שאמר שהחיוב ברור, והפטור אינו ברור, עליו לברר פטורו, אינה טענה; דאדרבה, זה מוציא פטור כולל, ושמעון שטוען שעל דברים אחרים נעשה, עליו הראיה!
ועוד: דבריא ושמא אין אומרין בריא עדיף להוציא ממון, כדקיימא לן כרב נחמן, דאמר: מנה לי בידך והלה אומר אינו /צ"ל: איני/ יודע, פטור. ואפי' במקום שטר נמי, כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא /ז', ע"ב/: ההוא שטרי דיתמי דנפקא תברא עליה, אמר רב חמא: לא אגבויי מגבי' ביה, ולא מיקרע קרעינן ליה; לא אגבויי מגבינן ביה, דהא נפק עליה חברא /צ"ל: תברא/. ואמר מר זוטרא בריה דרב מארי: הלכתא כותי*ה דרב אחא, דאם איתא דתברא מעליא הוא, איבעי ליה לאפוקיה בחיי אבוהון, ומדלא אפוקי בחיי אבוהון ש"מ זיופי הוא דקא מזייף. אלמא, אע"ג דשטרא דיתמי ברור ותברא מסופק דמזוייף, מדלא אפקיה בחיי אבוהון, אפ"ה לא מגבינן בהאי שטרא.
<h2>סימן י</h2>
סורקוסטה. שאלת: ראובן נתחייב לשמעון במנה בשטר, והוציא ראובן שטר מחילה שנעשה ביום אחד עם שטר החוב, ואמר שהוא פטור. השיב שמעון דלא נעשית אותם /נ"ל שצ"ל: אותה/ מחילה אלא על משא ומתן אחר שהיה ביניהם, ולא מחל לו אלא מה שנעשה קודם יום המחילה, אבל לא מה שנעשה אחר המחילה, וכיון שחוב המנה לא נעשו קודם יום המחילה, אלא ששניהם יוצאין ביום אחד, חיוב מחודש הוא שלא נכלל במחילה.
תשובה: הדין עם ראובן, שאע"פ שיוצאין ביום אחד, פעמים שאדם פורע ביום שלוה בו. וכדאמרינן בפ"ק דבבא מציעא /י"ז/: אמר ר' חייא /בדפוס שלנו כתוב: ר' אסי/ אמר רבי יוחנן: המוציא /צ"ל: המוצא/ שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק, וכתוב זמני /צ"ל: זמנו/ בו ביום, יחזירנו לבעלים; אי משום כתב ללות ולא לוה, הא כתי' בי' הנפק, אי משום פרעון, לפריעה בת יומא לא חיישי'. אמר לית /צ"ל: ליה/ ר' זירא לר' אמי: והא את הוא דאמרת משמי' דר' יוחנן: שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו, שכבר נמחל שעבודו, אימת: למחר וליומא אחרי; מאי איריא, משום דנמחל שעבודו, תיפוק ליה דהוה ליה מוקדם, ותנן: שטרי חוב המוקדמין פסולין, אלא לאו ביומיה, אלמא פרעי אינשי ביומיה. אמר ליה: מי קאמינא דלא פרעי כלל, לא שכיחי דפרעי קאמינא. וכיון שכן, אף זה שהוציא שובר, שוברו מוכיח עליו דפרע.
ועוד: דכל שני שטרות דלוקח ומלוה שנסתפק איזה מהן קודם, או שטר המלוה או שטר המכר, לעולם יד מלוה על התחתונה, שהמוציא מחברו עליו הראיה. וכדאמרינן בפרק מי שהי' נשוי /כתובות צ"ד, ע"ב/: הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף: חד הוה כתיב ביה בחמשה בניסן, וחד הוה כתיב ביה בניסן סתמא; אוקמיה רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בנכסי; אמר ליה אידך: ואנא איפסיד /צ"ל: אפסיד/. אמר לי*ה: את ידך על התחתונה, אימר בר עשרין ותשעה את. אמר ליה: לכתוב לי טרפא מאייר ואילך. אמר: יכול למימר לך: בר חד בניסן את. אלמא, כל שמסופק, זה דוחה וזה דוחה, לפי שהמוציא אינו מוציא אלא בראיה ברורה.
<h2>סימן יא</h2>
(הובאה בקיצור בב"י ח"מ סי' מ"ח מחודש ך /כ'/. אמר המגיה: זו מצאתי בגליון ישן: בירושלמי מצינו: שבועה שלא נעידך זו שבועת ביטוי; ובתלמוד דידן: ש"ש =שבועת שוא=. /בדפוס זה הושמטה שורה המופיעה בדפוס לבוב תקע"ב: ועם זה יתורץ דמה שכתב: ש"ש =שבועת שוא=,/ הוא הידיעה דהוי שוא, דנשבע לבטל המצוה, ומ"ש =ומה שכתב=: ביטוי, הוא קודם, דלא הוי מצוה, ונשבע שלא נעידך).
פרפייאן. לר' מנחם: ולענין העדים שנטלו שכר לכתוב ולחתום ולמסור, שאמרת: אם עדותן בטלה כדין הנוטל שכרו להעיד. נראה לי, שלא אמרו אלא בעדים שנעשו עדים כבר, שהן מצווין להעיד ולא רצו להעיד /המלים: ולא רצו להעיד, נדפסו פעמיים בטעות/ ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר, ודומיא דהנוטל שכרו לדון, שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחוייב להעיד, ונוטל שכר לילך ולהיות עד, אינו בדין זה לפי דעתי.
<h2>סימן יב</h2>
טודילה. לר' שם טוב בן גאון ז"ל. שאלה: מי שקנוי /צ"ל: שקנו/ מידו והרשה את חברו לתבוע זכותו בשטר, וכתבו לו שטר אפטרופסות, ונמצאת הרשא*ה זו מועטת בדבר שמבטלה ואין בה ממש, והלך המורשה וצוה לכתוב אחרת כהלכה, וחתמו לו העדים הראשונים מזמן ראשון; אם יש לפסלה בכך, אם לא? כי המורשה טוען לומר: המרשה צוה בקנינו לכתוב עד מאה מאתים, עד שיתפייס /צ"ל: שיתפייסו/ הדיינין בו; והנטען אומר: לא, כי אתה הטעית את העדים. והראוני בשם גדול, גבי ההיא דפרק התקבל, בההוא עובדא דנפאתא וכו', דאמרינן: כותבין ונותנין ואפילו מאה פעמים. ולמד מכאן לגבי כל השטרות, שאם אמר: כתבו לו את השטר, כותבין אפי' מאה פעמים. ברם, איתני*ה לסהדי ואשכחי', רבו בעלי התוספ' שהצריכו לומר בפי': כתבו, עד שיפייס החכם שבעי*ת כדברי המורשה. רק שנסתפק לנו אחרי עמדם לפנינו העדים, והם עשו תחלה את השטר כפי דעתם מיישרת, והראוהו לפנינו רק בראות המורשה, שאין הדיינין דנין בו החליף. ומצאנו לרת"ם ז"ל שכתב לגבי בעל אומר לפקדון וכו' שאם העדים בפנינו שואלין פיהם. אי שאלינן להו הכא נמי ומחזיקין ריעותא בשטרא, דהא קמן דהמורשה, דבר שטרא מעלי*א הוא, וכי הדור וכתוב לא עבד ולא מידי.
(הביאה מרן בב"י סי' מ"ט /אות ט', ס"ד ב'/ בקיצור. ותהי בה הר"ב בני שמואל ז"ל בביאוריו. אבל המעיין בתשובה זו יראה דתיובתא ליכא, דהרשב"א אנאבדה ההרשאה אחר שנתנוה בידו קאי, וע"ז הביא ראיה מההיא דכותבין עשרה שטרות, וברור).
תשובה: כל שאומר לעדים: כתבו לי הרשא*ה, מעליא קאמר, דלא אמר: כתבו לי' /צ"ל: לי, כמו בדפוס לבוב תקע"ב ודפ' ליוורנו תקל"ח/ חספא בעלמא. ואם המורשה או העדים היו סבורין בשעת כתיבת הראשונה שהיא עשויה כתקנה, ומצאנו שאינה /צ"ל: שאינם/ חוזרין וכותבין, כל שאמר להם סתם: כתבו ליה הרשאה, ואפילו כתבו לי' הרשאה אחר מעליא, ונאבד אותו שטר הרשאה, חוזרין וכותבין אפילו מאה פעמים. שהרי כותבין עשר השטרות על שדה אחת, ובשטרי מתנה ואפי' בשטרי מקח וממכר חוץ מן האחריות שבו, כדאיתא בפ' גט פשוט. ולא אמרו עשו העדים שליחותן אלא לגבי גט, משום דוכתב לה כתיב, לומר דבעינן גט שיכתב על פי הבעל ועד שיאמר לסופר: כתוב, ולעדים: חתומו. אבל בשטר מתנה אינו צריך לצוות לעדים בכל פעם, אלא כל שצוה לחתום, כותבין וחותמין אפי' מאה פעמים, דאין חיוב מתחייב עליו במאה יותר מאחד. וכן נמי בשטר מכר, כל שחוזרין וכותבין את האחריות עכשיו משעבדון /צ"ל משעבדים/ את נכסיו בשטר זה והם כבר עשו שליחותן בזה, אבל במכירת גוף השדה אינן עושין דבר חדש, שכבר קנה השדה באותו שטר ראשון כמו באחרון. וכן בכתיבת הרשאה. ולענין בעל אומר לפקדון, אפילו לפי מה שאתה מעיד משם רת"ם ז"ל ששואלין את העדים, הנינו /צ"ל: היינו, כמו בדפוס ליוורנו תקל"ח/ בדבר שהבעל והשליש חולקין: זה אומר לפקדון וזה אומר לא לפקדון אלא גירושין, ומתוך כתיבת הגט לא נודע כלום, אם לפקדון אם לגירושין. אבל הכא שאין המרשה מכחיש את המורשה, והעדים חזרו וכתבו, חזקה שאין העדים עושין שקר. וכי אמרינן: כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, היינו כשסותרו מה שאמר בתחילה, אבל הכא אינו כן, אלא הם העידו שהרשהו, ועיקר העדות היא ההרשאה, ואם לא נכתבה כהוגן חוזרין וכותבין. כההיא דנפאתא, דאם חוששין לעדים למה חוזרין וכותבין, דילמא תפאתא אמר להו כדקא כתבו אינהו ורוצה לשחק בה. אלא הם נאמנין, וכל שחזרו וכתבו מה אנו שואלין אותן, אדרבה, אם יאמרו עכשיו בהפך אפשר שלא נאמין אותן. גם אותה שאמרת משם רת"ם ז"ל בבעל אומר לגירושין, מקובל בידינו בהפך משם רבותינו בעלי התוספות, שאם אמרו עדים שלא כדברי השליש, אינן נאמנין, מדאמרי' הא הימני'. והדברים עתיקין אין זה מקומן, אלא להגדיל תורה כתבתי לך בו המעט הזה הואיל ואתא לידן.
ומה ששאלת באותו שקנו מידו במנה סתם, לא ירדתי לסוף הענין או שתחזור ותפרש לי הכונה.
וכונת אונן בהשחיתו את זרעו: דברים אלו אינן נאמרין אלא מן הפה לאוזן, וכשם שקבלנו אותה בלחישה לא נאמר אלא בלחישה, וזה סוד מסודות העבור, והכתוב אומר: יולד בן לנעמי. /האמור בין סוגרים מתייחס לשו"ת י"ב לפני י"ב, א'/ (עיין בח"ב לרבינו המחבר סי' שי"ז ובחידושיו פרק תתקבל שכתב להפך, וצ"ע).
<h2>סימן יג</h2>
לפרפיאן. שאלת: ראובן משכן בית לשמעון לזמן ידוע וקנו מידו, והלך לו שמעון למדינת הים, וכתבו העדים שלא יהא רשות ביד המלוה לכוף את הלוה לפנות המשכונה, ומסרו השטר למלוה, ולא הרגיש בטעות זה, ולאחר זמן מצא המלוה שלא היה בו זמן, ואמר לעדים: איך כתבת*ם כן, והלא זמן היה לי עם הלוה בפניהם /צ"ל: בפניכם/ שאוכל לכופו. והעדים הודו לו שכן היה, אלא טעות הוא. ועוד חזרו על מזכרת עדותן ומצאו כן, שעד אותו הזמן לא יוכל לכופו, אבל ומשם ואילך יהא רשות בידו לכופו. מי נאמר שאינן יכולין לכתוב לו שטר אחר, לפי שכבר עשו שליחותן. ועוד: שאינן נאמנין, לפי שכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואלו היה הלוה כאן ומכחישן אינן נאמנין, דכיון שהגידו שוב אינן יכולין לחזור ולהגיד. או דילמא, יכולין לחזור ולכתוב, דכיון שאומרין שטעו בכך, לא עשו עדיין שליחותן, דומיא דנפאתא וטפאתא; או דלמא, התם דוקא בשלא נמסר עדיין ליד האשה.
תשובה: עדים אלו, כיון שהם זכירים /צ"ל: זכורים/ שטעו, כותבין לו שטר אחר כתקנו, דכל שטעו, אע"פ שמסרוהו למלוה לא עשו שליחותן, דאין זה שטר שנעשו עליו שלוחים. וכההיא דנפתא, דההוא נמי בשכבר מסרוהו לאשה היא, דאילו קודם שמסרוהו, אפי' אין בו טעות, וכתבוהו כתקנו ומתוך ידם נקרע או נשרף, כותבין אחר ונותנין לה, דמי לא עסקינן דכתבו ותנו אמר להם. וכאן נמי, לכתוב וליתן לבעל חובו קאמר, וזה אינו אותו שנעשו שלוחין עליו לכתוב וליתן, ועד שיכתבו באותו שנשתלחו לכתוב לא עשו שליחותן. ואפי' היה הלוה כאן, ויצא שטר זה בב"ד, והלוה מכחיש את העדים, קרוב אני לומר שהעדים נאמנין, ואע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר, מפני שאין מפורש כאן שלא יהא רשאי לכופו לעולם, אלא סתם אמרו: שלא יהא רשאי לכופו, ואלו העדים מבררין הן, ולא עוקרין את השטר ולא חוזרין בעדותן, אלא שמבררין כי מה שאמרו: לא יוכל לכופו, תוך זמן פלוני היה התנאי. ומכל מקום, אפי' לכשתמצא לומר שאינן חוזרין ומגידין, ואלו היה הלוה כאן ומכחישן אינן נאמנין, ה"מ =הני מילי= כשיצא השטר והוחזק בב"ד, והלוה כופר במה שהעדים מעידין עכשיו, לפי שהב"ד מסופקין בדבר ואינן רשאין לדון מן הספק כנגד מה שכתוב בשטר. אבל עד שלא יצא השטר והוחזק בב"ד, העדים שיודעים האמת ומכירן בטעותן ושלא עשו שליחותן, חוזרין וכותבין ומתקנין טעותן ועושין עכשיו שליחותן. והגע עצמך: דל שטר*א מהכ*א, מי לא מסהדי הני סהדי בעל פה, שתנאי היה ביניהם לפורעו בזמן פלוני, ומהמנינן להו כל שלא הוחזק השטר בב"ד, והכא נמי לא שנא.
<h2>סימן יד</h2>
טליטולא. שאלת: המוחל שטר משכונה מהו; שאני סבור דבאתרא דלא מסלקי אינו מחול, דלא עדיף משביעית דהיא אפקעת' דמלכא, ובאתרא דלא מסלקי אין השביעי*ת משמטתה.
תשובה: איברא, אפי' באתרא דלא מסלקי, מוחל הוא ומחילתו מחילה, שלא עיקר הקרקע המושכן הוא מוחל, אלא המלוה שיש לו עליו, ומעות אין כאן, משכונה אין כאן, שכל שאין גופו קנוי מחילה שייכא ביה. וכדאמרי' בפ"ק דקידושין /ט"ז/: עבד עברי גופו קנוי, כלומר: דמכירה ליומיה הוא כעבד בעלמא, דאי לא, לימא ליה באפי תרי: זיל; ואע"פ שמגרע פדיונו ויוצא, מ"מ כיון שאין לו אדון עליו שום ממון אלא עבודת שש, הרי הוא כמקח של גופו ובעי גט שחרור כעבד. מה שאין כן במשכונא של קרקע, ואפילו באתרא דלא מסלקי, דעיקר ממונא הוא דאית ליה עליה דלגוביינא קיימא, וחוב הוא שיש לו עליו ומחילתו על המעות שיש לו עליו היא. ואפשר, דמשכונה דסיפא דלאו לגובניי*א /צ"ל: לגוביינא/ קימא, אינו יכול למחול כעבד עברי. אלא שיש לחלק, ואינו דומה לשביעית; דשביעית בלא יגוש תליא מילתא, יצא כל שהוא כנגוש ועומד. ותדע לך, שהרי המלוה על משכון דמטלטלין אין השביעית משמטת, כדאיתא בגיטין, ותאמר שאין יכול למחול. וכן מוסר שטרותיו לב"ד, שאין השביעית משמטת, תאמר שאינו יכול למחול. ועוד: לר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, דאמרי בגיטין פרק השולח דמלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט, ותניא כותייהו, דאין אדם מוחל מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים. ולב"ש נמי, דאמרי: שטרי /צ"ל: שטר/ העומד לגבות כגבוי דמי ואינו משמט, וכדאמרינן התם בפ' השולח, התם נמי דאינו יכול למחול. אלא מכאן אתה למד, שאין הנדון דומה לראיה והטענה בזה כמו שכתבתי. וכ"ש אם קנו מידו, דמחילה אפילו בקרקע שלו כשקנו מידו קנה, דמגופה של קרקע קנו מידו, כדאיתא בריש פרק הכותב, וכדמוכח נמי בפ' חזק', גבי השותפין מעידין זה לזה, וכדאוקימנא: בשכתב לו: דין ודברים אין לי על שדה זו, ובשקנו מידו. מיהו, ודאי אם מכר או נתן המשכונה לאחר, אפשר שאינו יכול לחזור ולמחול, כדרך שאינו יכול למחול בשמכר מלוה שיש עליה משכון מטלטלי. וכדמוכח בקידושין פ"ק, דגרסינן התם: המקדש במלוה שיש עליה משכון, מקודשת; ואלו היה יכול למחול, לא היתה מקודשת, למאן דאמר בפרק שני, דלא סמכה דעתה בשקדשה בשטר חוב שיש לו על אחרים, דמימר אמרה: שביק לדידי ומחל לאחריני. ודוקא כל שהוא כנגד המשכון, אבל מה שהוא למעלה משום המשכון מוחל.
<h2>סימן טו</h2>
לב"ד שבלארדה. כתבתם: כבר שאלנו מאתך והשבות לנו, ולפי שנסתפקנו בתשובה, חזרנו ושאלנו לבאר לנו תשובתך בענין הערכי, ואנו מצפים לביאורך להשיבנו מענה.
תשובה: גם אתם לא בארתם לי מהו שנסתפק לכם במה שכתבתי בענין הערכי, כי כבר אמרתי לכם ששטר מכר העול*ה בערכאו*ת של עכו"ם, כשר, כדאיתא בפ"ק דגיטין. גם אמרתי שספר הערכי כשטר הערכי, שאין עיקר הענין אלא משום נאמנותו של הערכי, אם כן ספרו כשטרו, שגם הוא לא כותב בספרו אלא א"כ היה אמת, דלא מרע נפשי', וכל מה שהערכי מוצא כתוב בספרו עליו הוא סומך לכתוב בשטר, א"כ אין לחלק בין ספרו לשטרו. ומעתה אם יש עוד ספק הודיעוני מקומו ואדעה /בדפוס לבוב תקע"ב יש הערה זו: (שייך למה שכתב בח"א תתקפ"ב)/.
<h2>סימן טז</h2>
תשובת שאלה ללארדה. מכבר כתבתי לכם כי מה שאמרת*ם בדין הבתים שנחלקו בו ראובן ושמעון, כי יפה דנתם ויפה דקדקתם בכל טענה וטענה, וכדין זכותם /אולי צ"ל: זכיתם/ את שמעון המחזיק בבתים. ועוד חזרתי פעמים שלש לבאר לכם יותר מה שכתבתי לכם, דספר הערכי נאמן כשטר הערכי. ועד עתה לא הבינותי מה שנסתפק לכם בזה, ורואה אני כי נסתפקתם מפני שדינם שם שאין עושין דין על פי ספר הערכי, כי אם בשטרות פובליק"ש ממש. לפי שיש ביניהם מנהג, שכל שהעביר עליו הסופר קולמוס שתי וערב, אין דנין בו אלא א"כ ברשות הגזבר, שיצוה את הסופר לחזור ולכתוב פעם שנית על פי ספרו, אע"פ שהעביר עליו קולמוס. וכל אותן שטרות שסמך עליהן שמעון, ושמביא ראיה מהן, נמצא קולמוס עובר עליהן שתי וערב; ולפיכך, אחר מכאן מסתפק, היאך אפשר לדון על פי ספרו בזה, והיאך אפשר שנדון בהם אנחנו יותר מהם. ועל כן רצונכם שאבאר לכם עוד דעתי בזה.
ואומר אני, כי שני מחקין יש במה שמוחק הערכי מה שכתוב בספרו: האחד, דבר שנכתב ולא בא לגמר, והשני: שמוחק להודיע שכבר נכתב ונחתם וניתן לבעליו, כדי שלא יכתוב שני שטרות על שדה אחת, או על הלואה אחת. ואלו שבמקומנו נהגו להעביר קולמוס כמין שלשלת על אותו שלא בא לגמר, ועל האחר שבא לגמר, ונכתב ונחתם וניתן לבעליו, מעביר עליו קולמוס העברה פשוטה, ומקצתן נוהגין לכתוב בזה: נחתם ויצא. ואשר אמרתם, במה שנהגו שם להעביר עליו קולמוס שתי וערב, יראה שהוא כעין המחק השני שאמרתי, שבא לגמר אלא שניתן לבעליו, ולפיכך, אין עושין בו דין ואין כותבין אלא ברשות הגזבר. לפי שאין כותבין שני שטרות על דבר אחד, בין של מכר בין של הלואה, וברשות הגזבר עושה, לפי שהגזבר מן הסתם חוקר גם בעלי הדין, וידע האמת אם פרע הלוה או לא פרע, ואם יש למלוה או ללוקח שטר אחר, ולא יצוה לכתוב עד שיחקור וידע האמת, וזה דבר הראוי. ומכל מקום, עדיין אני במקומי אני עומד, במה שאמרנו /בדפוס לבוב תקע"ב נאמר: שאמרתי/ לכם בזה ומן הטעם שאמרתי, שאין כל ענין שטרות העולות /בדפוס שלנו חסרה שורה המופיעה בדפוס לבוב תקע"ב: בערכאות של עכו"ם, ששנינו שהן כשרין, אלא מפני שנאמן הערכי/ אצלנו משום דלא מרע נפשיה, א"כ כל מה שכתוב בספרו אנו מחזיקין שכן היה באמת. ולפי', אע"פ שאינך עושה דין על פי ספרו להוציא, וכמו שאין אנו כותבין שני שטרות על שדה אחת בשטר מכר ובשטרי הלואה, משום: שמא גבם ויחזור ויגבה, מכל מקום, לאוקומי, עושין דין. שאין אנו צריכין כאן אלא לדעת: שמעון זה שמחזיק בקרקע מחמת שניתן או נמכר אותו קרקע לבת ראובן וללוי בעלה שהוא בא מכאן, אם הוא אמת שכן היה כדי שלא יוציאנו מחזקתו, ובידיע*תו האמת, שמעון זה אינו יוצא מחזקתו, והאמת מתברר באמת מתוך ספרו של הערכי. זהו שנראה לי בזה בלי ספק. עוד אני אומר: לפעמים דנין ומוצאין ע"פ ספרו כל שאין שם חשש פרעון. כיצד: האומר לחברו: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי כלום, והעדות /צ"ל והעדים/ מעידין אותו שלוה, הרי זה גובה את הכל מבני חרי. שכל האומר: לא לויתי, כאומר: לא פרעתי דמי, וכשבאו עדים ואמרו שלוה הרי זה מוחזק כפרען, ואפי' אמרו העדים שלוה ופרע, גובה את הכל, כדאי' בפרק שבועת הדיינין. לפי שהעדים מעידין שלוה, ונאמנין עליו, והוא מודה שלא פרע, ונאמן על עצמו יותר ממאה עדים; וספר הערכי נאמן אצלנו כעדים.
<h2>סימן יז</h2>
בושאלרון. אמרת ששמעת משמי, שאני אומר, ששיור הנהוג בארץ הזאת, אע"פ שלא כתב, כמי שכתב דמי, וגובהו. ואמרת, שמא דעתי נוטה למה שפירשו בהנהו שדורשין לשון הדיוט, דמה שהורגלו ההדיוטות לכתוב מעצמן בלא תקנת חכמים ז"ל, אפילו לא כתב כמי שכתב, כדאמרי' בתנאי ב"ד.
תשובה: כן האמת, ועליה נסמכתי. ודבר ברור הוא, דכל שהורגלו ההדיוטות לכתוב כל מי שמקבל דבר, אע"פ שלא כתב, כמי שכתב דמי, דכל המקבל סתם, על מה שנוהגין לעשות מקבל. ותדע, מדתנן: /משנה, ב"מ ט', ג'/ המקבל שדה מחברו והובירה, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו; שכך כותב לו: אם אוביר ולא אעביד. ומינה דייק התם /בבלי, ב"מ, קד/, דר' מאיר דורש לשון הדיוט. ולא בשכתב לו דוקא קאמר, דא"כ הוה ליה למתני: אם כתב לו. ותדע, שבכל מקום שאמרו: שכך כותב לו, הכי קאמר: שכך דרכן לכתוב לו, והיינו דקאמר בפ"ק דמציעא: בעל חוב גובה את השבח, שכן כותב לו מוכר ללוקח: אנא אקים ואשפי. וכן בכל אותן השנויין בריש פרק התקבל, שכן נהגו לכתוב והרי כתנאי ב"ד. ועל כן הביאום בירושלמי בפרק נערה שנתפתתה, גבי מדרש כתובה, דאמרי': מספר כתובתה נלמוד, שכך כותב: לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, דאלמא, עושין מה שהורגלו לכתוב כאלו כתב, ועושין אותו מדר*ש. וכך עושין מדר*ש כל הנך דפ' המקבל, ועוד יותר שהביאו שם בירו*שלמי שעושין אותו מדרש. וכן כתבו משם הגאון רבינו האיי ז"ל, דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט, לית בהו מידי דכתב, כגון: /ב"מ, ק"ד/ ר' יהודה, אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, שכך כותב לה, וליכא מאן דכתב, ושאר הנך מילי כיוצא בהן. והא דהלל, לא הוציאו כתובת אמותיהן של אלו שהיו עושין אותן ממזרין, אלא הוציאו לו כתובות של אנשים אחרים מאותו מקום, קאמר, ומשם למד שהיו מורגלין לכתוב רובן כן, והכשי*רן ע"י אלו. אף כל השטר שלא כתבו כן ממש, אלא סתם, שכל הכותב שם, על דעת מה שהורגלו לכתוב השטר הוא כותב. ומיהו, בדר' מאיר ור' יהודה ור' יהושע בן קרחה שאמרו שם, לפי שכך נהגו ברוב המקומות, ולפי' הלכו חכמים ז"ל בכל מקום אחר לשונם, ודרשו לעשות בכל המקומות. אבל בכל תנאים שנהגו במקום אחד, ולא ברוב המקומות, אין דנין בהם אלא באותן המקומות בלבד שהורגלו שם בכך, כי ההיא דהלל. והיינו דבדר' מאיר ור' יהודה ור' יהושע בן קרח' אמרו סתם כן, ובהא דהלל אמרו: שהלך לאלכסנדריא, דאלמא, באלכסנדריא בלחוד הוא דהוציאו לו כתובות אמותיהן וראה בהן כך, הא בשאר מקומות לא. וכן בדר' יוסי תני בהדיא: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה ולכפולי, אלמא, כל אחד לפי מנהג מקומו /בדפוס לבוב תקע"ב מופיעה הערה זו בין סוגריים: (תשובה זו הובאה בקיצור בח"א ס' אל"ף ס"ח)/.
<h2>סימן יח</h2>
לסרקוסטה. שאלתם: מי שקנו מידו לחברו, וחזר ואמר לעדים: איני רוצה שתכתבו לו את השטר; אם שומעין לו, אם לאו? ואם הדין שוה במכירה, ומתנה, והלואה, אם לאו?
תשובה: תחלת כל דבר אקדים לכם הקדמה, לפי שלא נתבאר לי מתוך שאלתכם, חזרה זו שזה חוזר ואומר לעדים שלא יכתבו את השטר, אם הוא קודם שקבל מעות בהלואה, וקודם שהחזי*ק הלוקח בקרקע, וכדי לבטל המקח וההלואה, או לאחר שקבל מעות ההלואה, ושעמד המקח, ורוצה הוא שיהא הענין קיים, אלא שרוצה שיהא המקח בעדים בלא שטר, וההלואה מלוה על פה. ולפיכך, אצטריך להציע לכם עיקרי הדין, כדי שתעלה לכם התשובה למה שהוא הענין, ולהתלמד ממנה במקום אחר. ואומר: אם שטר הלואה היא, ועדין לא קבל את המעות, שומעין לו, שהרי יכול לחזור בו ושלא ללוות. וכן אם שטר מכר הוא, ורצה לחזור בו שלא למכור, הרשות בידו, ואפילו נכתב השטר, עד שיקבל מעות המכר. ואע"פ ששנינו בפרק ראשון של מסכת קידושין: נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה; דאלמא, בשט*ר לבדו נקנין, ה"מ =הני מילי= בשטר מתנה, אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים. דגרסי' התם: בשטר; אמר שמואל: לא שנו אלא בשטר מתנה, אבל בשטר מכר (עיין בח"א סי' תתק"ו /בדפוס לבוב תקע"ב נאמר: תתקי"ו/) לא קנה עד שיתן דמים; ואפשר, שאפילו בשטר שיש בו קנין כן. מדאמר רבן גמליאל מלמדין אותן שלא יחזרו בהן; כיצד: כותב לו: אני פלוני בן פלוני, מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז, ופרע לי מהם חמש מאות זוז, והריני נושה בו חמש מאות זוז, דאלמא, בכך אין יכולין לחזור בהן, הא בכל ענין אחר יכולין לחזור בהן, עד שיתן כל הדמים, ואפילו קנו מידו, דאי לא, ילמדם שיקנו מידן, ושוב לא היו יכולין לחזור בהן. ומ"מ, אם פירש ואמר: אם ארצה בשטר אקנה, או במעות אקנה, קנה אפילו משעת כתיבת השטר. וכן אם הקרקע גרוע וזיבורית, והמוכר מוכר מפני רעתו של קרקע, שאז דעתו שלא יוכל לחזור בו אפילו משעה שכתב את השטר, וכמו שאמרו שם בגמרא. ואחר שהקדמתי לכם זה, אני חוזר על עיקר השאלה. ואומר: בשטר מתנה שקנו מידו, או בשטר מכר שכבר נתן המעות, וכן במלוה שכבר קבל המעות ורוצה לקיים המתנה, והמכר, וההלואה, אלא שחוזר ומונע את העדים שלא לכתוב את השטר, אע"פ שקנו מידו, בזה מחלוקת ישנה בין גדולי חכמי ישראל. יש מי שאומרים דסתם קנין לכתיבה עומד אמרו, ולומר, שאין הסופר והעדים צריכין לימלך אם יכתבו, אם לא, אבל כל שהוא מונעם מלכתוב שומעין לו, דאין צריך לימלך אמרו, הא מנעם הוא, לא. ויש מי שאומר, שאין לאחר קנין כלום, וכל שקנו מידו הרי הוא כאלו אמר להם לכתוב, ואם חזר בו אין שומעין לו; ולזה הדעת נוטה. וכל שכן, בשקנו מידו ואמר לכם /צ"ל: להם/: כתבו ותנו לו, שאינו יכול לחזור בו. ומה שאמרו בפ' הספינה: זכו בשדה זו לפלוני, וכתבו לו את השטר, חוזר בשטר, ואינו חוזר בשדה; על מנת שתכתבו לו את השטר, חוזר בין בזה ובין בזה, אינו שייך בענין זה, ודרך אחר יש לו, ואין זה מקומו. הנה הרחבתי לכם הדברים בזה כדי להתלמד מהן במה שהוא ענין.
<h2>סימן יט</h2>
עוד שאלת: ב"ד שהטפיסו שטר אפטרופסו*ת, והוזקקו לעדותן של עדים החתומין בו, ונמצאת מכוונת, אם אותה הטפיסה היא בגוף השטר, שאם נקרע או נשרף השטר הראשון שהיה טופס.
תשובה: שטר אפטרופסות אינו עומד לגובניי*א /צ"ל: לגוביינא/ כשטר מלו*ה, אלא לראי*ה שהשכיב מרע שעשה ראובן זה אפטרופא על נכסיו, וכל כיוצא בזה, ב"ד יכולין להטפיס, ששטר ההטפסה כגופו של שטר ראשון. ולא עוד אלא, שטרי מלוה מטפיסין שלא באחריות מפורש, וכדאיתא בסוף פרק גט פשוט. ולא עוד אלא, לעתים לגבות בו, כאותה ששנינו: מי שנמחק שטר חובו, מעמיד עליו עדים, ובא לב"ד, והם עושין לו קיום וכו'. ושנינו בברייתא: איזהו, איך אנו אנו /נ"ל שהמלה אנו מיותרת, ואכן בדפוס לבוב תקע"ב יש רק פעם אחת: אנו/, פלוני ופלוני עדיו, אם כתבו: הוזקקנו לעדותן של עדים, ונמצאת מכוונת, גובה, ואין צריך ראיה. ובבבא קמא נמי אמרו, גבי שורף שטרותיו של חברו: היכי דמי: אי דאיכא עדים, לכתבו ליה שטרא אחרינא, כלומר: ב"ד. (עיין בח"א סי' תתקט"ז) /הערה זו אינה מופיעה בדפוס לבוב תקע"ב/.
<h2>סימן כ</h2>
(בחידושי גטין סוף פ"ק ובתשובה ח"ב סי' ל"ט).
לארדה, שאלת: במה שכתבתי אני, בשם ה"ר אברהם בר דוד ז"ל, במוכר שטר חבירו לחבירו, דאמר שמואל: אם חזר ומחלו, מחול, אם כתוב בשטר: משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, שאינו יכול למחול. ואיכא מאן דאמר נמי: שאם מכרו במעמד שלשתן, שאינו יכול למחול. מתמהת אתה: א"כ מאי האי דאמרי*נן עלה: ואי פקח הוא, מקרקיש לי*ה זוזי, כי היכי דלכתוב ליה שטרא על שמיה; אמאי אטרחוה לאפוקיה זוזי, ליסבוה עצה דלכתוב ליה בשטריה: משתעבדנא לך וכו', אי נמי, ליזבון מיניה במעמד שלשתן.
תשובה: קושיא זו איני מכיר, ותמהא זו איני יודע. וכי כל המלוה את חברו, בב"ד הוא מלוה, כדי שנאמר: מפני מה לא השיאום ב"ד עצה, שיכתבו שטרי החוב בענין שאם ימכרנו שלא יוכל לחזור ולמחול. וכן, כל המוכר שטרותיו, בב"ד הוא מוכרן, כדי שנשיא עצה ללוקח היאך יקנה? חכמים הם אמרו: במי שמוכר שטר חוב לחבירו שאם חזר ומחלו, מחול, והם השיאו עצה למי שהיא /צ"ל: שהוא/ פקח, אם לקח שטר חוב מחבירו, ואין בו: משתעבדנא למאן דאתי מחמתך, ולא לקחו במעמד שלשתן, שיקרקש מעט מעות ללוה, שיחליף לו את השטר בשמו. ולשון חכמים עושר. ודברי הרב ז"ל נכונים וברורים, חזקים כראי מוצק לדעתי, וכבר ראית בסוף פ' קמא דגיטין, את אשר חזקתי דבריו וסלקתי קצת מן הקושיות שהיו מקשים על דבריו. ואלו באתי לכתוב לך עכשיו, לא היה עולה מכלל טרחו, אלא שאשנה לכתוב מה שכבר כתבתי, הלא מכתבי לפניך הוא שם, בפרק קמא דגיטין. אבל במוכר במעמד שלשתן, אין הדבר מוכרח כל כך, ויש לבעל הדין לחלוק, כמו שכתבתי שם. וגם בזה הארכתי שם, אבל לא מחמת קושיא זו שהקשית, דקושיא זו מעיקרא ליתה.
<h2>סימן כא</h2>
דיני שאלה ופקדון /המלים: דיני שאלה ופקדון, מופיעות בדפוס לבוב תקע"ב ככותרת לקבוצת השותי"ם הבאה, ואילו כאן הכניס המלבי"ד את המלים לתוך שו"ת כ"א/. לארדה. שאלת: ראובן היה לו שטר חוב מחזי*ק מנה על עכו"ם, והפקידו לשמעון, ועכשיו ראובן תובע שטר החוב משמעון; ושמעון השיב: אתה מסרתו לו /צ"ל: לי/ על מנת שאגבהו לך, והתפשרתי עם העכו"ם בעשרה דינרים, והחזרתי לו השטר, ואם תרצה לקבלם, אתנם, שאיני חייב לך אלא מה שגביתי. וראובן טוען: לא היה לך להתפשר אלא ברשותי, ויש לך לשלם חובי. הודיעני אם שמעון פטור דניירא בעלמא לקח מיניה, או משלם ליה בכשור*א לצלמי כרפרם?
תשובה: אנן הא קיימא לן דינא דגרמי, והשורף שטרותיו של חברו חייב. ומיהו, אינו חייב אלא בכמ*ה שישומו אותו בקיאין שהיה שוה. ומ"מ, אין הנדון שלפנינו בדין זה, שהרי שמעון זה טוען, שהוא מסרו לו כדי לתובעו, וכיון שכן, אם שמעון טוען שהוא מסרו בידו לתובעו, ולהתפשר כמו שיוכל, וטוען שנתפשר בעשרה דינרים, ומזימן /צ"ל: ומזומן/ ליתן לו העשרה דינרים, אעפ"י שראובן אינו מודה לו בכך, וטוען שלא מסרו בידו אלא לתבוע את החוב, ושלא להתפשר אלא ברצונו, וטוען ששוה מנה, ושהחזיקו בסך זה, שמעון זה נשבע שבועת היסת, שעל מנת כן מסרו בידו, דהוה ליה ככופר בכל. שאעפ"י שהוא מודה לו בעשרה דינרין, כיון שהוא אומר לו בהן: הולך /צ"ל: הילך/, הא קיימא לן, דהילך פטור.
אבל, אם שמעון מודה שלא מסרו לו על מנת שיוכל להתפשר, אלא לתבוע בלבד, שמין כמה הפסידו, ומשלם, משום דינא דגרמי.
<h2>סימן כב</h2>
(תשובה זו הובאה בח"א סי' אלף ב' בקצרה).
לסרקוסטה. שאלה: ראובן ולאה אשתו, תבעו שמעון בב"ד, להחזיר להם שטר פקדון אחד שיש לו עליהם, ואמרו, שכבר פרעוהו; ושמעון טען: לא היו דברים מעולם, ואני תובע שתפרעוני. וזה נוסח השטר: העידונו על עצמם בקנין שלם, לאה ובעלה ראובן, שיש ברשותם, ובממונם, ובנכסיהם, מצוי ושאינו מצוי, לראובן שלש מאות דינרים מעות יפים יקשיש, בתורת פקדון. וחייבו עצמן לאה וראובן בעלה הנזכרים, לפרוע ולחזור /צ"ל: ולהחזיר/ לשמעון הנזכר, כל השלש מאות דינרין הנזכרים במעות בעין, כל זמן שירצה שמעון הנזכר, מיד שניהם, או ממי שירצה מהם, או כל זמן שיתבעם מהם שמעון, בלא טענה, ובלא שאלת זמן, בלא נוסח מזה השטר. רק חייבו עצמן לאה וראובן בעלה הנזכרים, למסור הפקדון הנזכר כדרך שמוסרין כל הפקדונות, בלא סירוב ועירעור, ובלא עיכוב. והאמיניהו /צ"ל: והאמינוהו/, לו ולבאי כחו, עליהם ועל באי כחם, בעיקר המעות המופקדים הנזכרים, נאמנו*ת שלימה כשני עדים כשרים בלא שבועה, ובלא חרם סתם, ולא על ידי גלגול. וקבלו לאה וראובן בעלה הנזכרים אחריות בכל זה, עליהם, ועל יורשיהם, ועל כל נכסיהם, מקרקעי. ומטלטלי, דלא כאסמכתא, וטיפסי /צ"ל: וטופסי/ דשטרי, כהוגן וכתיקון חכמים ז"ל. וקנינו מהם על כל הכתוב לעיל, לשמעון הנזכר, קנין שלם מעכשיו, במנא דכשר למקניא ביה בחדש מרחשון שנת חמשת אלפים ושלש ושלשים, בסרקוסטה, ועדיו: פלוני ופלוני. והב"ד דני /נ"ל שצ"ל: דנו/ שאין הנאמנות אלא בעיקר הממון, אבל חייבו אותם מחמת האחריות, שאינם נאמנים לומר: פרענו, שאין כאן מגו דנאנס. והודיענו הדין עם מי?
תשובה: עמדתי על נוסח שטר הפקדון, והנאמנו*ת והאחריות הכתובין בו, וכן עמדתי על דברי הב"ד, וראיותיהם, וראיתי בדברי הב"ד דברי ותיקים, וראיותיהם ברובן בנויות על פי ההלכה. ומה שאמרו, שאין בכלל אותו הנאמנות, נאמנות פרעון, כדין אמרו, לפי שלא האמינוהו אלא בעיקר המעות המופקדים, ואלו האמינוהו אפילו על פרעון, היה לו לכתוב נאמנות סתם. ומאי, בעיקר המעות המופקדים, דקאמר, אלא ודאי, אינו אלא שלא יטעון בעיקר הפקדון: אמנה היו דברינו, או: רבית היה בו. ולפי שיש מגדולי הראשונים שאמרו, שיכול להשביעו על כך, כעל טענת פרעון, כתב כן, ואפילו לדברי מי שאומר שאין בטענתו כלום, דשאני פרעון דלפריעה קאי, מ"מ לשופרא דשטרא כתב כן, כדכתבינן: קני לך דקלין, תאלין דהוצין. ויתר הדברים שאמרו, כדין וכהלכה אמרו, זולתי בענין האחריות, לפי דעתי. וכלל גדול אומר לך: כל מי שמחייב עצמו בדבר שאין הדין מחייבו, ויש בו בדבר להקל ולהחמיר, לעולם הולכין להקל, ולא מפקינן ממונא אלא בדבר ברור. וזה ברור, אין צריך לא טענה, ולא ראי*ה. ועוד: תדע, מדאמרינן: מהימנת לי כבתרי, ואמר: פרעתי, אינו יכול לומר לו: אשתבע לי, דלא פרעתיך, אבל אם יש עדים שפרעו, אינו נאמן, עד שיאמר: מהימנת עלי כבתרי, ואין אומר: כל שהאמינו, לגמרי האמינו. וש"ח =ושומר חנם= פטור מכל, חוץ מפשיעה, ובאמת יכול להתנות להיות כשואל, או בקנין, או בההיא הנא*ה דמהימן ליה, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה. ומיהו, דוקא בשהתנה בפי*רוש להיות כשואל, אבל במקבל עליו אחריות סתם, אין דעתו נוטה כן, ומן הטעם שאמרתי. שזה פטור היה מן הכל, בין מאונסין, בין מאבידה, בין מגניבה, וכשקבל על עצמו אחריות, שאין דין שמירתו מחייבתו בכך, אלא שהוא בא לחייב את עצמו ביותר ממה שהדין מחייבו, אם אתה מחייבו בכל, אדרבה, לא תחייבהו אלא בקל שבחלקי האחריות, וקרוב אני לומר, שאינו מחוייב אלא באחריות אבידה לבד, שהיא קרובה לפשיעה, ולא אפילו בגניבה, שהיא קרובה לאונסין; אלא, שכיון שבדין השומרים הגניבה כאבידה, יש לומר שחייב עצמו בדין אחד מן השומרים, דהיינו: שומר שכר, אבל להעלותו בדין השואל להתחייב באונסין, זה אינו. ולא תימא, שיש בכלל אחריות סתם, אונסין; דאדרבה, איננו, שהרי המוכר שדה לחברו וקבל עליו אחריות, אין בכללו אחריות אונסין, עד שיפרש שהוא מקבל עליו אונסא דמתילד. ועוד, שאסילו /צ"ל: שאפילו/ תעלה אחריותו של זה לאונסין, הרי יש אונסין שאינן מצויין, כאכלו ארי, ונשכו נחש, וכנפל עליו הבית, וכיוצא באלו, שאינן בכלל, אפילו, במי שקבל עליו בפירוש כל אונסא דמתילד; כדאיתא בגיטין בפרק מי שאחזו. ואם במי שקבל עליו כל אונסא דמתילד, אין אחריות שאינו מצוי בכלל, משום דלא מסיק ליה איניש אדעתיה, מי שקבל עליו אחריות סתם, היאך אתה מחייבו אפי*לו באחריות שאינו מצוי, ולקתה מדת הדין בכך. ולפיכך, חזר דין המגו במקומו, שמתוך שיכול לטעון, שנאבדו באונס, בין באונסין המצויין, כמו שאמרתי, בין באונסין שאינן מצויין, ובשבועה, כשומר שכר, שנאמן באלו בשבועה, נאמן לומר: החזרתי, ובשבועה. ואין אומרין: הבא ראיה והפטר, שלא אמר איסי בן יהודה, אלא במקום רואין, אבל שלא במקום רואין, לא, שאין קול יוצא לכל האונסין, אף על פי שאינן מצויין, שאם אין אתה אומר כן, בטלת שבועת שומר שכר במקום שטוען: בא ארי ודרס, זאב וטרף. זהו דעתי בזה, כ"ש כאן, שאין אני רואה שקבל עליו אחריות כלל, לא מגניבה, ולא מאבידה, וכל שכן מאונסין. שכך כתוב בשטר הפקדון: שחייבו לאה וראובן בעלה עצמ*ם ונכסיהם, להחזיר לשמעון במעות, בין מצוי, ושאינו מצוי, כל זמן שירצה שמעון מיד, משניהם או ממי שירצה, ושלא יסרבו, ושלא ישאל זמן ב"ד, ובלא נסח שטר. ואחר כל זה כתוב: וקבלו לאה ובעלה הנזכרים, אחריות בכל זה, עליהם, ועל יורשיהם. ולפיכך, יש לומר, שלא קבלו עליהם אחריות אלא בכל זה שנזכר, ולומר, שכל אחד מהם אחראי על חברו בטענות אלו, שאם יטעון האחד כן, או יעכב ויסרב, השני אחרא /צ"ל: אחראי/ עליו; אבל אחריות הממון, אם נגנב, או נאבד, זה איני רואה שישנו בכלל אחריות זה, שאם האחריות על הממון, מאי בכל זה דקאמר? אלא מסתברא ודאי, דלא קבלו האחריות אלא על אותן תנאין הנזכרים, כמו שכתבתי, וכל שכן, להוציא ממון, שכל המוציא עליו הראיה.
<h2>סימן כג</h2>
+הובאה בב"י חח"מ סימן מ"ב מחודש כ"ד בקיצור. ונראה דתשובה זו אשתמיטתיה להר"ב ב"ח ז"ל בסימן שד"מ סעיף ה', שכתב, דטעם הרא"ש הוא, דכיון דנפקד לא הו"ל למידע, כההיא דסי' רצ"ח סעי' ד', ה"נ השואל לא הי"ל לידע, ואין כאן רמאות; דברי רבי' בתשו' זו סותרין דבריו. וההיא דסי' רצ"ח שאני, דמלתא דשכיח הוא שאדם מפקיד אצל חברו שקים וכיסים מלאים ואינו יודע כמה יש בתוכם, ואין ללמוד משם לשואל חפץ, דיכול לידע כמה הוא שוה, בין רב למעט; ובמקומו הארכתי.+
לאושקא. שאלת: השואל כלי מחברו, ונאבד הכלי; המשאיל אומר: סלע היה שוה; והשואל אומר: איני יודע. ועד אחד מעידו, שאינו שוה אלא שקל; הנאמר, שיהא המשאיל נאמן, ויטול בלא שבועה; או נאמר, שיהא העד נאמן?
תשובה: דבר ברור הוא, שאין העד נאמן, שאין עד אחד בא לממון כלל, אלא לשבועה. ודבר תורה, אלו לא היה כאן עד אחד, היה המשאי*ל נוטל בלא שבועה. שהרי כל השומרין שחייבין לשלם, כל שומר ושומר לפי מה שהוא, כל שהודו שאבד הפקדון, חייבו עצמן בתשלומין; ואם אינן יודעין דמי הפקדון, הוו להו מחוייבין שבועה, ואינן יכולין לישבע, ומשלמין. אבל עכשיו, שיש עד אחד שמכחיש את המשאיל, ומעיד שאינו שוה אלא שקל, אם רצה השואל, משביעו שבועת המשנה, כענין עד אחד מעידה שהיא פרועה. ואם רצה, נותן לו סלע בפני עד זה, ואחר כך מביאו לידי שבועה דאורייתא ממש, דמוקי לשקל המיותר בהלואה. וכאותה שאמרו בפ' הכותב גט: עד אחד מעידה שהיא פרועה: ודוקא כדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב, ששבועת עד אחד בזה, אפילו במקום שאין שם תובע, כלומר: תובע בריא, אלא על פי העד שאומר לו כן; וכמו שכתב בהל*כות בפרק כל הנשבעין, במעשה דטעונה דכתנא. אבל יש מן הגדולים שאמרו, שאין שבועת עד אחד באה אלא ע"י טענת בריא של תובע, וכפירת הנתבע. ודברים אלו עתיקים, ותלויין באשלי רברבי, ובהלכות מרובות, ואין זה מקומן. ומכל מקום, אינו נוטל אלא בשבועת המשנה, בנקיטת חפץ, כדין עד אחד מעידה שהיא פרועה.
<h2>סימן כד</h2>
+תשובה זאת שייכת לסימן תתקכ"ד שבח"א.+
עוד אמרת, שראובן טוען: הנה' /אולי צ"ל: הנה/ האלכראן שכתוב בו: בכמה מכרת /צ"ל: מכרתי/ סחורתי ובכמה קנית, והוא כתב ידך, ועולה יותר ממה שהודית לי. השיב שמעון: לא כתבתיו רק להתעס*ק, לא להיות לך לראיה, וגם לא כתבתי שמי בו, ולא בא לידך מידי, וגם לא שלחתיו לך, ונגנב, ונאבד, ונפל ממני, ומצאתו.
תשובה: בזה אני רואה דברי ראובן התובע, ואין בטענות אלה של שמעון כלום. דמה שטוען: לא בא מידי לידך, ונגנב, או נאבד, או נפל ממני, ומצאתו; לא אמר כלום, דלנפילה לא חיישינן, וכדדייקא מתני' דשני יוסף בן שמעון, ששנינו בפרק גט פשוט. ואפילו לנפילה דרבים, כדאית לי' לרבא התם /בפרק גט פשוט/, גבי ההוא שטרא דהוה כתיב ביה: אני פלוני לויתי ממך מנה; וכל שכן דלנפילה דחד לא חיישי, אפילו לאביי, כדאיתא התם, וכן ביבמות פרק האשה שלום. וכן נמי, לגניבה לא חיישינן; ואם איתא, בטלת כל שטר הכתוב בכתב ידו, דלעולם יטעון ויאמר: ממני נפל, או נגנב. ודברים אלו פשוטים. גם מה שטען: להתעסק כתבתיו, אין בו ממש; חדא: דאין אדם מתעסק וכותב בכדי להפסד. ואינו דומה לסמפון היוצא מתחת ידי מלוה, דהתם טעמא רבא איכא, כדאיתא במציעא. ועוד: דכל שבא ליד התובע, אין חוששין לכלום, וכמו שאמרתי. וכל שכתב ידו זה, יוצא ממקום אחר, אינו נאמן.
<h2>סימן כה</h2>
דיני מלוה ולוה, ובכללם: הבא ליפרע מנכסי יתומים. ודין ערב. ודין משכונה. ודין שמטה. ודין אפותיקי /הקטע מופיע בדפוס לבוב תקע"ב ככותרת לקבוצת השותי"ם הבאה, ואילו כאן הכניס המלבה"ד את הקטע הנ"ל לתוך שו"ת כ"ה/. סרבר"א. שאלת: ראובן מסר מעות לשמעון להלוותם לעכו"ם ברבית, על מנת שיחלוק עמו ברווח, לשליש ולרביע. ושמעון הלוה לעכו"ם אחד, וכשפרע לו חובו, טעה העכו"ם בחשבונו, ונתן לשמעון עשרה דינרין יותר מחיובו. מי אמרינן: יכול שמעון ליקח כל אותו טעות לעצמו, מגו שאם יטעה שמעון, ויניח לעכו"ם מחיובו, שיצטרך לפרוע משלו; או דילמא, כיון שמצד חוב זה, בא לשמעון טעות זה, זכה בו ראובן בעל הממון, והשליש או הרביע לשמעון, כמו שהתנו.
תשובה: מסתברא שהכל לשמעון המתעסק. דהויא לה כאותה שאמרו בפ' איזהו נשך /ב"מ, ס"ג, ב'/: אמר רב נחמן: האי מאן דאוזיף פשיטי מחברי*ה, ואשכח בהו טופיתא, אי בכדי שהדעת טועה, חייב להחזיר, ואם לאו, מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. היכי דמי בכדי שהדעת טועה: בחומשיאתא ועשוריאתא. ואמר לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אי איניש תקיפא דלא יהיב מתנה, מאי? אמר ליה: דילמא מגזל גזליה, וקא מבלע ליה בחשבון, דתניא: הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון, יצא. ואי איניש מעלמא, דלא שקל וטרא בהדיא /צ"ל: בהדיה/, מאי? אמר ליה: דילמא איניש אחרינא גזליה, ואמר ליה: זיל אוזיף ליה לפלוני, ואבלע ליה בחשבון. ואף בעכו"ם נמי אפשר לומר טענה זו, אפילו בכדי שאין הדעת טועה; כל שכן כאן, שהוא בכדי שהדעת טועה, שהוא עשורייתא, שחייב להחזיר; ושמא למחר ירגיש העכו"ם, ויתבע ממנו, ויתחייב להחזיר לו. ואינו דומה לאותה ששנינו בברייתא, בפרק אלמנה ניזונות /צ"ל: ניזונת/: הוסיפו לו אחת יתרה, הכל לשליח וכו'. ואסיקנא, אמר רב פפא: הלכתא, דבר שיש לו קצבה חולקין; כלומר, הואיל ובאת לו הנא*ה על ידי מעות של בעל הפקדון, ודבר שיש לו קצבה, הכל לבעל המעות. דהתם שאני, שהוסיף לו מדעתו, ולפיכך, בדבר שיש לו קצבה חולק השליח עם בעל המעות, שהיה מן הדין שיהא הכל לשליח, כיון שהוסיף לו מדעתו, אלא מפני שבאה לו הנאה על ידי בעל המעות, חולק עמו. ודבר שאין לו קצבה, הכל לבעל המעות, משום דאוזולי אוזיל גביה בממכרו; אבל כאן שהיה בטעות, הכל לשליח, כמו שאמרנו.
<h2>סימן כו</h2>
+תשובה זו הובאה בקיצור בב"י חח"מ סס"י מ'.+
שאלת: ראובן נתחייב לשמעון במנה בתורת הלואה, וזה לשון השטר: העידנו על עצמו בקנין, ראובן, מחמת שנתחייב בקנין גמור, בתורת הלואה, בנאמנות, לפרוע לפלוני מנה לזמן פלוני, וכל יפוי שטר. ונפטר ראובן, ובא שמעון וירד לנכסי ראובן, ותפס את כולן בחובו. ויתומי ראובן תבעו את שמעון, ואמרו: אנן, מטלטלי שבק אבונן, ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי; ואפי' לתקנת הגאונים ז"ל, שעשו מטלטלין כקרקע, הני מילי במלוה ממש, ומשום נעילת דלת, אבל הכא דאנן סהדי שלא היה שם הלואה כלל, לא תקנו. ועוד: כיון שאומר בשטר: בתורת הלואה, חוזר בו מן השעבוד, וכשאין שם מלוה, אין שם שעבוד כלל, דלא עדיף משטר אמנה, ומשטר פסים, דכל זמן שיש להוכיח שלא היה שם מלוה, אין ממש בשטר.
תשובה: אם באותן יפויין שבשטר, כתב לו: מטלטלי אגב מקרקעי, ואי נמי, מקרקעי ומטלטלי, כבר נשתעבדו לו אפילו המטלטלין, וגובה אפילו ממטלטלי דיתמי, ואפילו מדין התלמוד. דאפילו גבי לקוחות לא אמרו: עשה שורו אפותיקי, ומכרו, אין בעל חוב גובה ממנו, אלא משום דלית ליה קלא, וחשו לתקנת הלקוחות; הא נתן והוריש, גובה כל ששעבדם בפירוש, ואפילו בלא אגב. ואפילו בלא הכי, גובה מתקנת הגאונים ז"ל, שלא חלקו בין חיוב מלוה, בין שנתחייב לכתובת אשתו, שאפילו לכתובת אשתו היא התקנה, ועל זה דן הרב אלפסי ז"ל, לגבות כתובה מן המטלטלין. ואע"ג דלא אשכחן תרי קולי בכתובה, וכמו שכתב הוא /הרב אלפסי/ ז"ל, בפרק נפלו לה נכסים /כתובות פ"א, ב'/, גמ*רא: לא יאמר היבם; הואיל ואני יורש, החזקתי. והוא הדין, והוא הטעם, מנה /נ"ל שהמלה מנה, מיותרת/ חייב אני לך מנה בשטר, דאע"ג דלא לוה כלל, חייב, כדרבי יוחנן, דאמר הכין בריש פרק הנושא את האשה. מה שטען היורש, דכיון שכתוב בו בתורת הלואה ולא היה שם הלואה, אין שם שעבוד כלל, דהוה ליה כשטר אמנה, ושטר פסים; אין בטענה זו כלום. חדא: דלשטר אמנה ופסים לא דמי, דשאני הנך, דלא נתחייב כלל, ולא היה דעתם לחיוב שלו, אלא שכתב לו זה לפיוסין בעלמא, שיחזיקהו בעשיר, או שהאמינו שלא יתבענו אלא אם כן ילונו, וכיוצא בזה, דהיינו שטר אמנה. אבל זה שמחייב עצמו לגמרי מדעת עצמו בשטר, ודאי משועבד, חייב הוא לו, והיינו דר' יוחנן, דאמר: האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר, חייב. ואי משום דכתב ליה בתורת הלואה, ולא היה שם הלואה ממש, אין בכך כלום, דליפות כחו כתב לו כן, שיהא חייב כאלו הלוה. וכאות*ה שאמרו בפ"ק דקידושין: במתנה בקש ליתנה לו, ולמה כתב לו בלשון מכר, כדי ליפות את כחו; והכא נמי לא שנא; אי נמי: הכי קאמר ליה: יהא חיובי זה כדין הלואה. וכאות*ה שאמרו בפרק הזורק גט לאשתו, גבי: וכן לענין קידושין, אמר ר' יוחנן: לגיטין אמרו, ולא לדבר אחר; ואתבינן עליה, מדתנן: ולענין החוב, אמר לו: זרוק לי חובי, וזרקו לו, וכו'; ופרקינן: דאמר ליה: זרוק לי חובי, והפטר. ואקשינן: אי הכי, מאי למימרא? ופרקינן: דאמר ליה: זרוק לי חובי בתורת גיטין. ואקשינן: ואכתי מאי למימרא? ופרקי: מהו דתימא, מצי אמר ליה: משטה אני בך, קמ"ל. וזו ראיה שאין עליה תשובה.
<h2>סימן כז</h2>
סרקוסטה. שאלתם: ראובן שמעון לוי אחים, ויעקב אביהם נתחייבו /שמא צ"ל: נתחייב/ לראובן מנה בשטר. נפטר יעקב, ונשארו האחים הנזכרים שותפין. לימים נפטר ראובן, ונשארו שמעון ולוי יורשיו, ולוי מכר לשמעון כל זכות שיש לו, וכל זכות שראוי לבא לו בנכסי ראובן הנזכר, מקרקעי ואגבן מטלטלי, ושטרי חובות. מהו שיגבה שמעון הנזכר מחצית המנה הנזכ*ר שנתחייב יעקב אביהם לראובן, כיון שהיה הוא יורשו.
תשובה: אלו היה ראובן קיים, היה נוטל מנה מן האמצע מחמת חובו, ואחר כך היה נוטל שליש הנשאר מחמת חלק ירושתו. ואלו הניח יעקב ד' מאות זוז היה ראובן נוטל מחצית כל הנכסים: מאה זוז, משום חובו, ומן השלש מאות הנשארים היה נוטל מאה זוז, ושמעון ולוי מאה מאה. ועכשיו שמת, ירשו שמעון ולוי כל המאתים שמחמת חובו ושמחמת ירושתו, ושמעון מאה זוז, ולוי מאה, ונמצא: כשמכר לוי לשמעון כל מה שהיה ראוי לבא לו מחמת ראובן, מאה זוז מכר לו, ונמצא לוי נוטל מאה שירש לו מחמ*ת ירושת עצמו, וכל השלש מאות לשמעון.
<h2>סימן כח</h2>
+תשובה זו הובאה בקיצור בב"י חח"מ סימן כ"ד מחודש ב'.+
עוד שאלתם: ראובן נתחייב לשמעון מאתים, ושמעון לראובן מנה, ושמעון עמד כבר בדין עם ראובן על המנה, ונתחייב בב"ד. ואו*מר שמעון: אתה חייב לי מאתים, תחסר מהם המנה, בעד מנה זה. השיב ראובן: אני לא עמדתי עמך בדין על המאתים, וכמדומה לי שיש לי ראיות שאני פטור מן המאתים הנזכרים. השיב שמעון, שאין בדבריו כלום, שיראה אותם ראיות.
תשובה: אם שטרו של שמעון מקויים, הדין עמו שלא יפרעו לו, אחר כך יחזר אחריו. ובכי הא מסתבר שנזקקין לנתבע תחלה, שאם האמת כמו שטעון /נ"ל שצ"ל: שטוען/ שמעון, שראובן חייב המאתים, והגיע זמנו, יכול הוא לומר לו: יש לי בידך כנגדן, ואפילו היו לו בידו כנגדן כסות או כלים, וכדאי' בתוספתא. והא דאמרינן בפרק דייני גזירות: זה גובה וזה גובה, ההיא הא אוקימנ*א בשיש לאחד בינונית וזיברית /צ"ל: וזיבורית/, ולשני אין לו אלא זיבורית, שזה גובה מחבירו בינוני*ת וחוזר ומגבהתו /צ"ל ומגבהו/ זיבורית, וכמאן דאמר: בשלו הן שמין, כדאיתא התם. והילכך, זה שיאמר: יש לי בידך מאתים, ואין באים מחמת אותו דין של בינונית וזיבורית, שומעין לו, וכל שכן שאפילו טענתו של ראובן מסופקת, ומראה בעצמה /צ"ל: בעצמו/ שאינה אלא דחיה בעלמא, שהרי הוא איני /צ"ל: אינו/ אומר אלא: כמדומה לי שיש לי ראיות שאני פטור מן המאתים.
<h2>סימן כט</h2>
+כל פרטים אלו נתבארו בדברי הרב ז"ל בח"א סימן תתתקע"א ואלף ק"מ ובח"ב סי' קל"ה, ואעפ"י כן לא נמנעתי מלהביא ב' תשובות הללו, דמה שזה סותר זה מגלה.+
עוד שאלתם: ראובן משכן ביתו לשמעון לזמן ידוע במנה ובשטר, ויש בו נאמנות ללוה ולבאי כחו, על המלוה ובאי כחו. וכתוב עוד בשטר, שאם יעבור הזמן ולא יפרע אותי /צ"ל: אותו/, שיהא ברשות שמעון וביד באי כחו, למשוך המשכינה /נ"ל שצ"ל המשכונה/ הנזכרת כל זמן שירצו, שנה אחר שנה, או לכיפי /צ"ל: לכופו/ לפדותה. נפטר שמעון, ותבעו יורשיו מראובן המנה הנזכר. השיב ראובן, שאין לו לפרוע להם כלום, לפי שאינן יכולין לישבע שלא פרע לאביהם, לפי שאין אדם מורש /צ"ל מוריש/ שבועה לבניו. השיבו יורשי שמעון, שאין בדבריו כלום, לפי שהוא האמין ללוה ולבאי כחו, עליו ועל באי כחו, כשני עדים כשרים, כמו שכתוב בשטר הנזכ*ר. ועוד: שמת אביהם בתוך זמן, לפי שנמשכה עד עתה המשכינה /נ"ל שצ"ל: המשכונה/, כי ביד שמעון היה למשוך אותה, וכל זמן ההמשכה, תוך זמן הוא.
תשובה: נראה כטעות ידי סופר בשאלה זו, שאמרת*ם שיש בו נאמנות ללוה על המלוה, והכונה היתה לומר: שיש נאמנות למלוה על הלוה, לומר, שיהא נאמן לומר: לא נפרעתי, דהשתא נאמן בלא שבועה. ולעיקר מה ששאלתם, אין בטענת ראובן כלום, דמת מלוה בחיי לוה, אין על בני לוה שבועה אלא: שלא פקדנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו ששטר זה פרוע. ולא אמרו: אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא במת לוה בחיי מלוה, ואחר כך מת מלוה, דמיד שמת הלוה נתחייב מלוה שבועה ליורשי לוה. כדאמרי*נן: הבא ליפר*ע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ובמת המלוה לאחר שמת הלוה, אמרינן: כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
<h2>סימן ל</h2>
עוד שאלתם: במה שאמרו: אין אדם מוריש שבועה לבניו, אם מתבטלת אותה טענה בנאמנות, שהאמין הלוה למלוה ולבאי כחו, עליו ועל באי כחו, שלא השבות /צ"ל השיבותי/ על זה.
תשובה: אני על כל מה שבאה השאלה שאמרתם שמת המלוה בחיי הלוה השבתי, ועל זה כתבתי לכם, שלא אמרו: אין אדם מוריש שבועה לבניו, אלא במת לוה בחיי מלוה. ועכשיו, חז"רתם וש"אלתם /כך נהגו הקדמונים כשרצו להדגיש מלה רשמו עליה מרכאות/ ענין שלשונכם סתום וכולל, נראה שאין הכונה אלא על ההיא דרב ושמואל, דאמרי בשלהי כל הנשבעין מת לוה בחיי מלוה, ואחר כך מת מלוה, כתב נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ועל זה אתם שואלים: אם האמין הלוה למלוה ולבאי כחו, עליו ועל באי כחו, ומת לוה ואחר כך מלוה, הנאמנות מועיל לבטל ההיא דרב ושמואל.
תשובה: עיקרי דברים אלה ארוכים מאד, בדין ובראיות, אלא שאני כותב לכם כללים קצרים. דעו, כי לדעת ר"ח, והרב אלפסי, ורבותי זכר כלם לברכה, שהנאמנות מועיל אפי' לגבי יתומים. דדברי אבא שאול שאמר: אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים ז"ל: הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, לא נאמרו אלא בנקי נדר ודלא נדר, אבל בכותב בפי*רוש: נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי, עליך ועל יורשיך, כפשטה דמתני' דפר*ק הכותב, כולי עלמא מודו דמועיל, וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות, בפרק הכותב, וכל שכן בשקנו מידו. ולפי סברא זו, כל שיש בו נאמנות, אפי' למלוה, אין כאן מוריש, דלא שייך למימר: אין אדם מוריש שבועה לבניו, אלא בזמן שהיה הוא חייב שבועה עד שלא מת, אבל זה שלא היה חייב שבועה, גובין, ובשבועת היורשין, דהיינו: שבועה שלא פקדני אבא. ויש מי שסובר, דאבא שאול אפי' באומר נדר ושבועה כמתני' אמרה, ויש להם על מה שיסמוכו שם, בפ' הכותב; ודעת הר"ז הלוי כן. ואני ראיתי ראיתם /צ"ל ראייתם/, וכבר אמרתי שאלו דברים ארוכים. ומ"מ, בשכתב לו ולבאים מכחו נאמנות אף הר"ז הלוי ז"ל כתב, שהנאמנות מועיל, וזה לשונו, שכתב בפרק כל הנשבעין: דלא מהניא נאמנות ככל /צ"ל: בכל/ לשון שהוא לגבות מן היתומים בלא שבועה, אלא עשו חכמי דורנו תקנה, שאם באו לגבות יתומים מן היתומים בשט*ר שיש בו נאמנות, דיינינן להו לכתחלה כר' אלעזר, שנשבעין שבועת היורשים ונוטלין, ולא מפקעינן שטרא בתרי קולי, שלא תנעול דלת בפני לווין; ע"כ =עד כאן=.
<h2>סימן לא</h2>
+תשובה זו הובאה בקיצור בב"י חח"מ סי' ט"ז.+
ירונדה /אולי צ"ל: גירונדה בצרפת/. שאלת: בכמה מקומות אמרו: כמה זמן ב"ד, ל' יום; אם זה הזמן, שיעורו למעלה, שאין נותנין לו יותר מכאן, אבל אין לו שיעור למטה, שפעמים אין נותנין לו אלא שמונה או ארבעה, הן פחות הן יתר, לפי מה שמוטל לעשות. אלא שאם כן, צריך עיון באותה שאמרו בשילהי פרק הבית והעליה /ב"מ קי"ח/: כמה זמן ב"ד, שלשים יום.
תשובה: לא ידעתי מקום בתלמוד שאמרו בפירו*ש: כמה זמן ב"ד, שלשי' יום, אלא בההיא בלבד, דשילהי פרק הבית והעלי*ה. ושם לא אמרו אלא /ב"מ קי"ח/: כמה זמן ב"ד לסתור הכותל הכותל הגוב' /המלה: הכותל, מיותרת ונדפסה בטעות פעמיים. המלה הגוב', אינה מובנת לי ואינה מופיעה בגמרא בב"מ/ והאילן, והוא התחל*ת סתירתו, וקציצת האילן, מכאן ועד שלשים יום. ובאמת, כי קביעות זמן לפרעון החוב ל' יום, ופעמים נותנין שלשים, ושלשים, ושלשים, כההיא דריש פרק הגוזל. ומיהו, כל זה משום זמן שלשים יום, דנטרינן זימנא בר /נ"ל שצ"ל: בתר/ זימנא, דילמא קא טרח ויזיף, דילמא לא אשכח, דלמא לוקח גופיה קא טרח אזוזי, מ"מ יהבינן כולי האי משום דזימנין מצטריך, ופעמים שהיינו תריסר ירחי שתא, ומחלקין בין שכיחי שייראת /צ"ל: שיירתא/, לדלא שכיחי. ופעמים, שאין נותנין אלא שני ימים, ובשלישי שיעמוד לפני ב"ד, וכדאיתא בפרק הגוזל. והרבה זמנים יש לב"ד, למי שהוא במקום קרוב, או במקום רחוק, שצריכין בית דין להודיעו, והכל לפי מה שהוא ענין.
<h2>סימן לב</h2>
מרשילא /עיר מסחר בצרפת/, לר' אהרן ב"ר אברהם ב"ר יצחק החדרי.
שאלת: קיימא לן, דאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה דאורייתא; הודיעני איך נוהגין בישיבתך.
תשובה: כאן ובכל גלילותינו שמטת כספים נוהגת, וכן פסקו הגאונים ז"ל. והרב אלפסי ז"ל כתב בהלכות כל אותה סוגיא שבפרק השולח, וכן פסק רש"י ז"ל בפ"ק דע"ז בשמעתא דאי טעי תנא, ויש להם הרבה על מה שיסמוכו, דהא רבנן דבי רב אשי, ורבה, ואביי, דכולהו בחוצה לארץ, היו משמטי*ן ובזמן הזה הוו. ורב נחמן דאמר: אי אישר חילי אקיימיני'. ושמואל דאמר: אין כותבין פרוזביל אלא בבי דינא דסור*א, או בבי דינא דנהרדעא. ורב נמי, דכי אתו לקמיה, הוה אמר להו: פרוזביל היה לך ואבד. וכן מפורש בירושלמי, דגרסינן בירושלמי: תמן אמרין: אפי' כמאן דאמר: מעשרות מדברי תורה, מודה בשמטה שהיא מדבריהם, דתני: וזה דבר השמיטה, שמוט, ר' אומר: שני שמיטין: שמטה ויובל, בזמן שהיובל נוהג שמטה נוהג*ת מדברי תורה, פסקו היובלות, שמט*ה נוהגת מדבריהם. ולמדנו עוד מכאן, דאף בזמן שאין היובל נוהג כל /בדפוס לבוב תקע"ב: כלל/, שמטה נוהגת מדבריהם. וכל שהשמטה נוהג בארץ מדבריהם, ממילא שמעי*נן דשמטת כספים נוהגת בכל מקום מדבריהם. וגרסי*נן נמי בירושלמי: ר' יוסי אומר: וזה דבר השמטה, שמוט; בזמן ששמטה נוהגת בארץ מדברי תורה, השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצ*ה לארץ מדברי תורה, בזמן שהשמט*ה נוהגת בארץ מדבריה*ם, הכל מתנין. ואפשר שהוא יכול להחרים סתם כמו /כנראה ששורה זו נדפסה בטעות ובמקומה צריכה להיות השורה המופיעה בדפוס לבוב תקע"ב ובדפוס שלפנינו בשורה האחרונה בעמודה נ"ח: השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ/ מדבריהם. ואע"פ שה"ר אברהם בר דוד ז"ל כתב בגיטין, דאין השמט כספים נוהג בזמן הזה, כבר חזר בו בפ"ק דע"ז. וזה לשונו שכתב שם: קמ"ל רב הונא דשמטת כספים נוהגת, אע"פ שאין שמטת קרקעות נוהגת, דלא סביר*א לן כר'; ואי נמי סבירא לן כותיה, נהי מדאוריית*א לא נהג*ה, מדרבנן מיה*א נהג*ה ואפי' בחוצה לארץ; ע"כ לשון הרב ז"ל.
<h2>סימן לג</h2>
עוד שאלת: הא דאמר רב: נאמן אדם לומר: פרוזבול היה לי ואבד, מי אמרי*נן: נאמן בלא שבועה מדק*א יהי*ב טעמ*א: דלא שביק היתר*א ואכיל איסור*א, ואנן נמי טעינן /צ"ל: טענינן/, אע"ג דלא טעין, דכגון זה: פתח פיך לאלם הוא. או, נאמן דנשבע שבועת היסת, דאי לא, מה הועילו חכמים בתקנתו /צ"ל: בתקנתן/ דתקינו דתשמט? ולגבי האש*ה שאמר*ה: משארסתני נאנסתי, דנאמנת, כר"ג, ואמרינן: כיון דאמר ר"ג: נאמנת, אע"פ דלא טענ*ה איהא /צ"ל: איהי/, טענינן לה, כגון זה: פתח פיך לאלם הוא. ואפי' כן כתב הרמב"ם ז"ל עלה, דההיא דמחרים סתם על מי שטוען שקר, כדי לחייבו ממון, הכא נמי, מי אמרינן דמחרים סתם על מי שטוען עליו טענת שקר. ועוד: עכשיו דלית לן בי דינ*א דאלימי לאפקועי ממונ*א, טענת פרוזביל אינה טענה, כדאמרינן: כי תקין הלל לדרי עלמא, כגון בי דינא דר' אמי ור' אסי, דאלימי לאפקועי ממונא; וכן פסק הרמב"ם ז"ל.
(עיין בח"א סי' אלף מ"ה ובח"ב סימן שי"ג).
תשובה: איברי נאמן בלא שבועה, מדטענן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מדטענין/ להו, ונאמן הוא לומר: פרוזביל היה לי, אפי' בזמן הזה. דמאן דאמר דבעינן בי דינא דאלים, היינו שמואל, דאמר: אי אישר חילי אבטליניה; אבל אנן קיימא לן כרב נחמן, דאמר: אי אישר חילי אקיימיניה. ותדע לך, דהא רבנן דבי רב אשי מסרי מילי להדדי, ואי אפשר דכולהו רבנן דבי רב אשי אלימי כבי דינ*א דר' אמי ודר' אסי. ורת"ם ז"ל כתב, דאפי' לשמואל, לאו דוקא כר' אמי ור' אסי, אלא אלים במקומו, דיפתח בדורו כשמואל בדורו /ראש השנה כ"ה, ב'/. ומיהו, אנן אפי' בכל דיינא אמרי' מההיא דרבנן דבי רב אשי. רבותינו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ורבותינו/ ז"ל אמרו, דהוא הדין דהו*א נאמן לומר: תנאי היה בינו /בדפוס ליוורנו תקלח: ביני/ לבינו, על מנת שלא אשמיטנו בשביעית, שכן נהוג עכשיו להיות השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ /שורה זו נדפסה בטעות ובמקומה צריכה להיות השורה המופיעה בדפוס לבוב תקע"ב ודפוס ליוורנו תקל"ח ובדפוס שלפנינו בשורה אחרונה בעמודה הקודמת נ"ז: הכל מתנין. ואפשר שהוא יכול להחרים סתם, כמו/ שאמרתי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שאמרת/, וכדברי הר"ם ז"ל, באומרת: משארסתני נאנסתי; אלא שיש לחלק, דהתם שור שחוט לפניך אבל כאן לא; ועוד: דהתם נאנסה בעל כרחה, ואין לה טענה אלא כטענת אונסין, אבל כאן דאפשר לינצל ולאכול היתיר*א לכתחל*ה מדעתו, לא, אלא כודאי משוינן ליה.
<h2>סימן לד</h2>
טורילא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: טודילא/. לר' חיים בר דוד ז"ל. שאלת: מי שהלוה את חברו מנה, והחליף המלך המטבע במטב*ע אחר, ונפחת השני מן הראשון הרבה, שהמאה דינרים מן הראשונים שוין כמאה ושלשים מן האחרונים, והלוה טוען שאין עליו לפרוע אלא מן המטבע היוצ*א אחר שצוה המלך, והמלוה אומר שחייב ליתן לו כפי המטבע הראשון, כמו שכתוב בשטרו, ועוד שאינן שוין כל כך; הודיעני הדין עם מי?
תשובה: גרסינן בפרק הגוזל עצים /ב"ק צ"ז, ב', צ"ח/: בעא מינ*יה רבא מרב חסדא: המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו, מהו? אמר לו: נותן לו מטבע היוצ*א באותה שעה. ואסיקנ*א כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובד*א בזוז*י דאגדרמיס טעייא עד עשרה בתמנייא; וכתב הרב אלפס"י ז"ל דהוא הדין לפחתו, דכל שנפחתו יותר מסך זה נותן לו כפי שווי המטב*ע הראשון שהלוהו. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דלענין פחת ליכא למיחש להאי שיעורא, דכיון דקיימא לן כרב, דנותן לו ממטבע היוצא באותה שעה, אפי' פחת כמה נותנו לו, ופטור, שלא הקפידו בתוספת אלא משום איסור רבית אבל בפחת אין בו הפרש; ע"כ דברי הרב. ודעתי נוטה לדברי הרב אלפסי ז"ל. ומ"מ, אם יש מאמר המלך בזה שוה שיגזור כמה יתן הלוה למלוה בהתחלף המטבע, נראה שהדין כמי שיגזור המלך. ולשעבר שאלתי חכמי העכו"ם, ואמרו שזה מחקי המלכות הוא, שיכול לומר: המטבע הזה יתחלף כן וכן; וכיון שכן, קיימא לן, דדינא דמלכותא דינא.
(עיין בח"ב סי' קכ"ה).
<h2>סימן לה</h2>
+הובאה בקיצור בב"י חח"מ סי' מ"ב מחודש ז"ך.+
בירביישקא, שאלת: ראובן משכן לשמעון בחמשה דינרין, ובא ראובן לפדותו בחמשה דינרין שהלוהו עליו, ושמעון טוען, שהוא חייב לו מצד אחר חמשה דינרים אחרים, ושהוא מעכבו עד שיפרע לו את הכל. ועמד לוי ואמר, שכלי /בדפוס ליוורנו תקל"ח, ולבוב תקע"ב: שהכלי/ שלו, ושהוא הפקידו ביד ראובן זה, וטוען ששמעון חייב להחזירו לו בלא כלום. ושמעון מודה שהכלי הזה של לוי, אלא שטוען, דכיון שראובן מסרו לו למשכון, יכול הוא לעכבו עד שיגבה כל העשרה דינרין מראובן; הדין עם מי?
תשובה: הדין עם לוי; וכדי להתלמד במקום אחר הריני כותב אליך כל פרטי דין זה. כבר ידעת, שכל המטלטלין תפיסתן היא חזקתן, רצוני לומר, שאפי*לו נודע שכלי זה של ראובן היה, כל שהו*א ביד שמעון אין ראובן נאמן לומר: הפקדתיו או השאלתיו לך, אלא אם הוא מן הכלים העשויין להשאיל ולהשכיר. דכל שאינו מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר, והוא ביד שמעון, הוא נאמן לומר: מכרו או נתנו לי או משכנו בידי, חוץ מאותן שאינו נאמן; ודבר זה פשוט ואין צריך לפנים. ואפי' טוען ראובן: של לוי הוא, והוא הפקידו בידו, אינו נאמן, דכל שהיה בידו בחזקה שהוא שלו הוא, ואינו נאמן לחוב לשמעון. וכדגרסינן בכתובו*ת /י"ט/ בפרק האשה שנתאלמנה: האומר שטר אמנה הוא זה, אינו נאמן; ואמרינן: דקאמר מאן, אילימ*א דקאמ*ר לוה, כל כמיניה, אלא דקאמר מלוה, תבא עליו ברכה; ואסיקנא: לעולם, דקאמר מלוה, וכגון שחב לאחרים. וכל שכן דאין ראובן נאמן לומר: גנבו לי או גזלו ממני, דאפי' בכל /אולי צ"ל: כלי/ שעשוי להשאיל ולהשכי*ר, אם טען: גנבי, איני /בדפוס ליוורנו תקלח: אינו/ נאמן, דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן, וישאר הכלי ביד שמעון; וכדאיתא בפרק כל הנשבעין. אבל אם יש עדים שהפקידו לו ביד ראובן, וראוהו עדים עכשיו ביד שמעון, חייב הוא שמעון להחזירו ללוי, ואין ראובן נאמן לומר: חזרתי ולקחתיו מלוי, דהא איכא עדים ודאי. ואפי' באיניש דעלמא דלאו אומן, ובכלי דעלמא דאינו עשוי להשאיל ולהשכיר, אינו נאמן; כדאמרי*נן בפ' חזקת הבתים בשמעתא דאומן: אומן אין לו חזקה, הא אחר יש לו חזקה; היכי דמי, אי דאיכא עדים, כלומר: ומה שמסר לו בע"ה =בעל הבית= אחר, אמאי יש לו חזק*ה? ומיהו, אע"ג דאיכא עדי*ם שהפקידו לוי ביד ראובן, ועכשיו ראוהו עדי*ם ביד שמעון, אם טען שמעון: בפני חזר*ת ומכרתו לראובן, או בפני אמרת לו למכרו או למשכנו, נאמן, מיגו דאי בעי אמר: אתה מכרתי /צ"ל: מכרתו/ לי. וכדאמרינן גבי אומן: ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס, אמר לו: מה טיבו אצלך, אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה, לא אמר ולא כלום; בפני אמרת לו ליתנו במתנה, דבריו קיימין. ואוקי רבא סיפא, ביוצא מתחת ידי אחר, וקאמר ליה אחר: בפני אמרת לן /צ"ל: לו/ למכרו, בפני אמרת לו ליתנו במתנה, דבריו קיימין, מגו דאי באי /צ"ל: בעי, וכך גם כתוב בדפוס ליוורנו תקל"ח/ אמר ליה לקו*ח הוא בידי נאמן. ואם שמעון מודה שהכלי של לוי שהפקידו ביד ראובן, אפילו ליכא עדים אחרים, ואפי*לו לא ראהו לוי עכשיו, חייב הוא שמעון להחזירו ללוי, דכל מה שהוא יודע, הוא עומד במקום עידי פקדון, והוא עומד במקום עידי ראייה, ובאותה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכאותה/ שאמרו בפרק חזקת הבתים: ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ביתא. אמר ליה: מפלניא זבינתא, דאמר לי דזבנה מינך. אמר ליה: ולא קא מודית לי דהאי ארעא דידי היא, ואת לא זבנתה מיני, אמר ליה: א"כ לא בעל דברים דידי את. אמר רבא: דינא קאמר ליה.
וגרסינן בפרק איזהו נשך: אמר ליה רבא לרב יוסף: הני זוזי דיתמי, היכי עבדינן להו? אמר ליה: מיתבינא להו בבי דינ*א ומפקינא להו זוזא זוזא. והא קא מכליא קרנה? אמר ליה: ומר היכי עביד? אמר ליה בעינ*א איניש דשפי נכסי ומעלי ויהיבנ' ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד, ושקלינן מיניה דהב*א פריכא במשכנתא, אבל מני, לא, דילמא בפקדון אית להו, ואתא מריהו ויהיב סימנא ושקיל להו; ע"כ =עד כאן=. ואע"ג דכלי*ם טמונין אצל האפטרופא, וליכא רואה עכשיו, אפי' הכי, כל שיש בו סימן והאפטרופ*א רואה אותו סימן, הוא בעצמו עד ראיה; וראיות אחרוא /בדפוס ליוורנו תקל"ח ולבוב תקע"ב: אחרות/ עוד יש בידינו בכתובות. והכא, דגנב ראובן כלי זה ומשכנו אצל שמעון, בכי הא דכבר הלוהו שמעון חמשה דינרים אחרים, בלא משכון חייב שמעון ללוי בלא כלום, דאע"ג דעשו תקנת השוק במשכינה /צ"ל: במשכונה/, בכל האי גונא חייב להחזיר בלא כלום, וכדגרסינן בפ' הגוזל ומאכיל: אבימי בר אמי חמוה דרבינא הוה מסיק ביה ארבעה זוזי בההוא גבר*א, אזל גנב, אייתי גלימ' יהב ליה, אמר ליה: הלויני ארבעה זוזי אחריני. לסוף הוכר הגנב, אתו לקמיה דרבינ*א, הני ארבעה זוזי קמאי גנב ופרע בחוביה, הו*א לא בעי למתב*א ליה, הני ארבעה זוזי אחריני ודאי זיל הב ליה ושקול גלימך. מתקיף ליה רב כהן: ודילמא אגודי אגדה ניהלי' בהנהו ארבעה זוזי קמאי, וארבעה זוזי בתראי המני*ה כדהימניה מעיקרא. איתגלגל מילתא ואתא לקמיה דרבא ואמר: הלכתא כרב כהן.
<h2>סימן לו</h2>
+הובאה בב"י בקיצור סימן מ"ב מחודש מ"ג ובסי' שט"ז מחודש ה'.+
סרקוסטה, שאלת: ראובן משכן עליית אוצרו לשמעון לזמן ובנכית*א, והתנה שלאחר הזמן יהא רשות בידו לתבוע חובו, או לדור בו הוא וסיעתו, או למשכונה, או להשכיר*ה למי שירצה, כפי התנאים הנזכרים. ואחר זמן המשכונה נפטר ראובן, ונשארו לו בנים קטנים, ואין לו רשות לתבוע חובו עד שיגדלו היתומים, ובא למשכנה או להשכירה לאחרים, והאפטרופא טוען שאין לו רשות לא למשכן ולא להשכיר אלא לבעל בית אחד, ושלא תהא לאותו בעל הבית סיעה גדולה יותר ממה שהיה לשמעון בשעת המשכונה; הדין עם מי.
תשובה: רואה אני שהיו תנאין ביניהן בענין המשכונה והשכירות, שבכל מקום חוזר ואומר: לפי התנאי*ם הכתובים לעיל. והכל לפי התנאין, ואני לא ידעתי התנאין ואיני יכול לדון עליהם. אבל אם אין שם תנאי שיתבאר ממנו הרשות או המניעה, נראה שהדין עם שמעון, לפי ששורת הדין אפי*לו בלא תנאי יכול היה להשכיר*ה או למשכנה אצל אחרים, ואפי*לו תוך הזמן, שלא אמרו /גיטין כ"ט; בבא מציעא כ"ט, ב'/: אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר, אלא במטלטלין, אבל בקרקע, יכול, וכדמוכח בגמרא בכמה מקומות; ולא עוד אלא, במטלטלין גדולים כספינה, רשאי, וכדמוכח במציע*א בפרק השוכר את האומנין, גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך. א"כ =אם כך=, מה התנאי הזה עושה, שאפי*לו בלא תנאי היה רשאי, ואפי*לו ליתר מסיעתו, כל שיראה לב"ד, שאין הפסד מתרבה בכך, שאין הדיורין מפסידין; אדרבה, לעתים מועילין הרבה לקיום הדירה, וכדאמרי*נן בבבא קמא: ביתא מותבהא מייתב*א. ומיהו, אם יראה לב"ד שיתרבה בו הפסד, אינו רשאי, וכדמוכח נמי בההיא דהשוכר את הספינה. אבל עכשו, שנתן לו רשות, התנאי מוסיף להשכירה לכל מי שירצה, ואפי*לו לסיעה גדולה. ואל תאמר, שלא נכתב התנאי הזה להוספ*ת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לתוספת/ ענין, אלא לשופרא דשטרא, וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית: אמר רב יהודה: האי מאן דמזבין ארעא לחבריה, צריך למכתב ליה: קני לך דיקלין ותאלין והוצין וצרי' /צ"ל: וציצין/, ואע"ג דכי לא כתב ליה הכי, קני, אפי*לו הכי, שופרא דשטרא הוא; לא היא, דכל היכא דאיכא למילף מן התנאי, ילפינן. ועוד: דהכא הא אמר ליה: לכל מי שירצה, ולכל מי שירצה אינו בא להרשותו להשכיר לראובן או לשמעון, דמה איכפת לו בין ראובן לשמעון, כל שאינו דר עמהם וליכא משום שינוי דעתא. וכל שכן, שהרי נתן לו רשות לדור בו לאחר הזמן הוא וסיעתו, ומי לא עסקינן שתהיה לו סיעה גדולה; ומה שטען האפטרופ*א, שאין לו רשות אלא כסיעה שהיה לו בשעת המשכונה, דברים בטלים הם, ואין בכך במשמע כלל.
<h2>סימן לז</h2>
+הובאה בקיצור בב"י סימן מ"ד מחודש ג'.+
סרקוסטה, שאלת: ראובן נתחיי*ב לשמעון כמאה זהובים אדפונשיי*א, ופרע לו מהם רובם במעות יאקשי*א, ולא פסק עמו בשעת פרעון סך ידוע לזהובים, אלא פרע מה שפרע המעות סתם. עכשיו, שמעון תובע לראובן שיחשבו מה שפרע הפי /בדפוס ליוורנו תקל"ח ולבוב תקע"ב: כפי/ מה ששוים הזהובים היום, וראובן אומר: אפרע מה שנשאר כפי מה ששוים היום, אבל מה שפרעתי, נחשוב כפי מה שהיו הזהובים שוים בשעת הפרעון; הדין עם מי.
תשובה: הדין עם ראובן, דמה שפרע, פרעון הוי ולא פקדון, ולפיכ*ך בשע*ת פרעון מחשבי*ן. ותדע, דגרס*ינן בפ"ק דקידושין, גבי בעיא דעבד אם נגאל לחצאין, או לא: אמר אביי: אם תימצא לומר: נגאל לחצאין, משכחת לה לחומרא, ומשכחת לה לקולא. לקול*א: זבניה במאה, והב /צ"ל: ויהב/ ליה חמשין פלגו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: פלגי דדמיה ואשבח/ לדמים ואשביח וקם על מאתן; אי אמרת: נגאל לחצאין, יהי*ב ליה מאה וחמשין, ונפיק; ואי אמרת: אין נגאל לחצאין, יהיב ליה מאה וחמשין, ונפיק. משכחת לה לחומרא: זבניה במאתן, והב /צ"ל: ויהב/ ליה מאה פלגו דדמים /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דדמיה/ ואכסיף וקם על מאה; אי אמרת: נגאל לחצאין, יהיב ליה חמשין ונפיק; ואי אמרת: אין נגאל לחצאין, הנך מאה, פקדון נינהו גבי /צ"ל: גביה/, שביק להו, ונפיק. אלמא, כל שנגאל לחצאין, מחשבין לפי השעה שפרע אותו החצי, בין הוזלו בין הוקרו. ואנו יש לנו שאדם פורע חובו לחצאין, וכדאמרינן בפ' השוכר את האומנין: האי מאן דאוזפיה זוזא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לחבריה/ ופרעיה זוזא, זוזא פרעון הוי, תרעומת אית ליה עליה; ולפיכך, הדין עם ראובן.
<h2>סימן לח</h2>
לברורי סרקוסטה, שאלתם: ראובן ורחל אשתו לוו משמעון מנה בשטר, והאמינוהו עליהם, וזה נוסח הנאמנות: והאמנו אנו: ראובן ורחל, לשמעון הנזכר, בעיקר החוב הנזכר ובגבייתו, ובכל מיני הטענות בו, נאמנות שלימה כשני עדים כשרים בלי שום שבועה וגלגולה, ע"כ =עד כאן=. ומת ראובן בחיי שמעון, ואחר כך מת שמעון, ואחר כך מתה רחל. עכשיו, יורשי שמעון תובעים מיורשי ראובן ורחל לפרוע להם כל החוב, ויורשי ראובן ורחל טוענין, שהם פטורין ממחצית החוב, דהוה ליה: מת לוה בחיי מלוה, ואחר כך מת מלוה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ויורשי שמעון אומרים, שהן חייבין, כיון שהאמינוהו הלווים למלוה הנזכר; ויורשי ראובן אומרים, שאין בכלל הנאמנות הנזכר, אלא המלוה לבד, אבל לא יורשיו; ויורשי שמעון אומרים שהיורשין בכלל; הדין עם מי?
תשובה: אעפ"י שאין עיקר דין זה תלוי במה שאלו באין לטעון, אם נכלל היורשין בנאמנות שהאמינו הלווים למלוה, אם לאו, אפילו כן אני כותב לכם דרך קוצר, כדי להתלמד מזה במקום אחר. ואומר אני, שהמאמין המלוה אין היורשין נכללין בנאמנות, שהנאמנות ויתור הוא שמוותר אדם אצל חברו, ולא מן הדין, הילכך מה שויתר, ויתר, מה שלא ויתר, עומד על דינו. ובהדיא תנינן בפרק הכותב: נדר ושבועה אין לי עליך, אינו יכול להשביעה, אבל משביע הוא את יורשיה, ואת באים ברשותה. ומ"מ =ומכל מקום=, לעיקר דין זה הנדון לפנינו, שאיפשר לומר שהדין עם יורשי שמעון, דכיון שהאמינו ראובן, אעפ"י שמת ראובן בחייו, מן הדין אין לנו לומר: הרי מת ראובן שהוא לוה בחיי שמעון המלוה, ונתחייב שמעון המלוה שבועה, ואינו מוריש שבועה לבניו, שהרי לא, נתחייב המלוה שבועה, כיון שהאמיוהו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שהאמינוהו/. ואף על גב דמשמע לכאורה, דאבא שאול אומר, שאין פטור שבועה מועיל לגבי יתומים, וכדגרסינן התם: אמר רב נחמן אמר שמואל משום אבא שאול בן אמא מרים: בין דלא נדר בין נקי נדר, בין מנכסי בין מנכסייא אילין, בין הוא ובין יורשיו, אין משביעין אותה, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים ז"ל: הבא ליפרע מכנסי /צ"ל: מנכסי/ יתומים לא יפרע אלא בשבועה, והלכה כאבא שאול. כבר תרגמה הרב אלפסי ז"ל, דדוקא באומר: דלא נדר ונקי נדר, אבל באומר: נדר ושבועה אין לי עליך, ואפי*לו אבא שאול מודה; וכן נראה לי מדברי רבותי ה"ר יונה וה"ר משה בר נחמן ז"ל.
ועוד: דאפי*לו לדברי מי שאומר, דאבא שאול אפי*לו באומר בפירוש: נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך, כמשנתנו אמרה, מ"מ =מכל מקום=, במקום שהיה מפסיד הכל, כרב ושמואל דאמרי: מת לוה בחיי מלוה, כבר נתחייב מלוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו; בהכי הא, ודאי לא אמרינן דתרי חימרו /צ"ל: חומרי/, דאבא שאול ודרב שמואל לא אמרינן, אלא היורשין נשבעין שבועת היורשין, דהיינו: שבועה שלא פקדנו אבא, וגובין; וכן הסכימו גדולי הראשונים ז"ל. ואעפ"י ששנינו שם בפרק הכותב: נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך, אינו יכול להשביעה ולא את יורשיה ולא את הבאים ברשותה, אבל יורשין משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה. דמשמע, שהפוטר או המאמין את חברו אינו מאמינו אלא עליו, אבל לא על יורשיו; ואם כן ראובן זה לא האמין שמעון אלא עליו, לפי שהוא חושב שלא יעיז פניו בו, שיודע האמת כמוהו, אבל בבנו, יעיז ולפיכך לא פטרו ולא האמינו. ואם כן, הוה ליה כמת לוה בחיי מלוה וחייב שבועה, ובמת לאחר מיכן המלוה אינו מוריש שבועה לבניו. י"ל =יש לומר=, שלא אמרו שהיורשין משביעין אותו על מה שהיה בימי האב, אלא על מה שהיה ביניהן לאחר מיתת האב, וכן שנו שם בתוספתא, דגרסינן בתוספתא: כתב לה: נדר ושבועה אין לי עליך, אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשת /שנשתמשה/ בהן בחיי בעלה. וכן נראה גם מן הירוש*למי, אע"פ שרש"י ז"ל לא פי*רש כן; ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
<h2>סימן לט</h2>
לארדה, כתבת שכבר שאלתני על ראובן שלוה משמעון, והאמין אותו ואת יורשיו עליו בכל, בין בעיקר החוב בגבייתו ובכל הטענות, כשני עדים כשרים, נאמנות שלימה בלא שום שבועה וגלגולה. ומת ראובן הלוה בחיי שמעון המלוה, ואח"כ מת שמעון המלוה, ובאו יורשי שמעון לגבות מיורשי ראובן, אעפ"י שלא האמינו ראובן על יורשיו. ושהשבתי אני, דכיון שהאמין ראובן את שמעון נאמנות שלימה, אעפ"י שמת ראובן בחיי שמעון, אין אומרים: בכי הא כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, שזה לא נתחייב לבני ראובן במה שהיה ביניהם בחיי ראובן, שהרי האמינו עליו. ועתה, הוקשה לך על מה שאמרתי, ההיא שמעתא דבשילהי פ' כל הנשבעין, דגרסינן התם: וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, רב ושמואל דאמרי תרווייהו: לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה, כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ואקשינן עלייהו, מדתנן בפרק הכותב: נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך, הוא אינו יכול להשביען, אבל יורשין משביעין אותה ואת יורשיה; מכלל, שהיורשין גובין הכתובה, ולא אמרינן: אין אדם מוריש שבועה לבניו. ותירץ רב הושעיא: לצדדין קתני, אותה באלמנה, ויורשיה בגרושה. אלמא, אפי*לו האמינה הבעל עלי*ה, הואיל ולא האמינה על יורשיו, אם מתה בלא שבועה, שאינה מורישה שבועה ליורשיה.
תשובה: כבר כתבתי לך שכך נראה לי מן התוספתא ומן הירושלמי, דמה ששנינו שם: אבל יורשין משביעין אותה, לא לשעבר משביעין אותה, כלומר: על מה שהיה בינה ובין האב, שהרי האב האמינה עליו נאמנות שלימה, ואם הוא האמינה בכל מה שיהא בינו לבינה, היאך ישביעוה היורשין על מה שהיה ביניהם, והיאך תקרא זו מחוייבת שבועה במה שעבר ושהאמינה האב. אלא אין היורשין משביעין אותה אלא על מה שנעשה בינם לבינה, בין באפטרופא בין בפוגמת, ויורשיו משביעין אותה ואת יורשיה המשביע את יורשיה, דקתני בנדר ושבועה אין לי עליך, דמשבעי את היורשים על מה שהיה בינו לבינה אחריה. ואי מדאבא שאול בן אימא מרים, כבר כתבתי לך בתשובתי הראשונה מה שיספיק בזה.
ועתה אשוב לבאר לך אותה שמועה שבפרק כל הנשבעין שאינה ענין למה שאמרת, שאתה סבור דמאי דקא מוקי רב הושעיא אותה באלמנה, משום דכיון שמת האב מיד נתחייבה היא שבועה ליורשין, והילכך היא לחוד היא דגובה כתובתה וכשהשביעוה, אבל לא היורשין, שאינה מוריש*ה שבועה לבניה, ולא כדהוה סלקא דעתא דמקש*ה, דבכי הא ממש אם לא נשבעה היא, היורשין נשבעין ונוטלין ומשביעין את יורשיה; אוקי רב הושעיא בגרושה, דבגרושה אפי*לו רב ושמואל מודו, דאפי*לו מת המגרש ואחר כך מתה היא, היורשין נשבעין ונוטלין, שכן כתבת בפירוש, זה לשונך: ומכאן ראיה נמי לדין הגרושה, שמת המגרש ואחר כך מתה היא, שהרי אמר רב הושעי*א: ואת יורשיה בגרושה, מכלל שגובין כתובתה, ע"כ =עד כאן=. וזה טעות*א רבתי, שאם דעתך לאמר שהגרושה נוטלת בלא שבועה, הא טעות*א, דאין בה בין אלמנה לגרושה, אלא שאין משביעין את האלמנה, כדתנן: נמנעו מלהשביעה אלא מדירין אות*ה, אבל גרושה משביעין אותה, כדגרסינן התם בפרק השולח: אמר ר' זירא אמר שמואל: לא שנו אלא אלמנה, אבל גרושה משביעין אותה, ולא עוד אלא למקום שבאה ללמוד מההיא דפ' כל הנשבעין. דהא בפוגמת היא מתני*תין כדאיתא התם, וכי גרושה אינה בדין הפוגמת כתובתה, ולא בדין הבא ליפר*ע מנכסי יתומים. ועוד: דהא בהדי*א תניא במתני*תין: הוא אינו יכול להשביעה, אלמא מתני*תין בגרושה, וטעמא דכתב לה: נדר ושבועה אין לי עליך, הא לאו הכי, משביעה. ואם דעתך לומר, דאין יורשיה בדין רב ושמואל, דכל שחייבת לישבע ומתה אינה מורשת שבועה לבניה, ואם כן היאך היורשים נשבעין ונוטלין. ועוד: דאם היא אינה מחוייבת שבועה, אף היורשין בלא שבועה, וכדאמרינן לעיל: יתומים ממאן אלימ*א מלוה, השתא אבוהון שקל בלא שבועא ואינהו בשבועה.
ואני אפרש: ותחילת כל דבר, ראה למה אמר ר' הושעיא: היא באלמנה והא ריש*א דמתני*תין לאו באלמנה היא, אלא בגרושה, דאי באלמנה קאמר: הוא אינו יכול להשביעה, אלא על כרחין בגרושה היא, וכדאמרן, וכגון שפגמה כתובתה, שאמר לה: פרעתי הכל, והיא אומרת: לא פרעתני אלא מקצת; וכיון דרישא על כרחין בגרושה, סתמא דמילתא כולה בגרושה, ומי דחקו לאוקומי היא באלמנה. וכל שכן לאותו טעות שחשבת, דבגרושה מודו רב ושמואל דלא אמרינן: אין אדם מוריש שבועה לבניו, דאם כן לוקי כולה מתני*תין בגרושה כפשט*ה ולא תיקשי מינה מידי לרב ושמואל. אלא הכי פירוש*א: שהמקשה היה סבור, דבין היא בין יורשיה, כולה בחד צד קתני, כלומר: שלאחר שמת האב היו היורשין טוענין שפרעוה הם, והיא מודה במקצת, שהיא פוגמ*ת עכשיו כתובתה, והילכך משביעין אותה, ואם לא הספיקה לישבע עד שמתה, משביעין את היורשין, ונשבעין ונוטלין. והא, הויא תיובתא לרב ושמואל, דהא לדידהו פוגם שטרו ומת, אין היורשים נשבעין ונוטלין. ופרקה רב הושעיא, דלאו בחד צד קתני, אלא לצדדין, והיא באלמנה שפגמה, כלומר: שנשבעת ליורשים ונוטל', ויורשיה בצד אחר, כלומר: שגרושה, אעפ"י שמת הבעל בחייה, ואח"כ מתה היא, לפי שהיא אינה מחוייבת לישבע שלא נפרעה מבעל, שהרי הוא פטרה ממה שהיה בינו לבינה, אבל שהן נשבעין שבועת היורשין ונוטלין, אם טענו הם שפרעוה. והוא הדין, דהיה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דהוה/ מצי לאוקומה כולה בין באלמנה בין בגרושה, והיא: בשפגמה כתובתה עכשיו, ויורשיה: בשלא פגמה, ומתה, וכמו שאמרתי; אלא מפני שהמקשה הוה סבור, דכולה מתני*תין בחד צד, ובין היא בין יורשיה קתני, וכמו שכתבתי, ופרקה רב הושעיא, דלצדדין קתני, נקט לה בתרתי נשי, כדי שיהא יותר קל להבין בשתים, משיעמיד באחת, והי*א: בשפגמה, ויורשיה: כשלא פגמה. ואל יקשה בעיניך זה, דהא לכולי עלמא הוה מצי לאוקומה בגרושה, ואיהי כשמת לוה בחיי מלוה, דהיינו: שמת הבעל בחיי*ה, ויורשיה: בשמתה היא בחיי הבעל, דיורשין נשבעין ליורשים, ונוטלין. ולולי שדרך זה ישר ורחב בעיני, עוד הייתי יכול להעמיד דברי תשובתי הראשוני /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הראשונים/, אפי*לו לפי מה שאתה סבור, משום דאפשר לומר, דאפי*לו כשהאמינ*ה ומת הוא, היא מתניתין, דכיון שמת הוא, אינה גובה כתובתה, אפי*לו היא, אלא בשבועה; וטעמא, משום דמתניתין, בפוגמת, וכדאיתא התם בהדיא, והלכך כיון שהיא מודה מקצת, אינה גובה מן היורשין, אבל בעלמא שאינו פוגם, כל שהאמינו עליו, אעפ"י שמת, אינו צריך לישבע לשעבר ממה שהיה בחיי הלוה. ואל תתמה, דהא אסיקנא בפרק הכותב גבי פוגמת: ופוגמת היא שאינה נוטלת בלא שבועה, אבל פוחתת נוטלת בלא שבועה, ואמרינן טעמא התם, משום דפוגמת מודה במקצת, מה שאין כן בפוחתת, אלא שאין צורך לכך, אלא כמו שכתבתי.
עוד ראיתי בכתבך דבר שאינו, שאתה כתבת, זה לשונך: שאם האמינה עליו ועל באי כחו ואין יורשיה גובין כתובתה מן היורשין, לפי שאין היורשים בכלל באי כחו; ע"כ =עד כאן=. וזה אינו, שאעפ"י שפר*ש שם, יורשין ובאין ברשותו או ברשותה, אין משם ראיה, דהתם הוצרך להשמיענו טובא, שאלו כתב לנו: נדר ושבועה אין לי עליך ועל הבאים מכחך, ולא כתב: יורשיך ובאין ברשותך, הייתי אומר: מאי באין ברשותך או באין מכחך, אלו היורשין, אבל לא לקוחות, לפיכך כתב: יורשין ובאין ברשותה, ולהשמיענו שהיא יכולה למכור זכותה בנכסים אלו, או מן הסת*ם או בשנתן לה רשות, כדאוקימ*נן בירו*שלמי. ועוד: דאפש*ר לחלק טובא בין באי כחה, לבאין ברשות', דבאי כחה כולן בכלל, שהיורשין ודאי באין הן מכח מורישן, אבל באין ברשות, לא משמע אלא מי שנתן לו רשותו בפירוש, ולולי נתינת רשותו לא היה יכול לבא בזה, והיינו: לוקח, אי נמי אפטרופא, אבל יורש בא הוא מכח מורישו ואינו צריך רשות מורישו, אלא ממילא הוא מכח ירושתו. ובמתני*תין דלגתי שם, באין ברשותי ובאין ברשותך גרסינן, ולא גרסינן: הבאים מכחי והבאין מכחך; ע"כ =עד כאן=.
<h2>סימן מ</h2>
טודילה, לר' שם טוב בן גאון ז"ל, שאלת: מי שחייב לחברו מנה והוזל המטבע, היכי פרע ליה? מי אזלינן בתר יוקרא וזילא דפירי, או לא? מי אמרינן: דינא דמלכא דינא, והוא כלהו מטבעות קא נפקי, או דילמא: כיון דלא נפסלה הראשונה, בתר שעתא דכתיבה אזלינן. הודיעני בזה דעתך.
תשובה: בזה לא ירדתי לסוף דעתך, אם מחמת שפחתו מן המטבעה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: המטבע/ הוזל, או מחמת מה הוזל, ומה שייך בזה דינא דמלכותא; ואם לא הוסיפו במטבע נסכא ולא פחתו, דבר ברור הוא שנותן לו מאותו מטבע כסכום שהלוה בלא תוספת ובלא גירוע, אם הוזלו או הוקרו מחמת תוספת, או פחת שהוסיפו, או פחתו בגופו של מטבע, כבר נתבאר דינו בפרק הגוזל עצים, ונתפרשו שם הדינין בהלכות הרב זכרונו לברכה, ומשם תראו וכן תעשו.
<h2>סימן מא</h2>
לב"ד שבסרקוסטא, שאלתם: ראובן ושמעון היו חייבי*ם ללאה אמם מנה בשטר משכונה על כרם אחד, לימים נפטרו לאה וראובן ושמעון, ויורשי שמעון מצאו שטר החוב הנזכר בין שטרותיו של אביהם, ותבעו מחצית המנה מיורשי ראובן, שאומרים שפרעו אביהם ללאה אמו. השיבו יורשי ראובן, שלא פרעו. השיבו יורשי שמעון, שאין בדבריהם כלום, שהשטר קיים בידם והם מזומנים לעשות שבועת היורשין.
תשובה: דברי בני שמעון דברים בטלים ואין בהם ממש; חדא: שאפילו פרע שמעון כל החוב לאמו, ואמו מכרה לו שטר החוב, ומכרה לו השטר, הא קיימא לן: דאותיות אין נקנות במסירה וצריך כתיבה ומסירה, וכן אם נתנתו לו במתנה. ואם פרעו שמעון בלא שתמכרנו לו אמו, הוה ליה: פורע חובו של חברו שלא מדעתו והניח מעותיו על קרן הצבי. ולא עוד אלא, שאפילו אמר לו ראובן: לך פרע ואני אשלם לך, חזר מה שנתחייב לו ראובן דרך מלוה על פה, ומלוה על פה אינה גובה מן היורשים, דשמא אביהם פרע, אלא אם כן היא מלוה שלא הגיע זמנה.
<h2>סימן מב</h2>
+הובאה בקיצור בב"י סס"י ס"א.+
סרקוסטה, שאלת: ראובן נתחייב לשמעון במנה בשטר כראוי ובשבועה, אבל אין חתום בו אלא אחד מן העדים; ולאחר זמן השטר נפטר שמעון, וראה הרואה השטר בין שטרותיו של שמעון וקרע באמצעיתו קרע העובר על קצת שיטי השטר, והאפטרופא שעל נכסי שמעון תובע המנה מראובן הנזכר בשטר הנזכר. וראובן טוען, שאין בשטר ממש; חדא: שהוא קרוע, ועוד: שאין בו אלא עד אחד, ועוד: שיש בו שבועה, וחזקה שלא עבר על שבועתו. והאפטרופא טוען, שאין בדבריו כלום, לפי שכתוב בשטר: כל זמן ששטר זה יוצא קיים מתחת יד פלוני הנזכר, בדלא קרוע קרע ב"ד, שאין זה קרע ב"ד, לפי שאינו שתי וערב. ומה שטען, שאין בו אלא עד אחד, עדיין העד קיים וזוכר העדות; ואפילו לא היה זוכר העדות, מנהג העדים בעיר הזאת לסמוך על ספר הסופר בדבר כזה, ומאחר שנמצא כתוב בספרו: פלוני נתחייב לפלוני במנה, ועדים פלוני ואני עמו, דיו בכך, כיון שהשטר בידו. ולענין השבועה, אומר שהרויח לו את הזמן, מחמת שהיה קרובו. הודיעני הדין עם מי.
תשובה: לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה ולוה, ובהלכות טוען ונטען, הדין עם האפטרופא התובע, שהוא ז"ל כתב שם, שהמוציא שטר חוב על חברו ואין חתום בו אלא עד אחד, והלה אומר: פרעתיו, הרי הוא מודה לדברי העד, וכיון שכן, הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. ויצא זה לו לרב ממה שאמר שמואל: כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון, עד אחד מחייבו שבועה, ואין שבועת עד אחד אלא להכחיש את העד, והלכך, אלו חתומין כאן שנים, היה חייב לפרוע, עכשיו שאין כאן אלא עד אחד, הרי הוא מחוייב שבועה, ואינו יכול לישבע ומשלם. זה נראה לי לדעת הרב ז"ל, אלא שאין אני מודה לו בדינו לדונו במחוייב שבועה, מפני שיש לי על דינו כמה גמגומין, ואין זה מקום אריכות. אלא שיש לנו לחקור הנדון שלפנינו מצד אחר, והוא: שיש לדקדק עד אחד בכתב, אם הוא כלום, אם לאו, לפי שבירושלמי של מסכת כתובות, בפרק האשה שנתאלמנה שאלו: עד אחד מהו שיש זוקק לשבועה? והשיבו: ועד אחד בכתב כלום הוא. דאלמא, אינו כלו*ם, ואין צריך לומר להוציא ממון, אלא אפילו לשבועה אינו קם. אבל בריש פרק גט פשוט אמרו: דשלחו לר' ירמיה: עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה, מהו שיצטרפו? ואהדר להו: דעתי נוטה שיצטרפו; אלמא, עד אחד בכתב, עד הוא להוציא מיהא ממון מבני חרי, אם יצטרף עמו אחד בעל פה. וכיון שכן, אלו הכחיש את העד שבכתב, ואמר: לא היו דברים מעולם, היה מתחייב שבועה כאילו העיד בעל פה, ושלא כדעת הירושלמי, אבל עכשיו שהוא מודה שלוה כדברי העד, אלא שאומר שפרע, אפשר שהוא נאמן וישבע שבועת היסת, כמלוה את חבירו אפילו בשני עדים, שאין צריך לפרעו בעדים ונשבע שפרע ונפטר. ואע"פ שיש כאן שטר, אין אומרין: שטרך בידי מאי בעי, אלא בשטר שחתומין בו שני עדים, שגובין בו ממשעבדי; כל שטר שאין גובין ממשעבדי, כשטר שאין חתום בו אלא עד אחד, וכשהוציא עליו כתב ידו שאין גובה בו ממשעבדי, לפי שאינו חושש אם מניחו, ויכול לומר: פרעתיו, כאלו הוא מלוה על פה. וזה כדעת הגאונים ז"ל, שהסכימו כן, בשהוציא עליו כתב ידו, שנאמן לומר: פרעתיו. אבל מן הגדולים האחרונים יש שאמרו, שאפי*לו בשהוציא עליו כתב ידו, אינו נאמן לומר: פרעתי, משום דאמרינן ליה: שטרך בידיה מאי בעי. ולזה דעתי נוטה, ויש לי ראי*ה לסמוך עליה, בשילהי פרק המוכר את הבית, בשמעתא דהמפקיד אצל חברו בשטר, ואמר לו: החזרתי, דאמרי*נן דנאמן, משום מגו דאי בעי אמר: נאנסו; ודוקא מחמת מגו זה נאמן, הא לאו הכי, לא, משום דאמרי*נן: אי הכי, שטרך בידי מאי בעי, אע"ג דשום שטר פקדון אינו גובה ממשעבדי. וכיון שכן, אף כאן שיש שטר, אע"פ שאין חתום בו אלא עד אחד, אם איתא דפרע, שטרא בידיה דמלוה למה ליה? וכל שכן, אם יש מנהג בעיר להזקק לחוב שנמצא כתוב בספר הסופר, כמו שאמרת. זהו שנראה לי בדין זה.
<h2>סימן מג</h2>
טליטילה, לר' יוסף קשריש, שאלת: לכתוב לך דיני אפותיקי סתם, ומפורש, וכל עניני חלוקיהן, ודיני משכנתא לענין שעבוד ולענין רבית.
תשובה: הריני כותב לפניך מה שיזכירוני מן השמים עכשיו בדברים הגדולים האלה, כי איך אוכל ליתן אל לבי כל הדינין וכל החלוקין שיש באלו הענינים אשר אמרת, וקח ממני מה שיזכירוני. ואומר: כי יש ביניהם: למכירה, ולשטפה נהר, ולסלק במעות, ולשבח המסופק, ולשבח הידוע ליטול במעות או בקרקע, ולגבות יותר על החוב. למכירה, כיצד: עשה שדהו אפותיקי לאחר, ומכרו באפותיקי סתם, מכור לשעה, עד שעה שיבא לגבות, ודוקא בשעשאו אפותיקי לחבירו בחובו, אבל לאשה בכתובתה, אפי*לו לשעה אינו מכור, לפי שאין אשה מחזרת על בתי דינין, דתניא בגיטין פרק השולח: העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה, גובין משאר נכסים; רשב"ג אומר: בעל חוב גובה משאר נכסים, אשה אינה גובה משאר נכסים, שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין. כלומר, בעל חוב יכול הוא הלוקח לדחות את המלוה אצל שאר נכסים, ואומר לו: הנחתי לך מקום לגבות ממנו, אבל אשה אינו יכול לדחותה אצל שאר נכסים, אלא ידה על העליונה לגבות מאי זה שתרצה. וכדתניא בתוספת*א דכתובות: רשב"ג אומר: העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה, ידה על העליונה. וגרסינן בירושלמי: המשעבד שדהו לאשתו, והלך ומכרה, אם רצתה לגבות ממנה ומשאר נכסים, גובה, ואפי*לו לשעה אינו מכור אם רצתה, כדי שלא תהא צריכה לחזר אחר בתי דינין כשתבא לגבות כתובתה. והכין אית ליה לר' יוחנן בירושלמי, דלרשב"ג אפי*לו לשעה אינו מכור, ור' יוחנן דירושלמי קאי כרשב"ג, והילכך קיימא לן כותיה. ומינה דהא דתניא: לקח מן האיש, וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל, ואוקימנא: באותן שלש שנאמרו: לקח מן האיש, וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל, בטל מיד קאמר, לפי שהן לה כאפותיקי סתם; ואע"ג דקתני בברייתא: ידה על העליונה, וכן בירוש*למי שאמרו: אם רצתה לגבות ממנה משאר נכסים, גובה, דמשמע לכאורה, דאין מקח בטל מיד עד שתבא לגבות כתובתה. ויש לומר: דהיכא דשתקה ולא בטלה את המקח, מיד קאמר; ומ"מ יש לגדולי הראשונים בזה דעת אחרת, ולומר, דאפי*לו באותן שלש שדות, אין האשה יכולה לבטל המקח מיד, אלא לכשתבא לגבות כתובתה, דומיא דשאר נכסיו, דיכול למכור, וכמו שאמרו בכתובות: בעל אי בעי לזבוני, מי לא מצי מזבין; והראשון נראה לי עיקר. אבל באפותיקי מפורש, דלא יהא לך פרעון אלא מזה, בין אשה בין בעל חוב אינן גובין משאר נכסים, והכין איתא בירושלמי. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה, דברייתא וירושלמי באפותיקי סתם, אבל במפורש, אפי*לו בעל חוב אינו גובה אלא ממנה, ואינה מכורה אפילו לשעה; וכן דעת הרב בעל העיטור, ומדומה אני שכן דעת מורי ה"ר יונה ז"ל שם, בפרק השולח. וכן בשטפה נהר: באפותיקי סתם, גובה משאר נכסים, אבל באפותיקי מפורש, אינו גובה משאר נכסים, דגרסי*נן התם בפרק השולח: העושה שדהו אפותיקי לאחרים, ושטפה נהר, אמי שפיר נאה אמר ר' יוחנן: אינו גובה משאר נכסים, ואבוה דשמואל אמר: גובה משאר נכסים; ואוקימנא ההיא דר' יוחנן, דאמר לו: לא יהא לך פרעון אלא מזה, ודשמואל, באפותיקי סתם. ותניא: העושה שדהו אפותיקי לאחרים, ושטפה נהר, גובה משאר נכסים, ואם אמר לו: לא יהא לך פרעון אלא מזו, אינו גובה משאר נכסים. ולסלק במעות: באפותיקי סתם, אם מכרו לוקח, מסלק במעות, ופלוגתא היא בכתובות, וקיימא לן כמאן דאמר: מסלקו במעות.
אבל באפותיקי מפורש, אינו יכול לסלקו במעות, לכולי עלמא, וכדאיתא בריש פ"ק דבבא מציעא, בשמעתא דבעל חוב גובה את השבח. ולא עוד, אלא אפי*לו יורש אינו יכול לסלקן במעות, וכדמוכח בפ' המקבל, בשמעתא דיתומים אומרים: אנו השבחנו, ובעל חוב אומר: אביהם השביח; ואסיק*נא, דעל היתומים להביא ראיה, וקא יהבינן טעמא, משום דארעא, כיון דלגוביינא קיימא, אמרינן להו: שבחא זוזי הוא, אייתיאו ראיה, ושקולו. וההיא, על כרחין באפותיקי מפורש הוא, דאי באפותיקי סתם, ארעא גופה לאו לגוביינא קיימא, דמצי מסלקי בזוזי; ומינה, דאפילו שבח המסופק, אם הוא משועבד לו, אם לא מספק, גובהו, מה שאין כן באפותיקי סתם. ושבח הידוע, שהשביח הלוקח באפותיקי סתם, אם יתר על החוב אין בעל חוב גובהו, שאינו גובה אלא כנגד החוב, ואילו באפותיקי מפורש גובה את הכל, ואפי' יתר על חובו, אלא שנותן הוצאה אם השבח יתר על ההוצאה, ואם לאו, אינו נוטל אלא הוצאה כנגד השבח, והשאר כולו לבעל החוב, ואפי' יתר על חובו, דארעא דידיה אשבחא; וכדמוכח בההיא שמעתא דפ"ק דבבא מציעא, וזה הדעת הרב /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כדעת/ אלפסי ז"ל, ונראה עיקר לפי אותה סוגיא ששם. וכן אפותיקי סתם, נוטל כקרקע אם רצה לוקח, דאמר ליה: אילו הוו לי זוזי, מסלקנא לך; השתא, דלית לה זוזי, הב לי גריוא דארעא שיעור זוזאי. אבל דאפותיקי מפורש, לא שקול אלא זוזי, משום דארעא דבעל חוב הוא דאשבחא, דהא לא מצי מסלק ליה בזוזי, וכדאיתא התם.
ולענין משכונה שאמרת: מדעתי, איני יודע אם אתה שואל על משכון מטלטלין, או על משכון קרקע, על כן נמנעתי מלכתוב לך דיני משכון ממטלטלין, גם משכונות קרקע; איני יודע עיקר השאלה במה הוא, והריני כותב לך דרך קוצר מה שיראוני מן השמים. מי שמשכן קרקע לחברו, שעבודו על כל נכסי בעל הבית, ואם שטפה נהר, או נמצא שדה שאינו שלו, גובה משאר נכסים, דהיינו: אפותיקי סתם. משכנה לזמן, ובא בעל הבית לפרוע, בין כל חובו בין מקצתו, תוך זמן, זמן /המלה: זמן, נכתבה פעמיים בטעות, ואכן בדפוס ליוורנו תקל"ח מופיעה המלה: זמן, פעם אחת בלבד/ יכול הוא לפרוע, ואפי*לו באתרא דלא מסלקי, כדקיימא: לוה וגואל וגואל לחצאין, והוא הדין למשכונה, אלא שהמלוה אינו אוכל פירות כל זמנו, כדמוכח בקדושין /כ' ע"ב/, בההוא שמעתא דלוה וגואל וגואל לחצאין; וכן בריש פרק בית כור, במאי דמקשו התם: ואמאי, ליקדשו באפי נפשייהו; ואין מפרשין לחכם. הגיע זמן, ותבע בעל חוב את חובו, אם יש מעות לממשכן, חייב לפרוע במעות, ואם אין לו מעות, ואמר לו: טול קרקע שוה כנגד מעותיך, שומעין לו, וכדאמרינן בכתובו*ת, פרק הכותב: אמר ליה רב פפא לרב חמא: ודאי דאמריתו משמיה דרבא, האי מאן דמסקי ביה זוזי, ואית ליה ארעא, ואמר: זיל שקול מארעא, אמרינן: זיל זבין את, והב ליה; אמר ליה: לא, ההוא דשמיע לך, תולה מעותיו בעכו"ם הוה, היא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הוא/ עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו לו שלא כהוגן. ומהכא שמעינן, דהיכא דאית ליה זוזי, מחייבים ליה למיהב זוזי, ואי לא, לא מחייבים ליה לזבוני, אלא שמין לו ופורע בארעא; ולא שיהא עליו לשום לו מאותו קרקע ממש שמשכן לו, אלא שם לו מאי זה קרקע בינונית שיש לו, וכדמוכח בפרק איזהו נשך, כמו שאכתוב לפניך. והיכא דלא בעי מלוה לאפרועי אלא בזוזי, ובעי לאמתוני עד דמתרמו ליה זוזי למלוה, יש מגדולי הדור שאמרו, שהדין עמו, ואין הלוה יכול לכופו ליטול קרקע, דזוזי שקיל וזוזי יהיב, ולא אמרו, דמצי אמר ליה: שקול ארעא, אלא כשהוא בא ליפרע, וכופה את הלוה לפרעו. ומרבותי ג"כ אמרו, דלעולם מצי למימר ליה: שקול ארעא, דעיקר גוביינא בקרקע הוא, מדלא מחייבי*ם ללוה למטרח ולזבוני ולמיתי' זוזי /בדפוס ליוורנו תקל"ח לא מופיעה המלה: זוזי/, והילכך מצי למימר: רוצה אני לפרוע, דכל שיצא שמי שאני חייב, זילי נכסאי. ודעתי נוטה לזה, ודנתי בפני רבותי ג"כ בשעה שנחלקו על דבר זה, לכאורה ממה שאמרו בפרק איזהו נשך, גמ': הלוהו על שדהו, ואמר לו: אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים, הרי היא שלי, הרי היא שלו. ואוקימנא, דאמר ליה: מעכשיו, דאי לא, הויא ליה אסמכתא ולא קניא. וגרסינן התם: אמר רב פפא: אע"ג דאמור רבנן: אסמכתא לא קניא, אפותיקי הויא למיגבי מינה, ואסיקנא: דוקא בדאמר ליה: לא יהא לך פרעון, אלא מזה. ושמעינן מינה, דאי לא אמר ליה: לא יהא לך פרעון אלא מזה, אם רצה לשום לו מקרקע אחר, הרשות בידו; וכמו שכתבתי למעלה. ועוד נראה לי מכאן, שאפילו רצה הלוה לסלקו בקרקע אחר, והמלוה אומר: איני רוצה להפרע עד שיזדמנו לך מעות, אין שומעין לו, דאמר ליה: זילי נכסאי. ותדע, דהא מלוה נתן עיניו על שדה זו, שהרי התנה ואמר: אם לא נתת לי מכאן ועד ג' שנים, הרי היא שלי; וכיון שכן, כשרואה שזה רוצה לסלקו בשום קרקע אחר, לימא ליה: אין רצוני להפרע עד שתביא מעות. ומ"מ, אינה ראיה גמורה, דיש לדחות: דדילמא, כיון שהוא יודע שאי אפשר לו לזכות בשדה זו לעולם, כמו שהתנה, הרי הוא רוצה להפרע מחובו. ומיהו, לכאורה כן נראה לי כמו שכתבתי, ובזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
ולענין שעבוד, שלא יפקע בשהגיע זמן השמטה, כבר אמרו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, בפרק איזהו נשך: באתרא דמסלקי השביעי*ת משמטתה, ובאתרא דלא מסלקי אין השביעית משמטתה. וכן, אין השעבוד אלים כל כך באתרא דמסלקי, שיהא כקנוי אצל המלוה, ולפיכך אין בעל חוב גובה ממנה, דהוה ליה כמטלטלי דיתמי, ולא כמטלטלין ממש דאב, שהרי אין הבכור נוטל בה פי שנים.
ולענין אי זה יקרא אתרא דמסלקי, ואי זה יקרא אתרא דלא מסלקי, יש לי ענין בזה, נתחדש לי באותה הלכה. שאני אומר, דכל מקום סתם, שאינו מתנה לסלק כל אימת דבעי, ואפי*לו מיד, קרוי אתרא דלא מסלקי. משום דקשיא לי אתרא דמסלקי, שהשביעית משמטתה, היכי דמי: אי בגו זמניה, אע"ג דלוה מסלק ליה למלוה, מ"מ המלוה אינו יכול לנגוש את הלוה לפרעו בגו זמניה, ואם כן הוה ליה כמלוה לעשר שנים, שאין השביעית משמטתה, דאינו בכלל: לא יגוש; ואי לאחר זמניה, אפילו באתרא דלא מסלקו /צ"ל: מסלקי/, נמי, דכל לבתר זמניה, אתרא דמסלקי הוא. על כן נראה לי, דכל אתרא דלא מסלקי הרי הוא במכר /צ"ל: כמכר/ עד דפרע ליה זוזיה, והילכך אפי*לו לאחר זמניה אין השביעית משמטתה. והשביעית משמטתה ואין השביעית משמטתה, לאחר זמניה קאמר, והילכך כל שלא נהגו לסלק, ואפילו תוך שנה ואפילו מיד, אין השביעית משמטתה, ואעפ"י שנהגו לסלק אחר שנה ואפילו לאחר חדש, דמ"מ =דמכל מקום=, תוך שנה ראשונה אין מסלקין, ולפיכך כל סתם מקומות אין השביעית משמטתה, דהא אמר רב אשי: אמרו לי סבי דפומבדיתא: סתם משכונה, שנה. ומאי אתרא דמסלקי, שאמרו שהשביע*ית משמטתה, באתרא דנהיגי לסלק כ"ז =כל זמן= שירצה. וממנה לבכור ולבע"ח =ולבעל חוב=.
ולענין רבית במשכנתא שאמרת, אפילו הקיצור בו, ארוך, ולפיכך אני כותב לך דרך כלל, ואחר כך אכתוב בו קצת בירור במה שנחלקו בו גדולי הראשונים והאחרונים. והוא, שלדעת הרב אלפסי ז"ל, אין בה מותר אלא משכנתא דסורא, הא כל שאר המשכונות, אסורות, יש מהן רבית קצוצה, ויש מהן אבק רבית, והוא דבאתרא דמסלקי ובלא נכיתא, ואי נמי במכר, בתנאי דלכי הוו לי זוזא, מהדרת לה ניהלי, הוה ליה רבית קצוצה, כרבינא דחשיב ואפיק פרי. ובנכיתא, בין באתרא דלא מסלקי, אבק רבית, ודלא כרבינא דאכיל בנכיתא, ורב כהנא ורב פפא ורב אשי דלא אכלי, ולא אכלי כלל, משמע, אפילו באתרא דלא מסלקי, ואפילו בנכיתא. וסבור הרב ז"ל, דמשום איסורא מימנעי ולא אכלי, ולאו משום מדת חסידות בלבד. ושדה אחוזה הקדש הוא, ורחמנא אוקמיה אפדיון. אבל הראב"ד ז"ל, התיר בנכיתא, כרבינא דעביד מעשה בנפשיה, ואכיל בנכיתא; ורב יוסף נמי, דאמר משמיה דרבא: באתרא דלא מסלקי לא ניכול אלא בנכיתא, אלמא בנכיתא, שרי; ורב כהנא ורב פפא ורב אשי דלא אכלי, משום חסידות הוא, והיינו דקאמרי: לא אכלי, ולא אמרי: אסרי. ומיהו, הרב ז"ל סבור גם הוא, דדוקא באתרא דלא מסלקי, אבל באתרא דמסלקי, אפי*לו בנכיתא, הוי אבק רבית, ורבינא דאכיל, דוקא באתרא דלא מסלקי. וכתב הרב, דהשתא דנהוג עלמא למיכל בנכיתא, אתרין אתרא דלא מסלקי הוא, דכולה משכונתא פסקי עד זמן ידוע, דלא מצי פריק ליה. זהו כלל דבריהם.
ועתה, אני חוזר וכותב ומאריך לך קצת בראיו*ת שאנו סומכין עליה, לפסק הדבר. ואומר אני: כי יש לי בדברי הרב אלפסי ז"ל תמה: דמה ראי*ה יש מרב כהנא ורב פפא ורב אשי דלא אכלי, שיהא אסור אפילו באתרא דלא מסלקי, דדילמא באתרא דמסלקי דוקא הוא דלא אכלי. ותדע, מדמהד*רינן התם, בתר טעמא דמאן דשרי ובתר טעמא דמאן דאסר, ואמרינן: טעמא דמאן דשרי יליף משדה אחוזה, ושדה אחוזה באתרא דמסלקי היא ובנכיתא; ואמרינן: ומאן דאסר התם, הקדש הוא. וסתמא דמילתא, דמאן דאסר והני מדרבנן דלא אכלי, כי הא דשדה אחוזה הוא דלא אכלי, אבל באתרא דלא מסלקי, לא אשכחן להו דאסרי. ומיהו, אפשר דדעת הרב ז"ל לומר, דכיון דאמרי סתם בתר כל הנהו שמעתא, דהתם רבינא אכלי, ורב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי, ש"מ =שמע מינה=, דרבינא בכלהו אכיל, ובנכיתא, והנך לא אכלי כלל, לא כאן ולא כאן. מ"מ =מכל מקום=, מסתברא דכל בנכיתא, בין באתרא דלא מסלקי בין באתרא דמסלקי, שרי, כרבינא דעביד עובדא בנפשי*ה ואכיל, אפי*לו באתרא דמסלקי, דמשדה אחוזה גמיר; ורבא נמי דשרי. וההיא דרב יוסף, משמיה דרבא קאמר; ורש"י ז"ל התם באתרא דמסלקי גריס, וכן נראה לי עיקר, דגירסתו ובפירושו שפירש שם. ועוד, מדאמרינן התם: פשיטא באתרא דמסלקו, ואמר: לא מסתלקנא, הא קאמר: לא מסתלקנא, כלומר: דלא מסלקי*ה ליה אלא אכיל, ואפילו אמר ליה לוה: לא בעינא דתיכול, לא שמעי' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שמע/ ליה, וכ"ש דאי אכיל לבתר דמחי ביה, לא מפקינן ליה, דכל מסתלק, ולא מסתלק מאכיל*ת פירות קאמרי*נן, משמע. ובאתרא דלא מסלקי, ואמר: מסתלקנא, א"ר שישא בריה דר' אידי: צריך למיקנ*א מיניה, ורב פפא אמר: לא צריך למיקנא מיניה; מ"מ =מכל מקום=, מודה דר"פ =דרב פפא=, דאי לא אמר הכי, מיהא אכיל ואינו חושש, ומיהא שמעי*נן דרב פפא, דלא אכיל לאו מדינא, אלא ממדת חסידות נהג כן בעצמו, ומחמיר על עצמו ומיקל לעלמא. ואפסיקא הלכתא בהדיא בגמ*רא כרב שישא, דאלמא באתרא דלא מסלק מיהא שרי, כל דלא אמר: מסתלקנא, וכ"ש לרב פפא. ובאטרח ואייתי זוזי, אמר מר זוטרא בריה דרב מארי, דלא אכיל, הא כל שלא אמר, אכיל, ואפסיקא הלכתא בגמרא, דלא אכיל, הא לא אמר, אכיל. ולאו בלאפוקי מיניה בלחוד פליגי, דאם איתא הכין, הוה להו לפרושי בהדיא: אטרח ואזיל ואייתי זוזי ואכיל, רבינא אמר: לא מפקינן מיניה, ומר זוטרא אמר: מפקינן; אלא ודאי, מדאמר: אכיל ולא אכיל, ש"מ =שמע מינה=, לכתחילה קאמרי דאכיל לכלהו, עד דאמר: אטרח ואייתי זוזי, וזו אי אפשר לפרשה במשכנתא דסורא.
ועוד דאמרינן לקמן: לית הילכתא כחכירי דנרשאי, וההיא ודאי לאו במשכנתא דסורא היא, דמשכנתא דסורא מכירת פירות גמורה היא. ואפי*לו חכיר לה מרי ארעא, שפיר דמי דלא מיחזי כלל כרבית, אלא משכנתא בעלמא היא, ומארי ארעא, ארעא בלחוד הוא דאסיר, הא איהו, אי מחכיר לה לאחריניתי, שפיר דמי. ועוד נראה לי ראיה גמורה, מדאמרינן בפרק השוכר את האומנין גבי, יבש האילן או נקצץ: אלא הכא במאי עסקינן: בזמן שאין היובל נוהג; הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד =סלקא דעתך= בזמן שהיובל נוהג, ומכליה קרנא ניצלחיה לציבי; ופרקינן: אי משום הא, לא קשיא: זמנין דמשלמן ימי משכנתא מקמי יובל, אי נמי: מטו זוזי לידיה ופריק ליה ארבע וחמש שנין מקמי יובל. וההיא, ודאי לאו במשכנתא דסורא היא, דמשכנתא דסורא לא מצי פריק; אלמא, במשכנתא דסורא היא, ומישרא שריא. וכל משכנתא בנכיתא, אפי*לו באתרא דמסלקי, שריא. וכן כל משכונה, שאמר לו: כל זמן שתמשך משכונה בידי, תאכל בנכיתא כך וכך, שריא. ובאתרא דלא מסלקי, ובנכיתא לזמן שקצץ לו, אעפ"י שלא כתב לו: כל זמן שתמשך משכוני זו בידך, מיסתברא, דאי אכיל ומנכיה ליה, שרי, כל שלא מיחה בידו, או שלא אמר לו: אטרח ואייתי זוזי, או איזיל ואייתי זוזי, אבל אי אמר ליה: ואכיל, גזל הוא, ואפוקי מפקינן מיניה, שהראב"ד ז"ל כן כתב: אבק רבית אם אכל לאחר שמיחה בידו, גזל הוא, וחוזר. וכל היכא דאכל באבק רבית, דאמר רב אשי: השתא דאמרת: אכל טפי לא מפקינן מיניה, אכל שיעור זוזי, לא מסלקינן ליה, דכל סלוקי בלא זוזי, אפקינן מיניה; הוא /צ"ל: הא/ כתב הרמב"ם ז"ל, דדוקא אכל שיעור כל זוזי, הא פחות מיכן קצת, מחשבינן ליה, דהא לא מסלקינן ליה השתא לגמרי. ולא עוד אלא אפילו אכל שיעור זוזי, סלוקי בלא זוזי לגמרי הוא, דלא מסלקינן לי*ה, אלא ב"ד מנכין לו לפי ראות עיניהם, והשאר נותנין לו ומסלקין אותו. ואין דברים אלו נכונין כלל, ואין מתקבלין על הלב, דכל שאתה מסלקו בלא כל מעותיו, אפוקי מיניה הוא, ואפי*לו אתה מנכה לו זוז אחד, שאתה כמוציא ממנו אותו זוז; וכן פי*רש רש"י ז"ל, וכן עיקר. עד כאן ראיתי לכתוב מתוך ארך הדברים, אע"פ שכל זה מעט מהרבה, אלא שבמה שכתבתי יראה לי שנכללו כל מה שצריך לדעת ברבית המשכונות, לאיסור ולהיתר.
<h2>סימן מד</h2>
/בדפוס ליוורנו תקל"ח בשולי שו"ת מ"ד מופיעה ההערה הבאה בין סוגריים: הובאה בקיצור בב"י סימן ק"ז/ ירונדה, אמרת שקבלת ממני, במה שאמרו: מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם, דפעמי*ם מצוה לבד, ופעמי*ם בכפיי*ה, כיצד: מנכסי היתומי*ם ממש ושלא ירשו מאביה*ם כלום, לא כייפינן להו, אלא מצוה בלבד עליהו לפרוע, וכההיא דקטינא דאביי. אבל ממטלטלי, דשבק אבוהון, מצוה, וכפייה בגופן, וכההיא דנפל הבית עליו ועל אביו. ודוקא גדולים, דבני מעבד מצוה נינהו, אבל קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו, לא; וגדולי*ם נמי, בכפיית גופן, אבל אין יורדין לנכסיהן. וכן נמי, כשהן בעצמן אינן חייבין מחמת עצמן, אבל חייבין מחמת עצמן, חובת עצמן קודמת לחובת אביהן, ואפי*לו קדם בעל חוב של אביהם ותפס, מוציאין מידו, והיינו: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, וזקפן עליו במלוה, כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי, וכן מתני*תין דפרק הכותב, דמי שמת ויש עליו כתובת אשה ובעל חוב, ויש לו מלוה ופקדון ביד אחרים. וכתבת: דלדידך קשיא לך הא דתנן בפרק כל הגט: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, וכו'; ואם מתו, צריך ליטול רשות מן היורשין. וגרסינן עלה בגמ*רא: תניא: ר' אומר: יורשים שירשו; ומי איכא יורשין דלא ירתי? א"ר יוחנן: שירשו קרקע, ולא שירשו כספים, פירושא דברייתא הכי אשכחינן לרש"י ז"ל, שירשו קרקע שעליהם לפרוע חובת אביהן, והילכך יש להן רשות להטיל החוב על הכהונה, אבל ירשו כספים אין צריך וכו'. פי*רוש: כיון דלא ירתי אלא מטלטלי, ולבעל חוב לא משתעבדי, אין החוב מוטל עליהם לפרעו, ואין כח בידם להטילו על הכהונה; ואם איתא, לדידך דאמרת דכל היכא דירתי מטלטלין, מחייבי עד דכייפי*נן להו למפרע, הרי החוב מוטל עליהם, ומאי איכא בין ירתי קרקע לירתי מטלטלין לגבי הא.
תשובה: דברים אלו שאמרתי לך אל יליזו מעיניך שהלכות קבועות הן. ומה שהוקשה לך, ובאת לסמוך באותה הלכה, מה זו סמיכה, הלא ראית שכל אותן דברים אינן מן הדין, אלא מן התקנה, ואם מן הדין, מה לי ירשו קרקע מה לי ירשו כספים, והלא לא נשתעבדו לו נכסי הכהן בכלום. אלא, חלקו מן התרומה שעתיד להפריש, והוה ליה כאפותיקי מפורש, ואם נשתדפו, אע"ג דתקון, אין מפריש עליהן, אלא תקנה תקנו. ולא תקנו אלא בענין שכיוצא בהלואה גמורה, בעלמא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דעלמא/ יש בו חיוב מן הדין על היורשין לפרוע חובת אביהן, דהיינו יורשין שירשו קרקע; דהשתא, במלוה גמורה דעלמא, היו היורשין חייבין מן הדין לפרוע חוב אביהן, ולר' יוחנן, דוקא בכנגד מה שירשו קרקע, הא הניח מלא מחט, לא יגבה אלא מלא מחט, כחוב גמור דעלמא דיכולין לסלקו בדמי קטינא. ור' יונתן אמר, שתקנה מרווחת תקנו, כדי שימצאו ללוות, דאפי*לו לא הניח אלא מלא מחט, גובה את הכל, כיון דבחוב דעלמא יש בו קצת, גובינא מן הדין באותו מלא מחט, משום קטינא דאביי, אפילו הכל, דכל שפרע סתם, כשיעור קטינא אנו אומרין, שמדעתו פרע אותו. מקצת, משום מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם, והם יכולין עדיין לגבות מן הדין אותו מלא מחט, וכן לעולם, כל שפורעין לו סתם, כל מה שפרעו מחשבינן ליה לפרעון מצוה; ומלא מחט הנשאר, גובין אותו מן הדין. אבל בשלא ירשו אלא מטלטלין, כיון שלא ירשו ממנו שיתחייב מן הדין ליפרע ממנו בעל חוב דעלמא, אלא משום מצוה בלבד, בזה לא תקנו. זהו דרך אותה הלכה לא זולת זה.
<h2>סימן מה</h2>
אושקא, שאלת: במה שכתבתי אני, במצוה על היתומים לפרוע חובות אביהן: דבמטלטלין דאב, כופין; ובנכסי דידהו, מצוה, ואין כופין. וההיא דפרק הכותב, דאמר רבי עקיבא: ינתנו ליורשי*ם, דאלמא, אפי*לו בנכסי דאב אין כופין; והעמדתיה אני, באחד מן הטעמים, בשהיו היורשים קטנים, דלאו בני מעבד מצוה נינהו. והוקשה לך: דההוא טעמא, דיתמי לאו בני מעבדי מצוה נינהו, רב פפא אמרו, ואנן קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע, דאמר: חיישינן לצררי או לשובר.
תשובה: זו אינה דומה לזו; דפלוגתא דידהו, היא בכל פריעת בעל חוב, ואפי*לו היה האב שלוה קיים, דרב פפא אמר: כל פריעת בעל חוב, מצוה, וכיון שכן, יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, והלכך במצוה דאבוהון, אין נזקקין להן. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר: דבעל חוב כופין אותו ויורידין /שמא צ"ל: ויורדין/ לנכסיו, ואעפ"י שמת, יורדין לנכסים שנשתעבדו בחייו לבעל חוב, אלא שאנו חוששין עד שיגדלו היורשים ויחקרו שמא התפיסו האב צררי, או שמא פרע ועשה שובר. אבל כאן, לכולי עלמא אין בעיקר הפרעון אלא משום מצוה, שהרי אמרו: מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהן, והילכך כל שהיורשים קטנים אינן בני מעבד מצוה, והילכך ינתנו ליורשי*ם, ואין כופין אותן מחמת מצותן.
ומה שחזרת ואמרת, שהוקשה לך במה שכתבתי וחלקתי, במה שאמרו: מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, ובמה שאמר רב פפא: פריעת בעל חוב מצוה, וחזרת ואמרת שהרב /הרמב"ם/ ז"ל כתב: דרב הונא בריה דרב יהושע סבר, מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, אלא דחיישינן לצררי; והכל כמו שכתבת ושאלת, לברר עוד מה שכתבתי.
דע, כי אפי*לו למה שכתב הרב /הרמב"ם/ ז"ל, הענין כמו שכתבתי; דההיא, ביתומים גדולים, וכן הקשה הרב אב"ד; אבל מה שאמרתי אני, ביתומים קטנים, וכמו שכתבתי שם בפי*רוש, ביורשים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו עכשיו.
<h2>סימן מו</h2>
מונטסון, שאלת: אלו שכותבין בשטרות בלא תביעת זמן ב"ד, אם יש במשמעותו שיפרענו הלוה מיד מקרקעותיו בלא שום הכרזה, אלא ששמין כדי חובו ונותנין וימכרו בלי שום הכרזה.
תשובה: לעולם, כל ששמין, מכריזין, דאין הכרזה ונתינ*ת זמן ממין אחר, דהכרז*ה אינה אלא כדי שתהא השומא מכוונ*ת, שהרי שום היתומים ל' =שלושים=, ושום ההקדש ששים יום; ואילו לא מדין זמן, אלא כדי שישומו בדקדוק, ולפיכך כל שמכרו שלא בהכרזה, נעשו כטועין בדבר משנה, וחוזרין. והכרזה על שום בית דין, פעמים שלשים, פעמים ששים, ואלו זמן ב"ד אינו אלא שלשים, ונתינת זמן אינו אלא כדי שיטרח תוך זמן זה וימכור, או ילוה ויביא; אלא זמן ב"ד והכרזה, שני עניינים מוחלקין הן וכמו שאמרנו. +תשובה זו רמז אותה הר"ב =הרב בעל= כנה"ג =כנסת הגדולה= במהדורא בתרא סי' ק"ג, ההגהת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הגהת/ הטור אות א'.+
<h2>סימן מז</h2>
עוד שאלתם: ראובן הרהין משכונות של עכו"ם אצל שמעון ברבית, ולימים תובע שמעון בב"ד לראובן שיפדה אותן המשכונו*ת. השיב ראובן: ברבית הרהנתי אותם אצלך, והם של עכו"ם, ואיני חייב לפדותן משלי עד שיפדם בעליו. השיב שמעון: אמת היה, שהרהנת אותם אצלי בשם עכו"ם ברבית, ואעפ"י כן יש לב"ד לכוף לראובן לפרוע אחר שלשים יום, או לצוות למכרם. וכן אם יש רשות לשמעון למכור אותם מעצמו.
תשובה: לא נתברר לי מתוך שאלתך, אם משכונות אלו היו ממושכנות כבר מן העכו"ם אצל ראובן, ואח"כ הוצרך ראובן למעות, והרהין אותם אצל שמעון ברבית כמו שהיו בידו, או, שראובן הביא משכונות בשם עכו"ם ללוות עליהן מישראל, ולפיכך אצטריך להשיב אליכם על שני הפנים האלה. דעו, כי משכון שמשכן עכו"ם אצל ראובן ברבית, ורצה ראובן זה ללוות עליהם משמעון ברבית, הרי זה אסור, שהרי עכו"ם נותן רבית לראובן, וראובן לשמעון, ולפיכך צריך ראובן למכור כל זכות שיש לו באותו משכון לשמעון; ומעתה, אין לשמעון עסק עם ראובן באותו משכון כלל, לא בפדיונו ולאב מכירתו /צ"ל: ולא במכירתו/. ואם ראובן מביא משכונו של עכו"ם לשמעון בשם עכו"ם ללוות עליו ברבית, צריך שמעון לעשות את ראובן זה שלוחו ליתן המעות לעכו"ם, הא לאו הכי, אסור, לפי שאין ראובן יכול ללוות משמעון ברבית בשליחות העכו"ם, לפי שאין שליחות לעכו"ם, ואי אפשר לו לראובן להיות בזה שליח העכו"ם, אלא ראובן נעשה שלוחו של שמעון להוליך מעות לעכו"ם ולהלוותם לו ברבית. וכיון שכן, אין לשמעון על ראובן הכרח לפדות המשכון, ולא למכרו, אלא כדרך שהיו עושין במשכון שמשכן העכו"ם בעצמו אצל ישראל, אבל בזה חייב ראובן להעמיד את שמעון אצל העכו"ם, שהרי נעשה שלוחו להלוות מעותיו לעכו"ם, ולפיכך חייב הוא להראות לו העכו"ם שהלוה לו.
<h2>סימן מח</h2>
+תשובה זו נדפסה בח"א סי' תתקצ"ט בקיצור, וכאן הובאה קצת בדרך ארוכה.+ עוד שאלת: המלוה את חברו על המשכון בעד אחד, המלוה אומר: סלע הלויתיך עליו, והלוה אומר: לא הלויתני אלא שקל, והעד אינו זוכר סך ההלואה, אלא שהיה עד בשעת ההלואה, וראה אותו משכון עכשיו ביד המלוה. מי נאמר שהמלוה נאמן בשבועה, מיגו דאי בעי אמר: לקוח הוא בידי, ונאמן בשבועה; או נאמר דאינו נאמן, דמיגו במקום עד אחד לא אמרי*נן, וכדעת התוס*פות שאמרו כן, גבי נסכא דר' אבא.
תשובה: מסתברא לי שהדין עם המלוה, ונשבע שבועת המשנה, ונוטל ככל הנוטלין, וכדעת הגאונים ז"ל; ואינו דומה לא לקציצה דאומן, שאמרו בפרק חזקת הבתים: דכל היכא דראה, אינו נאמן, ולא לנסכא דר' אבא. ותדע, דטלית שביד אומן, לא בא ליד האומן מחמת שכרו, והילכך, אע"ג דאפשר ליה למיתפסיה אאגריה, מכל מקום לא על זה בא לידו, ואינו קנוי לו לכך. והיינו דכל שאמר: גמרתיו, שוב אינו שומר שכר אלא שומר חנם, לפי שאינו משכון בידו ולא קנוי לו, ולפיכך כל שראה, חייב הוא להחזירו. ועל הקציצה, או ישבע בעל הבית ונפטר, או יביא אומן ראי*ה, ויטול, שהרי הטלית עומד הוא לחזרה. ודומה לאותה שאמרו בפרק לא יחפור: ספק זה קדם, ספק זה קדם, קוצץ ואינו נותן דמים; ואקשי*נן עלה: ומאי שנא מבור, דאמרת: לא יקוץ; ופרקי*נן: התם, כיון דודאי לאו למיקץ קאי, ספקו נמי לא אמרי*נן ליה: זיל קיץ /בדפוס ליוורנו תקל"ח: קוץ/, הכא, כיון דודאי למיקץ קאי, אמרי' ליה: זיל קוץ; אי משום דמי, זיל אייתי ראיה ושקול, אמרי*נן בפרק המקבל עלה: דכל דקאי למיקץ, כדקיץ דמי. אבל משכון, קנוי הוא לו עד שיפרע לו מה שהלוהו, ולאו לחזרה קאי עד שיפדנו, ואפי*לו איתיה בידא, דלא הוה ליה בידיה כפקדון, דאי כפר ביה הוה ליה ככופר בפקדון לקרבן שבועה, דהיינו: תשומת יד. ולר' יוחנן, דאמר מעות, אפילו הוה ליה: יחדו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ייחדו/ לו הלוה, אע"ג דלא משך; ולריש לקיש, כשמשך, מיהא דקנייה במשיכה, כדאיתא בפרק הזהב. והילכך, ספקו נמי, אפי*לו איכא עדים וראה הוא, נשבע ונוטל, שאין העדים מכחישין אותו, אלא אדרבה מעידין דכדין בא לידו, וקני /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וקנוי/ הוא לו להלואתו. והוא הדין לעד אחד, שאינו מביאו לידי שבועה בכענין זה; ואינו קדוי /צ"ל קרוי/ מחוייב שבועה, שאינו דומה לנסכא דר' אבא דנטל דרך חטיפה, דכל שהעד מעיד שכדין בא לידו, אינו כנסכא דר' אבא; וכדמוכח לי שמעתא דאבימי בריה דר' אבהו דהוו מסקי ביה זוזי, דאיתה בפ' הכותב.
<h2>סימן מט</h2>
לפרפיאן, שאלת: התובע לחברו, ואמר: לא לויתי, ועד אחד מעידו שלוה; אי אמרן, שהוחזק כפרן לאותו ממון, או לא? דנראה משמועת ריש פרק שנים אוחזין, שהוחזק כפרן, שאם לא כן, כי מקשי: ובעדים מי הוחזק כפרן, והיה לו לתרץ: בעדים הוחזק מיהא כפרן לאותו ממון; הא בעד אחד, אף לאותו ממון, לא הוחזק כפרן.
תשובה: תחלת כל דבר אדון לפניך על הראיה שהבאת, ואומר אני: דאגב חורפ*א דמר לא עיין בה; דאפי' תמצא לומר, שלא הוחזק כפרן בעד אחד, מסתבר*א שלא היה באפשר להקשות כן, דהתם, דאדרבה כל שאתה מחמיר בהעדת עדים מעד אחד ומפיו, כל שהוספת חוזק, בקל וחומר, לומר, תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מקל וחומר, ודומה למה שבאנו לומר מתחיל*ה: ומה פיו שאינו מחייבו ממון, מחייבו שבועה, ומה פיו שאינו מחייבו קנס, ומה פיו שאינו מחייבו קרבן, ומה עד שאין מחייבו ממון, מחייבו שבועה. כי מה שאנו מקשין עכשיו, בצד השוה, מה להצד השוה שלא הוחזק כפרן, אין עיקר הקושיא לומר: דעדים חמירי בממון דעלמא מן הצד השוה, אלא לומר: שאין בדין שנמסור אותו לשבועה, לפי שהוא חשוד על הממון על פי העדת עדים, שהפה שוהו, והעידו שלוה הוא, ולפיכך אי אפשר למסור לו שבועה. וכן, אין לומר שנחייב אותו ממון, בשנשבע שכנגדו, לפי שעדיין לא קיים לן, שהוא העדת עדים במקצת ההודאות פיו במקצת, מה שאין כאן בצד השוה, שאינו חשוד לא על פיו ולא על פי עד אחד, לפיכך אפשר למסור לו שבועה. והוחזק כפרן, ולא הוחזק כפרן, האמור כאן, הוחזק חשוד, ולא הוחזק חשוד על ידי כפירה זו, קאמר, וזו ברור.
ואם תאמר: כיון שאמרתי, דמקנסין לאותו ממון, יצא לנו קל וחומר, למה לא אמרו לן בגמ*רא, אלא היא, דהא אמרי' דכותיה מקנס שאין פיו מחייבו ועדים מחייבין אותו; ודחינן ליה: דאמרי' מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה. וא"ת =ואם תאמר= עוד: כי אמרי' ומה פיו שאין מחייבו ממון; ואקשי*נן: ופיו אין מחייבו ממון, הודאת בעל דין כמאה עדים, והוצרך להעמידה בקנס; ומאי ממון: קנס, לימא, לעולם בממון. וכשאמר: בב"ד לא לויתי, וחזר ואמר: לויתי, ואחר שיצא מב"ד אמר: פרעתי, דלא הוחזק כפרן על פיו, ואלו בהעדת עדים בכי האי גונא, חייב, דהוחזק כפרן. לא היא, דהתם אין העדים מחייבין אותו בעדותן ממש, שהרי אינן יודעין אם פרעו אחר מיכן, כמו שאמר, אם לאו, ולא קרי' בכי הא, חיוב עדים. ולעיקר שאלה: מסתברא לי שאינו נעשה כפרן על פי עד אחד, וממקום שבאת אני אומר כן, דהא משמע מהתם, דפיו ועד אחד שוין בכך, מדקאמר: מה להצד השוה שבהן, שכן לא הוחזק כפרן; ומדאפי*ק חשד זה, ופסל בלשון כפרן, וכלל פוו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: פיו/ ועד אחד, משמע, דעד אחד לזה, כפיו, ומשמע, שאינו נעשה כפרן כלל, לא בעלמא, ולא בממון זה, בצד השוה שבהן. ועוד, מדאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי כלום, והעדים מעידין אותו שיש לו, וחזר ואמר: פרעתי, הוחזק כפרן לאותו ממון. וא"ר נחמן: צא תן לו, ואמר: פרעתי, והעדים מעידין אותו שלא פרע, הוחזק כפרן לאותו ממון. אלמא, עדים מעידין אותו, הא עד אחד מעידו, לא; דאי לא, לישמעינן עד אחד, וכל שכן שנים. ועוד, דעיקר דבר זה לא למדוהו אלא מעובדא דשבתאי בריה דר' מרינוס, דאמר ליה ר' חייא: הוחזק כפרן לאותה איצטלא; וההוא, בשני עדים הוחזק.
וא"ת: והא כללא קא כייל שמואל: כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון, אחד מחייבו שבועה, וכיון שהוחזק כפרן לשלם אותו ממון על פי שנים, אם כן אף /בדפוס ליוורנו תקל"ח מופיעה אחרי אף המלה: עד/ אחד מחייבו שבועה. לא היא, שלא אמרו, אלא בשהעדים מחייבין אותו בעדותן ממש, אבל כאן אין העדים מחייבין אותו, כמו שכתבתי למעלה. שהמלוה את חברו בעדים, אין צריך לפרעו בעדים, אלא כפרנותו הוא שמחייבתו, וכל שנעשה כפרן על פי שנים, והיה חייב לפרוע הממון על פיהם, הוחזק זה כפרן גמור, מה שאין כן בשהוחזק בעד אחד, שאלו רצה היה פוטר עצמו ממנו בשבועה, ולפיכך אינו כפרן גמור. אי נמי: חזקה היא, שכל שהוכחש בעדים והוחזק כפרן גמור לשלם ממון, חזקה לא הי*ה פורעו אלא בעדים, מה שאין כן בעד א', שאלו רצה הי*ה עומד בכפרנותו ונשבע ונפטר, וכיון שכן, בוטח בעצמו לפרעו בינו לבין עצמו, לפי שאי אפשר להתחייב בממון על פיו. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' מלוה ולוה: הכופר במלוה על פה בב"ד, ובא עד אחד ואמר: פרעתי, הרי זה מחוייב שבועה, שאינו יכול לישבע ומשלם. ההוא, בשכפר בבית דין ואמר, שלא לוה, ובא עד אחד והכחישו, וחזר וטען קודם שיצא מבית דין, אין לויתי ופרעתי. וכן העמידה הראב"ד ז"ל בהשגות שם בהלכות מלוה ולוה. וחזר וכתב כן בפרק רביעי מהלכות טוען ונטען.
<h2>סימן נ</h2>
עוד אמרת משם מקצת מן החכמים, דההיא דר' חייא קמייתא, ליתא אלא דוקא במלוה, אבל בפקדון ליתא, משום דבפקדון איכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן, תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן. דברים אלו לא שמענום מעולם, ודברים של תמה הם, לפי שכבר קם לנו מקל וחומר שאין הודאת פיו גדולה מהעדת עדים, והעדת עדים במקצת כהודאת פיו במקצת, וכיון שכן, אף בכל מקום נאמר כן. ובפקדון, היכא דלא הוחזק כפרן, דינו פשוט, דהוה ליה כמלוה, וכמו שכתבת גם אתה, ונשבע מדין הקל וחומר, והיכא דהוחזק כפרן, וכגון, דאתו עדים ואמרי: בההיא שעתא הוה איתי*ה לפקדון גביה, הוה ליה נמי לאשתבועי מדר' חייא, אלא דלא אפשר דמשבע, דחשוד הוא, והוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, וכשנגדו נשבע ונוטל, כדין כל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, מחמת חשוד, שנשבע שכנגדו ונוטל. ואע"ג דק"ל =דקיימא לן= כטעמיה דאביי, דאמר דחיישינן דילמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו, כלומר, ואינו חשוד על השבועה; לא אמר אביי, בזמן שיש עדים שהיה הפקדון אצלו, או שגזל בפניהם, דבמה שהוא מסופק אצלנו הוא שאמר אביי דמוסרין אותו לשבועה, ולא במה שהוא ודאי על פי עדים, דאם כן אין לך גזלן חשוד והכופר בפקדון, שפסול לעדות לא משכחת ליה.
<h2>סימן נא</h2>
עוד אמרת, שתמהת על מה שכתב הרמב"ם ז"ל, שהגאונים ז"ל פסקו כר' חייא קמייתא; ולמה הוצרכו לכך, דהא פשיטא, דהא ליכא חולק בגמ' על ר' חייא כלל. גם בזו אגב חריפותך לא עיינת בה, דהא תני אבוה דר' אפטוריקי: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי כלום, והעדים מעידין אותו שיש לו חמשים זוז, יכול ישבע על השאר, ת"ל: על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה, על הודאת פיו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו על העדת עדים. ולכאורה נמי הוה משמע דלית הלכתא כר' חייא, מדגרס' התם על מעשה דההוא רעיא: אמר ר' זירא: אם איתא לדר' חייא קמייתא, משתבע אשארה. אלמא, לכאורה משמע, מדקאמר: אם איתא, דלא קים להו כותיה, אלא דאנן קיימא לן כותיה, מדאית ליה: דבעינן הודאה ממין הטענה, דאלו אבוה דר' אפטוריקי דפליג עליה, אית ליה כרבן גמליאל דלא בעי הודאה ממין הטענה, כדאיתא התם, ואנן קיימא לן כתנא קמא דר"ג, דבעי הודאה ממין הטענה.
<h2>סימן נב</h2>
+תשובה זו באה בקיצור בח"א סי' אל"ף ט'.+ עוד שאלת: המלוה את חברו על המשכון, לקיימא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דקיימא/ לן דהוי שומר שכר, משום פרוטה דרב יוסף, אם פרעו לוה ואח"כ נאבד המשכון, מי הוי שומר שכר, או לא, כיון דהשתא ליכא משום פרוטה דרב יוסף.
תשובה: דע, שאפילו בעוד שהמשכון בידו, אינו פטור מליתן פרוטה לעני, שא"כ =שאם כן=, מי שהלוה על המשכון, או מי שהוא שומר אבדה, או שיש מזוזה בפתחו, או תפלין בראשו, פטורין מכל המצות, ומליתן פרוטה לעני? ועל כן אמרו בתוספות, שאינו פטור אלא בשעה שהוא מתעסק בשמירתו, לנערו, וכיוצא בזה. ויש מגדולי המורים שאמרו, שהוא פטור לאחר ההלואה, מי שמאריך זמן וממתין שלא למכרו. והראב"ד ז"ל /נראה שחסרה כאן תיבה/ מן הדעת הזה, ומכלל דבר זה: כל שפרעו אינו שומר שכר, ואם נאבד, פטור, שאינו אלא כשומר חנם. ואין דברים אלו מחוורים בעיני, אלא כך דעתי נוטה: שאינו פטור מפרוטה דרב יוסף, אלא בשעת ההלואה בלבד, ומכל מקום, הרי הוא שומר שכר עליו לעולם, עד שיחזרנו לבעליו. שהרי הוא כנושא שכר בשעת ההלואה, ומחמת אותו שכר, הוי עליה כשומר שכר לעולם, שכן כל שומרי שכר שמקבלין שכר בתחילתן או בסופן, ונעשין שומרין שכר לעולם, מחמת אותה פרוטה שקבלו שכר בתחלה מחמת שמירתו, וזה דבר ברור ופשוט בעיני. ולפיכך, נדון שלפנינו, הרי הוא כשומר שכר, ומשלם את הגנבה ואת האבדה.
<h2>סימן נג</h2>
+גם זו באה בקיצור בח"א סימן אל"ף יו"ד.+ לסרקוסטה, שאלת: ראובן לוה מנה משמעון, ומשכן אצלו בו חנות אחד בנכיתא, וכתב לו בשטר המשכונה, שאם שמא לא יפרע לו הממון הנזכר לזמן פלוני, תהא בידו רשות שלימה וכח יפה, בקנין גמור מעכשיו, למכור החנות הנזכר בפני ב"ד שיברור לו, ויפרע מדמי החנות הנזכר משלם, ויהא המכר שיעשה בב"ד קיים מעכשיו ולעולם, ויזכה בחנות כל מי שיקח אותו ממנו. ועכשיו, שמעון רוצה למכור החנות בכח השטר הנזכר, כיון שאין ראובן רוצה לפרעו. הודיעני, אם יהיה המכר שיעשה שמעון לפני שלשה בני אדם, שיברור הוא כפי כח השטר, קיים או לא, ויצטרך להוציא מעותיו בכח ב"ד הקבוע בעיר.
תשובה: לא נתבאר מתוך השאלה, עיקר השאלה, על איזה דבר הוא: אם על ברירת הב"ד, או על המכר, ובשמיחה ראובן קודם שמכר, או על עיקר התנאי שבכתב, אם הוא קיים או לא, שיהא ממכרו של שמעון קיים, אע"פ שלא מיחה ראובן ביד שמעון קודם מכירה; ועל כן, איצטריך להשיב על כל פרט ופרט מאלו, כאשר יראוני מן השמים. ואומר אני: שהתנאי שבשטר קיים, שכל תנאי שבממון תנאו קיים. ואע"פ, בלשון אם, ואמר לו: אם לא אפרע מכאן ועד זמן פלוני תהא רשות בידך למכור, וקיימא לן: כל דאי, לא קני, משום דכל דאי, אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא; אפילו הכי, אין בנדון שלפנינו אסמכתא, כיון שיש בו: מעכשיו. וכדתנן בפרק איזהו נשך: הלוהו על שדהו, ואמר לו: אם לא נתת לי מכאן ועד ג' שנים, הרי היא שלי, והרי היא שלו; ואוקימנא מתניתין כר' יוסי, דאמר: אסמכתא קניא, ואי בעית אימא: מתניתין, דאמר ליה: קני מעכשיו. ולפיכך, אם לא פרעו ראובן, וקדם שמעון ומכר את החנות, הרי הוא מכור. ומכל מקו*ם, צריך הוא למכור בפני ב"ד, דאיכא חד מיניהו דגמיר וסביר, דאי לא, אין זה קרוי ב"ד, אלא, שלא בב"ד, קרי ליה בגמרא. דתניא: אלמנה מוכרת שלא בב"ד; ואיתמר עלה: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב: אינה צריכה בית דין מומחין, אבל צריכה ב"ד הדיוטות; כלומר, ב"ד שאין ביניהם אפי*לו חד דגמיר וסביר, אלא שהם ב"ד בקיאין בשומא. וזה שאמר לו: שימכור בב"ד שיברור; ב"ד, מיהא בעי. ואם בירר שמעון לעצמו שלשה אנשים הדיוטות, אין אלו ב"ד. ואם עדיין לא מכר שמעון החנות, ובא ראובן ומיחה בידו שלא למכור, מסתברא ששומעין לו, שהרי שמעון לא מכרו לראובן, אלא שנתן לו רשות למכור, ועשאו שליחו למכור, להיות ממכרו מכר, אבל עכשיו, שהוא מיחה בידו, הרי בטל שליחותו, והרשות בידו. ואפי*לו מכרו שמעון לאחר, שמיחה ר*אובן בידו, מכרו בטל, שכבר נתבטל שליחותו.
<h2>סימן נד</h2>
מיורקא, שאלת: ראובן משכן בתים לשמעון במיורקא, לחמש שנים ובנכיתא, ותוך אותן חמש שנים מת בלא בנים, והיו לו אחים גדולים בסיסיליא. ואחר השלמת זמן החמש שנים, בא שמעון ובקש מן הקהל שימנו ב"ד, ויאריכו לו זמן המשכונה עוד שתי שנים ובנכיתא, וכן עשו, והב"ד =והבית דין= עשו לו שטר הפקעה מן הבית נגד כל עורר וטוען עד שתי שנים; גם ברצון השומרת יבם, שהיתה חוששת אולי ירצה לוי להפרע, ויצטרכו למכור הבית ולזלזל בדמיו. ואחר באו אחי ראובן, וערערו על מה שעשו ב"ד באריכות המשכונה ובהפקעה שלא מדעתם, וגם האלמנה אין לה לעשות דבר בלתי רצונם, שהיא זקוקה להם ליבום; והם תובעים משמעון שכר הבית, כדר בחצר חבירו שלא מדעתו, ושמעון טוען, שכח ב"ד יפה, והפקר ב"ד =בית דין= הפקר; הדין עם מי?
תשובה: תחלת כל דבר אני אומר, כי כל מה שעשו הב"ד, לא עשו כהוגן, ולא במשכונה, וכ"ש בהפקעה. שאין לב"ד רשות בנכסי בני אדם כלום, למכור ולמשכן, וכ"ש להפקיר, בלא טענה ידועה מן הדברים שניתן רשות ביד ב"ד, כגון לפרוע בעל חוב בחובו, ולאשה בכתובתה, או מחמת מזונות, או להפקיר ממון לעונש, וכיוצא בזה; אבל למכור, או למשכן נכסי אחרים מדעת עצמן, וכ"ש להפקירם, שלא בטענה, טעות הוא זה; וכל שכן, בתי דינין של עכשו, דלא אלימי לאפקועי ממונא. והדין עם היורשין, להוציא הבתים מיד שמעון, ובלבד שיפרעו לו מה שלוה אחיהם ומשכן לו עליו את הבית. אבל לענין שכירות הבית, שהם תובעין ממנו מפני שדר בהם שלא מדעתם, אני אומר, שהיה לך לבאר בשאלתך, אם כתב לו ראובן בשטר המשכונה הראשון, שיהא דר בו בנכיתא זו, כל זמן שתמשך המשכונה בידו, כמו שהורגלו הכל עכשיו לכתוב כן, אם לאו. שאלו כתב לו כן, אפילו למאן דפסק דבאתרא דמסלקי ובנכיתא, אסור, מכל מקום, אין כאן אלא אבק רבית, ואבק רבית אינו יוצא בדיינין; וכ"ש, לדעת מי שסובר, דלכתחילה מותר בנכיתא. ועוד: שלדעתי אני, כל שיש לו זמן, בין רב בין מועט, שאינו יכול לסלקו, אע"פ שעבר אותו זמן ויכול לסלקו עכשיו, מכל מקום, כל שבתחלתו לא היה יכול לסלקו, קרינן: אתרא דלא מסלקי; ולא קרינן: אתרא דמסלקי, אלא בשפירש שיוכל לסלקו כל זמן שירצה, ואפילו תוך שנה, או שנהגו כן, דלפי הדעת הזה, מותר גמור הוא באתרא דלא מסלקי ובנכיתא, זולתי לדעת מי שאוסר כל במשכונה דסורא. ומ"מ =ומכל מקום=, לכולי עלמא אין כאן רבית דאוריית*א, ואבק רבית אינו יוצא בדיינין, וכל שאין יוצא בדיינין אין מנכין מן החוב כלום, דכל סלוקי בלא כל זוזיה, אפוקי מיניה היא. אבל אם אין כתוב בשטר המשכונה הראשון: כל זמן שתמשך משכונה זו בידך, אלא שמשכנה לו לחמש שנים סתם, לסוף חמש שנים נשלם הזמן, ואינו דר בו אלא בשכר, דהוה ליה כהלוהו ודר בחצרו, שצריך להעלות לו שכר. ומכל מקום, אם כתב לו, שהוא ממשכן לו הבית, ושלא יוכל לסלקו עד שיפרע לו מה שהלוהו, הוה ליה כמשכן לו בית בלא נכיתא באתרא דלא מסלקי, ולפי מה שאני סביר /בדפוס ליוורנו תקל"ח: סבור/, וכמו שכתבתי, ואין כאן אלא אבק רבית, ומה שאכל, אכל; אבל אחר שבאו ומיחו בו היורשים, הוה ליה גזל, וחייב ליתן להם שכר, וכל שכן שאינו יכול לדור בבית אלא מרצונם ובשכירות שלם.
<h2>סימן נה</h2>
+(א"א) תשובה זו באה בקיצור בח"א סי' אל"ף י"ג והביאה בב"י סי' ס"ט, וכתב מרן שם דיש דילוג בהעתק.+ לגירונדא, שאלת: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, למדין משיטה אחרונה זו, או לא? דאפשר לו, דלמדין, דמה שאמרו בעלמא, שאין למדין, היינו: משום דעדים מצויין להרחיק, לפי שאין בקיאין בכתיבה, ומתייראין שמא יגעו בשיטה אחרונה של שטר; אבל הכא, מאי חששא איכא? ועוד: למה נזייף, ומה הנאה יש לו, והלא הלה יכול לומר: פרעתי, דחתם ידו לא עדיף ממלוה את חברו בעדים, שאין צריך לפרעו בעדים.
תשובה: אם השטר כולו מכתיבת ידו של מי שנחייב בו, כמו שיראה מתוך השאלה, בודאי למדין מן השיטה האחרונה, כמו שלמדין משאר השיטות שלמעלה ממנה, שהרי נודע שהכל מכתב ידו, ולא הוסיף בעל השטר כלום, שהרי גם השיטה האחרונה מכתב יד המתחייב. ואפילו הוסיף עליו כתב ידו ולא היה שמו חתום עליו, גובה את הכל, דאין חתימת שמו מחייבתו, אלא הודאתו שהודה, או שחייב עצמו בכתב ידו, ומקיימין כתיבתו, ודי בכך. וזהו ששנינו: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, ולא קתני: הוציא עליו חתם ידו. וכן מוכיח בהדיא בגיטין, בפרק המגרש, דתנן: שלשה גיטי פסולין, ואם נשאת הולד כשר; ואחד מהן: כתוב בכתב ידו, ואין עליו עדים. וטעמא דמילתא, משום דכתב ידו בלחוד, שטר הוא בעלמא; וכדתנן: הוציא עליו כתב ידו, גובה מנכסים בני חורין; הילכך, אף בגיטין הוי גט. והתם, כתב ידו בלחוד הוא, בלא חתימתו, וזה ברור; אבל אם היה השטר בכתב יד אחר, והוא חתום למטה, מסתברא שגם בזה אין למדין משיטה אחרונה, לפי שאף הוא מרחיק שיטה, כדי שלא יקרב לשיטה האחרונה שבשטר, כמו העדים, שאין הכל בקיאין בכתיבה ויודעין לאמן את ידיהם. ושאר הטעמים שאמרת: למה יזייף, ומה מהני ליה, יש לדון בהם הרבה; לפי שיהנה הרבה, אם נאמר: לא היו דברים מעולם, וזה שחששו, ואמרו: לא לכתוב איניש שמיה בסוף מגלתא; וכן אפילו באומר: פרעתי, לפי דעתי, אינו נאמן. והדברים עתיקים, ואין זה מקום אריכות, אחר שיצא לנו הדין לאמתו, שהיא עיקר שאלה. ומה ששאלת: אם העדים נאמנים לומר, שהרחיקו שיטה אחת מפני שלא ידעו לאמן את ידיהם, לא ירדתי לסוף שאלה זו, דבין אמרו, בין לא אמרו, אין למדין משיטה אחרונה. ואדרבא, איפכא היה לך לשאול, אם אמרו: לא הרחקנו, אם למדין משיטה אחרונה; ואם זו שאלה, אין נאמנין להכשיר שיטה אחרונה לעשות*ה כשטר, אלא כעדות על פה, דכל שאין מוכיח מתוך השטר אין לו דין שטר, שאם לא העידו העדים כן בעל פה, לא היינו למדין ממנה; ומי גורס /בדפוס ליוורנו תקל"ח: גורם/ לנו ללמוד ממנה: עדות העדים כן בעל פה, הילכך, מלוה על פה היא זו.
<h2>סימן נו</h2>
עוד שאלה: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, במה נשתעבד; דבשלמא מלוה על פה, מחמת שקבל מעות מידו, בדין הוא שיתחייב לו, למאן דאמר: שעבודא דאורייתא, אלא מי שנתחייב בחתם ידו בלא עדים ובלא קנין, במה נשתעבד, ואין אדם מסתלק משלו.
תשובה: מפני שמדברי שאלתך זו, יראה שעלה בדעתך קצת דברים שאינן כן, אכתוב לך דרך קיצר /שמא צ"ל: קיצור/ להתלמד מהן במקום אחר. דע, שאפילו למאן דאמר: שעבודא לאו דאורייתא, מי שלוה מחברו חייב הוא לפרעו, וב"ד כופין אותו, אלא שאין יורדין לנכסים. וכמו שאמרו בפרק הכותב: אמר ליה רב כהנא לרב פפא: לדידך, דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר: לא בעינא למיעבד מצוה, מאי? אמר ליה: תנינא: בד"א =במה דברים אמורים=, במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כנון /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כגון/ שאומרין לו: עשה סוכה, ואינו עושה, לולב, ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו. גם מה שאמרת: איך משתעבד עצמו ומסתלק משלו, בלא קנין ובלא עדים, גם בזה אתה צריך לדעת, שאדם יכול לסלק את עצמו משלו דרך חיוב, או דרך מתנת זכות, שהרי הכותב על הנייר או על החרס: שדי מכורה לך שדה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שדי/ נתונה לך, קנה. ודין ודברים אין לי על שדה זו, וידי מסולקות ממנה, וכן, שדה זו אין לי עסק בה, דרך אחרת יש להן. ועתה אשוב לעיקר הדין, דע, שזו שאמרת: היאך אדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב, מחלוקת שנוייה היא בין ר' יוחנן וריש לקיש בתחלת פרק הנושא. דגרסינן התם: האומר לחברו: חייב אני לך מנה, ר' יוחנן אמר: חייב, ר' שמעון בן לקיש אמר: פטור; ואוקימנא פלוגתייהו, דאמר ליה: חייב אני לך מנה בשטר, כלומר שאמר לו בשטר: חייב אני לך מנה, ור' יוחנן אמר: חייב, דאלימא מילתא דשטרא לחייבו במה שלא היה חייב, כמו שמחייבתו הודאתו באומר: אתם עדים, ואע"פ שלא ידענו אם הוא חייב כמו שהודה, אם לאו; וכן פירשה הרב ז"ל בהלכות, והוא עיקר. ושטר שאמרו, לא שטר בעדים קאמר, ואם כן היינו אמר: אתם עידי, ועדיף מינה, שהרי יש שטר ויש עדים. ועוד: מדאוקי רבא התם פלוגתייהו כתנאי דערב היוצא לאחר חתום שטרות, דגרסינן התם: אמר רבא: כתנאי ערב היוצא לאחר חתום שטרות, גובה מנכסים בני חורין; מעשה בא לפני ר' ישמעאל, ואמר: גובה מנכסים בני חורין; אמר לו בן ננס: אינו גובה לא מנכסין משועבדין ולא מבני חורין; אמר לו: למה; אמר לו: הרי שחונק את חברו בשוק, ואמר לו חברו: הניחהו, ואני נותן לך, פטור, שלא על אמונתו הלוהו; נימא ר' יוחנן דאמר כר' ישמעאל, וריש לקיש דאמר כבן ננס. אלמא, ר' יוחנן אפילו במחייב עצמו אשטר בלא עדים קאמר, דערב היוצא לאחר חתום שטרות אין עליו עדים, כי לאחר העדים הוא חותם; וכיון שכן, אף בנדון שלפניך כך הדין, דאלימא מילתא דשטרא לחייבו אף במה שלא היה חייב.
<h2>סימן נז</h2>
לארדה, שאלת: ראובן היה פנוי, וחייב עצמו זה שלשים ושלש שנים במנה לשמעון בשטר, לכשישא הוא את בת יהודה, ונשאה, ואחר כך מתו ראובן ושמעון, ועכשיו בא נמואל בן שמעון, ותובע מאלמנת ראובן לפרוע לו מנכסי ראובן בעלה, המנה שנתחייב לאביו בשטר זה. והאלמנה טוענת: אם לא נפרע השטר, מה ראה שמעון שלא תבע לראובן שהיה אמיד כל ימיו. ועוד: שאסמכתא הוא; ועוד: שאין כתו*ב בו שמט*ה. ונמואל טוען, שלא נפרע, ואע"פ שאין כתו*ב שמט*ה בשטר, אין בכך כלום, שלא היו נוהגין לכתוב באותו זמן שמטה בשום שטר; ועוד טוען: שפרוזבול היה לאביו, ואבד; ועוד: שיתומים אין צריכין פרוזבול. והאלמנה טוענת, שלא היו כותבין לא שמטה ולא פרוזבול באותו מקום, וטועין היו בדין זה, ועל ב"ד =בית דין= לפטור אותה ולכוף את נמואל להחזיר לה את השטר.
תשובה: מסתברא שהאלמנה פטורה, כמו שאכתו' לך, אלא כדי להתלמד במקום אחר, אכתוב לך במה שטענה היא טענת אסמכתא, שהטענה הזו אינה כלום כאן, לפי שהוא לא נתחייב לה: באם, רצוני לומר, שלא אמר לו: אם אשא את פלוני, דאי, לא קני, אבל זה זמן הוא שקבע לחובו לכשישא אשה. ולא עוד אלא אפי*לו אמר לו: אם אשא בת פלוני, אם זה, יש לו שתי משמעיות: או שאינו רוצה לישא אותה, וקונס עצמו אם ישאנה, או שהוא משתדל לישא אותה, ועושה זה שליח לדבר לו אליה, ואם יגמר הענין יתן לו כך וכך; ולפיכך, יש לו לב"ד =לבית דין= לחקור ולדעת את זה. אם הוא דרך קנס, כמו שאמרתי, זו היא אסמכתא שאינה קונה, לפי שדעתי אין אסמכתא בכל התלמוד, רק בדרך קנס: אם לא תפרעני עד זמן פלוני, הרי היא שלי, אם אוביר ולא אאביד, אם לא פרעתיו עד יום פלוני, החזר לו את שטרו, וכן כולן, שכל אלו כעין קנס; אבל אם, שלא על דרך קנס: אם תלד אשתי זכר, אם תלד אשתי נקבה, וזה דרך בררתי לעצמי. ועל דבר השמטה שטען נמואל, דיתומים אין צריכין פרוזבול, לא אמרו אלא ביתומים קטנים, דרבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים, וכאלו מכרו שטרותיהם לרבן גמליאל, כלומר, לב"ד =לבית דין=, דהמוסר שטרותיו לב"ד =לבית דין=, איני /צ"ל: אינו/ משמט. אבל הטענה שטענה, שאינו נאמן לומר: פרוזבול היה לאבי, לפי שבאותו זמן לא היה נודע, וסבורין היו שאין שמטת כספים נוהגת גם בזמננו, בטוב טענה לנו, אינו נאמן עכשיו בינינו, לפי שאין ענין הפרוזבול נודע עכשיו, ואין כותבין אותו בשום מקום, ואם עשה כן, קול היה יוצא לו. אבל אם טען עכשיו בינינו: תנאי היה לי עמו שלא אשמיטנו בשביעית, נאמן, ופותחין לו, כלום תנאי /היה/ לך שלא תשמיטנו בשביעית, דכגון זה: פתח פיך לאלם הוא, וכדאמר רב בגיטין. אבל בזמן ראשון, שהיו טועין בעיקר הדין, וחושבין שאין שמטת כספים נוהגת בזמן הזה, אפילו טענה זו, אין טוענין. ועל כן, בזמננו אנו, מתחלה כך היינו נוהגין בשטרי החוב הראשונים, ולפיכך אני חושב שבאותו זמן שנעשה שטר זה לא היו מרגישין כלל לשם בדין השמטה, ולפיכך אני אומר, שהאלמנה פטורה; אבל מ"מ =מכל מקום=, ב"ד יחקרו, ואם רואין כי באותו זמן היו יודעין באותן מקומות דין השמטה, ותנאי שלא ישמיטנו בשביעית, הדין עם נמואל, וטוענין לו מה שהיה אביו יכול לטעון. ולענין החזרת השטר, בין כך ובין כך אינו חייב להחזיר את השטר; חדא: דעכשיו המלוה נותן שכר, ולפיכך הנייר שלו לצור על פי צלוחיתו, ועוד: שמקבל מתנה הוא זה, וההנאה שלו, והוא נותן שכר, ולא גרע משטר אריכות שהמקבל נותן שכר השטר, מכר נמי הלוקח נותן שכר.
<h2>סימן נח</h2>
גם מה ששאלת, בענין בעל חוב שהשביע את בעל חובו, ואחר כך באו לו נכסים בזה; גם כן אסדר לך הדין, מפני שבאה השאלה בבלבול. ודע, שגובין מבעל חוב מכל מה שיש לו, ואפילו מגלימה דעל כתפיה, ואפילו נשבע בשעה שתבעו שאין לו כלום, וכן האמת שלא היה לו, ונשבע, ואחר כך קנה נכסים, גובה מהן, וזה דבר ברור, שכל מה שהיה לו לאדם, או שיהיה לו, /בין/ קודם שבועה בין לאחר שבועה, מיד שיש לו, גובה ממנו. ושמא מי ששואל זה, הטעה אותו מה שאמר רב בפ*רק הגוזל: ולקח בעליו ולא ישלם; כיון שלקח בעליו, שום שבועה לא ישלם. וליתא, דההיא ליתה אלא בפקדון, שנשבע הנפקד שנגנב, ואחר כך נמצא שהוא גנבו, אבל במלוה, לא, דכל מה שקנה או שיקנה, הוא משועבד לו; ועוד, דבההוא נמי לית הלכתא כרב.
<h2>סימן נט</h2>
+הובאה בב"י סי' ס"ז מחודש י"ג בקיצור.+ עוד שאלת: שמעון לוה מעות העכו"ם, וראובן נעשה לו קבלן, ועשה לו שמעון שטר בגופן של עכו"ם שישמרנו מנזק, והוצרך ראובן לפרוע לעכו"ם בכח החצר, ואחר כך נכנסה השמטה. מי נימא שתשמיטנו שביעית, דכל קבלן נכנס על דעת שיפרע הוא, אם לא יפרע הלוה, ויתבענו הוא בתורת חוב; או: אינו משמט, דהוה ליה כמזיק.
תשובה: מסתברא, שאם נתן לו העכו"ם רשותו בשטר, בדרך שעושין העכו"ם לכל ערב הפורע, ומוסרין לו שטר החוב, אינו משמט, שזה אינו בא מכח שטרו של עכו"ם שמכרו לו, וכאחר דעלמא, ואין העכו"ם בתורת שביעית, והבא מחמת עכו"ם, דינו כעכו"ם. אבל אם פרע קבלן זה לעכו"ם, ובא מכח שטר חיוב שעשה לו שמעון הלוה, הרי זה משמט, דתכף שפרע זה קבלנותו, נתחייב לו שמעון, מחמת מה שנתחייב לו בשטר החיוב שחייב עצמו לו; ולא עוד, אלא אפילו לא כתב לו שטר חיוב, אפילו הכי, כל שפרע מחמתו נתחייב לו, מחמת שפרע ממון מלוה עליו, וחזר עליו כמלוה, אינו גובה מן הדין מן העידית כמזיק, אלא מבינונית כמלוה, ולאו דוקא קבלן דנעשה כלוה מן המלוה, ומלוה ללוה, כיון דמלוה דבתר קבלן אזיל. ולדעת הרבה מן הראשונים, קבלן שפרע קרן ורבית, אינו גובה אלא קרן, ולא רבית, אעפ"י שאוני נסבם /נ"ל שצ"ל: שאיני מסכים/ לכך, אלא אם כן הוא ערב שלוף דוץ; מכל מקום הם ז"ל מסכימין לכך, וחושבין אותו כמלוה ללוה משעה ראשונה, ואם כן משמט הוא החוב בידו; אלא אפילו בערב עכו"ם, כן נראה לי, שהוא משמט, לפי שמשעה שפרע, חוזר על הלוה כמלוה, וחייב לערב, ונעשה לו כמלוה על פה, ומשמט.
<h2>סימן ס</h2>
דיני מקח וממכר; נכלל בזה דין מכירת שטרות, ודין אסמכתא, ודין דבר שלא בא לעולם /כותרת זו אינה כותרת של שו"ת בלבד אלא של קבוצת השו"ת הבאים/.
מושקא, שאלת: ראובן שם קנס על עצמו לעשות דבר, ולא עשאו, וקנו מידו קנין גמור, כשאר שטרי חוב בב"ד =בבית דין=, וראובן טוען, שאחר שהכל יודעין ששטר זה מחמת קנס היה, שלא יגבה האחר השטר; הודיעני הדין עם מי, שכבר למדתני, שאין לאחר קנין כלום.
תשובה: איברא, כל שחייב עצמו במעכשיו, אין כאן אסמכתא, דתנן בפרק איזהו נשך: הלוהו על שדהו, ואמר לו: אם אי אתה נותן לו /צ"ל: לי/ מכאן ועד שלש שנים, הרי היא שלי, הרי היא שלו; ואמרינן עלה בגמרא: א"ל רבא לר"נ: אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים, הרי היא שלו /צ"ל: שלי/, הרי היא שלו, כלומר, היאך אפשר לומר כן, והא אסמכתא היא, וכל דאי לא קני. אמר ליה: אנא אמינא: אסמכתא קניא. ומניומי אמר: אסמכתא לא קניא. ולמניומי קשיא מתני*תין, ופרקינן: מתני*תין, דאמר ליה: מעכשיו. מכאן למדנו, דכל שאמר לי /צ"ל: ליה/: מעכשיו, אין כאן אסמכתא; ואפילו לא אמר לו בפירוש: מעכשיו, כל שקנו מידו, הרי הוא כמעכשיו, שאין הקנין קונ*ה אלא א"כ =אם כן= קנה מעכשיו, דבמאי קנו בהאי סודרא, ולאחר שעה כבר הדר סודרא למריה, כדאיתא בנדרים בשילהי פרק השותפין, וכן כתב רת"ם ז"ל. ולפיכך בנדון שלפנינו, אמר: מעכשיו, או אפילו לא אמר בפירוש: מעכשיו, אלא שקנו מידו, אין כאן אסמכתא. אלא, שאני מסופק במה שכתבת: קנו מידו קנין גמור כשאר שטרות בב"ד =בבית דין=; ואיני יודע, ב"ד זה מה טיבו כאן, אם קנס עצמו בפני ב"ד =בית דין=, שלא בהכרח ב"ד =בית דין=, או אם הכריחהו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הכריחוהו/ ב"ד לעשות קנס זה, ולפיכך אני אומר: אם קנס עצמו מדעתא דנפשיה, אין כאן אסמכתא, וכמו שאמרתי, אבל אם הכריחהו ב"ד לעשות כן, לא נסתלק מכאן דין אסמכתא, כי זה מוכרח הוא, ולא הועיל הקנין כלום, שזו היא אסמכתא דבי דינא, ואינו כלום, אלא א"כ =אם כן= היה הב"ד =הבית דין=, ב"ד =בית דין= חשוב, שיש בידו כח להפקיע ממון. וזו היא שאמר בנדרים, פרק ארבעה נדרים, דגרסינן התם: ההוא גברא דאתפיס זכותיה בני /שמא צ"ל: בבי/ דינא, אמר: אי לא אתינ*א עד תלתין יומין, לבטלן זכויותיה; איתניס ולא אתא, א"ר הונא: בטלין זכותיה /צ"ל: בטיל זכוותיה/. ואקשינן עליה דרב הונא, והא אסמכתא הוא, ואסמכתא לא קניא? ואסיקנא: הילכתא, אסמכתא קניא, והוא דלא אניס, והוא דקני מניה בב"ד =בבית דין= חשוב. ופירש: ב"ד =בית דין= חשוב, ב"ד אלים הראוי להפקי*ע ממון דאלימא, אעפ"י שקנו מידו; וכל קנין, כמעכשיו הוא, וכמו שאמרו, ואינו מועיל אלא בב"ד =בבית דין= חשוב. וא"ת =ואם תאמר=: ותקשי הא, על ההיא דפרק איזהו נשך שכתבתי? י"ל =יש לומר=: דשאני הכא, דהיא אסמכתא דבי דינא שהכריחוהו לעשות כן /בדפוס ליוורנו תקל"ח ובדפוס לבוב תקע"ב מופיעה על שו"ת זה הערה, בין סוגריים, של המלבה"ד: +א"א הובאה בקיצור בב"י ס' ר"ז דף ר"א ע"ד =עמוד ד'= בדפוס ווילמרש דארף+/.
<h2>סימן סא</h2>
סרקוסטה, שאלתם: ראובן שמעון ולוי אחים, ויעקב אביהם נתחייב לראובן מנה בשטר; נפטר יעקב, ונשארו האחים הנזכרים שותפין; לימים, נפטר ראובן, ונשארו שמעון ולוי יורשיו, ולוי מכר לשמעון כל זכות שיש לו וכל זכות שראוי לבא בנכסי ראובן הנזכ*ר, מקרקעי ואגבן מטלטלי ושטרי חובות. מהו שיגבה שמעון הנזכר, מחצית המנה הנז*כר, שנתחייב יעקב אביהם לראובן, כיון שהיה הוא יורשו.
תשובה: אלו היה ראובן קיים, היה נוטל מנה מן האמצע מחמת חובו, ואחר כך היה נוטל שליש הנשאר מחמת חלק ירושתי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ירושתו/; ואלו הניח יעקב ארבע מאות זוז, היה ראובן נוטל מחצית כל הנכסים, מאה זוז, משום חובו, ומן השלש מאות הנשארים היה נוטל מאה זוז, ושמעון ולוי: מאה, מאה; ועכשיו שמת, ירשו שמעון ולוי כל המאתים, שמחמת חובו ושמחמת ירושתו: שמעון מאה זוז, ולוי מאה, ונמצא: כשמכר לוי לשמעון כל מה שהיה ראוי לבא לו מחמת ראובן, מאה זוז מכר לו, ונמצא: לוי נוטל מאה שיש לו מחמת ירושת עצמו, וכל השלש מאות לשמעון.
<h2>סימן סב</h2>
עוד כתבתם, במה שנשאלתי בראובן שמעון לוי אחים, שנתחייב יעקב אביהם לראובן מנה בשטר, ונפטר יעקב, ונשארו נכסי יעקב בשתוף האחים; ואח"כ =ואחר כך=, נפטר ראובן, וירתו שמעון ולוי כל אשר לראובן, ולוי מכר לשמעון כל זכותו שיש לו בנכסי ראובן שאפשר להיות לו, מקרקעי ואגבו /שמא צ"ל: ואגבן/ מטלטלי ושטרי חובות, ושמעון תובע מלוי מחצית המנה הנזכר שנתחייב יעקב אביהם. אם חלקו כבר שמעון ולוי נכסי יעקב אביהם, ונתן לו שמעון ללוי דמי חלקו הראוי לו בנכסי ראובן, בשמכר /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כשמכר/ לו חלקו במעות, אם יכול שמעון להוציא מלוי מחצית המנה הנזכר, כיון שמכר לו כל זכות שיש לו ושאפשר לו להיות לו בנכסי ראובן; או דילמא, כיון שנפטר ראובן, וירשו שמעון ולוי החוב מחצה על מחצה, נפקע השטר מיד, ואין לוי יכול ליתן זכותו, כיון שנפקע.
תשובה: אני כבר השבתי לכם, שאלו היה ראובן קיים, היה נוטל המנה מן האמצע, וכשנפטר ראובן, בעל החוב לא נפקע, אלא בירוש*ה נפל להם, שאלו היה יוצ*א שטר חוב על ראובן, בעל החוב הי*ה גובה, ואם לאחים, נפל בירושה; וכמשכ*ר /צ"ל: וכשמכר/ לוי לשמעון כל זכות שירש מראובן, או כל זכות שבא לו ושאפשר להיות לו בנכסי ראובן, מחצית המנה נפל ללוי בירושה, הילכך הרי הוא בכלל המכר, ובלבד שמכרו לו כראוי, שאמר לו: שטרי חוב הן וכל מה שכתוב בתוכן, ובכתיבה ומסירה; ואפשר, דאגב עומד במקום כתיבה ומסירה, וכן דעת רב המפרשים.
<h2>סימן סג</h2>
לארדה, שאלת: ראובן ושמעון היו מתעצמים בדין על ענין בנין אחד, והסכימו ביניהם כמו שיגזרו עליהם אומני העי*ר הממונים על כך, וחייבו עצמם בזה בשטר, עשוי בגופן של עכו"ם, ומי שימרה מאמר*ם יענש בעשרים דינרים: מחציתם לבנין העיר, ומחציתם לחברו, ונתנו משכונות ביד האומנים כמנהג העיר. ואותן האומנים פסקו ביניהם מכח הקנס, וחייבו לשמעון בנין תוך זמן ידוע, והודו ראובן ושמעון באותה שעה את הפשר*ה, ועבר הזמן ולא עשה שמעון את הבנין, וראובן תובע העשרה דינרים של הקנס, ושמעון השיב, דאסמכתא היא ולא קניא. וראובן טוען: כיון שיש שטר, עשוי בכופן /צ"ל: בגופן/ של עכו"ם, ומנהג שלהם על העובר שחייב בקנס, ומדינ*א דמלכותא אין כאן משום אסמכתא.
תשובה: מסתבר, דאין כאן משום אסמכתא מכמ*ה טעמים. חדא: משום דתלה הדבר בדעת האומנין, ומקצת מגדולי רבותינו ז"ל אמרו, שאין אסמכתא אלא בתולה בדעת עצמו, כגון: אם לא פרעתי מכאן ועד יום פלוני, הפרע מהאי חמרא, ואם לאו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לא/ נתת מכאן ועד יום פלוני, הרי היא שלי, ואם לא פרעתי עד יום פלוני, החזר לו את שטרו. שבכל אלו אמרו, דאסמכתא היא, ולא קנו, מפני שזה בוטח בעצמו וסבור לעשות מה שאמר, ולפיכך, אינו מתנה בדוקא. אבל בתולה בדעת אחרים, ואומר: אם תעשה כן, או אם עשה פלוני כן, או אם לא יעשה פלוני כן, אין בזה משום אסמכתא, דדוקא מתנה לפי שאי אפשר לו לסמוך שיעשה כן או לא יעשה כן אותו פלוני, כיון שהוא ביד אחרים, קיום הדבר שהתנה בו או בטולו.
ועוד: דכיון שנתן משכון ביד האומנין, והתנה שאם יעבור, יפרע הקנס, בין בנין העיר, ובין חברו, ויודע באמת שיפרע חלק בנין העיר, ולא יתנצל /אולי צ"ל: ינצל/ מצד אסמכתא, אם כן בדוקא התנה. ואין לומר, שבמחצית התנה בדוקא, ובמחצית באסמכתא, שבדבור אחד אמרו, ואין דבור אחד מתחלק לשנים. ועוד: דכל שאומר: מעכשיו, אין בו משום אסמכתא, כדאיתא בפרק אי זהו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: איזהו/ נשך, גמרא: אם לא נתת לי מכאן ועד יום פלוני, הרי היא שלי, הרי היא שלו. דאקשינן התם: הרי היא שלו, והא אסמכתא היא? ואוקימנא, דאמר: מעכשיו, וכיון שיש כאן שטר, הרי הוא כמעכשיו, דקיימא לן כר' יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו. וא"ת =ואם תאמר=: מ"מ =מכל מקום=, במה נתחייב זה, ובמה קנה חברו; דאי משום משכון שמסר ביד האומנין, והאומנין זוכין לו, הא קיימא לן דאין שליחות לעכו"ם, ואינהו אינן נעשין שלוחין לדידן, ואנן לא הוינן שלוחין דידהו, וכן אין זוכין לנו, כדאיתא בפרק אי זהו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: איזהו/ נשך; וקנין ג"כ =גם כן= אין כאן; א"כ, במה נתחייב זה וזכה זה? אין זה כלום, שהרי נתקיימו תנאיהן וחיובם בשטר, ואעפ"י שהוא נעשה בגופו /שמא צ"ל: בגופן/ של עכו"ם, דקיימא לן כשמואל, דאמר: דינא דמלכותא דינא, וכמו ששנינו: כל השטרות העולות בערכאו*ת של עכו"ם, כשרים, חוץ מגיטי נשים, וקא פסיק ותני: לא שנא מכר ולא שנה מתנ*ה, וכדשמואל.
<h2>סימן סד</h2>
ירונדא, שאלת: ראובן הקנה שדהו לבנו קטן, וחזר ומכרו לשמעון, ושמעון מכרו ללוי באחריות, וזקפן עליו במלוה, ונשבע לפרעם. לזמן, מת ראובן, והניח אותו הבן הקטן, ובנים אחרים, ואחר כך מת הקטן. וקודם שהגיע זמן החוב, שזקף עליו לוי, נמצא שטר המתנה שעשה ראובן לבנו הקטן, אבל לא נמצא ביד יורשי הקטן. ועכשיו, בא שמעון לגבות חובו מלוי, וטען לוי, שהוא מכר לו שדה שנמצא שאינו שלו. השיב שמעון: הרי החזקת בו ולא תבעוך בדין, ואם יוציאוהו, אחוי טרפך ואשלם לך. טען לוי: אינך אמיד שתשלם לי; ועוד: שאתה דר תחת שלטון אחד, ואם אפרעך, אני מניח מעותי על קרן הצבי. הודיעני הדין עם מי?
תשובה: אם המתנה בקנין, הדין עם לוי, שאעפ"י שאין שטר המתנה יוצא מתחת יד הקטן, ולא מתחת ידי יורשיו, ואפילו לא הגיע שטר המתנה לידו מעולם, לפי שמשעת הקנין זכה הקטן בשדה, כדגרסינן בפרק קמא דמציעא: אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק, יחזירנו לבעלי*ם; אם משום שמא כתב ללוות ולא לוה, הא שעבד נפשיה, ואם משום פרעון, לפרעון לא חיישינן. ואע"ג דלא קיימא לן כותיה בשטר חוב, היינו משום דאנן לפרעון חיישינן, אבל בשטרי מקח וממכר ומתנה קיימא לן כותיה, דליכא מידי למיח*ש דמאי אמרת: דילמא הדר זבנה מיניה, אם איתא, איבעי ליה למכתב שטר זביניה, וכדאיתא התם בהדיא. ולפיכך, שדה זו קנויה היתה לבן משעת הקנין, ומעתה לא תעלה חזקה לא לאב ולא לשמעון ולא ללוי, ואפי*לו דרו בה כל חד מינייהו שני חזקה. לפי שהאב לא תעלה לו חזקה מכמה מעשים; חדא: דאפילו הבן גדול, אם היה סמוך על שולחן האב, ולא חלקו על זה, שנינו בפרק חזקת, שאין חזקה לאב בנכסי הבן.
ועוד: דהוה ליה קטן, ואין מחזיקין בנכסי קטן. ושמעון ולוי, גם כן אין להם חזקה בו משני טעמים אלו: ששניהם מכח ראובן האב הן באים; ועוד: דאפילו הם בעצמם מצד עצמם, אין להם, ואפילו נמשכת חזקתן הרבה לאחר שהגדיל היתום, דאמר רב הונא: אין מחזיקין בנכסי קטן, ואפילו הגדיל, ואיתא בריש פרק האשה שנתאלמנ*ה ולפיכך, אין המכר מכר, וכל שהמכר אינו מכר, החוב שנעשה מחמת דמי המכר, אינו. ועוד: שאם זה חושש לאותו שטר מתנה, ורוצה מספק לצאת ידי חיוב השבועה, יגבה לו שדה זו בעצמה באותו ממון שהוא חייב לו, ואפילו יש לו ללוי מעות בעין. ובחוב דעלמא, כל שיש לו מעות, אם בא להגבות קרקע לבעל חובו, אין שומעין לו, אלא מגבהו מעות בעל כרחו. ואפילו תולה מעותיו באחר, כופין אותו לטרוח ולמכור ולהביא מעות, כדאיתא בפרק הכותב: הני מילי, היכא דלית ליה פסידא, אבל היכא דאית להו פסידא, כי הא, אפשר ואפשר, ופקח הוי, וכדמוכח בפרק מי שהיה נשוי, דגרסינן התם: אמר רמי בר חמא: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, וזקפן עליו במלוה, ומת ראובן, ואתא בעל חוב דראובן, וקא טריף לה משמעון, ופייסיה בזוזיה, דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן: אנן, מטלטלי שבק אבונא גבך, ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. אמר רבא: ואם פקח שמעון, מגבי לה ניהליהו, והדר גבי לה מנייהו, מדרב נחמן, דאמר רב נחמן: יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן, בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם. אלמא, אע"ג דאית ליה לשמעון זוזי, קרי לי*ה רבא: פקח אי מגבה לה ניהליהו, ומהאי טעמא דאמרן.
ועוד: שהטענה שטען לוי, שנמצא מניח מעותיו על קרן הצבי, טענה יפה הוא /שמא צ"ל: היא/. והא דאמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון, אפילו באחריות, ויצאו עליה עסיקין, משהחזיק בה, אינו יכול לחזור בו, דאמר ליה: אחוי טרפך ואשלם לך; היינו, בשהמוכר אמיד, ואי מפקי לה מיניה, לא יפסיד, אבל בשאינו אמיד, לא מפקינן מהא טעמא, ואי טרפי לה מיניה, נמצא זה מפסיד ממונו. וראי*ה יש מתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, שאין בעל חוב יכול לומר לו: לאו בעל דברים דידי את, משום דמיירי באיניש דלית ליה; אי נמי: גברא דמאבד ממון, ולפיכך זה שתופס לו, רשאי, ותבא עליו ברכה משום השבת אבדה.
<h2>סימן סה</h2>
ירונדה, שאלת: מי שחייב עצמו ליתן לחברו כל מה שירוח /שמא צ"ל: שירויח/ מכאן ועד שלשים יום, ושעבד לו בקנין גמור כל נכסיו שקנה ושיקנה, מקרקעי ואגבן מטלטלי; מי אמרינן: דלא אמר כלום, לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, או נאמר: החיוב שאני.
תשובה: דבר ברור הוא זה, דחייב, דלא אמרו בדבר שלא בא לעולם, אלא במקנה הדבר שלא בא לעולם, כגון: פירות דקל, אבל במחייב עצמו ליתן מה שיוציא' /נ"ל שצ"ל: שיוציא/ הדקל לאחר עשר שנים, דבריו קיימין, שזה אינו מקנה הפירות אלא מחייב עצמו ליתן. ובחיובין ובתנאין, ואפילו בשעבודין ובשכירות, לא שייך דבר שלא בא לעולם. חיובין: בזה שאמרת, ובמחייב לזון את בת אשתו חמש שנים, דחייב אע"פ שאין לו עכשיו המזונות, אלא שירוי*ח או יקנה ויזון; וכן, הפוסק על שער שבשוק, ואע"פ שאין לו. ובתנאין: באומר: על מנת שתתני לי מאתים זוז, אע"פ שאין לה; ועל מנת שתניקי את בני שתי שנים; וכן באומר: על מנת שתתן לי פירות דקל שיצאו לאחר שתי שנים. ובשעבודין: במשעבד מה שאקנה, והטענה בזה: לפי שנשתעבד הגוף להלואתו, וכל שיקנה, נשתעבדו נכסים שקנה בגרר' שעבוד גופו. ושכירו*ת: המשכי*ר עצמו ללקט מציאות, כדאיתא בפ"ק דבבא מציעא.
<h2>סימן סו</h2>
אישטילה, שאלת: המוכר שטר חוב העשוי בגופן של עכו"ם, אם יש לו דין שטר לנמכר בכתיבה ומסירה, אם לאו? ואם מכרו, וחזר ומחל הרבית שבו, אם משלם ללוקח אותו רבית, אם לאו?
תשובה: שטר העשוי בגופן של עכו"ם, שטר הוא כשאר שטרות דעלמא, דדינא דמלכותא דינא. ואם מכרו, וחזר ומחלו, משלם כבשירא /צ"ל: ככשורא/ לצלמי, לא שנא קרן, ולא שנא רבית, שהמוחל גורם הוא בנזק, ומשום דינא דגרמי הוא דמשלם, ומה לי קרן, מה לי רבית, הכל הוא משלם.
<h2>סימן סז</h2>
גירונדה, שאלת: ראובן שהקנה מטלטלין לשמעון בהודאה, לומר שמודה בפני עדים, שרוצה שיהיו אותן מטלטלין לשמעון, וכתבו לו העדים שטר מאותה הודאה, קנה, או לא קנה? כתבת, דמסתברא לך דקנה, מדאמרינן בפרק מי שמת, גבי איסור גיורא: וליקנינהו באודיתא.
תשובה: לפי הלשון שאמרת, נראה דאמר: רוצה אני שיהיו מטלטלין אלו לשמעון, לכולי עלמא, קנה, שאין זה לשון הודאה, אלא לשון הקנאה. אלא עיקר שאלה, באומר: נכסים אלו של שמעון, או שאמר: יש לשמעון בידי כן וכן, שזהו לשון הודאה, ואע"פ שאנו מוחזקין בו שאינו חייב לו כלום, ושאין לו בידו כלום, ובכענין זה פירשו בתוספות ההוא דאיסור, וקיימא לן: דקנה, בין בשכיב מרע, בין בבריא. וכדאמרינן התם: נפיק אודיתא מבי איסור, ואיקפד רבא, ואמר: אגמרי טענתא לאינשי, ומפסדו לי. וכן יש מי שמדקדק מההיא דאיסור, שההודאה בכענין זה אחד מדרכי הקניות, אלא שאני תמה בדבר זה: ובמה יקנה, והלא אין נכסים שאין להם אחריות נקנין אלא, או במשיכה או בהגבהה או בחליפין או באגב, ולא מצינו בשום מקום שתהא קנייתן בהודאה. וההיא דאיסור, בשהודה שאותן נכסים שביד רבא, של רב מארי הם, ואף על פי שאנו מוחזקין בו שאין לו לרב מארי בידו כלום, כל שהודה, הוא נאמן יותר ממאה עדים. ואע"פ שהוא שכיב מרע, אין אמרים /אומרים/, אפי*לו במי שאנו מוחזקין בו, שאין בידו לזה כלום, שאין הודאתו אלא כמתנת שכיב מרע, ואם עמד, חוזר, אלא הודאה גמורה היא. ותדע, דהא בשילהי גט פשוט איבעיא להו: שכיב מרע שהודה, מהו צריך לומר: אתם עדי, או לא? ופשיטנא, דאינו צריך, לפי שאין אדם משטה בשעת מיתה; אלמא, הודאתו לאו הקנאה היא, דבהקנאה אין צריך לומר: אתם עדי, אלא הודאתו, הודאה היא, כהודאות דעלמא; וזה נראה לי עיקר. והילכך בנדון שלפניך, אם בריא הוא, ואמר: מטלטלין אלו של פלוני, צריך לומר: אתם עידי, ואם שניהם מודים שלא היו של שמעון, אלא שראובן בא להקנותם לו בהודאה זו, לא קנה, שאין המטלטלין נקנין בהודאה גרידא. ומה שאמר*ת, שבקשטילא משעבדין מקרקעי ומטלטלי, ואין לומ*ר שטעו כולן, זה אינו מן השם, דיכול אדם בודאי לשעבדן, ואפילו מה שעתיד לקנות אף הוא יכול לשעבד /בדפוס ליוורנו תקל"ח מופיעה הערת המלבה"ד על שו"ת זה: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י סימן רצ"ב דף ש"ז ע"ד =עמוד ד'=+/.
<h2>סימן סח</h2>
שאלת: בראובן שקנה קרקע משמעון ואשתו, וכתיבת המערב, שנהגו לכתוב ממוכר ללוקח ומלוקח למוכר, וקונין מן האשה תחלה, וכל מה שבא באותה שאלה, והטענו*ת, ודברי אותו תלמיד שהורה: שכל שקנו מן האיש והאשה ביום אחד, אע"פ שקנו ממנה תחלה, אינו מועיל; וכן מה שכתוב בה: שאין הבעל רשאי למכור קרקעותיו, כיון שמשועבדין לאשה; כל זה מעורבב, ולא ידעתי לו ענין, אלא שאני כותב לך עיקר הדין בדברים אלו, כאשר הראוני מן השמים.
ודע, כי מה שאמרו: לקח מן האיש, ואחר כך לקח מן האשה, מקחו בטל, לא אמרו אלא באותן שלש שדות שהן אחד שכתב לה בכתובתה, ואחת שייחד לה בכתובתה, ואחת שהכניס לה שום משלו, ובשלשה אלה, נראה שמקחו בטל מיד, לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין. וכמו שאמרו בגיטין, פרק השולח: העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה, גובה משאר נכסים; רשב"ג אומר: בעל חוב, גובה משאר נכסים, כתובת אשה, אינה גובה משאר נכסים, לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין. וכן אמרו בירושלמי שהמקח בטל לאלתר, ואינה מכורה כלל; וכמו שתמצאו בהלכות הרב אלפסי ז"ל בפרק השולח. אבל בכל שאר נכסיו, מוכר וקיים, עד שתבא האשה לגבות כתובתה, ולא מצאה מקום לגבות כתובתה מנכסים בני חורין, האשה תחזור ותקח מן האיש. וכדאמרינן בסוף פרק האשה שנפלו לה נכסים: וכן לא יאמר לאשתו: הרי כתובתך מונחת על השולחן; אשתו, אי בעי לזבוני, לא מצי מזבין, בתמיה. ואפילו באותן שלש שדות, אם לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש, אפילו ביום אחד, ואפילו בשטר אחד, מקחו קיים; וכן, אפילו לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אם קבלה עליה אחריות, אינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי, וכדאיתא בשילהי פרק הניזקין, גמ*רא: לקח מסקריקון, וכמו שתמצאו שם בהלכות הרב אלפסי ז"ל. זהו עיקר הדינין שיראה בעיני ששאלת. ולקנו*ת מלוקח למוכר, שכתבת, לא ידעתי לו ענין; ולפי מה שכתבתי לך, שלשה דינין יש במכירת הבעל באותן שלש שדות: לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, בטל מיד; ובשאר נכסיו, אינו בטל מיד, אלא עד שתבא לגבות כתובתה; ובאלו ובאלו, אם קנו מן האשה ואחר כך קנו מן הבעל, או שקבלה עליה אחריות, קיים לעולם; ובנכסי מלוג, אפילו קנו מן האיש ואחר כך מן האשה, מקחו קיים, ולא מצי למימר: נחת רוח עשיתי לבעלי, וכדאיתא בפרק חזקת הבתים. /בדפוס ליוורנו תקל"ח מופיעה לשו"ת זה הערה ע"י המלבה"ד: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י חא"ה =חלק אבן העזר= סימן צ'+/.
<h2>סימן סט</h2>
טוען ונטען, נכלל בזה: דין הפוך שבועה, ודין שוכר ומשכיר, ודין חובל ונחבל ונזיקים. /הערה זו אינה רק לשו"ת ס"ט אלא לכל קבוצת השו"ת הבאה/.
מונטסון, שאלת: ראובן ושמע*ון, היה לכל א*חד וא*חד מהם חוב על עכו"ם א*חד וראובן אמר, שאבד שטרו, וצוה הפקיד לחדשו לו, וגבה בו כל נכסי העכו"ם. ושמעון טוען: שמא נפרע שטרו, ושלא כדין גבה, וטוען, שחייב להחזיר לו מה שגבה. והעכו"ם הלוה, מודה שקודם לכן פרעו, והפקי*ד עשה שלא כדין כשצוה לחדש לו את השטר, והוא לא היה שם כשצוה הפקיד לחדשו. הודיעני הדין עם מי, שאם חדשו שלא כדין, יראה דמה שגבה, לא גבה ואם כדין חדשו, לפי חק ארגון הנהוג באותה העיר, מה שגבה, גבה, כדקיימא לן: דינא דמלכותא דינא.
תשובה: אם ראובן זה גבה מטלטלין מן העכו"ם, הדין עם ראובן, בין שתאמר: שהלכה כשמואל, דאמר: דינא דמלכותא דינא, בין שתאמר: דלית הלכתא כותיה. ותדע, דאי דינא דמלכותא דינא, הא כדין גבה בשטר שחדש לו הפקיד, כדין הנהוג שם לחדשו, מדינא דמלכותא. ואי דינא דמלכותא לאו דינא, מטלטלין לא נשתעבדי לו לשמעון, דאפילו בדיננו לא נשתעבדו להוציא ממי שמכר, או שנתנן לו, אלא א"כ =אם כן= כתב לו: מטלטלי אגב מקרקעי, ואפילו מיורשי הלוה אינן יוצאין, וכדאמרי*נן: מטלטלי דיתמי, לבעל חוב לא משתעבדי. וכל שכן, בשמכר הלוה קרקע והביא לו מעות, דאפילו גבה שלא כדין, בכי הא, אינו חייב לו כלום, דמעו*ת אלו לא נשתעבדו לו, ואומ*ר לו: הרי הקרקע שנשתעבד לך לפניך. ואפילו גבה קרקע ומכרו, אינו חייב לו, מן הטעם הזה, דאומר לו: הרי שלך לפניך, אלא אם מכרו לגברא אלמא, דמצי אמר ליה: אוקימתיה בידא דגברא דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדי*ה, ומשום: מזיק שעבודו של חברו. עוד נראה, דאפילו גבה קרקע, וישנו תחת ידו, אין לשמעון עליו כלום, אם תאמר: דינא דמלכותא דינא, ואפילו לא נתחדש השטר, אלא שפרעו העכו"ם בלא /צ"ל: ולא/ הוציא עליו עכשיו שטר החוב. ותדע, דאלו תאמר: דינא דמלכותא דינא, הא מדיני העכו"ם, שהמלוה את חברו, אפי*לו שלא בעדים, צריך לפרעו בעדים, דכל שנוד*ע שלוה, אפילו טוען: פרעתי, חייב לפרוע. וכיון שכן, עכו"ם זה שנודע שלוה מראובן על יד /צ"ל: ידי/ ספר הערכי, שעליו סמך הגזבר לחדש את השטר, אף על פי שהיה העכו"ם טוען: ברי פרעתי, אינו נאמן, עד שיביא עדים שפרע, ואע"פ שאין שטר החוב ביד ראובן, וכ"ש שמעון, שאינו בא בטענת ברי ואינו חי אלא מפי העכו"ם, שאמר: שגבה ראובן את חובו. לפיכך, אין לשמעון על ראובן כלום, אלא אם תאמר: דינא דמלכותא לאו דינא, ושטר חוב העולה בערכאות העכו"ם, אית ליה קלא, ואית ליה שעבוד לגבות אפילו ממשעבדי, וכשגבה ראובן קרקע וישנו תחת ידו, כמו שאמרתי, ואין הכל מודים בדבר זה.
<h2>סימן ע</h2>
סרקוסטה, שאלתם: ראובן תוב*ע משמעון: מאי בעית בהאי ארעא, כי שלי ושל לוי היא, שירשנוה מאבותינו. היש מן הדין, שישיב שמעון, אם לקחה מהם או מאחר, או ירשה, או אי זה זכות יש לו בה, קודם שיברר ראובן טענתו, או לא?
תשובה: דבר ברור הוא זה, שאין שמעון זקוק לתביעתו של ראובן, עד שיברר ראובן טענתו, דמה לו להשיב, עד שידע שהוא בעל דינו; שאם אתה אומר כן, כל אחד ואחד צריך לעמוד בדין עם כל איש ואיש, ויודיע לכל איזה זכות יש לו בנכסיו; ואין זה צריך לפנים.
<h2>סימן עא</h2>
עוד שאלתם: מה שצריך לבאר לנו בתשובו*ת שהשבת לנו על יד שלוחינו, באותה תשובה שהשבת, בראובן שתובע משמעון: מאי בעית בהאי ארעא, שאין שמעון זקוק להשיב לתביעת ראובן, עד שיברר ראובן שהיה /שמא צ"ל: שהיתה/ לו זכות בה. אם כן, האיך הוזקק להשיב הנתבע על דברי המערער בעובדא דשכוני גואי, למאן דמפרש שלא היה /שמא צ"ל: היתה/ ראיה כלל למערער.
תשובה: דברים שאמרתי לכם פשוטים הם, ולא פקפק בהם שום אדם מעולם, ועובדא דהתם, דהוא /צ"ל: דההוא/ דאמר ליה: מפלניא זבינתה, דאמר לי: דזבנה מינך, מוכחא להו הכי: מדאמר ליה התובע: ואת מי לא מודית דארעא דידי היא, דאלמא, אי לאו דאיהו מודה ליה, אפי*לו לא אכלה שני חזקה, ואפי*לו לא דר ביה קמא חד יומא, לא הוה זקוק ליה. וההיא דריש פרק האשה שנתאלמנה, מוכח הכי בהדיא, דכל שאין למערער עדים, והאי אמר: שלך היתה ולקחתיה ממך, נאמן, כלומר, אפילו לא אכלה שני חזקה, משום שלא היה זקוק לומר דבר, וכשאמר לו: שלך היתה ואמר: ומינך זבינתה, הוה ליה: הפה שאסר, הפה שהתיר. וההוא דשכוני גואי, לאותן מפרשין דלא היתה ראיה למערער, התם מעשה שהיה, כך היתה /שמא צ"ל: היה/: שזה השיבו מעצמו שלא בחיוב, ולפיכך אמר רבא, שעל המערער להביא ראיה. וכבר ראית, שהרב דחה אותו פי*רוש, משום דרב נחמן לא היה טועה בכך, לומר שיהא על המחזיק להביא ראיה, משום דהוה ליה: הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ומיהו, אפילו לאותו פי*רוש ואפילו לרב נחמן, לא היה זקוק להשיב, אלא דרב נחמן סבור, שאף על פי שלא היה זקוק להשיב, מכל מקום כיון שהשיב והודה, עליו להביא ראיה. ודברים אלו לא פקפק בהם אדם מעולם.
<h2>סימן עב</h2>
עוד שאלתם: שמעון הוציא שטר חוב, שהיה לראובן על לוי, ואמר: שראובן נתנו לו במתנה גמורה. בכתיב*ה ומסירה או במתנת שכיב מרע, ואמר: שאבד ממנו השטר, וראובן הנזכר, נפטר, ויש מי שאומרים: שהוא נאמן, ושאין צריך להביא ראיה אחרת, כיון שהשטר יוצא מתחת ידו.
תשובה: אינו נאמן לומר שנתנו לו בכתיבה ומסירה, דלעולם צריך להביא ראיה על הכתיבה, ואפילו לרבא, דאמר בפרק בתרא דבבא בתרא, דאין צריך להביא ראיה על המסירה, למאן דאמר: אותיות נקנית /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ניקנות/ במסירה. וכן מוכיח בסנהדרין, בשילהי פרק זה בורר, בעובדא דההיא סבתא /בנוסח הגמרא שלפנינו: איתתא/ דנפק שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן, ואמרה: ידענא ביה דפריעא הוא, דגרסינן התם: הימנה רב נחמן. ואמר ליה רבא: כמאן; כר*בא דאמר: אותיות נקנית במסירה, כלומר דהיא אינה נאמנת, אלא משום מגו דאי בעי אמרה: לקוח הוא בידי; תינח לר*בא דאמר: אותיות נקנית /שמא צ"ל: ניקנות/ במסירה, דנאמנת, דאינה צריכה להביא ראיה על המסירה, אבל לרבנן, דאמרי: דאין אותיות נקנית /שמא צ"ל: ניקנות/ במסירה, עד שתהא כתיבה עמה, והיא אינה נאמנת על הכתיב*ה למה נאמנת על הפרעון, ואין כאן מיגו. וכן נמי, אין אדם נאמן לומר במתנת שכיב מרע: נתנו לי, וכדמוכח בכתובות בפרק הכותב, בעובדא דמלוגא דשטרי.
<h2>סימן עג</h2>
עוד שאלתם: ראובן ושמעון אחים, ויעקב אביהם נתחייב לראובן במנה, ונפטר יעקב, והוציא ראובן הנזכר שטר המנה הנזכר, ועשה אדרכת*א בנכסי שמעון מפני החוב הנזכר, כיון שהוא היה יורש יעקב אביו. לימים, הוציא שמעון השטר חוב קרוע, ואמר שגבהו ראובן כולו ממנו, והביא ראיה לדבריו, שראובן מכר לו חלקו מירושת אביו במנה, וכן כתוב בשטר המכר. והוצי*א שמעון שטר אחר קרוע, שהחזיק לראובן עליו מאתים, ואמר: שהמנה האחד היה מקנין חלקו הנזכר, והמנה השני מחמת החוב הנזכר, שנתחייב לו יעקב אביהם. עכשיו, תובע שמעון מראובן מחצית המנה הנזכר, לפי שהוציאו ממנו שלא כדין, מפני שראובן גם כן יורש בנכסי יעקב, ועליו מוטל מחצית החוב לפרוע. וראובן אמר: שלא קבל ממנו אלא חמשים זוז. הדין עם מי?
תשובה: כל שטוען ראובן, שלא קבל ממנו אלא חמשים זוז כדינו, הרי כופר בכל מה שטוען עליו שמעון, והרי ראובן נשבע שבועת היסת, ככל כופר בכל, ונפטר. אלא שיש לב"ד לחקור היטב, מפני שאע"פ שאין שטר המאתים דבר ברור, שהמנה האחד היה כולו מחמת החוב, ואפילו היה כולו מחמת החוב, אפשר שלא רצה לקבל ראובן, שמא מתחלה לא היה יודע הדין, ואחר כך ידעו, או שידעו, וחזר בו כדי שלא יעשה רשע ליקח מה שאינו שלו; מ"מ =מכל מקום=, קצת אמתלא יש, וב"ד יפה יוציא הדבר לאמתו.
<h2>סימן עד</h2>
עוד שאלתם וכתבת*ם במה שאמרתי בדין ראובן ושמעון, וב"ד יפה יוצא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: יוציא/ הדבר לאמתו הודיענו: היאך יוציאו לאמתו?
תשובה: דבר זה אין בו ענין פרטי, שיוכל שום חכם לומר: בדבר פלוני, ובדבר פלוני, אלא כל ב"ד לפי מה שהוא ענין במקומו ושעתו בחקירת הענין; אם היו שם עדים: איש, או אפילו אשה, ובאי זה ענין היה, ולפי דעת הב"ד וחכמתו וחריפותו יכיר הענין מתוך הדברים. וזהו שהיו בודקין ומרבין בחקירות ובבדיקות, והוא רמוז במה שאמרו: דן דין אמת לאמתו, ואם הוא דן דין אמת, מאי לאמתו? אלא, שרמזו לזה, שיוסיפו לדבר ולשאול, ואע"פ שמן הדין היה כן וכן בתחלת הדבר, אפילו כן יעיינו היטב כדי שיצא לאמתו אם יראה בעיניהם שיש קצת דברי רמאות והערמות בטענותיהם. ומכל מקום, בעיקר הדין כבר השבתי לכם.
<h2>סימן עה</h2>
לארדה, שאלת: ראובן תובע משמעון שהפקיד בידו ספרים שוי*ם אלפי*ם דינרים, ועוד: שיתן לו חשבון משבע מאות מדות של יין, שמסר לו לפרוע חובו שחייב לעכו"ם פלוני, ומכרו שמעון, ועל*ה הסך לד' =ארבע= מאות דינרים; ועוד ע' =שבעים= דינרים ששלח לו על יד פלוני; ועוד צ' =תשעים= דינרים שהחזירו לו אפטרופי פירי אורטי. השיב שמעון: שלא הפקיד בידו שום ספר, אלא שהוא נכנס ערב בעבורו, וכשתבעו המלוה והכריחו לפרעו, מסר בידו ספרים שימשכנם ויפרע לעכו"ם ויעשה מהם חפצו, ולפיכך משכנם ליהודי פלוני בג' =שלוש= מאות ועשרה דינרים, בשכבר נתן לו ראובן רשות כדי לפרוע אותו חוב שנעשה לו ערב לעכו"ם, וראובן ובנו עשו לו שטר כתוב וחתום, להצילו מכל הוצאות ממון מחמת אותו ערבות, והשטר ביד שמעון בנאמנות ובשבועה; ולפי שלא הספיקו אלו לפרעון כל החוב, הוצרך עוד ללוות מעכו"ם שלש מאות דינרים, ורבית ל' =שלשים= דינרים. וי' =עשרה= דינרים שהותירו הראשונים על השלש מאות דינרים, הוצאתים בעסקי ראובן, ופרעתי כל הל' =השלושים= ליטרין להלואת הספרים, והמלוה עשה לי שטר הרשאה על ראובן. ועל מה שראובן אומר, שהספרי*ם שוים אלפים דינרים, השיב שמעון: שאינו יודע, והנם ממושכנין ביד יהודה, חוץ ממקצתן שנמכרו ברשו*ת ראובן, הוא תובע מראובן שיפדה הספרים ויתן לו מה שפרע בעדו, ממה שנעשה לו ערב. וראובן כופר, שלא אמר לו למשכן הספרים, ולא צוהו שילוה מעות מעכו"ם ברבית, לפי שכבר שלחתי לו מעות לפרעון החוב, וגם הוא קבל מעות מן היין, ואמרתי לו למשכן הספרים לתשלו*ם כל הפרעון, אבל לא ברבית, ואין כח בידו לעשות. ועל תביעת היין, השיב שמעון, שלא מסר לו יין מעולם; ועל הע' =השבעים= דינרים, השיב שהוציאם כמצותו ועל פי כתבו, ושהוא מזומן לתת לו חשבון ולברר במה הוציאם; ועל הצ' =התשעים= דינרי*ם, השיב שעכש' /בדפוס ליוורנו תקל"ח שעכבם/ לעצמו מחמת הוצאות, ושחדי' שהוצאתי בעדו. אלו עיקר טענותיהם.
תשובה: שמעון כופר בכל, ואין עליו אלא שבועת היסת, זולתי על הרבית, שאמר: שהוצרך ללוות ברבית, ולפרוע לבעל חוב, שנכנס לו ערב בשביל ראובן, שבזה אני רואה לחייב את שמעון, שאפילו נתן לו ראובן רשות בפירוש ללוות עליו ברבית ולפרוע החוב, אין לו לשמעון לעשות כן, ורבית קצוצה היא, ששמעון לוה מעכו"ם ומלוה לראובן. ומ"מ, =ומכל מקום= אע"פ =אף על פי= שיתחייב שמעון באותו סך הרבית, אין חיוב זה עושהו כמודה מקצת להתחייב שבועת התור*ה על מה שכפר, שאין המתחיי*ב במקצ*ת מתוך טענות הכפירה, כמודה מקצת מפורש בפיו, דאשר יאמר כי הוא זה, כתיב: וזה נראה לי באמ*ת. ועל הספרים, גם כן, אפילו תדינו אותם כדברים העשויין להשאיל ולהשכי*ר, הם אינן עכשיו ביד שמעון, ואם כן אין לו תביעה עליו בגופן של ספרים; ומי שהלוה עליהם, ושהם בידו עכשיו, גם כן אין לו יכולת להוציאם, עד שיפרע לו כל מה שהלוה עליהם לשמעון, משום תקנת השוק, דאפי*לו בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר עשו תקנת השוק, ואפילו במשכונה עשו תקנת השוק, כדאסיקנא בפרק הגוזל. ועל ענין היין, זכורני שנשאלתי עליו זה כמה, וכב*ר השבתי עליו כאשר הראוני מן השמים, ותשובתי בידם היא, צא וראה מה כתוב שם.
<h2>סימן עו</h2>
סרקוסטה, שאלת: ראובן היה לו דין עם עכו"ם על ענין רבית שנטל ממנו, ורצה העכו"ם לקבל עליו את שמעון, בין לדין, בין לפשרה. וראובן חשש, ואמר לשמעון: ירא אני לשים הענין בידך, מפני שהעכו"ם אלם ובעל ערמה, ושמא יבא עליך בעקיפין. ושמעון אמר לו: אל תחוש, שהעכו"ם חלה פני, שאפסוק הדין כנגדו על מנה, ושאחזו' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ושאחזר/ לך שטר החוב שיש לו עליך, ועל כן מקבל הענין. ונתרצה ראובן בכך, וקבלו הוא והעכו"ם בקנס ידוע לעשות כל מה שיגזור שמעון תוך זמן ידוע, ונתן העכו"ם ביד שמעון שטר החוב שהיה לו על ראובן, על תנאי שיחזירנו לראובן מיד אם לא יקיים כל מה שיגזור שמעון. ותוך הזמן, האריך שמעון הזמן ברצון שניהם, ותוך זמן האריכות פסק ביניהם, שיחזיר השטר חוב לראובן, ושיתן לו עוד מנה לזמן פלוני, ושיעשה ראובן שטר מחילה גמורה לעכו"ם תוך זמן פלוני. ובשעה שאמר שמעון לראובן, שיעשה שטר המחילה, אמר לו ראובן לשמעון: כיון שפסקת שיחזיר לי שטר החוב, תנהו לי, ואעשה שטר המחילה. ואמר שמעון לראובן: אני אתן לך השטר כל זמן שתרצה, ובשבילך הוא בידי. וראובן עשה שטר המחילה, ובתנאי שיקיים העכו"ם מה שפסק שמעון. ועכשיו, העכו"ם כופר באריכות הזמן, ואומר: דכיון שלא פסק תוך הזמן הראשון, לא עשה ולא כלום, ותובע השטר חוב משמעון. והסופר עכו"ם שנעשה האריכות בפניו, ועכו"ם אחר שנזדמן שם לעדות, כופרים, שאינן זכורים בדברים. ושמעון אומר לעכו"ם, שכבר החזירו לראובן. ובדיני העכו"ם, יש לטמעון /בדפוס ליורנו תקל"ח לשמעון/ להחזיר השטר לעכו"ם, כיון שאינו יכול לברר האריכות. וראובן תובע משמעון, שהוא חייב לשלם לו כל מה שמפסיד מחמת האריכות, לפי שעכשיו עבר הזמן שקבע המלך לשלם הרבית. ועוד: שהוא אמר שהיה ירא מערמימות העכו"ם, ושמעון אמר לו: אל תחוש. ועו*ד: שפשע כשלא פסק תוך הזמן הראשון, ועל סמך מה שאמר לו, שהעכו"ם האריך הזמן, האריך גם הוא. ועוד: שהוא אמר לו, שיחזור /שמא צ"ל: שיחזיר/ השטר חוב, ושהוא בידו בשבילו. ועוד: הוא חייב לשלם לו המנה שפסק, כי לולי ששם הענין ביד שמעון, היה יכול להוציא מן העכו"ם כפלים. ושמעון טוען: אמת שאמרתי לך מה שהיה בדעתי לפסוק, וכן עשיתי, לא נפל ממנו דבר, והעכו"ם האריך מרצונו הזמן; ואם הסופר והעכו"ם כופרי*ם, מה פשעי? ולא עוד אלא, אפילו לא האריך העכו"ם, ואמרתי לך לכהוי בעלמא, איני חייב לשלם לך כלום, שהרי בידי היה לסלק עצמי מביניכם. ומה שאמרת, שאני אמרתי לך, שאחזיר לך השטר, ושהוא בידי מחמתך, איני זוכר שאמרתי מעולם כן, ואפילו דבור בעלמא; ואפילו אמרתי ונטלתי בקנין, לא היה כלום, שאיני יכול להתנות בשל אחרים; ועוד: דקנין דברים בעלמא הוא. ועוד: שאסמכתא היא, שאפילו פסקתי תוך זמן, אם לא רצה העכו"ם לקיים דברי, לא היה לי להחזיר השטר בדיננו, מדין אסמכתא, ובדיניהם איני יכול להחזירו, לפי שאיני יכול לברר האריכות; נמצא, שבין בדיננו, בין בדיניהם, אינך זוכה בשטר. עד כאן תורף עיקר טענותיהם.
תשובה: רואה אני טענות שמעון נכונות, בתשלומי הנזק שתובע ראובן, ואין בכל טענות ראובן בזה ממש. אלא, שבהחזרת השטר חוב יש לדון, לפי שנראה שהעכו"ם נתן השטר ביד שמעון, על מנת שאם יפסוק הוא שיפקע החוב, ושיחזור השטר לראובן, שיחזירנו לו מיד, ואם יחייבנו ביתר מיכן, עוד שיתחייב בכך מלבד החזרת שטר החוב; ואם הדבר כן, מיד שפסק הוא ביניהם כן, הרי השטר ביד שמעון בתורת חזרה, וכמוחזר דמי, ואעפ"י שלא רצה העכו"ם לקיים השאר, אין חזרת השטר תלויה בזה. והגע עצמך, אלו פסק שמעון תוך הזמן הראשון מה שפסק, ולא רצה העכו"ם לקיים, היכול היה לבטל הכל, ולומר: איני רוצה בפשרה זו, החזר לי שטרי מדין אסמכתא; בדיננו זה, באמת אם אמר כן, לא היה בדבריו כלום, ואעפ"י שפשרה היא זו, ופשרה צריכה קנין, בדיניהם אינה צריכה קנין. וגם זה אינו מתנה במה שאינו שלו, כמי /צ"ל כמו/ שטוען שמעון, שזה אינו מחמת מה שאמר: אני אתננו לך כל זמן שתרצה, אלא מדין שהעכו"ם מסרו לו להחזירו לראובן, אם יפסוק הוא כן. ושמא שמעון טועה בזה, כשהוא בא מדין אסמכתא, במה ששנינו, בפרק גט פשוט: מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו, ואמר לו: אם לא נתתי לו מכאן ועד יום פלוני, תן לו שטרו; הגיע זמן ולא נתן, ר' יוסי אומר: יתן, ור' יהודה אומר: לא יתן. ופליגי באסמכתא, דר' יוסי סבר: אסמכתא קניא ור' יהודה סבר: אסמכתא לא קניא, וקיימא לן כר' יהודה דאמר: אסמכתא לא קניא, ולא יחזיר. ושמא, שמעון טועה וסבור, שהנדון שלפנינו כזה, ואינ*ו! דכלל גדול אתן לך, שכל אסמכתא היא כקנס, ליתן מה שאינו חייב אם לא יעשה כן וכן, או יעשה כן וכן; אבל זה, אינו מצד אסמכתא, אלא שעל חזרת השטר ועל חזרת רבית יתר מן השטר, הם דנין או מפשרים, כמי שיגזור ויפשר ביניהם, שמעון הוא פסק, שיחזיר לו השטר ועוד מנה, ואין זו אסמכתא, אלא גזרת דין או פשרה. ואם אין אתה אומר כן, כל דין הוא אסמכתא, שבעלי הדין כך אומרין: אם יחייבוני ב"ד אתן כל מה שיחייבוני; וכן כל דין ופשרה, וזה דבר ברור. והילכך, אם הפסק שבזמן האריכות, כפסק שבתוך הזמן הקבוע, לפי ידיעת האמת שיודע שמעון, אלא שהעכו"ם כופר במה שהוא אמת, ולפיכך שמעון חייב להחזיר השטר לראובן. אלא שאם אנסוהו בדיני העכו"ם להחזירו לעכו"ם, אפשר שהוא פטור מדין אונסין, דאנוס הוא זה. ולא עוד אלא, אפילו היה ממון גמור של ראובן ביד שמעון, ואנסהו להראותו, או אפילו לישא וליתן ביד לאנס /צ"ל: האנס/, הרי זה פטור לדעת ב"ח, והרבה מן הגדולי*ם ואפילו לדעת הרב אלפסי ז"ל, דמחייב בשנשא ונתן ביד, כמו שכתוב בהלכות בפרק הגוזל בתרא: אם היה הממון ברשות שמעון, במקום שאם יחפשנו הגזבר, ימצאנו, פטור. ושטר חוב זה, גם כן, אם היה במקום שיוכל הגזבר או השוטר לחפשו, ברשותו של שמעון, וימצאנו, אפילו נאנס שמעון, ונשא ונתן ביד, פטור, כדמוכח בגמרא. ועוד אני רואה לפטור את שמעון בדיני אדם, אם עבר והחזיר את השטר לעכו"ם, לפי שאין כאן דינ*א דגרמי, שאין ראובן זה מתחייב מיד בחזרת השטר לעכו"ם מיד, וכל שאינו ניזוק מיד, אין קרוי דינ*א דגרמי, אלא גרמ*א בנזקין. ולא עוד אלא, אפילו היה ביד שמעון שטר פרו*ע ממש של ראובן, ונתנו שמעון למלוה, נראה לי שהוא פטור מדיני אדם, מטעם זה שאמרתי, שאינו ניזוק ראובן בהחזרת השטר למלוה מיד, אלא שהשטר כעדים למלוה, שראובן חייב לו מה שכתו*ב בשטר זה, ולא עדיף זה משוכ*ר עדי שקר להעיד לחברו, שפטור בדיני אדם, אלא שחייב בדיני שמים, כדאיתא בריש פרק הכונס צאן לדיר, וכל שכן בזה, וכ"ש =וכל שכן= בנדון שלפנינו. /על שו"ת זו יש הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י חח"מ =חלק חושן משפט= ס' שע"ו+/.
<h2>סימן עז</h2>
לארדה, שאלת: ראובן היה חייב אלף דינרים לגזבר העיר, והיו לו חביות של יין בביתו, ונתיירא שמא יתפשנו הגזבר. בחובו, ופייס משמעון שיצוה להעביר היין מביתו לבית לוי, וכן עשה, ושכר כתפייס /צ"ל: כתפיים/ במצות ראובן. אחר כך שמע הגזבר, וצוה להתפייס /בדפוס ליוורנו תקל"ח: להתפיס/ היין בבית לוי, ורצה למכרו בפחות לעכו"ם, ופייס ראובן לשמעון, שיערים ויקנה הוא היין מן הגזבר, ושיאמ*ר לו: שאין בו אלא מאה קבין, וכן עשה, ובא והגיד לראובן. ואחר כך באה אשת ראובן, ומכרה היין בבית לוי, ונתנה דמי תשעין קבין ליד שמעון לפרוע לגזבר, ועוד הוסיפו /צ"ל: הוסיף/ שמעון משלו דמי עשר קבין, ופרע לגזבר. ועכשיו תובע ראובן משמעון, ואמר לו: תן לי דמי מאתים קבין יין שהפקדתי בידך. ושמעון השיבו: לו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לא/ הפקדת בידי כלום, אלא בשל אחותך, ושכרתי כתפים והעבירו היין לבית לוי, ואיני יודע כמה קבין היו בו, כי לא מדדוהו כשהעבירוהו, ואשתך מכרה אותו בבית לוי, ומן הסתם לא מדדה אותו אלא ברשותו ואפילו נשפך, אין אחריותו /נ"ל שצ"ל: אחריותי/ עליו. וראובן טוען, כי לא צוה לאשתו, ולא לאחר, למכרו, אלא על ידו של שמעון נמכר או הוא צוה למכרו. הדין עם מי?
תשובה: לפי מה שכתבת, איני רואה שיהא שמעון חייב בכלום, ואפילו שומר חנם אינו, שהיין לא בביתו של שמעון היה, אלא בבית לוי, ובמצותו של ראובן נתנו שם, ואם עמדה אשתו של ראובן לאחר מכאן, או אחר, ומכרוהו, למה יתחייב שמעון בשמירתו? והוא שקנאו מן הגזבר, בעודו בבית לוי, שליחותו של ראובן עשה, בקנייה לבד. ואם מפני שהעבירו על ידי כתפים מבית ראובן לבית לוי, מתוך הטענות נראה, שאף ראובן מודה שלא נמדד באותה שעה, ושלא לקח באותה שעה ממנו שמעון כלום; שאני רואה, שראובן כל עצמו אינו טוען אלא, ששמעון מכרו בדמיו, או אחר על ידו, ושהוא לא צוה, וכאלו טוען, שבשעת המכירה נגנב מה שנגנב, ובאותה שעה איני רואה שהיה שמעון שומר של ראובן, שכבר כלתה שליחותו ושמירתו, שהוא לא היה חייב לשמרו בביתו של לוי. ועוד: דודאי כך נראה מן הסתם, שלא מכרה אותו אשת ראובן, אלא במצותו של ראובן, שאין האשה עשויה למכור יין בעלה על יד על יד בבית עכו"ם, ודברים ניכרים ללב הן. ומ"מ =ומכל מקום=, כבר אמרתי, דלפי מה שכתבת, איני רואה שיהא שמעון אפילו שומר חנם של ראובן, שכבר כלתה שמירתו משנתנו בבית לוי מדעתו ובמצותו של ראובן. ואפילו שבועת היסת אין כאן, לפי שאפילו ראובן מודה, שברשותו נתנו שמעון בבית לוי, ואינו יודע אם שמעון או לוי או אחר לקח ממנו, וכיון שכן, בשמא הוא בא לטעון עליו ושבועת היסת אינה באה על טענת שמא; אלא אם ירצה להחרים סתם, כל מי שלקח ממנו שלא מדעתו, הרשות בידו. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ס' רצ"א מחודש ה'+/
<h2>סימן עח</h2>
ירונדה, שאלת: במשכיר בית לחברו, דאמרי*נן: זבנה אורת*ה, יהבה במתנ*ה אמר ליה: לא עדיפ*ת מגבר*א דאתית מחמתיה, ופירש רש"י ז"ל: שאומר לו השוכר: מי שמכרה לך לא יוכל להוציאני, ואף אתה, אין כחך יותר. שאלתני: אם יש מפקפק בזה?
תשובה: לא ראיתי בזה שום מפקפק. ואפילו במשכיר סתם, ובא זה להוציאו תוך הזמנים, שאמרו: שאינו יכול להוציא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: להוציאו/ בימות הגשמים, מן החג ועד הפסח: ובהא הוא שאמרו דזבנה או אורתא /אורתה/ או יהבה במתנה, אומר לו השוכ*ר לא עדיפת מגברא דאיתי /שמא צ"ל: דאתית/ מחמתיה, אבל אי כלליה לבריה, או נפיל ביתיה, מצי אמר לי*ה: לא עדיפת מנפשאי. אבל במשכיר לזמן מפורש, אפי*לו כלליה לבריה, ואפי*לו נפיל ביתיה, לא מצי מפיק ליה, דכל במפרש, כמוכרו לו לזמן הוא, ובמכירה ליומיה לא מצי מפיק ליה; כן נראה לי. וכן נראה לי מתוך גרסת ירושלמי, דגרסי*נן התם: המשכיר בית לחברו, ובקש למכרו, ר' אימי אמר: לא עלה על דעת שימות זה ברעב, ור' זעירא: לא תרוייהון אמרי', מכל מקום קנוי הוא לו, אלא דאמר ליה: שבקיה דישרי עד דימלא אטולוסוס דידיה. אתא עובדא קמי ר' נסא, ולא קבל מה, ופליג, לא ברתיה הות ממשכנתא גבי חד רומאיי, ולא הוה ליה למיפרקה, והורה כר' אימי שימכרנה, בגין כן הורה כר' אמי. /על שו"ת זו מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ס' שי"ב מחודש ה'+/
<h2>סימן עט</h2>
לב"ד שבלארדה; שאלתם: שמעון דר בבתים, וראובן טוען שאותן בתים הם שלו ושל אבותיו, והביא ראובן זה עדים שהיו של אבותיו, ושהוא ירשם, ודרו בהם כמה שנים. ושמעון טוען, שקנאם מעכו"ם פלוני, לפי שראובן, ולאה אשתו, ודינה בתם, ולוי חתנם, מכרום לעכו"ם הנזכר. וב"ד חקרו ודרשו איך ירד העכו"ם הנז*כר באותן בתים, ואם נמצאו בידו שטרות עשויין בערכאות של עכו"ם כהוגן, לפי מנהג המדינה, שטרי ויוולארי. עוד שיור א', שיהודה היה קיראדור במצות הגזבר על נכסי דינה הנזכרת, שהיו הבתים שלה, השליש משל עצמה, ושני השלישים שנתן לה אביה בנדוניאת*ה, ומכר הקוראדור הנזכר לעכו"ם הנזכר כל הבתים בכח מנויו, ושהכניס העכו"ם הנזכר בבתים הנזכרים בתורת חזקה, ושנתקבל מעכו"ם הנזכר מדמי הבתים. ועוד מצאו בספר הערכי, שראובן אשתו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ואשתו/ מסרו כל נכסיהן ליד הגזבר, לפרוע חובותיהן, ובפרט הבתים. עוד נמצא באותו ספר הערכי, שמכרו ראובן ולאה אשתו שני חלקי הבתים ללוי חתנם הנז*כר ועל כל זה השיב ראובן, שאינו חושש לכל אותן שטרות שנמצאות ביד העכו"ם, אבל אם יש ביד שמעון זכות בשטר, או בעדים, שנכנס כדין באותן בתים, יביא לפני ב"ד, ואם יועילו, יועילו. וכן טען על הנמצא בספר הערכי, שאין לסמוך בו.
תשובה: הדין עם שמעון, לפי שראובן אינו בעל דינו של שמעון, כיון שהבתים של דינה בתו, שזכתה בהם מכח עצמ*ה, ומכח אביה, ומכח אמה הנזכרים, ושוב אין לראובן בהם כלום. ואע"ג דאמרי*נן בפ"ק דבבא מציעא, דף י"ד: ראובן שמכר שדה לשמעון, אפילו שלא באחריות, ובא בעל חוב דראובן, וטריף לה, דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה, ולא מצי למימר ליה: לאו בעל דברים דידי את, דאמר ליה: אי מפקת מיניה, לא ניחא לי דלהוי ליה לשמעון תרעומת עלאי. דשאני התם, דמכירה היא, ויהיב זוזי, ובודאי אית ליה תרעומת עילויה מחמת מעותיו, אבל במתנה מאי תרעומת אית ליה עילויה? ותדע, מדנקט ליה במכ*ר ולא נקט במתנה. ועוד: דהתם הוא שהערער בא מכח ראובן המוכר, דהיינו: בעל חוב דראובן, אבל כאן אינו בא מכח ראובן, אבי דינה שנתן הבתים לדינה, אלא מכח דינה עצמה, ולוי בעלה, ומאי תרעומת אית להו עליה? ולא עוד אלא, בנדון שלפנינו אפילו דינה בתם ולוי, ג"כ =גם כן= אין להם תביעה על שמעון, לפי שהעכו"ם זכה בהם מכח המכירה שעשה להן הקוראדור האפוטרפא מכח מנויו, דדינא דמלכותא דינא. וכן מה שכתוב בספר הערכי כשר, כאלו היה שטר עשוי בגופן שלנו ובעדים, לפי ששנינו: כל השטרות העולים בערכאו*ת של עכו"ם, כשרין, חוץ מגיטי נשים, ואפילו שטר מתנה, משום דדינא דמלכותא דינא, וכ"ש בשטר מכר, משום דלא מרעי נפשייהו, כדאיתא בפ"ק דגיטין. וספר הערכי, כשטרו, דמשום נאמנות הוא, ומשום דינא דמלכותא, ואין הפרש בזה בין שטרו לספרו. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) תשובה זו רמזה מרן בב"י ריש ס' רכ"ו+/
<h2>סימן פ</h2>
לב"ד שבסרקוסטה, שאלתם: ראובן ושמעון היו להם בתים בשתוף, מחצ*ה על מחצה, ושמעון הנזכר מכר לראובן הנזכר מחצית הבתים הנזכרים במנה, לימים, עוד מכר לו המחצית האחרת במנה; ועכשיו, תובע ראובן הנזכר משמעון הנזכר המנה של המחצית האחר, לפי שהיה לו בהם המחצית, והוא מכרם לו כולם. השיב שמעון: כיון שקנה הוא כל הבתים, אין לו עליו כלום. השיב ראובן: שאינו מפסיד בזה כלום, כיון שהוא ברור שקבל ממנו המנה הנזכר שלא כדין.
תשובה: ב"ד היו צריכין להחזיק /בדפוס ליוורנו תקל"ח: להזקיק/ את שמעון לברר טענתו שאמר, דכיון שקנה הוא הבתים, אין לו עליו כלום. וכי ראובן שקנה משמעון קרקע, שהיה סבור ראובן שהיה של שמעון, אחר כך נמצא שמכר לו מה שאינו שלו, אלא של ראובן עצמו, למה יפסיד ראובן, ויאכל שמעון מעות ראובן בגזל, והרי אין זה אלא שגעון גמור, עד שיברר שמעון טענתו. ואם יטעון שמעון, שהקרקע היה שלו, שראובן מכרו לו, והראיה: שהוא חוזר וקנאו ממנו, בזה היה הדין עם שמעון, דקניית ראובן, ראיה לשמעון במה שטוען. והראיה, ממה שאמרו בתחילת פרק חזקת הבתים: ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מפלניא זבינתא; אמר ליה: פלניא גזלנא הוא, כלומר, דגזלה ממני; אמר ליה: והא אית לי סהדי דאתאי לאימלוכי בך, ואמרת לי: זיל זבין, כלומר, וכיון שאמרת אלי: לך קנה, זו ראיה שאינה שלך; והשיבו: דאמר ליה: אמרי: השני נוח לי, והראשון קשה ממני. אלמא, אפילו הדבור בעלמא, דאמר ליה: זיל זבין, ראיה שאינו שלו, כ"ש =כל שכן= זה שעשה מעשה וקנאה ממנו, שזו ראיה גמורה שאינה שלו, וכבר הודה לשמעון דשלו היא, שמכרה לו מתחיל*ה וכיוצא בזה. ואל יטעה אתכם מעשה אחר, שאמרו שם /חזקת הבתים/, בההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? א"ל =אמר ליה= מפלניא זיבנתה /שמא צ"ל: זבינתא/ ואכלתיה שני חזקה; אמר ליה: פלניא גזלנא הוא; אמר ליה: והא אית לי סהדי, דאמרת לי: זבנה ניהלי; אמר ליה: דאמינא: אזבין דינאי; ואמר רבא: דינא קאמר ליה. דאלמא, אפילו הקניה אינה ראיה, משום דאמר ליה: אמינא: אזבין דינאי; וא"כ =ואם כן=, הכא נמי לטעון: אמינא: איזבון דינאי; לא היא! דהתם הוא בשלא קנאה ולא עשה מעשה, שאילו קנאה לא היה יכול לחזור ולתבוע ממנו מעות המכירה, אבל עכשיו יכול הוא לטעון: בודאי, כדי שיחזור קרקעי לו, הייתי רוצה לקנות התרעומת, ויחזור /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ויחזיר/ לי קרקעי, ויהיו המעות לך; אבל לחזור ולטעון על מעות המכר, לא. וכן צריך ראובן לברר טענתו: כיצד קנה הוא משמעון מחצית זה שהוא שלו; ואם יטעון, שלא היה יודע, אלא שעכשיו נתגלה לו, הדין עמו; אלא אם יטעון שמעון כמו שאמרתי, אפילו אם היה ראובן יודע שהמחצית היה שלו, ואפילו הכי קנאו משמעון, הדין עם שמעון, משום דכיון שיודע ראובן שהקרקע שלו, ואין אדם קונה מה שהוא שלו, המעות שנתן, במתנה נתנם לו. וכאותה שאמרו בפ"ק דבבא מציעא: הכיר בה שאינה שלו, ולקחה, רב אמר; מעות יש לו, שבח אין לו, ושמואל אמר: אפילו מעות אין לו; וקא מפרשינן טעמא דשמואל: דכיון שיודע שאין המכר מכר גמור, ונתן המעות, לשם מתנה. וכדאמ*רינן נמי במקדש את אחותו, דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה. וקיימא לן כשמואל, והוא הדין, והוא הטעם בזה; ולפיכך, צריך ב"ד להתישב בדבר, ולהזקיקם לברר טענותיהם, והעמידו האמת על בוריו. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י חח"מ =חלק חושן משפט= ס' קמ"ו מחודש ה'+/
<h2>סימן פא</h2>
טוליטולה, שאלת: הא דאמור רבנן בפר*ק המניח את הכד: מאה פנדי בפנדא למחיה; ואפילו למאן דאמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום דאיכא פסידא, עביד; ולרב נחמן דאמר: אפילו במקום דליכא פסידא. יש בכלל זה, שיוכל לטעון שקר, להוציא דין לאמתו, כי ההיא דפ*רק חזקת, דלחיש לרב נחמן ואמר ליה: אין, שטרא זייפא הוא, ומיהו, שטרא מעליא הוה לי וארכס, ואמינא: אנקוט בידי מיהא כל דהו: והימניה רב נחמן משום מיגו. ואף על גב דאסיקנא דלית הלכתא כותיה /דרב נחמן/ בזוזי, הא קיימא לן כותיה בארעא, ובזוזי נמי היה נאמן, אי עמד בשקרו. על כן שואל אני, אם מותר לטעון שקר לאפוקי זוזי, כי היכי דשרי ליה למימחי חבריה, אע"ג דעבר על: לא יוסיף, פן יוסיף.
תשובה: חס ליה לזרעיה דאברה*ם דלימ*א שיקרא, ואפילו במקום פסידא, דכתיב: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. וגדולה מזו אמרו בפרק שבועת העדות, שאפילו באומר אמת, אלא שהדבור אינו על אותו דרך שאמרו, אסרו, וכדאמרינן התם: מנין לשלשה שהפקידו אצל אחד, וכפר בהן, מנין שלא יהא אחד תובע, ושנים מעידים? ת"ל =תלמוד לומר= מדבר שקר תרחק; וזה ודאי אמת, כמו שמעידין אלו שהממון הופקד בידו בפניהם, ואפי*לו הכי, כיון שהן אומרין בתורת עדות, אסור. אלא שכל מקום שיש מיגו, אנו מאמינין שהאמת כמו שטוען, שאלו בא לשקר, היה לו לטעון טענה אחרת בשקר, שהיה נאמן בה. וההוא דפרק חזקת הבתים, לא אמרו שיהא מותר לו לעשות ולטעון כן, אלא כל שטען, מאמינין אותו משום מגו, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה. ותדע לך, דאי מהתם, נימא דשרי נמי למיעבד שטרא זייפא כי התם, וחס לנו לומר כן, אלא ודאי שנוי השקר ואהוב האמת, ואין תמורתו כלי פז
<h2>סימן פב</h2>
לארדה, שאלת: האשה שחלתה, והיה לה אח בשם, שהיו רגילים היא ובעל*ה לקנות ממנו, ושלח הבעל אל האח פתק זכירה הנקרא: אנוספא, לשלוח לו אותן הרפואות, ושלח. ושוב הוצרכה האשה באותו החולי או בחולאים אחרים סמנין אחרים, ושלחה לו, ושלח. ולבסוף מתה האשה, עד שלא נפרע אחיה, ובא לתבוע את הבעל. וטען הבעל: שלא צוהו יותר על הראשונים, ואם עמד הוא ופרנס, הניח מעותיו על קרן הצבי. הדין עם מי? וכן, אם יטעון, שאינו יודע מה ששלח האח, או כפר, אם יוכל האח להשביעו?
תשובה: הנני משיב על אחרון ראשון; אם אמר הבעל, שאינו יודע, אין התובע יכול להשביעו, ואף לכשימצא /שמא צ"ל: לכשתמצא/ לומר, שהיה לשלם לו /שמא צ"ל: לו לשלם/ מה שהוציא לרפואת האשה, לפי שאי אפשר לו להשביע שבועת היסת בטענת ספק, אלא בטענת ודאי; אלא כל שטוען טענת ספק, יכול להחרים חרם סתם מתקנת הגאונים ז"ל, ובלבד במקום שאלו טען טענת בריא, היה מתחייב הנתבע שבועת היסת. ומ"מ =ומכל מקום=, לענין עיקר הדין, אפילו הודה הבעל שידע כמה שלח לה, אינו חייב לשלם לו, לפי שהרפואה ההיא, אם קצב לה, אינה כמזונות, ואינו חייב לה בה, ואפי*לו היא רפואה שאין לה קצבה שהיא כמזונות, ושהבעל חייב בה. הרי אמרו: מי שהלך למדינת הים, ועמד אחר ופרנס את אשתו, הניח מעותיו על קרן הצבי, ואפילו עמדה היא ולוותה ונתרפאת, היא תובעת מן הבעל וגובה ממנו, ובעל חוב גובה ממנה, וכדעת רש"י ז"ל; ואע"פ שאני חוכך בזה, וכל שזן סתם, אני מדומה שהוא כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. וכיתומים שסומכין אצל בעל הבית, וכדמשמע לי בנדרים, פרק השותפין, מדאמרי*נן התם: בעי רמי בר חמא: קונם פירות האלו על פלוני, מהו בחלופיהן; דילמא, חליפין כגדולין דמי, או לא? א"ר אחא בר מניומי: ת"ש: =תא שמע= האומר לאשתו: קונם שאני נהנה לך, לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, וכולה, כדאיתא התם. ואם איתא דכל לווה היא נפרעת ממנו, ובעל חוב אינו רשאי לגבות ממנו, אלא על ידה, הרי זו נהנת ממנו, ואין כאן חליפין, אלא נהנית מנכסי הבעל ממש. אבל מה אעשה ואיני רשאי לעשות מעשה עד שימנה עמי אחד מרבותי, ובקשתי ולא מצאתי. ומ"מ =ומכל מקום=, אפילו לדברי, אם זה אינו מודה בידיעת הסמים, וסך מה ששלח לה, אינו חייב לו כלום. ועוד: דכיון שמתה, יש לחוש שמא פרעתו היא, והרי זה כתובע את היתומים מלוה על פה שהלוה את אביהן, שאינן חייבין לו כלום.
<h2>סימן פג</h2>
לארדה, שאלת: ראובן שהוא חייט, והוא רגיל בבית עירוני אחד מכמה שנים, שהוא אוהבו ועושה לו כל מלאכתו, ואין אומן אחר עושה לו שום מלאכה, והעירוני נוהג לתת לראובן בשכרו שני דינרין מכל מלבוש שהוא עושה לו. עכשיו, בא שמעון וגם הוא חייט, ורצה להכניס עצמו באהבת העירוני הזה, ואמר לעשות במלאכתו בזול: מלבוש אחד, בדינר. וראובן בא, וקבל על שמעון שגורם לו הפסד, וגוזלו בידים, בכמה דרכים: בזלזול השכר, ושנכנס בגבולו, והוא יכול להרויח כזה וכזה בכמה מקומות בעיר. יורנו רבינו: אי הוי כמזיק בידים, או גרמא בנזקין, וכעני המהפך בחררה, ובא אחר ונטלה, דאסור, אבל אין ב"ד מוציאין מידו.
תשובה: בכל כי הא, אין ב"ד מוציאין מידו, שהעכו"ם בעל המלאכה נתן לו מדעתו, אבל מסתברא, שמוחין בידו. ואעפ"י שאמרו: בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב, שאני הכא, דדמי קצת למצודת הדג, דתניא: מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג. ואפילו מאן דאמר: האי בר מבואה דאוקי רחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקי רחיא גבי', דינא הוא דלא מעכב, מפני שיכול לומר לו: אתה עושה בתוך שלך, ואני עושה בתוך שלי, מודה במצודת הדג, כדאמרינן התם: דשאני דגים דיהבי סייארא: והכא נמי, כיון דרגיל הוא לעשות מלאכתו על ידי זה, כל שהוא צריך למלאכה זו הרי הוא כיהיב דעתו על זה, וכאלו בא לידו, וקרוב הוא לנוטל ממנו שכרו, אעפ"י שאינו נוטל ממש. ועוד: דכל מכר הרי הוא בא לידו כבר, דתניא בפרק נוחלין: בכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה; ואוקימנא: במכרי כהונה ולוויה, ודאישתחיט בחיי אבוהון. ואלא מיהו לא דמי לגמרי, דהתם בסתמא, ודלא הדר ביה לעשות מכרין אחרים; אבל מ"מ =מכל מקום= למדין ממנה דכל מכר, קרוב הוא להיות כאלו נותן לו, וההולך ומפתה את העכו"ם לעשות מלאכתו עמו, כפוסק לחיותו של זה, וגוערין בו, ומוחין בידו. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ס' קכ"ו מחודש ה'+/
<h2>סימן פד</h2>
אושקי, שאלת: הא דאיפסיקא הלכתא: בשוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך, דאי משכח לאגורה, מוגר, ואינו חייב אלא שכר חצי הדרך; אם הדין כן בשוכר את הבית, אם לאו?
תשובה: הוא הדין בבית, וכל שכן, דאילו בספינה איכא תרעומת משום שינוי דעתא, מה שאין כן בבית. ומה שאמרו: כאן שנה רבי: אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר, לא אמרו אלא במטלטלין הקטנים, אבל בגדולים כספינה, וכל שכן בבתים, לא אמרו.
<h2>סימן פה</h2>
לארדה. ולענין הא דגרסינן בפר*ק הדיינ*ין: ואי אמר ליה: אישבע לי, אמרינן ליה: זיל, אישתבע ליה; ואי צורבא מדרבנן הוא, לא מזקקינן ליה; ופרש"י ז"ל: ולא מגבינן ליה. וקשיא לך: אם כן, יפסיד חובו, ונמצאת תקנתו קלקלתו? לא קשיא, דכל שצורבא מרבנן תובע ממון, אם את משביעו, אתה חושדו שתובע מה שאין לו, נמצאת ממעט בכבוד תורה; ומוטב שלא נזדקק לו להשביעו, ולא נגבה לו את חובו, משנזדקק, ונקל בכבוד תורה ולומדיה; אלא אם נשבע, מעצמו נשבע, ואם תפס, מעצמו תפס, שאין אנו נזקקין לו להשביעו, ולא להגבותו, ולא להוציא מידו, אם קדם ותפס.
<h2>סימן פו</h2>
לאשטיליא, שאלתם: ראובן עשה שטר הודאה בחתם ידו לשמעון, שיש בידו כך וכך שטרות, ולקץ ימים תבעו שמעון, ואמר לו: החזר לי השטרות שלי, שהודית שיש לי בידך בשטר הודאה זה. השיב ראובן: איני זכור שעשיתי שטר הודאה זה, אלא קיים שטרך וחות לדינא. הלך שמעון, וקיימו בעדים, ובאו בב"ד. חזר ראובן ואמר: אתה מחלת לי תביעה זו ביני לבינך. הודיעני, אם זה מוחזק כפרן באומר: לא היה כתב זה שלי מעולם, ואינו יכול לחזור ולטעון טענה אחרת, ואם לאו, ויהיה נאמן בשבועה שמחל לו בינו לבינו.
תשובה: לא נתבאר כל הצורך חתוך שאלתכם; שטרות אלו, אם שטרי חוב הם, ועדיין לא קבל שמעון פרעון, או כבר נפרעו, וקבל שמעון הפרעון, ועל כן יצטרך /שמא צ"ל: אצטרך/ לכתוב לפניכם כל הצדדין, ותחלה אומר למה שבא עיקר שאלתכם: אם זה הוחזק כפרן אם לא. ומסתברא, שאין זה מוחזק כפרן, שזה לא כפר בפקדון השטרות, אלא בכתיב*ת השטר הוא, שטען שאינו זכור שעשאו, ושאינו מכיר חתימתו, ואין זה כאומר: לא לויתי. וגדולה מזו מסתברא לי, שאפילו טען: מעולם לא כתבתי שטר זה, אינו מוחזק כפרן שהרי לא כפר בעיקר הפקדון, ואדרבה, אמר: הכתב איננו, אבל על הפקדון חות לדינא, לומר, שאפילו תקיימנו טענה אחרת, יש שאיני רוצה לגלות עדיין, עד שתתקיים שטרך. אבל מכל מקום, טענת המחילה שטען, אם לא נפרע עדיין, אין בדבריו כלום, שאפילו מחל לו בעדים ובשטר, לא עשה ולא כלום, שהשטרות אינן נקנין אלא בכתיבה ומסירה, וצריך שיאמר: קני לך הן וכל מה שכתוב בהן בתוכן, אבל אם קדם וגבה, מה שגבה, גבה. וכאותה שאמרו, בפרק איזהו נשך: המוכר פירות דקל לחברו, רב הונא אמר: עד שלא באו לעולם, יכול לחזור בו, משבאו לעולם אינו יכול, לחזור בו; ורב נחמן אמר: יכול לחזור בו; ומודה רב נחמן אף משבאו לעולם, דאי שמיט ואכיל, לא מפקי מיניה, ולומר, דמחילה בטעות, הויא מחילה. ומכאן הביא ר"ת ז"ל ראיה, למוכר שטר חוב לחבירו שלא בכתיבה ומסירה, שאם קדם וגבה קודם שחזר בו המוכר, מה שגבה, גבה, וכל שכן אם מחל לו אחר שגבה. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בב"י ח"מ =חושן משפט= סימן פ' מחודש ה' בקיצור. והרב ג"ת דף ע"ג ע"א תהי בה מההיא דלא עברת בצד עמוד זה. ולי תיובתא ליכא, דהכא הוא מפורש בדבריו במאמר: קיים שטרך, וחות לדינא; וברור+/
<h2>סימן פז</h2>
לארדה, שאלת: ראובן הלו*ה מעו*ת לשמעון על טבעת, והוה בה אבן טובה; ולזמן, בא לוי בן שמעון ופרע המעות לראובן, ואמר לו שיחזיר לו הטבעת, ולא רצה להחזירו לו בלא רשות שמעון אביו, ונתפשרו ליתן הטבעת ביד שליש, עד שיבא שמעון וימחול לו. ואחר כך, בא שמעון ליטול את טבעתו מיד השליש, ואמר השליש, שנאבדה. וחזר שמעון אצל ראובן ליתן לו את הטבעת, וטען ראובן: תנאי היה ביני ובינך, שכל שיעשה בנך עמי, שיהא מקובל עליך. השיב שמעון: לא היו דברים מעולם. חזר ראובן וטען: לאחר שנאבדה הטבעת, מצאתיה ביד עכו"ם, וקניתיה, והחזרתיה לך. ושמעון טוען: לא היו דברים מעולם. הודיעני הדין עם מי?
תשובה: אם טען ראובן אחת מטענות אלו, הדין פשוט שהיה ראובן נאמן ובשבועת היסת, ככל כופר בכל; ולפיכך, אפילו טען וחזר מטענתו לטענה אחרת, הרי זה: חוזר וטוען מפטור לפטור, וכל שחוזר מפטור לפטור, נאמן; ובשבועה, כל שלא באו עדים להכחישו, שאלו הכחישוהו עדים אפילו בטענתו הראשונה, היה מוחזק כפרן, ושוב לא היה נאמן, אלא כל שלא הוכחש בעדים, אינו מוחזק כפרן, ונאמן בשבועה. ולענין מה ששאלת, אם טען שנתפשר עם שמעון על הטבעת ועל האבן בסך ידוע, אם הוא נאמן, אם לא; הוא הדין, והוא הטעם, שהוא נאמן בשבועת היסת. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ס' ע"ט מחודש ט'+/
<h2>סימן פח</h2>
עוד שאלת: אם יודה ראובן, שלא היה תנאי שיעשה מה שירצה הבן, אלא שהיה הבן סמוך על שולחן אביו, ולפיכך היה סבור שיישר בעיניו מה שיעשה הבן, מהו? בזה הדין פשוט שהוא חייב, וכמו ששנינו בפרק השואל: שלחה לו ביד בנו וביד עבדו, ביד שלוחו של שואל ומתה, פטור, וכו', וכן בשעה שמחזירה. ולענין מה ששאלת, אם נאמן הלוה לשבועת היסת, לומר: כך וכך היתה שוה האבן טובה שהיתה בטבעת, או נלך אחר שומת אחד מן השלחנים, אשר להם כיוצא בה.
תשובה: אם הלוה מודה, שאותה שביד השולחני שוה כאותה שלו, פשוט הוא שנלך אחר שומת בקיאים; אבל אם אין הלוה מודה בכך, אלא שטוען שאותה שלו היתה שוה יותר, וראובן המלו*ה טוען: בריא שלא היתה שוה אלא בזו, הרי זה מודה מקצתה, ונותן לה /צ"ל: לו/ מה שהוא מודה, ונשבע לכל השאר. וכדתניא: המלוה את חברו על המשכון, ואבד המשכון; זה אומר: סלע הלויתני עליו, ושתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא, סלע הלויתיך עליו, וחמשה דינרים היה שוה, חייב. ואם ראובן, המלוה איני /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אינו/ יודע כמה היה שוה, ושמעון הלוה טוען: בריא שהיתה שוה יותר, הרי הוא נאמן, לפי שראובן מודה במקצת שהוא חייב לו, ואינו יודע כמה, ושמעון טוען שהוא חייב לו כן וכן, והוה ליה: ראובן מחוייב שבועה, ואינו יכול לישבע, ומשלם כמה שטען שמעון התובע. דגרסינן: אמר רבא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמשים, והשאר איני יודע; מתוך שאינו יכול לישבע, משלם. ומ"מ =ומכל מקום=, הב"ד =הבית דין= צריכין לחקור היטב, ולאיים את שמעון שלא ישקר באמונתו לשום אותה ביותר משוויה, וידינו דין אמת לאמתו. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הביאה בב"י ס' ע"ב מחודש י"ב+/
<h2>סימן פט</h2>
לסרקוסטה, שאלת: ראובן הלו*ה לעכו"ם מנה, ועש*ה לו שדהו אפותיקי, ומכרו לשמעון, ותבע ראובן לשמעון, ונתפשר עמו, ונתן לו משכון על מעותיו, וקבל מידו שטר החוב. ועכשיו, תבע שמעון המשכון מראובן, ואמר שיתן לו הקרן אחר שישבע שלא נפרע, כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים, ושישבע לו כמה הלוה לעכו"ם, לפי שאינו רשאי לגבות ממנו הרבית, לפי שהוא בא מיד ישראל ליד ישראל. ועוד: שאין לו לעכו"ם נכסים אחרים, ומשלו הוא גובה. הדין עם מי?
תשובה: הדין עם ראובן, שהרי הרבית לא נתרב*ה על שמעון, אלא על העכו"ם, ומה שנתרבה על העכו"ם, הוא פורע; ולא כל מעות רבית הבאות מיד ישראל ליד ישראל, אסור, אלא כשנתרבה על ישראל. ותניא בתוס*פתא: עכו"ם שלוה מעות מישראל, וישראל שלוה מעות מעכו"ם ברבית, ישראל נעשה לו ערב, ואינו חושש. ומ"מ =ומכל מקום=, אם רצה שמעון שישבע ראובן שלא נפרע מן העכו"ם, ישבע, כדין הבא ליפרע מנכסים, משועבדים.
<h2>סימן צ</h2>
עוד אמרת: שראובן טוען: שאין לו להחזיר המשכון לשמעון, לפי שכך התנה עמו בפירוש בשעה שמסר לו משכונותיו, שאם לא יפרע לו המעות שיתבעם ממנו, שיהא רשאי למכור המשכון, או ללוות עליו ברבית, ולוה עליו ברבית, ועלה עם הרבית כדי שוויו, ואחר כך מכרו, ונפרע מן הכל. ושמעון כופר בו. הדין עם מי?
תשובה: אם לוה עליו מן העכו"ם, הדין עם ראובן, שאם התנה עמו כן, כמו שטען ראובן, מסתמא שליחא שויה, שלא אמר ללוות ראובן לעצמו, ואחר כך יגבה כשיעור הרבית ממנו, דסתמא דמילתא אין מתנין באיסור, דכל שאפשר בהיתר, לא שביק היתירא ועביד איסורא. ואם אין שמעון מודה לו בתנאי זה, ישבע ראובן שבועת היסת, כדין כופר בכל, ונפטר. ואם נפרע כבר מן המשכון, כדבריו, אין לו לישבע אותה שבועה שאמרנו, שהיא שבועה הבא ליפרע מנכסים משועבדים, משום דהבא ליפרע מנכסים משועבדים אמרו, אבל לא לאחר שהאמינו ופרעו; אבל מכל מקום, אם בא להשביעו עכשיו שבועת הבא ליפרע מנכסים משועבדים, שבועת היסת על טענתו, ואת שטוען על אותו תנאי, יכול הוא לגלגל עליו מה שירצה, ואפילו שמא, כמו שאמרו בפ"ק דקדושין. ומ"מ =ומכל מקום=, אם לוה ברבית עליו מישראל, כמו שבא בשאלתך, דבר ברור הוא זה שהוא אסור, ולא על דבר זה עשאו שליח, ואין בזה שום צד היתר.
<h2>סימן צא</h2>
עוד אמרת: שטען שמעון, שיש לראובן לעשות לו שטר התקבלתי, או שיודה לו בערכאות העכו"ם שנפרע ממנו, כדי שיוכל הוא לחזור ולטרוף מן העכו"ם כמה שפרע לו. ועוד טוען, שכך התנה עמו בשעה שמסר לו אלו המשכון, ועד אחד מעידו בכך. ושמעון כופר בו, ומסרב מלעשות כן; ועוד טוענו שמעון, שאפילו לא התנה עמו, חייב הוא לעשות כן, משום מדת סדום, וזה נהנה וזה לא חסר. הדין עם מי?
תשובה: אם ראובן חושש שמא יגיענו שום הפסד בדבר זה, אין כאן משום מדת סדום. ושורת הדין, איני רואה במי שבא ליפרע מנכסים משועבדין, שיהא חייב לעשות שטר הרשאה, ולא שטר הודאה; אלא, שאם בא לגבות בב"ד =בבית דין=, ב"ד =בית דין= כותבין לו ללוקח שכן וכן פרע לבעל חוב, בכח ב"ד =בית דין= על שטר פלוני שהוציא עליו, אבל בלאו הכי, איני רואה שיהא בעל חוב מחוייב לכתוב לו הודאה והרשאה. ואם העד מעיד שעל מנת כן מסר לו משכונו, חייב לעשות כדברי העד, או יחזיר לו משכונו, או ישבע בנקיטת חפץ שלא על תנאי כן קבלו, כדין שבוע*ה הבאה על ידי עד אחד. עוד אמרת: שטוען שמעון, שהשטר היה פסול, לפי שהרחיק הסופר חתם ידו יותר משטה אחת מן הכתב. גם בזה הדין עם ראובן; חדא: שכבר האמינו ופרעו; ועוד: שהבא מחמת עכו"ם, הרי הוא כעכו"ם, ואלו בא ראובן לגבות את חובו מן העכו"ם מאותו קרקע שקנה ממנו שמעון, היה גובה באותו שטר, ושכן נהגו, אף הוא גובה מאותו קרקע משמעון, הבא מחמת עכו"ם.
<h2>סימן צב</h2>
לבלנסייה, לברורים: עמדתי על שטר המתנה והחיוב, שעשה ר' אלעזר לר' אדניה, ועמדתי על הטענות שטען המורשה של ר' אדניה לר' אלעזר, והתשובות שהשיב ר' אלעזר, ומה שטען שאותו שטר מתנה, והחיוב מזויף ואינו מודה בו, וטען: שעדיו פסולין מחמת אותן הטענות שטען, וראיתי שכל הטענות והתשובות הארוכות, כולן סובבות על נקודה אחת: שזה טוען: שהשטר כשר, וזה משיב: שהשטר פסול לפי שעדיו פסולין. עוד ראיתי: שהמורשה הטוען, והתובע, הוא אחד מעידי השטר. לפיכך אני אומר, שאלו יש למורשה שום הנאה באותה הרשאה, אי אפשר לו לתבוע ולגבות כלום באותו שטר שחתום בו כעד, לפי שהוא נוגע בעדותו, ובעדותו בא להוציא ממון שיש לו בו הנאה וחלק. ואפילו אין לו בו שום חלק, רואה אני שהדבר מכוער, ודמדומי פסול יש בשטר, שהיאך יעיד זה ויתבע בעדותו, אין זה נכון; וצריך חקירת ב"ד כדי לדון דין אמת לאמתו. גם לעיקר הדין אני אומר, שצריכין אתם לדעת ולחקור דברי הנתבע אם אמת כדבריו, שאם אותו עד חשיד בזה שטען זה, בודאי אינו כשר לעדות, והשטר פסול, ואם לאו, השטר כשר; כי כל שאר הטענות שבאו במה שכתבתם אלי, איני רואה בהן עיקר, והכל תלוי במה שאמרתי. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ס' קכ"ג סעיף י"ב+/
<h2>סימן צג</h2>
לפרפייאן, שאלת: מי שנחיי*ב /שמא צ"ל: שנתחייב/ לחברו בב"ד שבועת התורה, והתובע אומר שאין לב"ד לקבל שבועתו, שחשוד הוא על השבועה, ואמרו לו ב"ד: שיביא עדים על כך, וקבעו לו זמן, ומצא עדים שיודעים כן, ואינם רוצים להעיד לו בפני ב"ד, אלא אם כן יחרימו בבית הכנסת כל מי שיודע עדות שהוא חשוד שיבא ויעיד. הודיעני, אם יש על ב"ד לעשות כן, אם לאו?
תשובה: החשוד על השבועה, שכנגדו נשבע ונוטל, ועדים אלו, שאינם רוצים להעיד לו, גורמין איסור, שמסרו ב"ד שבועה לחשוד, ומפסידין ממונו של זה בכבישת עדותן, ואם אינן מעידין לו, חייבין בדיני שמים. ואם אינן רוצין, יכול הוא התובע להשבי*ע בבית הכנסת כל מי שיודע עדות בכך, שיבא ויעידנו, שאע"פ שהם אינן עידי התביעה, מכל מקום ממונו של זה תלוי בעדותן שאלו העידו לו בכך, היה הוא נשבע ונוטל. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בד"ל תקל"ח: +הובא*ה בקיצור בב"י ס' פ"ח מחודש ק' וסי' צ"ב מחוד*ש ה'. (א"א) עיין בדברי מרן מוהריק"א ז"ל ס' צ"ב, שכתב שהרשב"א חולק על הרא"ש. ובבדק הבית חילק כמו שפסק בש"ע סעיף ו', וכ"כ מוהראנ"ח ח"ב ס' ח"י והרב בני אהרון ס' ג"ן. אך הרב פ"מ ז"ל ח"ב ס' ס"א רצה לחלק יותר, דאם התובע יודע בודאי שהוא חשוד, אף אם לא ידע בודאי שיש עדים על כך, ראוי לחוש לדבריו ולהחרים על כל מי שיודע, והכריח כן מתשוב*ת הרשב"א שהביא מרן בס' כ"ח. ותמהני שהרי באגודה ס"פ הבא על יבמתו, והביאה מרן בחא"ה =בחלק אבן העזר= ס' קנ"ד, כתב באשה שטוענ*ת על בעלה שהוא רועה זונות, והוא כופר, שאם תביא עדים יוציא ויתן כתובה; ודוקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו מעצמם אבל לא להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע הפיסול, ע"כ =עד כאן=. הרי דאפי*לו שהיא יודעת שהוא רועה זונות, אין להחרים על כל מי שיודע, ובודאי שהרא"ש לא יחלוק ע"ד ס' אגודה. ומתשובת הרשב"א האחרת אין ראיה שכבר ישב אותה מוהראנ"ח ס' קכ"ז, ועיין להרב משנה למלך ז"ל פ"ב =פרק ב'= דטוען. (א"א) הובאה בקיצור בב"י סימן צ"ב מחודש ה', ובחי"ד =ובחלק יורה דעה= סימן רכ"ח; ועיין אדרת אליהו סי' ב'+/.
<h2>סימן צד</h2>
עוד שאלת: אם אותן עדים מעידין שהוא חשוד, מפני שחייב להם מנה בשטר ובשבועה לזמן קצוב, ועבר על שבועתו, והוציאו השטר בב"ד: והלה טוען שהם האריכו אותו על שבועתו, ולפי*כך אינן נאמנין, דנוגעין בעדותן הן. הודיעני, אם נדון אותו בחשוד /צ"ל כחשוד/ על פיהם, אם לאו?
תשובה: אין אלו נוגעים בעדותן, דמה הנאה יש להם בעדות זו, והרי שטר השבועה בידם, והזמן עבר; ואפי*לו יטעון הוא, שהם האריכוהו, אינו נאמן לגבי פריעת הממון, אלא או יפרע, או יביא ראיה שהם האריכוהו, כמו שטוען; ואם לפסלו לעדות, מה הנאה יש להם בפסולו, והילכך איני רואה כאן נגיעת עדות לאלו. אבל מ"מ, לעיקר פסולו של זה, על שלא קיים שבועתו לפרוע בזמנו, חלוקת גדולי המורים ז"ל היא, אם הוא חשוד על השבועה על זה, ושכנגדו נשבע ונוטל, אם לאו. לפי שיש מגדולי החכמים ז"ל אומרי*ם, שאינו נעשה חשוד אלא כשנשבע לשקר בשעה שנשבע, כגון: שאכל ונשבע שלא אכל, או שלא אכל ונשבע שאכל, אי נמי: בשבועת העדות, ושבועת הפקדון, ושבועת שוא, כמו ששנינו במשנת כל הנשבעין שבתורה: החשוד על השבועה, כיצד: אחת שבועת העדות, ואחת שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שיא /שמא צ"ל: שוא/, אבל שנשבע שיאכל או שיפרע, ועבר ולא אכל ולא פרע, אינו חשוד בכך, שבשעת השבועה לא נשבע לשקר, שבדעתו היה לקיים שבועתו, אלא שעכשיו אנסו לבו, ולא קיים מה שנשבע. וכדגרסינן התם: וליתני נמי שבועת ביטוי; ופרי*ק: כי קתני: שבוע*ה, דכי קאי משתב*ע בשיקר*א, קא משתבע, אבל שבועת ביטוי, דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע, לא קתני; וכן דעת ר"ח ז"ל. ויש מן הגדולים שחולקים על דבר זה, ואין מחלקין בין זה לזה, וכן דעת הרב ר"ת ז"ל. ודבר זה תלוי בפי /שמא צ"ל: בפי'/ אותה שמועה, שבריש פרק כל הנשבעין, ואין בידינו מכרעת כאחד מהן, אלא שפשטה של שמועה, כדעת ר"ח אזלא טפי. ועוד: דכל שיש ספק בדבר, אין פוסלין בני אדם מן הספק, וכן לא יוציא ממון מחזקתו מן הספק; דלפי ר"ת ז"ל, נדון אותו בחשוד על השבועה, ושכנגדו נשבע ונוטל, אבל אם יעמוד ב"ד וידון כדברי ר"ת ז"ל, אין בו כח למחות בידו. אבל יש עדיין לדקדק על דין זה, כל שהתובע טוען: ברי שהוא חשוד, אם מצא עדים, אם הפסיד תביעתו, אם לאו; לפי שיש לומר, דכיון שהוא טוען שהנתבע חשוד, אם כן לפי דבריו אי אפשר לב"ד למסור לו שבועה, שאין מוסרין שבועה לחשוד, וגם התובע אינו נוטל בשבועה, כדין חשוד על השבועה, שנשבע שכנגדו ונוטל, כי זה אפשר שאינו חשוד, ואיך יטול שכנגדו בשבועה, ונמצא, שהתובע הפסיד ממונו עד שיביא ראיה על חשודו של נתבע. ודוקא בשהתובע אומר שהוא חשוד להשבע לשקר, אבל לא באומר שהוא חשוד לגזול ולגנוב, דשמא לא גזל זה ולא גנב, ממי שגזל או שגנב, אלא משום דספק מלוה ישנה יש לו עליו, ולא פרשי אינשי מספק ממונא, אבל מספק שבועה, פרשי; וכמו שאמר אביי בריש פ"ק דבבא מציעא. ואני רואה קצת מחכמי ישראל נ"ע, שיראה מדבריהם שאין נמנעין מלהשביעו, מחמת שחשדו בעל דינו על שבועתו, ואפילו טוען נשבע לו לשקר; ונראה שדעתם לומר, שאין פוסלין אותה לחצאין, שיהא פסול לגבי תובע זה, ויהא כשר לעלמא, שאין פוסלין אותו לעלמא על פי זה, שאינו אלא עד אחד, וקרוב הדבר אל הדעת; וכן בהשעיד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בשהעיד/ עליו עד אחד, אין אומרי*ם: שיהא פסול לגבי עד זה לעולם, וכשר אצל אחרים, וכן יראה מדברי הראב"ד ז"ל, וממקצת דברי חכמי פרבונציה /שמא צ"ל: פרובנציה/ ז"ל בפרק הכותב; בשמיעה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ובשמיעה/, דאי פקח אידך, מייתי לה לידי שבועה דאורייתא. והרב בעל העיטור ז"ל כתב, שהרב אלפסי ז"ל כתב בתשובה, שהנשבע שבועת היסת, ואחר כך בא עד אחד, משביעין אותו על פי העד שבועת התורה, שכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה.
<h2>סימן צה</h2>
פרפיאן, שאלת: ראובן משכן חפץ לרחל במנה, ולזמן בא ראובן לפדותו, וכפרה רחל במשכון, וחייבוה ב"ד לישבע, וכללה בשבועתה שלא בא ברשותה, ולא ברשות שום אדם מחמתה, ובשעת השבועה החרימה כל מי שגורם לה לעשות שבועה בחנם. לזמן, תבע ראובן ליוסף, בנה של רחל, אותו חפץ, מפני שבא יוסף קודם לכן לפני ב"ד, ובקש מהם שיכריחו את ראובן שיפרע לו אותו מנה, מחמת אותו חפץ שיש בידו משכון מראובן, ועל פי ב"ד נמכר, וקבל הוא המעות. טען יוסף: לאו בעל דברים דידי את שכבר נשבעה לך אמי; ועוד: שהחרימה כל מי שגורם לה לעשות שבועה חנם, אם כן ברי היה לך שמשכנת החפץ לה, ודין ודברים אין לך עלי. טען ראובן: אמת שמשכנתי החפץ לאמך, ומפני שנשבעה איני יכול לתבוע לה שום דבר, אבל יש לי עדים שבאת לפני ב"ד, וראו החפץ בידך, ואמרת: שהיה ממושכן בידך ממני, החזירהו לי ואפרע מעותיך. הדין עם מי?
תשובה: לא ירדתי לסוף טענות ראובן, ולא לדברי שאלה זו, ודברי השאלה בעיני כדברי הספר החתום. על יוסף, מחמת מה שהעידו עדים אלו, והוא מודה בעדותן, מהו תובע מיוסף זה; והלא העדים מעידין שעמדו יוסף וראובן בפני ב"ד על אותו חפץ, ושמכרוהו ב"ד מחמת חובו של יוסף, ונתנו המעות ליוסף; וא"כ =ואם כן= לפי עדותן של עדים אלו, כבר הודה ראובן בב"ד שהיה החפץ ההוא, שראו עדים אלו, ממושכן ביד יוסף, עד שנמכר בב"ד, ופרעו ליוסף את חובו מדמי החפץ, ומעתה מהו תובע מיוסף זה? ואם הוא מכחיש דברי העדים, וטוען כי לא בא בב"ד, כל שכן שאינו יכול לתבוע ממנו כלום, שהרי אינו תובעו ברי, אלא מתוך דברי עדים אלו, שהן מוכחשין לפי דבריו. ועד שיתבררו לי דברי שניהם, ועדותן של עדים, ואם יודעים בבירור שאותו החפץ שראו הם בידו של יוסף, הוא אותו בעצמו שתבע מרחל, אם לאו, אינני יכול להשיב לכם על דין זה.
<h2>סימן צו</h2>
לטלוטולה, שאלתם: ראובן שדרך /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שדך/ בתו לשמעון, ופסק לו סך ממון בנדונית בתו, ואחר מכאן שלח לו בגדים ועורות שפנים ופרד אחד; ולקצת ימים נתגלגל הדבר ונתבטלו השידוכין, והשיא ראובן את בתו לאחר, ותבע משמעון להחזיר לו מה ששלח, שהוא לא שלח לו אלא בפרעון מה שפסק לו, והשליח מעיד כן; ושמעון טוען, שלא שלח בפרעון אלא במתנה. ושאלתם: אם נאמן שמעון בשבועה, מיגו דאי בעי אמר: לא היו דברים מעולם, אם לאו; ואם תימצי לומר: שהוא נאמן שלא קבלם בפרעון, אם חייב לו להחזירם, כסבלונות החוזרין מן האשה לאיש; או נאמר: שלא נאמרו דברים הללו, אלא בסבלונות ששולח האיש לבית חמיו, אבל סבלונות שנשתלח לו לבית החתן, לא; ואם יש הפרש בין חזר בו החתן לחזרה בה האשה, או אביה?
תשובה: טענת מיגו שאמרתם, לא שייכא כאן, כמו שבא בכתבכם, דאפילו לא קבלתם בפרעון, מכל מקום סבלונות הם. ואין הפרש בין סבלונות ששלח החתן לבית חמיו, ובין סבלונות ששלחה הכלה או אביה לבית החתן, והכל טעם אחד ודין אחד יש להם, שלא עשו דבר זה כהלכת*א בלא טעמא, אלא בטעמא תליא מילתא, דירדו חז"ל לסוף דעתן של בריות, שהמשלח לבית חמיו, לא על דעת ליתן לחלוטין ולטיבועין הוא שולח, אלא משו*ם אחתוני, ועל דעת שישובו לו מבית חמיו עם אשתו, שעל דעת לכונסה שלח. ואפילו אכל בבית חמיו שוה דינר או יותר, לא מחל אלא על הסבלנות /שמא צ"ל: סבלונות/ מועטין, שעשויין לכלו*ת, דהיינו: מידי דמיכל ומשתה, וכלים קטנים, פוכא וסבתכא, אבל כל מה שאינו עשוי ליבלות, כגון: בגדים, ותכשיטין חשובים, אפילו אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין. דסיפא דמתניתין דקתני: שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה, פי*רוש דרישא הוא, דקתני: אכל שם סעודת חתן, כלומר, מה ששנינו ברישא: אכל שם סעודת חתן, אין אלו נגבין, היינו: סבלונות מועטין, כלומר, דברים של מאכל ושל משתה, ודברים קטנים העשויין ליבלות בבית חמיו כפוכא וסבתכא, שהדעת ניתנת שעל אלו מחל כל שאכל סעודת חתן בבית חמיו בשוה דינר; אבל כל השאר, כגון: בגדים, ותכשיטין, וכלי כסף וזהב, הכל חוזר, ואפילו אכל שם סעודת חתן, לפי שלא שלח אלא על דעת נישואין; והילכך, הוא הדין והוא הטעם כששלח חמיו לבית החתן, שלא שלח אלא על דעת שתנשא לו בתו; ואפילו נתארסה לו, לא מחל עד שתכנס בתו אצלו, ואע"פ שנתקרבה דעתם באירוסין. וכענין ששנינו בפרק אעפ"י: נתאלמנה או נתגרשה, בין מן האירוסין, בין מן הנשואין, גובה את הכל; ור' אלעזר בן עזריה אומר: מן הנשואין, גובה את הכל, מן האירוסין: בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה; ואמרי*נן טעמא דרבנן משום אקרובי דעתא הוא, והא אקרבא לה דעתא. ולית הלכתא כת"ק =כתנא קמא=, אלא כר' אלעזר בן עזריה, דאית ליה, דלא כתב לה, אלא על מנת לכנסה בנשואין. ואעפ"י שחלקו בפרק נערה שנתפתתה, בין דידיה לדידה, ובין דידה לדידיה, גמ', נשאת יתר עליו הבעל, דאיפליגו בברייתא ר' נתן ורבנן, בכותב לה: כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה, ומתה, דרבנן אמרי*ה: לא זכה הבעל בדברים הללו, ומשום ר' נתן אמרו: זכה הבעל. ואתיון לאוקומי פלוגתייהו בפלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן, ודחינן: לא, דכולי עלמא אית להו דר' אלעזר בן עזריה, מאן דאמר: לא זכה, כר' אלעזר בן עזריה. ומאן דאמר: זכה, ע"כ =עד כאן= לא קאמר ר' אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה, אבל מדידה לדידיה, אפילו ר' אלעזר בן עזריה, מודה, דמשום אחתוני הוא, והא איחתנו להו. ופירש"י ז"ל, לההיא: בשמתה מן האירוסין; והא דקאמר: דאיחתנו להו, היינו, דרוצה ליתן כמה ויקרא חתנו, אפילו הכי לא קיימא לן כר' נתן, אלא כתנא קמא דידיה, דלעולם לא זכה עד שתכנס אצלו לחופה. ותנן בפרק מציאת האשה: הפוסק מעות לחתנו, ומתחתנו, אמרו חכמים ז"ל: יכול לומר לו: לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך אי אפשי ליתן. ומקשי*נן בירו*שלמי: ולאו דברים הנקנין באמירה הן? ומשני: פוסק ע"מ =על מנת= לכנוס, כלומר, כל הפוס*ק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס. ומתני*תין דהשולח סבלונות, נמי בשנתארסה היא; והא דתנו לה בשולח סבלונות לבית חמיו, ולא תנו נמי כששלח אבי הכלה לבית החתן, אורחא דמילתא נקט, דאורחיה דחתן לשלוח לבית חמיו לכלתו, ולא לשלוח הכלה לבית החתן, ולפיכך תנו לה בכל דוכתא: בשולח לבית חמיו, כי הא, וההיא דתניא בפ*רק השוכר את האומנין: הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו. וכן בדין, שהסבלונות הם הנקראין מוהר, וכדאמרי*נן: מוהר הדרי; והמוהר הוא קיום שהאיש מקיים לו את האשה, דכתיב: מהר ימהרנה לו לאשה; ולעולם במה שנותן החתן, נקרא: מוהר; הרבו עלי מאד מהר; כמהר הבתולות; אבל הוא הדין והוא הטעם, לענין חזרה, במה ששולח אבי הכלה לבית החתן.
ולענין מה ששאלתם: אם יש הפרש בין חזר בו, לחזרה בה, הא בהדי*א אסיקנא התם: יתיב רבין קמיה דרב פפא, ויתיב וקאמר: בין שמתה היא, בין שמת הוא, ואפי*לו הדר בה הוא, סבלונות הדרי, מאכל ומשתה לא הדר; הדרה בה איהי: אפי*לו כישא דירקא הדר. אלמא, לענין סבלונות ותכשיטין שאין עשויין ליבלות, כמאכל ומשתה ופוכא וסבתכא, הכל חוזר: בין שחזר זה, או שחזר זה, ואפי*לו אכל סעודת חתן בבית חמיו; והילכך, הכא נמי, בין שחזר בו החתן, בין שחזר בו אבי הכלה, הכל חוזר. ומיהו, מסתברא דמה שבלה כבגדים, ועורות השפנים, אפי' חזר בו הוא, שמין לו פחות שליש, וכדאמרי*נן התם: הדרה בה איהו, הדר אפי*לו כישא דירקא; אמר רב הונא בריה דרב יהושע; ושמין לו דמי בשר בזול, ופירשו המפרשים: דמי בשר בזול: פחות שליש, משלשה דינרים, נותן שנים; וחזר בו דהכא, כחזרה בה איהי דהתם, דכאן וכאן מי שהוטל עלין לשלם, הוא שחוזר בו, ואפי*לו הכי, שמין לו דמי בשר בזול. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י חא"ה =חלק אבן העזר= סימן ן בקיצור+/
<h2>סימן צז</h2>
ירונדה, ומה ששאלת, במי ששכר את חברו לזמן ידוע, לישא וליתן בנכסיו, ומסר בידו שטרי חובות, והתנה: שכל מציאה וריוח שימצא בהם, שיהא של משכיר זה; והיו בהן שטרות פרועין, ונתפשר עם בעלי החוב מאותן שטרות הפרעון, וקבל מהן מה שקבל, אם מה שקבל מהן, הוי לבעל השטרות, או לשכיר הזה, מפני שאין לבעל השטרות בהן, אלא הנייר בלבד, וכשהחזירן לבעלי החוב, אינן אלא כשורף לו נייר בעלמא; ואמרת: שלזה דעתך נוטה. יפה אמרת, וכן השיב רבנו יצחק ב"ר אברהם ז"ל בתשובה, במי שקרע שטרות פרועין לחברו, ותשובתו באה לידי מכתיבת ידו, ואמר: שאין זה אלא כמי שהיתה מציאה בפניו, ובא חברו ומנעו מליטול אותה, שאין זה נדון בדינא דגרמי; והא נמי דכותה היא, וגריעה מינה, ואפי*לו גרמא בנזקין, דאסור לכתחילה, ליכא. ואלא מיהו, בזו שנתן לו העכו"ם מחמת בעל השטרות, ובשמו, אפשר דהוי כמגביה מציאה לחברו, ועדיף מינה, וכאלו שכרו ללקט מציאות, שהוא לבעל הבית, וכל שכן זה, ששכרו והתנה עמו בפירוש, שכל מציאה וריוח שיהא באותו עסק, יהיה שלו, כמו שבא בשאלתך; אלא א"כ =אם כן=, חזר בו, כפועל שיכול לחזור אפי*לו בחצי היום, ואם לא חזר בו, מציאתו לבעל הבית. ועדיף ממגביה מציאה לחברו, דיכול לומר: אני זכיתי בה תחילה, שזה שהוא שכיר, אינו נאמן לומר: חזרתי בי וזכיתי בה תחילה. וכדאמרי*נן בפ' הגוזל בתרא, גמ' שטף נהר חמורו: שיירה שהיתה מהלכת במדבר, ועמד גייס וטרפה, ועמד אחד מהם והציל, כל מה שהציל, הציל לאמצע, ואם אמר: כל מה שאני מציל, אציל לעצמי, הציל לעצמו. ואוקמא רבא: בפועלין, וכדרב יהודה אמר רב, דאמר: פועל יכול לחזור בו, ואפי*לו בחצי היום; אמר, מהדר הדר ביה, לא אמר, לא מיהדר. ולפיכך, אם כשנטל זה מן העכו"ם, חזר בו, ויש לו עדים, הרי הוא לעצמו, ואם לאו, מסתברא שהוא לבעל השטר, הואיל והוא שכרו; ע"כ =עד כאן=. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) עיין בח"א ס' אלף י"ד שהובאה בקיצור+/.
<h2>סימן צח</h2>
לסרקוסטה, שאלת: רחל זקנתו של ראובן, יש לה שטר משכונה ממאה וחמשים דינרים על בתי יהוד*ה, ונפטרה רחל, ותבע שמעון את ראובן, ואמר לו: שטר משכונה שיוצא על שם רחל זקנתך, מק"נ =ממאה וחמישים= דינרים על בתי יהודה, יש לי בהן חמישים דינרים, שאותה משכונה משותפת ביני ובין רחל זקנתך, עשה לי שטר שטר /המלה: שטר מיותרת, וכן משמע מדפוס ליוורנו תקל"ח/ הקנאה באותו שטר מחמשים דינרים שיש לי בו, כדי שאוכל לתבוע את יהודה. השיב ראובן: באמת שאותו שטר משכונה בידי, ויש לך חמשים דינרים בו, אלא שאני תופשו מחמת שיעקב אבי מכר לך ספרים, בתנאי שכל זמן שיחזיר לך דמי המכירה, שתחזיר לו הספרים; הא לך מעות המכירה, ותן לי הספרים, שאני יודע, שכן היה התנאי. השיב שמעון: לא היה תנאי במכירה מעולם; והוציא שטר המכירה בעדים, ולא היה בו שום תנאי. אמר ראובן: אעפ"י שאינו בשטר, אני יודע שכן היה. אמר שמעון: ואיך אתה יודע? ולא רצה ראובן לברר איך הוא יודע, אלא שאמר: בחיי אבי ידעתי שכן היה. חזר עוד ראובן וטען: אין השטר עכשיו ברשותי, ואפי*לו יחזיר השטר ברשותי, איני חייב אלא מחלקו, לפי ששלשת אחי גם כן יורשים, ויש להם חלקם באותו שטר המשכונה.
תשובה: מה שטען ראובן, כי יש ביד שמעון ספרים שחייב להחזירם לו מחמת אותו תנאי שאמ*ר הדין הי*ה עמו, שהרי יכול לומר: יש לי בידך כסות או כלים, כנגד מה שאתה תובע ממני; אלא שהוא צריך לומר: היאך הוא יודע, שמא ספרו לו ואינו אמת. ולפיכך, אין ב"ד מקבלין לעולם שום טענה, לא מתובע ולא מנתבע, אלא בשבררו טענותיהם, ואומרין לו: כיצד הוא חייב לך; או: כיצד אין אתה חייב לו; דלא כולי עלמא דינא גמירי, וסבורין שחברם חייב, ואינו חייב מדין, או שהם פטורין, ואינו כן, ולפיכך חייב ראובן לומר בפירוש היאך הוא יודע. ומכלל דבריו, שאמר: בחיי אבי ידעתי, נראה שאינו יודע כן בבירו*ר וכגון שהי*ה הו*א בשע*ת המכירה, ושמע בתנאי, חזק*ה לא הי*ה מעלים ולא בורח מלגלות ידיעתו כיצד. ואלו עדיין השט*ר בידו, אינו חייב לעשות שטר הקנאה לשמעון מן החמשים דינרים, שאין הדין מחייבו בכך לעשות שטר הקנאה, ולא שטר הודאה, וכדאמרי*נן: הודאה בפני שנים, וצריך לומר: כתיבו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כתובו/. אלא שב"ד יכולין לכתוב, שראובן הודה לשמעון בפניהם שיש בידו שטר כן וכן, שיש לשמעון בו כן וכן, והוא שקבלם לב"ד; כלומר, דכנפינהו איהו, הא מיכנפי ויתבי אין כותבין, עד שיאמר להם: כתובו, וכדאית /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכדאיתא/ בסנהדרין פרק זה בורר. אבל הטענ*ה שטען, שאינו חייב אלא בחלקו המגיעו באותן חמשים דינרים, כדין טוען, שהודאתו אינה מחייבת את אחיו, והוא ואם אמרו האחרים: אין אנו יודעין, הדין עמהם, גם הוא אינו חייב להשלים חלק אחיו, אלא להחזיר המותר שהגיע לחלקו מאותן חמשים דינרים, וזה פשוט; ובהדיא שנינו בפר*ק יש נוחלין: זה אחי, אינו נאמן, ונטל עמו בחלקו, ואוקימנא בגמ*רא: דאחיו אומר: אין אנו יודעין. ומה שטען, שהשטר אינו עכשיו ברשותי, כיון שהודה שהיה בידו, צריך הוא לברר היכן הוא, ומה נעשה תאותו שטר, ולפי טענתו דנין הדיינין. ואיני רוצה לכתוב כאן במה יתחייב ובמה יפטר, שמא מתוך מה שאכתוב, ילמדו לשקר. ואם השטר ישנו ברשותו, חייב הוא להוציאו בב"ד כל שירצה שמעון לתבוע את יהודה הממשכן, ואם רצה שמעון להחרים חרם סתם, כל מי שיש בידו שום שטר שיש לו בו זכות, שיוציאנו, רשאי. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בב"י ח"מ ס' ס"א מחודש ד+/
<h2>סימן צט</h2>
לארדה, שאלת: השוכר את הקטן, ומעכב שכירותו, אם מוציאין ממנו בדיינין, שהרי אין בגוזל את מציאותו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מציאתו/, אלא משום דרכי שלום.
תשובה: דברים ברורי*ם הם, שמוציאין מידו בב"ד, שלא אמרו במציא*ה, אלא מפני שאין לו יד לזכו*ת במה שאינו שלו, ואין דעת אחר*ת מקנה לו, אבל בדעת אחרת מקנה, יש לו יד, כדאיתא בפרק החובל. וכן אינו בדיני השומרין, לפי שאיש כתוב בפרשה, אבל במה שהוא שלו, בין שהיה שלו, בין שהרויח משל אחרים בשכירותו, הרי הוא שלו גמור. וקטן שנשכר אצל אחרים, ונתנו לו שכרו, ובא אחד וגזלו ממנו, התעלה על דעתך שאין בו אלא משום דרכי שלום, כמציאתו? ובשכיר, לא תלין פעולת שכיר אתך, כתיב, דמיניה דרשי*נן: כל שפעולתו אתך, כדאיתא בפרק המקבל. ועוד: מאחיך, כתיב, וקטן מאחיך הוא; ועוד שהפעוטות, מקחן מקח, וממכרן ממכר במטלטלין, וכך /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכן/ מתנתו מתנה, כדאיתא בגיטין פרק הניזיקין /שמא צ"ל: הניזקין/; וכן שוכר ונשכר, וכל שכן דמה שהרויח בעמל כתפיו, למה יפסיד? לא יתכן! /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנותקל"ח: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ ס' ע"ר+/
<h2>סימן ק</h2>
לארדה, שאלת: דינה שסמוכה על שלחן ראובן, והוא /בדפוס ליוורנותקל"ח: והיא/ פנויה, וחלתה, ולקח לה ראובן סמנין מן הבשם לרפואתה, ואחר כך השיאה ראובן זה לשמעון, והלך הבשם ותבע מראובן, והודה לו ראובן, ופרעו. ואחר כך, תבע ראובן משמעון ואשתו דינה הנזכרת, לפרוע לו דמי הסמנין שלקח לצרכה והאכילה בחליה. ודינה טוענת: סמוכה על שולחנך הייתי, והיית מוצי*א עלי משלי, לפי שמקצת נכסי הוו בידך, ומכל מה שהוצאת, נפרעת, בין מן הסמנים, בין מדברים אחרים, ואיני חייבת לך כלום; ועוד: שעד שלא נשאתי היה לך להפרע, אם היה אמת שהייתי חייבת לך כלום. הדין עם מי?
תשובה: הדין עם דינה ושמעון בעלה, שאפילו קנה ראובן אלו הסמנין לצורך דינה ובמצותה, מכל מקום הויא לה מלוה על פה, ואינה גובה מבעלה, ואפילו היא מודה בדבר, או שיש עדים שהיא חייבת לו, משום דבעל לוקח הוי, ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות. וכדאמרי*נן בשילהי פרק יש נוחלין: שלח לי*ה אבות /צ"ל: אבוה/ בר גניבא לרבא: ילמדנו רבינו: לותה ואכלה, ועמדה ונשאת, בעל, לוקח הוי, או יורש הוי; לוקח הוי, ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, או דילמא: יורש הוי, ומלוה על פה גובה מן היורשים. ואסיקנא: דלוקח הוה, ולוה איהו הוא דאפסיד אנפשיה, דלא איבעי ליה לאוזופיה בלא שטרא; וכן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכל/ שכן כאן, דאפילו ביורש כי האי גונא, אינו גובה, משום דאפשר שכבר פרע לו. ודינה נמי, אפילו מודה, אינה חייבת עכשו /בדפוס ליורנו תקל"ח: עכשיו/, משום דאין להו, כדאמרי*נן בבבא קמא: העבד, והא*שה, פגיעתן רעה: הן שחבלו באחרים, פטורין, ואחרים שחבל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שחבלו/ בהן, חייבין. ועוד: שדינה טוענת, שהיתה מתפרנסת משלה תחת ידו, שנכסיה מופקדין בידו, ומהן היה מפרנסה.
<h2>סימן קא</h2>
שאלת: ראובן נתן לשמעון עשרים דינרי*ם בשביל העכו"ם, ומת העכו"ם; וחזר ראובן, ותבע משמעון, שיחזיר לו אותן עשרים דינרים, לפי שהעכו"ם לא הכניס לו בחשבון. אמר לו שמעון: אתה הפסדת על עצמך, ואין לך עלי כלום. ועמדו בדין, וחייבו הב"ד שבועת היסת.
תשובה: הדין עם שמעון, ואינו חייב, לא ממון ולא שבועה, ואינו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ואיני/ מוצא בזה שום עסק שבועת היסת, אלא פטור מהכל.
<h2>סימן קב</h2>
עוד אמרת, שראובן הפחיד את שמעון בעדים, שאם לא יחזיר לו הממון, ילשין אותו, וימסור אותו למלך; ונכנס אחר, ועשה פשרה ביניהם בקנין ובטול מודעא, ולאחר זמן חזר שמעון ותבע לראובן להחזיר לו אותו ממון שלקח ממנו, מפני שלא נתן אלא מחמת שהפחידו שילשינהו למלך, ואנוס היה; וראובן אומר: שאין לו עליו כלום, מפני שכבר מחל לו בקנין ובטול כל מודעא. הדין עם מי?
תשובה: הדין עם שמעון, שאנוס היה זה, מפני שהפחידו למסור אותו למלכות, וביד כל אדם למסור חברו ביד המלוה, ואם כן הוה ליה, כתליה /צ"ל: כתליוה/ ויהיב, ולא אמרו: תלו וזביך /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וזבין/, זביניה זביני, אלא משום דאגב זוזי, גמר ומקני, אבל, תלו ויהיב, אין מתנתו מתנה. והקנין, ובטול המודע*א, הכל היה מחמת אונסו, ואם מסר מודעא, אפי*לו לא ידעו עדים באנסו, הוא נאמן; וכדאמרינן בפרק חזקת: כל מודעא דלא כתיב בה: ידעינן ביה באונסיה, לאו מודעא היא, דבגיטא ומתנתא אע"ג דלא ידעינן באונסיה, הויא מודעא; כל שכן כאן, שהפחידו בפני עדים, וידעו באונסו. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בב"י ח"מ סי' ר"ה מחודש ח', ועיין הר"ב אנגי'ל ס' ל"ז, ותורת חיים ח"ב ובפרח מטה אהרון ח"א ס' י"ז ת"י+/
<h2>סימן קג</h2>
עוד שאלת: ראובן אמר לשמעון: אתה הזקת אותי, או: אתה לקחת ממוני, או: גרמת לי שיקח אותו המלך פלוני, או: כתבת בכתב ידך לפלוני, שיאמר לפלו*ני, שיקח אותו, ואתה הפסדתני כך וכך; ואין ביניהם עדים, ולא ראיה. אבל יש עדים שאמרו: שמענו מפי אומרים, שפלו*ני לקח ממונו של פלוני, ונתנו לפלוני, אבל אין לנו ידיעה בודאי, אלא כך שמענו. ולא עוד אלא, העיד פלוני, שאמר לו פלוני בפני עדים: אם לא תתן לי מה שאתה חייב לי, אני אמסור אותך. הדין עם מי?
תשובה: מתוך השאלה ניכר, ששמעון כופר בכל, ולפיכך, אם טען ראובן, ששמעון לקח משלו, או הזיקו בידי*ם הרי שמעון פטור מתשלומין, וחייב בשבועת היסת בלבד. ואותן שאמרו: שמענו שכן היה הענין, אין בדבריהם כלום. ומה שטען: אתה גרמת לי שיקח המלך ממוני, גרמא זו לא ידענו מה היא, ובאיזה ענין גרמו, ונראה שאין זה מוסר, אלא גרמא בעלמא, וגרמא בנזקין פטור לגמרי מבני אדם, ויש גרמות שהוא חייב בדיני שמים, ופטור מבני אדם, כדאיתא בפרק הכונס צאן לדיר. ומה שטען עוד ראובן, שהוא הפחידו למסור אותו ומותר להרגו, ויראה מדבריך, שראובן סבור לומר: דכיון שהוא היה יכול להרגו, כל שכן שיכול לתובעו ממון, אפילו לאחר זמן; אין בדבריו כלום, דבאותה שעה היה מותר להרגו משום רודף, כדאיתא בגמרא, אבל לאחר כן, אינו חייב, לא גופו, ולא ממונו, דעביד אינש דגזים, ולא עביד, כדאיתא בגמרא.
<h2>סימן קד</h2>
עוד שאלת: איש ואשה שחבלו זה בזה, אם יש מן הדין לפטור את האיש מחבלת האשה כפי השיעור שחבלה היא, ואף אם מן המחוייב היה לענשו על כל החבלה, אם היא לא חבלה בו כלל; שאני סבור לפטרו כפי השיעור שחבל /שמא צ"ל: שחבלה/ היא בו, ומיתינא לה מההיא, דתנן בפרק המניח: דבמועד בתרי, אמרי*נן: משלם במותר נזק שלם.
תשובה: באמת נראה, שהאשה הזאת שאמרת, נשואה. ויושבת תחת בעלה שפגיעתה רעה, וא"כ =ואם כן=, אפילו היה הדין כמו שאמרת, הראיה שהבאת, מההיא דתנן בפרק המניח, אינה ראיה כלל מדעתי; דהתם: בשני שורים שהבעלים חייבין בנזקיהן, אבל הכא: בעל האשה אינו חייב בנזקיה. ולפיכך, הוה לה כעבדו ובן חורין שהזיקו זה את זה, שהאדון אינו חייב בנזקי עבדו, ומי שחבל בעבדו, משלם נזקו לאדון, ויכול הוא לומר לניזק: איני משלם נזקי עבדי, לכשישתחרר ישלם לך, ואתה שחבלת בממוני, שלם לי כפי מה שהזקת בממוני. והוא הדין והוא הטעם באשה נשואה, לפי שיש לאיש חלק ידוע בבשתה ופגמה, לפי מה שאמר ר' יהודה במומין שבגלוי ושבסתר; ולפיכך בחלק הבעל ישלם מיד, וחלק האשה, שהם נזק וצער, ששנינו: שילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, כדין נכסי מלוג, בזה ודאי יש לדון לחייב ולזכות, לפי שיש לדון לחייב את האיש מן הטענה שאמרתי, דכל שיש לו בו זכות לבעל באכילת פירות, לא יגרע כחו מחמת מה שהזיקה האשה. ויש לזכות את האיש, לפי שאפילו היתה חבלה זו בנכסי מלוג, כל שלא היה שם הבעל בשעת חבלה, הוה לה נזקא בנכסים שאינן ידועין לבעל, אליבא דר' שמעון, שאם מכרה או נתנה, קיים; וכיון שזה, קודם שידע הבעל דבר, תפס הוא במה שהיה חייב לשלם, זכה. ואם נפשך לומר: שאני היא, כשנתנה או מכרה ממש, מה שאין כן בתפס; מ"מ =מכל מקום=, נראה לי יותר קרוב לפוטרו מן הטעם הזה, לפי שזכות הבעל בנכסי מלוג הקלו בו שלא לזכות בהן לגמרי בנכסים שאינן ידועין; ותדע לך, שהרי אמרו במברחת נכסים וכותב*ת ללוקח. דאמרי*נן בפר*ק האשה שנפלו לה נכסים: כיצד היא עושה: כותבת שטר פסי*ם לאחר, דברי רבן שמעון בן גמליאל; וחכמים אומרים: רצה, משחק בה עד שתכתוב לו: מהיום ולכשארצה; ופי*רש רש"י ז"ל: מהיום תהיה מתנה לכשארצ*ה. ואמרי*נן התם: ואי לא קננהו /קנהו/ לוקח, ניקנינהו בעל; אמר אביי: עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל, ואליבא דר' שמעון. והא הכא, שאינה מתנה עכשיו כלום, ואפי*לו הכי לא קננהו בעל, ואפי*לו מתה, אין הבעל יורשה. ודין האלמנה, כדין הבעל בנכסי מלוג, שאינן ידועין לבעל, בכל דהו מסתלק מהם: זהו שנראה לי יותר. מ"מ =מכל מקום=, לענין עיקר הדין, שאין דיני קנסות בבבל, כבר ידעת מה שב"ד יכול לדון בהם, לפי מה שכתבו הרב אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל; ואין מפרשין לחכם.
<h2>סימן קה</h2>
עוד שאלת: ב' =שני= אנשי*ם נתקוטטו זה עם זה, על ענין מה היה להם הריב פה בגלילנו; ונתיעץ האחד ללכת לצרפת, לכוף את שכנגדו ללכת ולדון לו לשם, בפני חכמי הארץ ההיא; אם יגזור הדין על האחר להיות נדון על פי חכמי הארץ צרפת, באשר הוא מוכן ומזומן לבא לדון לו עד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: על/ פי חכמי יועצי ארצו, היא פרובינצה.
תשובה: דברי הריב אשר להם, לא נתברר מתוך כתבך, אם בדיני קנסות, או בתביעות ממון כהלואות. ובכל מה שכופין לנתבע ללכת אחר התובע, מדין: עבד לוה לאיש מלוה, שאם בדיני קנסות, אין כופין אותו, אלא אם כן הזמינו ללכת לארץ ישראל, שדנין שם דיני קנסות, ולא ללכת אחריו לצרפת, ולא בשום מקום שהוא חוץ לארץ. ואם בדיני ממונות כהלואות וכיוצא בהן והיו גדולים יותר בדינין בצרפת, מפרובינצה, כופין את הנתבע ללכת אחר התובע למקום החכמים בדינין יותר. אך לפי הדומה, יש בפרובינצה ובגלילותי*ה בקיאין בחכמת התורה, ולהוציא דין לאמתו, ככל המקומות אשר שמענו שמעם; ולפיכך אין לחוש לזה, לכוף את הנתבע ללכת לצרפת, ולשאר המקומות אשר שמענו שמעם. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +א"א, הובא*ה בקיצור בחח"מ בב"י ס' י"ד מחודש ד'+/
<h2>סימן קו</h2>
פירפיניאן, שאלת: מה אני מפרש, בשמועת שורף שטרות של חבירו, פר*ק הגוזל: דאמר רבה, שהוא פטור; דהיאך העמיד*ה רב דימי בפלוגתא כדבר הגורם לממון, ובכל התלמוד ראינו, שדין גרמ*י, ודין גורם לממון דינין חלוקין: זה פי*רושו לחיוב, וזה פי*רושו לפטור.
תשובה: אין בין גורם לממון, בין דינא דגרמי, שניהם לחיוב; דטפי איכא לחיובי גורם לממון, מדיני דגרמי, כדמשמע בפרק מרובה, מדאמרינן התם: ר' מאיר סבר ליה כר' שמעון, דאמר: דבר הגרום /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הגורם/ לממון כממון דמי. ולמה לן למימר, דסבר ליה כר' שמעון, לימא: ר' מאיר לטעמיה, דאית ליה: דינא דגרמי; אלא משמע, דטפי חמור דבר הגורם לממון, מדינא דגרמי, דאלו משו*ם דינא דגרמי, אפשר דלאו ממון גמור לשלם ארבעה וחמשה, אבל למאן דאית ליה: דבר הגורם לממון, הוי ממון גמור אפשר לשלם ארבעה וחמשה. ומיהו, איברא, רבה דאמר: שורף שטרותיו של חבירו, פטור, לית ליה: דינא דגרמי, ולא דבר הגורם לממון, והילכך בין גורם לממון, בין דינא דגרמי, הכל לפטור; ומאן דמחייב בזה, מחייב בזה, ומאן דפוטר בזה, פוטר בזה. וכי אוקי רב דימי דרבה, בתנאי דדבר הגורם לממון, הוא הדין דהוה מצי לאוקומה בתנאי דדינא דגרמי, דהיינו: רבי מאיר ורבנן דמחיצת הכרם שנפרצה ולא גדרה, דדמיא להא, דלא עשה מעשה בידים בגוף הממון; אלא משום דבההיא ליכא תנאי בהדיא, ובדבר הגורם לממון אשכח תנאי בהדיא, תלי לה רב דימי בהני תנאי. ואתקיף ליה רב הונא: דלאו בפלוגתא אמרה, אלא ככולי עלמא אמרה, דאפילו ר' שמעון מודה בכי הא, דלאו עיקרו ממון, ורבה גופי*ה אמרה בכי הא. ולעולם, אף רב הונא בריה דרב יהושע סבר דרבה, משום דבר הגורם לממון הוא דאמרה, והואיל ואינו דבר שעיקרו ממון, סבר דלכולי עלמא פטור. ואי נמי: י"ל =יש לומר= דרב דימי סבר דשורף שטרות ליכא משום דינא דגרמי, כיון שאינו עושה שום דבר בגופו של ממון, כמסרך /צ"ל: כמסכך/ גפנו על תבואתו של חבירו, ולא אפי*לו כמחיצת הכרם שנפרצה, דודאי יאסור גפנו את התבואה, והגפנים מתערבין על התבואה ממש; מה שאין כן בשורף את השטר, דאין זה מזיק ממש בממון, דדילמא, בלא שטר פרע ליה. ועוד: דלא עשה בגופו של ממון כלום. אבל גורם לממון, בעלמא הוא, והיינו דאמר אמימר עלה: מאן דדאין דינא דגרמי, מגבי ביה כבשורא /צ"ל: ככשורא/ לצלמי, ולומר: דלאו בדבר הגורם לממון שייכא, אלא בדינא דגרמי. ורבה דפטר, משום דסבירא ליה: דלא דיינינן דינא דגרמי; וזה נראה לי עיקר.
<h2>סימן קז</h2>
עוד אמרת: שהוקשה לך, מהו ההפרש שיש בין גרמא בנזקין, לדינא דגרמי, ולדבר הגורם לממון?
תשובה: דינא דגרמי הוא שעושה מעשה בגוף הדבר, כגון: מראה דינר לשלחני, ואמר ליה: מעליא הוא, דאמר ליה: אפסדתן, דאמר*ת לי: מעלי*א היא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הוא/ ועלך סמיכי, דהוה ליה כעושה מעשה בו. ואי נמי: שורף שטר, דמחמת ששרף את השטר שיש בו שעבוד נכסים, ומחמת שרפתו, נאבד השעבוד שבו, הרי הוא עושה מעשה בדבר שבגרמתו נאבד. וכן, מחיצת הכרם שנפרצה, שבגרמתו שלא סילק ההיזק, שהיה לו לגדור ולא גדר, ממונו אוסר ממון חברו ממש, וחייב משום: דינא דגרמי. אבל בשאינו עושה מעשה, לא הוא ולא ממונו בגוף הדבר, כגון: זוקף את הסלם סמוך לשובכו של חבירו; ואי נמי: באומני דיתבי תותי אילני, כקורקור דרב יוסף, והיוצא בזה, לא הוי אלא גרמא בנזקין, ואסור, ופטור.
<h2>סימן קח</h2>
ומה שאמרת: מזיק שעבודו של חברו, באיז*ה מהם נכלל? מסתברא לי, דבכלל דינא דגרמא הוא, מדתניא בפרק המניח את הכד: שור תם שהזיק, עד שלא עמד בדין, מכרו, מכור; הקדישו, מוקדש, שחטו ונתנו במתנה, מה שעשה, עשו /שמא צ"ל: עשוי/; ואמר רב שיזבי עלה: לא נצרכה אלא לפחת נבלה. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע: זאת אומרת: הזיק שעבודו של חברו, פטור. ואקשינן: פשיטא; ופרקינן: מהו דתימא: הכא הוא שלא חסריה ולא מידי, זיקא בעלמא הוא דשקיל מיניה, קמ"ל =קא משמע לן=! ואקשינן בו: הא נמי אמרה רבה, דאמר רבה: השורף שטרותיו של חברו, פטור; ופרקי: מהו דתימא: התם הוא דאמר ליה: ניירא בעלמא קלאי מינך, אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות, ליחייב; קמ"ל =קא משמע לן=, דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי, ופטור. ואלמא, מזיק שעבוד כשורף שטרות, דהכא והכא מזיק שעבודו; ושורף שטרות, הא אמרינן בפרק הגוזל, וכן בפרק הכותב: דחייב משום דינא דגרמי. ומכאן נראה גם כן, דקיי"ל =דקיימא לן= דמזיק שעבוד, חייב, כשורף שטרות; ולא עוד אלא דלפום האי שמעתא, עדיף מזיק שעבוד משורף שטרותיו של חברו, וכדמשמע נמי בפרק מרובה, וכמו שכתבתי למעלה. ואע"ג דפלוגתא דרשב"ג ורבנן, הוא בגיטין בפרק השולח, גבי: עשה עבדו אפותיקי, ושחררו, דרשב"ג מחייב, ורבנן פוטרין, כיון דקיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי, ומזיק שעבוד כשורף שטרות, ואנן קיימא לן כמאן דדאין, וקיימא לן בההיא כרשב"ג. וכן נראה מדעת רבותינו ז"ל בעלי התופות /בדפוס ליוורנו תקל"ח: התוספות/ שם בפ*רק השולח, וכן מדברי הראב"ד ז"ל בפרק המניח את הכד; אלא שהרב אלפסי ז"ל נראה דפוטר במזיק, ושמעתין דהמניח את הכד, וההיא דמרובה, נמי קשיאן עליה.
<h2>סימן קט</h2>
ולענין דינא דמלכותא דינא שאמרת, בודאי לא אמרו אלא במאי דאיכא הרמנא דמלכא, ובדברים שהם מדיני המלכות, דדינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. אלא כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, דמלך מותר בו, כך בשאר האומות, דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו: דדיניהם דין; אבל דינין שדנין בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה, אלא הערכאות דנין לעצמן, כמו שימצאו בספרי הדיינין; שאם אין אתה אומר כן, בטלת חס ושלום דיני ישראל, וכבר בא לידי ואמרתי כן.
<h2>סימן קי</h2>
שאלת: מי שגנב בעדים, והשיב את הגנבה קודם שיתבעהו בב"ד, אם משלם כפל, אם לאו? אם תמצא לומר: שזה דבר ברור שאינו משלם כפל, דאשר ירשיעון אלהים, כתיב, ותו דלא גרע מהאומר בב"ד: גנבתי, ובאו עדים שגנב, שהוא פטור. אם גנב בעדים, ואמר: החזרתי, מהו? מי מהמנינן ליה, או לא? ואם תמצא לומר: דמהמנינן ליה, היאך גנב מתחייב כפל לעולם, שהרי כל גנב מרשיע את עצמו הוא, שהרי יכול לפטור עצמו, ולומר: החזרתי. ואם תאמר: שלא זזה יד העדים מתוך ידו, קשיא והא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הא/ דתנן: גנב ומכר על פי שנים, וטבח על פי אחד, או על פי עצמו, וכו'. ואם תאמר: שיש לחלק בין מודה שגנב, ובין מודה שלא החזיר, גם זה צריך תלמוד, שגם זה המודה שלא החזיר, מרשיע את עצמו הוא, שלא היה דין רשע, אלו טען: החזרתי ועכשיו מרשיע את עצמו כשמודה שהגנבה בידו. ואליך רבינו נגלו תעלומות חכמה תודיעני מה דעתך. עכ"ל =עד כאן לשונך=
תשובה: כל שבאו עדים והעידו בב"ד שגנב, אינו יכול לפטור מתשלומי כפל, שכבר נמצאת הגנבה בידו בעדים. ומכל מקום, אפשר שיהא נאמן לומר: החזרתי, וכדעת מקצת מרבותי נ"ע, שאמרו: שהגוזל חברו בעדים, אין צריך להחזיר לו בעדים, שאף הוא ניתן לחזרה, וכמו שהמלוה חברו בעדים, אין צריך לפרעו בעדים. ומ"מ, אין נאמנותו בחזר*ה פוטרתו מן הכפל, שהכפל תלוי בהעדת עדים, כמו שאינו נאמן לומר אחר שבאו עדים: כבר הודתי לו על הגנבה קודם שבאו עדים אלו, לפטור עצמו מכפל, כך אינו נאמן בטענת: החזרתי. ואל תתמה ותאמר: שזה תלוי בזה, ואם נאמן שהחזיר, כבר האמנתו על ההודאה; שאין זה תלוי בזה, שהרי מצינו כיוצא בו, בשלשה שישבו לקיים השטר, וקרא ערער על אחד מהם, דעד שלא חתמו, מעידין עליו, וחותם; ואוקימנא: בערער דגזלניתא, ומעידין עליו שחזר בתשובה, אבל הוא אינו נאמן, ולהכשיר /אולי צ"ל: להכשיר/ עצמו, אע"פ שהוא נאמן לגבי הממון, לומר: החזרתי, וכדעת מקצת רבותי ג"כ שכתבתי, שהגוזל נאמן לומר: החזרתי. והוא הדין והוא הטעם בזה, שהוא נאמן על הממון אבל אינו נאמן על הכפל, כיון שבאו עדים שגנב; ולא להכשיר את עצמו. ועוד: כי במה שהוא חייב, נאמן לומר: פרעתי, אבל אינו נאמן לומר: לא נתחייבתי בכפל, שהרי העדים מעידין עליו. גם מה שקראת: מרשיע את עצמו, כשהוא שותק ואינו טוען שגנב ושלם, זה אינו קרוי מרשיע את עצמו, אלא במרשיע ואומר: כן עשיתי, אבל בשאחרים מרשיעין אותו, והלה שותק, אין זה מרשיע את עצמו, אלא ב"ד מרשיעין אותו על פי עדים, ואין אנו צריכין להודאתו; וזה ברור וכן נ"ל =נראה לי=.
<h2>סימן קיא</h2>
פורפונאן, כתבת: במה שאמרו יבמות /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ביבמות/, לדעת ר' עקיבא +כגי' הגר"א וה"ה+ שעידי נשים צריכין דרישה וחקירה, ראית לרב רבי משולם ז"ל שכת*ב בה: שאע"פ שאין הלכה כר' עקיבא, מ"מ יש לדון ממנה, +אולי הכונה דמדר"ע נשמע לרבנן+ שלא אמרה אלא בבאים להתירה, אבל אם באו לאסרה, כגון: עדי קדושין, אין צריכין דרישה וחקירה, וכן קבעוה להלכה משמו. ואני מפקפק בה, מפני שיש בעדותן צד לדיני נפשות, ואף בפרק היו בודקין, בסוגית +עידי+ נערה המאורסה שהוזמו, נראה לי כן, אלא שאיני רוצה לחלוק עד שאדע דעתך בזה.
תשובה: שיתא דרבנן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שותא דרבנו/ הרב ר' משולם ז"ל, לא ידענא מאי קא דייק לה מדר' עקיבא, דבעי דרישה וחקירה בעידי נשים, היאך נשמע מינה דבעידי קדושין לא בעינן, וצריך אני לברורך מה דבר הרב ז"ל. ומ"מ, לעיקר הדין והלכה למעשה, כך נראה לי באמת, דעידי קדושין אין צריכין דרישה וחקירה, דהשתא מיהא לאו אדינא +אדיני+ נפשות קא מסהדי, מה שאין כן אף +בב"י תי*קן אף, ליתא+ לר' עקיבא בעידי מיתה, דהיא אסורה לכל, והבא עליה, במיתה; והשתא, שריה לה על פי עד זה לעלמא, וכלישנא ממש, דאמרי*נן התם: ומר סבר: כיון דקא שריה +בגמ' דקא שרינן+ אשת איש לעלמא, כדיני נפשות דמי. ואף על גב דבקדושיה +דבקידושין+ אפשר דאתי לדיני נפשות, מ"מ השתא מיהא לאו בנפשות מסהדי. ואפילו למה שאתה אומר, היה באפשר לומר לך: השתא מיהא, מותרת לזה. ואע"ג דמחייבי לאחריני, דהא אסורה בעדות*ה לכולי עלמא, אבל אין סוקלין על ידם, עד שנחקור ונדרוש את העדים, שהרי יש לנו כיוצא בה בפרק האומר, דגרסינן התם: האומר: קדשתי את בתי, ואיני יודע למי קדשתיה, ובא אחד ואמר: אני קדשתיה, נאמן אף לכנוס; כנסה, ובא אחר, ואמר: אני קדשתיה, אינו נאמן לאוסר*ה עליו. ואי בעיא לן: מהו לסקול על ידו; רב אמר: אין סוקלין, ורב אסי אמר: סוקלין; ואמר רב אסי: מודינא באומרת: נתקדשתי, שאין סוקלין; ורב חסדא אמר: אחד זה, ואחד זה, אין סוקלין. ומכל מקום נראה ודאי, דלכולי עלמא בעדות נשים, מקודשת, וסוקלין, דהמוני מהימני לכולהו מילי. ובענין +וכענין+ מה שאמר רב אסי התם: סוקלין, דלכולא מילתא הימנה רחמנא לאב. וכולהו סוגיות דגמ*רא, ודאי משמע דלא בעינן דרישה וחקירה בעידי קדושין וגיטין; ולפי', ישנן בב"ד הדיוטות, וכדאמרינן בפרק המגרש: אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי; אמר ליה: והא אנן הדיוטות תנן +אנן+; אמר ליה: אנן שליחותיהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאו*ת והלואות. וכן כתבו כל רבותי: מורי ה"ר יונה, גם מורנו הרמב"ן ז"ל. ותדע לך, דהא תנן: שלשה גיטין פסולין, ואם נשאת הולד כשר; וחד מינייהו: אין בו זמן. וכן לגבי קידושין, דאמרינן: דאין כותבין בו זמן, דהיכי נעביד: ניגנזיה גבי דידה, מחקא ליה; גבי דידיה, זימנין דישא בת אחותו +יבמות ל"א, ושם איתא גבי דידי' זמנין דבת אחותו היא ומחפה עלה+; גבי עדים, אי דכירי ליתו לסהדי. אלמא, גיטין וקידושין ליתנהו בדרישה וחקירה, דאף הם כדיני ממונות, דבדידהו נמי איכא משום נעילת דלת. ותדע לך, מדמכשריה בכותב בו שנה שבוע; ועוד: שכבר אמרו: דתקנו זמן בגיטין משום פירות, או משום בת אחותו. וההיא דבפרק היו בודקין, לא ידענא מאי קא דייק מינה מר, דההיא לאו בעידי קידושין היא, אלא במי שנתקדשה כבר, ובאו עדים ואמרו: נערה מאורשה זו, זינתה; ועדות זו, ודאי צריכה דרישה וחקירה, דבנפשות קא מסהדי. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) הובאה בקיצור בב"י חח"מ סימן י"א+/
<h2>סימן קיב</h2>
עוד כתבת: שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו בדיני נפשות, בבדיקות, זו אומרת: בסיף, וזו אומרת: בארירן; ולא בא כת שניה, עד לאחר כדי דבור של שנייה, עדות זו בטלה, או לא; כי מן הרושלמי /שמא צ"ל: הירושלמי/ נראה, שנחלקו בה, ורב ור' יוחנן נסכמו לפסול בה בדיני נפשות, ואיני בטוח בפירושו, ואם יש לסמוך עליו?
תשובה: באמת כך הוא, דבירושלמי אסיקי: דאפי*לו רב מודה לר' יוחנן בדיני נפשות, משום שנאמר: צדק צדק תרדוף, ולא נחלקו אלא בדיני ממונות. ומתוך דברי מר נראי' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: נראה/ דאלו באו שתי הכתות בבת אחת, זו אומר*ת: בסייף, וזו אומר*ת: בארירן, שהדבר פשוט דעדותן בטלה, אלא בזו אחר זו, הוא דאיסתפקא ליה למר. ואני איני רואה בהכחשה, בין בדיני נפשות, בין בדיני ממונות, הפרש בין באו בבת אחת והכחישו זו את זו, או שבאו בזו אחר זו; דכל /שמא מילה זו מיותרת/ ובעדות אשה בלבד, אמרו: בשבא בזו אחר זו, דכל שהתירוה לינשא, לא תצא מהיתירה הראשון, דבאשה בלב*ד הקלו, משום עגון, ומשום: דכל שמקדש, אדעת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אדעת*א/ דרבנן מקדש. אבל בעדות בעלמא, ואפי*לו בדיני ממונות, אפי*לו בזו אחר זו, מכחישות, ואין מוציאין ממון: וזה נראה פשוט. ומוכח נמי הכין, בהדיא בפרק האשה שנתאלמנה, גבי: שנים החתומים על השטר, ומתו, ובאו שנים אחרים, ואמרו: כתב ידן היא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הוא/ זה, אבל אנוסין היה, /בדפוס ליוורנו תקל"ח: היו/ דאסקנא: דאפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר, לא מגבו' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מגבי*ת/ ביה, דהוו להו: תרי ותרי; ואע"ג דעדים החתומים על השטר, נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, משעה שחתמו; וכל שכן בדיני נפשות, שאם אתה מבטל עדותן בהחכשה זו, כשבאו שניהם בבת אחת, אף זה ברור, דאפי*לו באו זו אחר זו, ולאחר כדי דבור, דעדותן בטל*ה, ואין מוציאין את זה ליהרג על פי השנים שקדמו. /על שו"ת זה מופיה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +(א"א) ועיין לרב המחבר בח"א ס' תקס"ו ואל"ף ר"ט, ועיין סדר אליהו רבא דף ע"ה וע"ו והנמשך+/
<h2>סימן קיג</h2>
עוד כתבת: בנשואה בת כהן, שהיא בשריפה, ובועלה בחנק, וזוממיה במיתת הבועל, ומבעיא לי: אם אין הבועל במיתה, כגון, שהתרו בה ולא התרו בו, או שהוא בן תשע והיא גדולה, דיניה במאי; מי שדינן להו בתר דידה הואיל ואין כאן מיתת בועל, או דילמא: בתר דין מיתה אזלינן?
תשובה: אי לאו דמיסתפקא ליה למר, הייתי אומר דאין כאן בית מיחוש, דבין שיהא הבועל מומת, בין שאינו מומת, שלא התרו בו, או שהוא בן תשע, לעולם זוממיה במיתה הראויה לבועל, שכל הזוממין ומומתין לא נשתנ*ה דינם מחנק לשריפה, דהכתוב חלק בינם מדינ*ה מדכתיב: היא, ולא בועלה, ולאחיו ולאחותו, שלא לדון בשריפה +ע"כ =עד כאן= נמצא, וחבל על דאבדין.+
<h2>סימן קיד</h2>
דיני מתנת בריא, ומתנת שכיב מרע. /כותרת זו אינה רק של שו"ת קי"ד אלא של כל קבוצת השותי"ם הבאה/.
סרבירא, שאלת: שרה שהיו לה בן ובנות, והיו לה כמה אלף זהובי*ם בשטרי הלואה, ונתנה נכסיה לבנותיה וחתניה בקנין גמור, כל מה שימצא אחריה מנכסיה. וזה תופסו של שטר: העידתנו פלוניתה על עצמה, בקנין שלם ומעכשיו, מחמת שרצתה ברצון נפשה בלא שום אונס בעולם, ונתנה לפלונית בתה ולחתנה ארבע אמות קרקע, ואגבן נתנה להם כל נכסיה: מקרקעי ומטלטלי, שיהיו נמצאין לה לאחר פטירתה, וכו'. ולאחר שנים רבות נפטרה שרה הנזכרת, ובא חתנו /שמא צ"ל: חתנה/ ובתה ותפסו אחר פטירתם /שמא צ"ל: פטירתה/ כל מה שנמצא לה לאחר פטירתה, קרקעות ומטלטלין ומעות ושטרי חוב. ובנה היורש, תבע את הבת ובעלה בב"ד, ואמר שהוא היורש, ונכסי בחזקת יורש קיימי. ונחתי עימיה לדינא, והם השיבו: כבר תפסנו, ושלנו תפסנו. והיורש טוען: שלא כדין תפסתם, דאין תפיסה לאחר מיתה; ועוד: שגזל הוא בדבר, שאין לכם בהם כלום. והם הוציאו שטר המתנה, שנתנה להם אמו במתנה גמורה. טען היורש: שטר המתנה, חספא בעלמא הוא, לפי שאין עדים חתומים בשטר, אלא שנים אחרים שקבלו עדותם, ואינן בית דין, דשנים שדנו, אין דיניהם דין, אלא עדים הם, ועדים מפי עדים הם. ועוד: שהוא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שהיא/ אמרה: מה שיהיה נמצא לאחר פטירתי; אלמא, לא גמרה ליתן להם, ולא סלקה רשותה מהם, שהרי היא יכולה למכור וליתן במתנה לכל מי שתרצה, ואם כן לא קניתם נכסים אלו מעולם. ועוד: דבר מן דין מה שקנתה לאחר מיכן, לא קניתם, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ועוד: שאפי*לו מה שהיה להם בשטרי חוב בשעת המתנה, לא קניתם, שהמלוה להוצאה נתנה, ואין אדם יכול ליתן אלא מה שהוא ברשותו. ועוד: שכל אלו הנכסים שהן מטבע, אינן נקנין בקנין סידר /בדפוס ליוורנו תקל"ח: סודר/ דמטבע אינו נקנה בחליפין. ועוד: שאפילו מה שהיה שם בעין, ככוסות של כסף, וכיוצא בהם, לא קניתם, לפי שאין נקנין אלא אגב קרקע מסיום /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מסוים/ וידוע, ובזה לא היה קרקע ידוע. ועוד: שאפי*לו קרקע שהיה לה, לא קניתם, לפי שבשטר אומר: שנתנה להם ארבע אמות קרקע, ואגבן כל נכסיה: מקרקעי, ומטלטלי; אם כן, הקרקעות לא קניתים /שמא צ"ל: קניתם/, שאין קרקע נקנה אגב קרקע.
תשובה: הדין עם היורש, לענין הקרקעות, ולענין שטרי החוב, בין אותן שנעשו לאחר המתנה, בין אותן שהיו לה בשעת המתנה, וכן אף לגבי המטלטלין שתפסו עכשיו בפני עדים, ושראום עכשיו בידם, לפי ששטר המתנה שהוציאו בב"ד, אינו כלום, ומן הטעם שאמר היורש: שאין כאן אלא עדים מפי עדים. וגריעו עדים מפי עדים, ומילי דכדי ושקרא נינהו, שהם כתבו: העידתנו על עצמה, והיא לא העידה על עצמה אלו, אלא לשנים אחרים, שאמר לאלו כן, שאלו היו עדים מפי עדים, היה להם לכתוב: באו לפנינו פלוני ופלוני, ואמרו לנו: פלונית העידתנו על עצמה. ואפילו כתבו בלישנא דבי דינא, כגון שאמרו: באו לפנינו פלוני ופלוני, ואמרו לנו: העידתנו פלונית על עצמה; גם כן, אינו כלום, שאין ב"ד פחות משלשה, דלא קיימא לן כשמואל, דאמר: שנים שדנו דיניהם דין, אלא שנקראו בית דין חצוף. אבל אם היו שם מטלטלין, ותפסום אלו שלא בפני עדים, אי נמי: בפני עדים, ולא ראה, עכשיו נאמנין הם לומר: היא נתנה לנו בקנין, אי נמי: באגב, מיגו דאי בעי אמרי: לקוחין הן בידנו, אי נמי: לא תפסנו, אי נמי: תפסנו והחזירנו /שמא צ"ל: והחזרנו/, כל היכא דליכא עדים /אולי צ"ל: עדי/ ראיה, וכדאיתא בפרק הכותב: בעובדא דבקרא דיתמי. וכדי להתלמד במקום אחר, אני חוזר לדון על הטענות שטען היורש.
ואומר אני: אלו היה שטר המתנה חתום מידי העדים עצמן שקנו מידה, תפיסתן, תפיסה מעליתא היא, שאין הנכסים שנתנה בחזקת היורש, אלא בחזקת מקבל המתנה, ומכיון שמתה, מיד עמדו הנכסים בחזקת המקבל המתנה, ואלו מכרן מקבל המתנה אפילו בחייה, מכורין משתמות היא. וכדתנן בפרק נוחלין: הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, וכו'; מכרן הבן, אין ללוקח בהם כלום, עד שימית /שמא צ"ל ימות/ האב. ולא אמרו תפיסה דלאחר מיתה, לאו כלום היא, אלא לגבי שעבוד, וכעובדא דבקרא, וכעובדא דמלוגא דשטרי; וטעמא דמילתא: משום דמיד שמת האב, הוו להו מטלטלי דיתמי, ופקע שיעבוד*א דבעל חוב מינייהו, דמטלטלי דיתמי, לבעל חוב לא משתעבדי; אבל מטלטלי דמתנה, לאו מטלטלי דיתמי נינהו, אלא דמקבל מתנה, ואף אי קדמי יתומים ותפיסינהו, מפקינן מנייהו. ולפעמים, אפילו מחמת שעבוד בעל חוב דאביהם מוציאין מידן, ואפילו בשוטי, משום דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. והיכי דמי: כגון, שירשו מאביהן מטלטלין, והיתומים גדולים, דהוו להו בני מעבד מצוה, ושאין לאחרים עליהם חוב, דאילו הוה עליהם חוב מצד עצמן, בכי הא ודאי מצוה עליהם טפי לפרוע חובת עצמן, מלפרוע חובת אביהן. וכן נמי: בשישנן כאן, ואפשר לכופן בגוף, אבל אם אינן כאן, אין יורדין לנכסיהם. והיינו משנתנו דפרק הכותב, דקתני: מי שמת והניח' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: והניח/ אשה ובעל חוב ויורשין, והיו לו פקדון או מלוה ביד אחרי*ם, ר' טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן, ור' עקיבא אומר: אין מרחמין בדין, אלא ינתנו ליורשין; ולא אמרינן: מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן. והיינו נמי, דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי: אמר רמי בר חמא: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה, ובא בעל חוב דראובן, וקא טריף לה משמעון, ופייסיה בזוזי, דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן לשמעון: אנן, מטלטלין שבק אבונן גבך, ומטלטלי דיתמי, לבעל חוב לא משתעבדי. אלמא, אפי*לו חוב שעל שמעון, רואין אותו כמטלטלי דיתמי, ומפקיה מיניה, ויהבינן להו; כל שכן, דלא כייפינן להו לפרוע חובת אביהן. אלא, דהני דפרק הכותב, ודפרק מי שהיו נשוי, בחדא מהני תלת אנפי, דאמרן: הא בגדולים, ואיתנה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ואיתנהו/ הכא: דאפשר למיכפינהו, וליכא עלייהו חוב מצד עצמן במטלטלי דשבק אבוהון, מפקי' מינייהו בשוטי. וכדמוכחא לי מתני*תין דפרק מי שמת, דקתני: מי שנפל הבית עליו ועל אביו, עליו ועל מורישיו, וכו', בעל חוב אומר: האב מת ראשון, ויורשי האב אומר /שמא צ"ל: אומרים/: הבן מת ראשון; ב"ש =בית שמאי= אומר: יחלוקו, וב"ה =בית הלל= אומר: נכסים בחזקתן. ומדפליגי בהכין בכפיות /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בכפיית/ ב"ד, היא מתני*תין ואוקמה רב נחמן משמיה דזעירי, דאמר משמיה דשמואל: במצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם.
ומה שטען עוד: דכיון דלא הקנתה להן אלא מה שיהא נמצא לה לאחר פטירתה, לא גמרה ליתן להם, לא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ולא/ סילקה רשותה מהם, שהרי היא יכולה ליתן במתנה לכל מי שתרצה, ולפיכך לא קנו נכסים אלו מעולם. בזה אין טענתו כלום, שאף על פי שיכולה ליתן ולמכור, מכל מקום, כל מה ששיירה, הרי הוא למקבל המתנה. כדתניא: נכסי לך, ואחריך לפלוני, וירד הראשון ומכר ואכל, שני מוציא מיד הלקוחות, דברי רבי, רשב"ג אומר: אין לשני אלא מה ששייר הראשון; והלכתא כרשב"ג; כדאמרנן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כדאמרינן/ התם בפרק נוחלין: אמר רבי יוחנן: הלכה כרשב"ג. ולא תימא, דוקא בשמכר לצורך אכילה, אלא אפילו רצה ליתן במתנת בריא, נותן, וכדאמרינן התם: ומודה רשב"ג, שאם נתנן במתנת שכיב מרע, לא עשה ולא כלום, וטעמא מאי: אמר אביי: מתנת שכיב מרע אימת קא הויא לאחר מיתה, וכבר קדמו אחריך. ועוד: דתניא בשילהי פרק שנים אוחזין, דיתיקי דא תהא למיקם, ולהיות מתנה כל שכתוב בה: מהיום ולאחר מיתה, אלא שכתוב בה: מהיום ולאחר מיתה, קני, ואי לא, לא קני; אמר אביי: הכי קאמר: אי זו היא מתנת בריא, שהיא כמתנת שכיב מרע, דלא קנו אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בה: מהיום ולאחר מיתה; פי*רוש: לא שכתוב בה הכין ממש, דאדרבה, אי כתב בה: מהיום ולאחר מיתה, אסיקנא בפרק נוחלין, גמ*רא: הכותב נכסיו לבנו, דהכי קאמר ליה: גופא קנו מהיום, ופירא לאחר מיתה, אלא הכי קאמר: אי זו היא מתנת בריא, שהיא כמתנת שכיב מרע, דלא קנו אלא לאחר מיתה, כל שכתוב /צ"ל: שכתב/ ליה: מהיום תהא שלך, אם לא אחזור בו עד לאחר מיתה. וכענין זה ממש אמרו בפרק האשה שנפלו לה נכסים, גבי מברחת, חכמים אומרים: רצה משחק בה, עד שתכתוב לו: מהיום ולכשארצה; פי*רוש: מהיום, תהא מתנה, ולכשארצה, שלא אחזור בי.
ומה שטען: כי מה שקנתה, או שטרי חוב שנעשה לאחר זמן המתנה, לא קנו, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כדין טען! ומכל מקום, אף בזה יש מקום עיון, דכיון דלא חזרה בה, ניחא לה דלקנינהו, ומשקנאתן ולא חזרה בה עד יום מיתה, ואלו קדמה והתפסום, קננהו מקבל מתנה. והראיה, מדגרסינן בפרק איזהו נשך: המוכר פירות דקל לחבירו, אמר רב הונא: עד שלא בא לעולם, יכול לחזור בו, משבאו לעולם, אין יכול לחזור בו; ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם, יכול לחזור בו; ואמר רבי נחמן: מודינא, דאי שמיט ואכיל, לא מפקינן מיניה. וליתא, דשאני התם, דשמיט ואכיל באפי מוכר, והלה שותק, שמע מינה, דמחיל*ה היא, שמוחל ללוקח במה שליקט, אבל כאן, שכבר מתה, מי מחל לו? גם מה שטען: ששטרי החוב שהיו לה, לא קנו, הדין עמו, ולא מטעמו. שטען: שהמלוה אינה ברשותה, ואינה יכולה ליתן מה שאינו ברשותה; אי מטענה זו, אין בדבריו כלום, שהרי שטרי חוב יכול אדם להקנותן בכתיבה ומסירה, ואי נמי: במסירה לבד, למאן דאית ליה הכין בפרק הספינה, ויש מי שפוסק כן אע"פ שאין דעתי כן. אלא הטענה כאן: שלא מסרתן למקבל מתנה, והיתה צריכה למסור ולכתוב, ולומר לו: בכתיבה קנו לך, הן וכל מה שכתוב בתוכן, כדאיתא בפרק הספינה. והא דאמרי*נן בפרק מי שמת, גבי, אמר: נכסי לפלניא, שטרא איקרי נכסי; ואיכא למידק, היכי דמי: אי דאמ*ר ליה: נכסי הן, וכל מה שכתו*ב בתוכן, ומסר שטרות, נתן לה בפירוש; אלא על כרחנו, ההיא בשלא מסר, ולא כתב לו: הן וכל וכל /שמא מלה זו מיותרת/ מה שכתוב בתוכן, ואפי*לו הכי, קני כל שכלל כל נכסי*ו במתנה; לא היא; דהתם יש מפרשין: דוקא במתנת שכיב מרע, דככתוב ומסו*ר דמי; ואינו נראה בעיני, דמה שאמר, הוא ככתוב ומסור, אבל להוסיף על דבריו, לא, כדלא מותספיה בידור פלוני בבית זה, דאמרי*נן: דלא אמר כלום, אפילו בשכיב מרע, עד שיאמר בפירוש: בית זה לדירה. וכן מצאתיה בירוש*למי, וכמה דברים נאמרו בו, ולא נראה בעיני אחד מהם, אלא נראה לי: דהתם דוקא בשכיב מרע, ובכולל כל נכסיו, דטריחא ליה מילתא לפרוט השטרות מכלל הנכסי*ם, ולומר: הן וכל שעבודן, והרי הוא כאלו אמר כן בפירוש; וכל שאמר, אין צריך כתיבה ומסירה, דדבריו בכל מה שאמר, ככתובין וכמסורין, אלא מה שלא פרטן מתוך שאר נכסיו, אומדין דעתו דמשום דטריחא ליה מילתא, וכך היה דעתו לומר; וכאותה שאמרו: במסוכן, ובמפרש, ויוצא בשיירה, שאמר: תנו גט לאשתי, שכותבין ונותנין, אע"פ שלא אמר: כתבו ותנו, אלא: תנו.
ומה שטען: שמה שהיה לה בשטרי חוב, מטבע הוא, ומטבע אינו נקנה בחליפין, אין בטענה זו כלום, שהשטרי חוב, דין מטלטלי דיתמי אית להו, דלא לאישתעבודי לבעל חוב, לדין התלמוד, וכדאמרינן: אנן, מטלטלי שבק אבונן גבך; וכדאמרי*נן נמי, בפרק מי שנפלו לה נכסים, גבי: לא יאמר היבם: הואיל ואני יורש, החזקתי. אבל דין מטבע טבוע, לית להו, דטעמא דמטבע שאינו נקנה בחליפין, הא פירשו בפרק הזהב: משום דדעתיה אצורתא, וצורתא עבידא דבטלה, והאי טעמא לא שייך במלוה הכתובה בשטר. ועוד: דהכא הא אקניא להו באגב, ובין מטבעות ובין שטרות, נקנין באגב.
ומה שטען: שאפילו כוסות של כסף ושאר מטלטלין, לא קנו באגב, כי הא, לפי שלא סימה /צ"ל: סיים/ להן קרקע ידוע, ואנן: קרקע מסוים וידוע בעינן; טענה זו גם כן ליתא. ואע"פ שמקצת גדולי הראשונים ז"ל, נראה שהיו סבורין כן, והראיה להם ממעשה דמרוני, דבפ"ק דקידושין, דאמרו: אין לו תקנה, עד שיקנם אגב קרקע, וקנה סלע אחד סמוך לירושלים, ואמ*ר: צפונו נתן לפלוני, ועמו מאה צאן ומאה חביות, דרומי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דרומו/ נתן לפלוני, ועמי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ועמו/ מאה צאן ומאה חביות; דאלמא, מקום מסויים בעינן, אם בצפון ואם בדרום; וכן מעשה דרב פפא, דאקני אגב אסיפא דביתיה. וליתא; דמרוני, לפי שרצה ליתן להם מתנה גמורה אפילו הסלע, ולפיכך סיים להם מה ממנו נותן לראובן, ומה ממנו נותן לשמעון, אבל לא מחמת שצריך לענין דינא לעשות, שהרי אדם נותן ומוכר ומקנה קרקע מקרקעותיו, אע"פ שאינו מסיים, וכן שאר נכסיו. וכדאמרינן: בבית בביתי אני מוכר לך, נותן לו עלייה, נפ*ל מראהו, נפול, וכן שור, בשור; וכן, באומר: בית זה נפל, אזדא ובית סתם, מעמיד לו בית; וכן, במוכר חצי שדהו, כמו ששנינו בפרק בית כור; וכן רבים. ומעשה דרב פפא, לאו דוקא, אלא מעשה שהיה, כך היה. ופוק חזי מה עמא דבר, שכן הכל כותבין: ונתת לו ארבע אמות קרקע בחצרי, ואין מסיימין. ואע"פ שכתוב כאן: ונתתי לו ארבע אמות קרקע, ולא כתבה: ארבע אמות קרקע בחצרי, אין בכך כלום, שאין אדם מקנה קרקע חבירו, אלא קרקע של עצמו; ואפילו לא נודע לנו שהיה לו קרקע מעולם, כל שאין אנו רגילין אצלו תמיד, לדעת מה מעשיו ומה שיש לו, מן הסתם אנו אומרין: קרקע יש לו, שקנה, או שנתן לו, ונפל לו בירושה, ולא ידענוהו; אלא שאם אנו רגילין אצלו תדיר, אנו אומרין: חזקה אין לו, שאלו היה לו, אנו היינו מרגישין. והיינו דאמרינן בפרק חזקת, בשמעתא דמכר לו פרה, מכר לו טלית: וניחוש, דילמא מטלטלי אגב מקרקע אקני ליה; ופרקי: בידעי ביה, דלא הוי ליה קרקע מעולם. ואפילו הכי, היכא דכתב ליה דלא כטפסי דשטרי, קנה, דאיהו מסהיד אנפשיה דאית ליה, דדוקא אקני ליה, ולא כטפסי דשטרי, דכותבין ליפוי בעלמא מה שאינו, ואדם נאמן על עצמו לחייב וליתן ולשעבד.
ומה שטען: שהקרקעות מיהו לא קנה, לפי שלא נתנתן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: נתנן/ להם אלא באגב, וכדין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כדין/ טען, כי קרקע אינו נקנה באגב, אלא בכסף, בשטר ובחזקה, ומטלטלין הן שנקנין באגב. ואי נמי: קרקעות מרובין, ואפילו מוחלקין בעשר מדינות, כל שהחזיק באחד מהן, קנה כולן, וכאילן החזיק בכולן, מדשמואל: דסדנא דארעא חד הוא. אע"ג /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ואע"ג/ דלריהט' דשמעתא הוה, אפשר למשמע דאפילו קרקע נקנה אגב קרקע, בפרק קמא דבבא קמא, בשמעתא דעבדים וקרקעות: החזיק בעבדים, לא קנה קרקעות, בקרקעות, לא קנה עבדים; ומאי דאיתמר עלה דמסיק התם: משום דאפילו תמצא לומר: דעבדים כמקרעי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כמקרקעי/ דמי, שאני עבדים דניידי, מקרקע דלא ניידי; דאלמא, אי לא ניידי, החזיק בקרקעות, קנה עבדים; וההיא שמעתא, באגב היא, וכדמייתי עלה, מקרא: דויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף וזהב עם ערי בצורות ביהודה. וליתא; דלא קאמר התם, אלא דלקנינהו כדשמואל, דאמר: מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחד מהן, קנה הכל; וההיא דשמואל מייתינן התם, ועלה הוא דאמרינן: מאי שנא קרקעות ועבדים, מההיא דשמואל; וההיא דפרקי: דשאני מקרקע /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דשאני מקרקעי דנידי/, ממקרקעי דלא נידי.
<h2>סימן קטו</h2>
ירונדה, שאלת: ראובן נתן לשמעון דירה באחד מן הבתים שלו, וזה לשון המתנה: ורציתי ברצון נפשי, ונתתי לו בקנין גמור, בית אחד לדירתו כל ימי חייו, אי זה בית שיברור בבתים שלי, שאני דר ומשתמש בהם היום, הן בבתים העליונים שבבתים שלי הנזכרים, הן בבתים התחתונים שבבתים הנזכרים, כל בית שיברור לדירתו בבתים הנזכרים, הן בעליונות הן בתחתונות: ע"כ =עד כאן= לשון המתנה. וצריכין אנו לדעת, אם יש לו רשות לברור לו הבית האמצעי, שהוא עיקר הבתים, והיא בין העליונים ובין התחתונים, הואיל ונתן לו כח ברירה, שגם היא עליונה לשלמטה ממנו; או אין לו ברירה אלא בבתים העליונים ממש, וכאותה שאמרו: האומר בית בביתי אני מוכר לך, מראהו עליה; אף כאן, ברירה שנתן לו בעליונות, מראה לו עליונות ממש.
תשובה: מן הלשון הראשון הכתוב במתנה, בבירור משמע שנתן לו רשות לברור בכל מקום שירצה, בין בעליונות עליונות, או בתחתונות תחתונות, שכן כתוב במתנה: ונתתי לו בקנין גמור בית אחד לדירתו, אי זה בית שיברור בבתים שלי, שאני דר ומשתמש בהם היום; ובאמת לשון זה משמע, שנתן לו ברירה בכל הבתים שהוא משתמש בהם. ואעפ"י שלאחר מכן כתב: הן בעליונות הן בתחתונות, אין לשון זה ממעט אלא מרחיב ונותן בעין יפה, וחוזר ואומר וכופל לשון מתנתו, לומר: בכל מקום שבבתים יהא לו רשות לברור, ולפי שאמר בתחלת המתנה המתנה /בדפוס ליוורנו תקל"ח לא מופיעה מלה זו/ והברירה סתם, חזר ופרט עוד ליפוי כח המתנה והברירה, שתהא בכל הבתים. ולשון הן שאמר, אינו מגרע, אלא מבאר ומפרש, שאלו בא למעט, לא היה כותב הן, אלא אדרבה היה לו לכתוב: בבתים שאני דר ומשתמש בהן היום, בבתים העליונים או בתחתונים, שהלשון זה היה אפשר לומר: שלא בא אלא למעט, ולומר: דוקא בעליונים; אבל עכשיו, שכתב: הן, לשון זה לשון תוספת ביאור של עין יפה הוא; ולפי זה נמצא, שעליונות דקאמר, כל העליונות קאמר, עליונות ממש, ועליונות שבעליונות במשמע. והראיה שהבאת מבית בביתי אני מוכר לך, אינה דומה לנדון שבפניני /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שבפנינו/, דשאני הכא, שנתן לו ברירה. כך מסתבר לי. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +א"א הובאה בב"י ח"מ סימן רנ"ג מחודש יוד.+/
<h2>סימן קטז</h2>
עוד שאלת: הרי שנתן בית לחברו, בתוך הבתים שלו, שהוא דר ומשתמש בהן, ולא כתב לו ביציאות וביאות, אם יש לו למקבל מתנה דרך, דאמרי*נן! נותן, בעין יפה נותן, ודרך נמי נתן; או שמא, לא הועילה עין יפה, אלא שהוא מגוף הבית, כגון: בור וגת, וכיוצא בהן.
תשובה: זה פשוט, שאין המקבל מתנה צריך ליקח לו את הדרך, דבעין יפה כולל גם את הדרך, שהרי אפילו במוכר שנינו: מכרן לאחר, אין צריך ליקח לו את הדרך, ואסיקנא התם: טעמא דר' עקיבא, משום: דמוכר, בעין יפה הוא מוכר; וכל שכן בנותן, דלכולי עלמא בעין יפה נותן; ושנינו עוד: במד"א =במה דברים אמורים=: במוכר, אבל בנותן מתנה, נותן את כולה; וההיא דחיצון, במכר, ופנימי, במתנה, נמי הכין דייקא, וכמו שאמרת גם אתה. ומה שספקך לשון ר"ש ז"ל שפי*רש: חיצון במכר, ופנימי במתנה ביחד; ומלשון זה היה נראה לך, מכלל דבריו, שאם לא מכר את החיצון, ונתן לפנימי את זה, אין לו דרך. וזה אינו, ואין זה כונת רבינו ז"ל אלא לומר: שאלו נתן החיצון לאחד במכר, ואחר כך נתן הפנימי לשני, לא היה בודאי דרך לפנימי על החיצון, דכיון שמכר חיצון, אין למוכר דרך מן הפנימי לחיצון, דמוכר, בעין יפה מוכר, וצריך ליקח לו דרך כר' עקיבא, דקיימא לן כותיה; אבל כשמכר חיצון לאחד, ונתן פנימי לשני, והכל ביחד, כיון דלכולי עלמא שייך עין יפה בנותן מבלוקח, הכא נמי בעין יפה נותן, ויש לו לפנימי דרך על החיצון.
<h2>סימן קיז</h2>
לארדה, שאלת: רחל נתנה במתנה מהיום ולאחר מיתה בתים ללאה אחותה, על פי תנאין שלא יהא לראובן בעלה רשות בה, לא בחייה ולא לאחר מיתה, ושלא יהא רשות בידה ליתנה ולא למכרה ולא לשעבדה ולזכותה בשום צד בעולם לשום בריה, אלא שתזכה בה דינה הקטנה בת לאה הנזכרת, לאחר פטירת רחל ולאה הנזכרת מיד. ולאחר זמן, עמדה לאה וראובן בעלה, ומשכנו אותן בתים לשמעון; ולימים גדלה דינה, ואמרה לשמעון: מאי בעית בהאי ארעא? והלה טוען: שמשכנום לי אמך ואביך. ודינה טוענת: אין לאבי ולאמי בהם כלום, אלא שלי הם, שרחל זכתן לי לאחר פטירתה ופטירת אמי; ועוד: אני תובעת שכירות כל שנה ושנה שדרת בבתים, כדין הדר בחצר חברו שלא מדעתו. הודיעני, הדין עם מי?
תשובה: לא הודעתני אם נפטרה לאה, אם לאו, ואם דינה תובעת שכירות השנים שדר בהן שמעון אחר פטירתה /צ"ל: פטירת/ לאה בלבד, או אפילו שכירות השנים שדר בהן אפילו בחיי לאה, לפי שלא היה רשות ביד לאה למשכנם, ועל כן אצטרך לרמוז לך דרך קוצר, דין כל צד וצד שבא לו. ותחילה אומר: שלא היה ביד לאה וראובן בעלה למשכנם כלל, מחמת התנאי שהתנה רחל, שלא יהא רשות בידה לשעבדן, וכשעשתה כן, שלא כדין עשתה, ולא עשתה ולא כלום. ואפילו לבעל אין בהם כלום לאחר פטירת לאה, לכולי עלמא, מכמה טעמים, ואפילו לא שייר, שלא יהא לבעל בהן כלום לאחר מות לאה. האחד, שכיון שרחל אמרה, שלאחר פטירת לאה יהיו הבתים לדינה, ובשעת המתנה היתה לאה נשואה, הכי קאמר: דינה ליקני, הבעל, לא יקנה, כדאמרי*נן בכתובות בשילהי פרק מי שהיה נשוי. ועוד: שאפילו ללאה לא נתנה אלא פירות לבד כל ימי חייה, ולא נתנה לה בגוף הקרקע כלום. ולפי*כך לא היה רשות ביד לאה ובעלה למשכנם כלל, כשעשו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכשעשו/ כן, לא עשו ולא כלום מן הדין. ואפשר, שדינה עצמה היתה יכולה לבטל את המשכונה מעתה, כדי שלא תצטרך לבזות עצמה בב"ד לאחר פטירת אמה, לדון עם שמעון. אבל על השכירות, אם היא תובעת שכירות משעה שמתה לאה אמה, וזכתה היא במתנה, הדין עמה, אם זכתה במתנה; אבל אם על השכירות כולו, ואפילו שכירות הזמן שדר בהן, אפילו בחיי אמה, לא אמרה כלום, שעדיין לא זכתה היא במתנה, שתתבע הפירות.
<h2>סימן קיח</h2>
סרקוסטא, שאלת: ראובן שהוא חולה, ומתיירא שמא ימות פתאום, ומהלך בחוץ כשאר בני אדם ולפי*כך עלה בדעתו לצוות על ביתו מחיי*ם, כדי לסלק מבין יורשיו מחלוקת, ורוצה למנות אפטרופסין על בניו, כי הם קטנים, מעכשיו ולאחר מיתה, ולחלק נכסיו בין יורשיו. הודיענו לשון אפטרופסות, וחלוק זה איך יעשה אותו, כדי שיהיו מעשיו קיימין.
תשובה: תחילת כל דבר, צריך אתה לדעת שמתנת שכיב מרע, שאינה קנין ולא כתיבה ולא מסירה, שאינה מדאורייתא, אלא מדרבנן, שתקנו כדי שלא תטרף דעתו עליו; ובשכי*ב מרע בלחוד הוא שתקנו, רצונם לומר: בחולה שנפל למשכב מחמת חליו, דהשתא הוא דאיכא למיחש שמא תטרף דעתו עליו, אבל במהלך על רגליו, לא תקנו, ואין מתנתו קיימת, אלא במה שמתקיימים בבריא דעלמא, בקנין או בשטר או במסירה, ושאר קניות של בריא. ולפיכך, ראובן זה אין מתנותיו קיימות, אלא אם כן נותנן במתנת בריא, ויכול ליתן הוא מהיום ולאחר מיתה, ובכך קנו מקבלי המתנות גוף הנכסים מהיום, ופירות לאחר מיתה. וכמו שאמרו בפרק יש נוחלין, גבי מתניתין: דהכותב נכסיו לבנו, צריך לכתוב: מהיום ולאחר מיתה; ואמרינן עלה בגמרא: וכי כתב ליה: מהיום ולאחר מיתה, מאי הוי, והא תנן: מהיום ולאחר מיתה, גט, ואינו גט, ואם מת, חולצת ואינה מתיבמת; ופרקינן התם: מספקא לן אי תנאה הוי, או תורה הוי, אבל הכא, הכי קאמר ליה: גופא קני מהיום, ופירא לאחר מיתה. ומיהו, אם כתב כן, אם רצה לחזור בו לאחר מיכן, אינו רשאי. ואפי*לו מכר לצורך מזונותיו, אינו מכור אלא עד שימות האב, והבנים מוציאין מיד לוקח לאחר מיתת האב מיד. וכמו ששנינו שם: הכותב כל נכסיו לבנו אחר מיתה, האב אינו יכול למכור, מפני שהן כתובין לבן, והבן אינו יכול למכור, מפני שהן ברשות האב; מכר האב, מכורין עד שימות, אבל אם רצה זה לשייר, ישייר בפירוש כן, שאם רצה למכור, שיהא בידו, או שיכתוב בשטרי המתנות: מהיום, ולכשלא אחזור בי. וכדאמרינן בכתובות, בריש פרק האשה שנפלו לה נכסים: הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה, כיצד היא עושה: כותבת שטר פסים לאחר, דברי רשב"ג, וחכמים אומרים: רצה משחק בה, שתכתוב לו: מהיום ולכשארצה; כלומר: ולכשארצה, שלא אחזור בו. ויכול הוא למנות אפטרופסים על בניו מהיום, לפקח על נכסיהם לאחר מותו, דבין חולה בין בריא יכול למנות אפטרופסין, ויכתוב להם שהוא ממנה אותן אפטרופסין על בניו אלו, ועל הנכסים שהוא מזכה להם, ושיפקחו בנכסיהם לאחר פטירתו. ומ"מ =ומכל מקום= אם יש לו עסק או סחורה או מטלטלין שאינן מסויימין, ורוצה לחלקן ביניהם, ולרבות לאחר, ולמעט לאחד, איני יודע לו דרך שיוכל לזכותם להם במתנת בריא, מעכשיו ולאחר מיתה, כי שמא מה שיש לו היום, לא יהיה לו בשעת פטירה; ולפיכך, אין לו תקנה בזה, אלא בחיובין, רצוני לומר: שיחייב עצמו ונכסיו, מעכשיו ולאחר פטירה, לכל אחד ואחד כפי מה שירצה, למעט או לרבות. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +א"א הובאה בקיצו*ר בב"י ס' ר"ן מחודש ט"ו, ועיין פרח מטה אהרן ח"א סימן ע"ט ובח"ב סי' א'+/
<h2>סימן קיט</h2>
עוד לסרקוסטה, שאלת: ראובן מת בלא בנים, והיו לו שני קרובים: שמעון ונפתלי, שמעון ממשפחת האב, ונפתלי ממשפחת האם, וצוה על נכסיו, ואמר: שתי שדות שיש לי במקום פלוני, לבני שמעון הזכרים, אם יהיו לו בנים זכרים, ואם לא יהיו לו בנים זכרים, שיהיו השדות לזכרים ממשפחת נפתלי. ונפתלי, היו לו בנים זכרים, ומיד ירדו בני נפתלי לשדות; ואחר פטירת ראובן, היו בנים זכרים לשמעון; ועכשיו, תובעים בני שמעון מבני נפתלי, שיסתלקו מן השדות, לפי שהן זוכין בהן מכח הצואה, ומכח הירושה, שהם יורשי ראובן. ובני נפתלי טוענין: שבני שמעון לא זכו מכח הצואה, לפי שלא היו בעולם, ולא מכח ירושה, שהמצוה צוה מחמת מיתה, ונטל קנין באותה צואה, והם היו בעולם, ונעשית צואתו כמתנת בריא. הודיענו, הדין עם מי?
תשובה: אין אחד מאלו, זוכין בשדות מכח הצואה. בני שמעון לא זכו, לפי שלא, היו בעולם, ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכל שכן, לדבר שלא בא לעולם. וכדאמרינן: אימר דשמעת ליה לר' מאיר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לדבר שלא בא לעולם, מי שמעת ליה? ובני נפתלי, ג"כ =גם כן= לא זכו, שהרי לא נתן להם, אלא אם לא יהיו בנים זכרים לשמעון, והנה נולדו בנים זכרים לשמעון. ואעפ"י שלא היו באותה שעה בעולם, אין בכך כלום, דלדבר שלא בא לעולם, אינו מקנה, אבל מתנה בדבר שלא בא לעולם, שאפילו יאמר: אם מכאן ועד עשרה שנים יולדו בנים לפלוני, יתן שדה פלוני לפלוני שהוא בעולם; או, אם יולד בנים לפלוני מכאן ועד עשר שנים, לא יטול פלוני בנכסים אלו כלום, דבריו קיימין; וכ"ש =וכל שכן=, אם כתוב קנין באותה צואה, שהצואה בטלה, וכדשמואל דאמר: מתנת שכיב מרע, שכתוב בה קנין, לא ידענא מאי אידון בה, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר לאחר מיתה, וקיימא לן כשמואל, והצואה בטלה, אלא אם כן כתב ליפות כחו, וכדאיתא התם בגמ*רא. אלא, בין כך ובין כך אין אחד מהם זוכה מכח הצואה, אבל נכסים חוזרין ליורש, ואם אין יורש קרוב יותר מבני שמעון, יטלו השדות מכח ירושתן. /על שו"ת זה מופיעה הערה של המלבה"ד בדפוס ליוורנו תקל"ח: +א"א הובאה בב"י סי' רנ"ג מחודש ט' בקיצור+/
<h2>סימן קכ</h2>
טידילה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: טודילה/, שאלת: ראובן צוה מחמת מיתה, ונתן מקצת נכסיו לבנו, ושאר כל נכסיו לאשתו. וכך כתוב בשטר הצואה: צוה בפנינו פלוני מחמת מיתה, ואמר: אני נותן לבני פלוני כך וכך, ושאר כל נכסי: מקרקעי ומטלטלי, כל שטרי חובותי, וכל מידי דמיתקרי נכסי, אני נותן לפלונית אשתי מתנה גמורה שרירא, כחומר כל שטרי מתנות צואה מצוה מחמת מיתה, ולא שיירתי בה לפלוני בני שום שיור וזכות בעולם. ולא יהא רשאי פלוני בני ואדם אחר לטעון ולומר שלא עשיתיה אלא אפטרופיא, לפי שבלב שלם נתתי לה, ועל מנת שלא תפסיד כתובתה וכו', ותהא מתנה זו קיימת לה, שעל מנת כן אני נותן לה. וכן היא התרתה בפנינו, אנו עדים חתומי מטה, כי מפני המתנה אינה מוחלת ולא מפקעת שום זכות שיש לה על בעלה. ועכשיו, בא חנוך בן ראובן, ובעלי חוב של חנוך, ואומרים שלא עשאה אלא אפטרופיא; והאלמנה טוענת: שהיא מתנה גמורה. הודיעני, אם יש פקפוק במתנה זו משום צד, אם לאו?
תשובה: מדעתי כבר עמדתם על כל מה שאמרו הראשונים באותה הלכה, ומה שיש בין משנתינו, ששנינו: אם אמר: על מי שראוי ליורשו, דברו /שמא צ"ל: דבריו/ קיימין, ובין מאי, דקאמר רב יהודה: בנו גדול, לא עשאו אלא אפטרופוס, ולפיכך, ראיתי שלא לכתוב הדעות שנאמרו בזה, ושנחלקו בו כל הראשונים, אלא מה שאני מסכים עליו, אם ראיתם לסמוך על הסכמתי. והוא: שאני סבור, שלא עשאוה לזו כהלכתא בלא טעמא לחלוטין, שלא יועיל בו שום גילוי דעת, וכהלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה; וכיון שכן, מתני*תין: בשברר דבריו, ודרב יהודה: בשלא ברר. ודר' הונא מסייענו, דאמר: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד, רואין אם ראוי לירשו, נוטלן משום ירושה, ואם לאו, נוטלן משום מתנה; דאלמא, אפי*לו כתב כל נכסיו למי שראוי ליורשו, מתנתו מתנה גמורה; וסתמא קאמר: אם ראוי ליורשו, ולא חלק בין בן גדול, לקטן, ולא בין בן בין הבנים, או בין אח, או אחות בין האחים, או בין האחות. והרי הרב אבן מוגש /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מיגש/ והראב"ד ז"ל מסכימין על דעת זו. וכל שכן כאן, שנתן לבנו חנוך קצת מנכסיו, ושאין לו אלא אותו בן, וזה ודאי מוכיח מצד עצמו, שלא נתכוין בנתינת האשה לעשותה אפטרופיא בשאר הנכסים עליו, שאם כן, מאי שנא אותו מקצת שלא עשאה אפטרופיא עליו כמו שעשאה על השאר? ועוד, דכבר אמרו: חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, וזאת אחת מהן, וכאן הרי לא כתב: כל נכסי, שהרי נתן מהם מקצת לבן; אעפ"י שיש לבעל הדין לחלוק בזה, ולומר, דמה שנתן כבר לבן, הרי הוא כמוחלק מנכסיו, והשאר, היינו: כל נכסיו. ומה שאמרו: עד שיכתוב כל נכסיו, לאפוקי, שאם נתן תחילה כל נכסיו לאשתו, חוץ מאותו חלק שנתן לאחר מיכן לבנו, שבשעת מתנת האשה שייר אותו כל שהוא, מה שאין כן בנותן מקצת תחילה וכל השאר לאשה; מ"מ =מכל מקום=, כל שבנו מוציא מידי זה. ועוד: דכיון שבשעה אחת, נתן מקצת לבן והשאר לאשה, הרי זה כמשיי*ר, בין שנתן לבן תחילה, ואח"כ לה, ובין שנתן לה תחלה, ואח"כ לבן. ועוד, מה שכתבתי למעלה.
<h2>סימן קכא</h2>
+א"א, מרן בב"י הביא תשוב' זו בסי' רל"ה מחודש ג', ויש שם ט"ס שכתב: חייב לשלם מנכסי אביו; והיא גירסא מועטת /צ"ל: מוטעת/, דא"כ למה הוצרך רבי' לכתוב אח"כ. ומסתבר*א, שאפי*לו אין לו שאר נכסים לגבות מהם, גובה מנכסי האב, דהוי שפת יתר, עד שמחמת זה חידש לנו הר"ב כנה"ג בהגהת ב"י אות כ"ט דה"ק =דהכי קאמר=: דאם אינו מוצא לגבו*ת מעותיו ממקום אחר, מעות או מטלטלין, גוב*ה מהקרקעו*ת של אביו; והוא דין מחודש לא מצאנוהו שגיא כח בדברי הפוסקי*ם: אבל בפי /צ"ל: כפי/ גירסתנו, ניחא. ומ"ש רבי' בסוף דבריו, דגובה מנכסי האב, היינו: ממטלטלים. וראיתי להר"ב מעיל שמואל ז"ל סימן ע"ט, שהקשה על דברי תשוב' זו ממ"ש רבי' גופיה בתשובה ח"ב סי' ס"ז. ולע"ד =ולעניות דעתי= לא קשיא, דההיא איירי בקטן שלא הגיע לשש שנים, ואינו יודע בטיב משא ומתן, ותשוב*ה הלזו איירי בהגיע לשש, ויודע בטי*ב משא ומתן, דאלת"ה =דאי לא תימא הכי= איך כתב רבינו, שאחר שנעלו את הדלת בפניו, פתחוהו לו, ואמרו: שתהא מתנתו, מתנה, והלא כל שלא הגיע לשש, ויודע במשא ומתן, אין מתנתו מתנה, כנודע.+ אושקא, שאלתם: מה שאמרו: קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו; ואסיקנא: עד שיהא בן עשרים, ואמר אמימר: ומתנתו מתנה; מהו לשעבדן מחמת חובו, שעבוד הרי הוא כמוכר /צ"ל: כמכר/, או כמתנה?
תשובה: שעבודו, שעבוד; ולא אמרו אלא מכר, כדי שלא ימכור כל נכסי אביו; ולא מן הדין הוא זה, אלא מן התקנה, ולפיכך, לא תקנו אלא במצוי, דהיינו: נכסי האב, ולא בנכסי האם, ובמכר, ולא במתנה, שאחר שנעלו את הדלת בפניו, פתחוהו לו, ואמרו: שתהא מתנתו מתנה, כדי שימצא בני אדם שעושין עמו דברים של חסד; וכ"ש =וכל שכן= בשעבוד, שאם אין אתה עושה כן, נמצאת נועל דלת בפניו, שלא ימצא מי שילונו וימכור לו ולא שיקח ממנו אף שאר נכסים, אם אין אחריות הלואתו ומכירתו על נכסיו. סוף דבר, למכור בנכסי אביו דוקא אמרו, ואפילו מכר בנכסי אביו, שאמרו, לא עשו ולא כלום. מ"מ =מכל מקום=, חייב הוא להחזיר דמי המכר, ואפילו ליתנהו להנהו זוזי, חייב הוא לשלם מנכסיו, וגוב*ה הלוק*ח מנכסי*ו בני חורין, ולא מן המשועבדין, דכל שאין עיקר המקח, מקח, חזרו המעות להיות כמלוה על פה; כדאסיקי בפרק חזקת, גבי מעשה דפרדיסא. ומסתברא, שאפילו אין לו שאר נכסים לגבות מהן, גובה מנכסי האב, ומעשה דבני ברק בפרק מי שמת, שבאו בני משפחה, וערערו לומר: קטן היה באותה שעה +ע"כ =עד כאן= נמצא.+
<h2>סימן קכב</h2>
+(א"א), כך מצאתיה בלי התחל*ה, ומשום דאיכ*א למשמ*ע מינה כמה הלכתא גברות /צ"ל: גברותא/, הבאתי אותה כמות שהיא.+ /השאלה של שו"ת זה ותחילת התשובה מובאים בשו"ת הרשב"א, חלק ד', שו"ת צ"ב, וראה ההערה של המלבה"ד שם על השו"ת/ אם מתו, ירשו אחרים תחתיהם, אינו דומ*ה לאחריך, שהרי לא נתן להם הכל, כדי שיהא אם מתי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מתו/ ירשו אחרים תחתיהם, כאחריך, אלא שקל בלבד הוא שנתן להם בשבת. הילכך, מה שהגיע לידם, הוא שנתן להם, ומה שלא הגיע לידם, איגלו מילתא שלא הקנה להם כלל, לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה; ע"כ =עד כאן=. וכן כתב נמי ה"ר יהודה אלברצלוני זצ"ל בהלכות המתנות. ונראין דבריהן בביאור, משום דאיכא למידק: מה ראו חכמים לומר, הוא סבר יש לה הפסק, ורחמנא אמר: אין לה הפסק, אטו אנן מדינא אתינן לה, אנן בכל דברי שכיב מרע לאו מדינ*א אתינן להו, אלא מן התקנה, וכדי שלא תטרף דעתו עליו, עשאום כאלו הקנה באחד מדרכי הקניות הגומרות בבריא; ואע"ג דרחמנא אמר: לא יקנה עד שימשוך, תקינו שיהו דבריו כאלו משך, או החזיק, והכא נמי, נעשה אותו כאלו מסר לאותו אחר, ויקנה לאחר שמת אותו הראוי לירש.
ועוד: אפילו היה לו באפשר להפסיקה, במעכשיו ובקנין, נעשה דבריו כאלו קנו מידו מעכשיו, כדי לקיים דבריו של שכיב מרע, דכל היכא דאפשר לבריא לעשות כן בשום צד, קיימי /צ"ל: קיימו/ חכמים ז"ל דבריו, כאלו נעשה באותו צד. וכדאמרי*נן גבי שכיב מרע, שאמר: הלואתי לפלוני, הלואתו לפלוני; ואע"ג דליתא בבריא בכי הא, הואיל ואיתא בבריא במעמד שלשתן, כדאיתא בפרק נוחלין. ובקשתי לי חבר ומצאתי לי רב, ה"ר יוסף הלוי אבן מיגאש ז"ל שכך כתב שם: מילתא דליתא בבריא, ליתא בשכיב מרע, כלומר: מה שהבריא יכול להקנותו בקנין, הוא שיכול שכיב מרע להקנותו, ואין ביניהם הפרש, אלא שהבריא צריך קנין כדרך כל ההקנאות דעלמא, ושכיב מרע א"צ =אין צריך= קנין, אלא בצואה בעלמא סגי. וכתב עוד בסוף דבריו: נמצא עכשיו, שזה שאמרנו: מילתא דאיתא בבריא, איתא בשכיב מרע, הלכה היא, וכל מה שהבריא יכול להקנות בצואה; עכ"ל. אלא שתשובת דבר זה על כרחנו, משום דכל שנתן למי שראוי ליורשו, ורוצה שיזכה בהן מדין ירושה, ולא חזר בו, נמצא אותו הראוי ליורש, זוכה מדין ירושה דאורייתא, והרי הנכסי*ם שלו, וא"א לזה לתת לאחר מה שאינו שלו, והרי זה כאלו מתנה בשל אחרים. ובלשון הזה בעצמו מצאתי לרב יוסף הלוי אבן מיגאש זצ"ל, שכן כתב ז"ל =זה לשונו=: והא דאמר: לאחר מיתת פלוני בני, יירש פלוני כל נכסי, הוה ליה כמ"ד =כמאן דאמר=: לאחר מיתת פלוני, יירש פלוני כל נסיו, /בדפוס ליוורנו תקל"ח: נכסיו/, שאין משגיחין בדבריו, לפי שאין לו כלום לאדם רשות לצוות ולהנחיל לכל מי שירצה, אלא בנכסי עצמו, ולא בנכסי אחר; ע"כ =עד כאן=.
ואף רבינו שמואל ז"ל נראה שסבור כן, שהוא ז"ל פירש, שא"א =שאי אפשר= להפסיקה, ואפי*לו בתנאי, לפי שהוא כמתנה על מה שכתוב בתורה, ולומר: דכיון שאמרה תורה: והיה ביום הנחילו את בניו, דמיניה דרשינן: התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, נמצא זה הראשון שירד בנכסים, יורד מחמת ירושתו שזיכתה לו התורה, ומעתה אין רשות לאב להתנות על מה שנתנה התורה לזה. שכך כתוב, גבי ההיא דרב הונא, דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר, דאסיקנא: כד שלח רב אחא בריה דרב עוא, זה לשונו: דכיון דיורש עשאו, זכה בדין תורה, וכי קאמר תו: ואחריו לפלוני, הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, דאינו יכול לעקור תורת ירושה מאותו שיירש כבר; וגם אם פירש: אני מורישך על תנאי שיטול האי שני אחריך, הוי כמי שמתנה על מה שכתוב בתורה, והוי המעשה, מעשה, דהיינו: הירושה, והתנאי של אחריך, בטל, דהא ירושה אין לה הפסק; ע"כ =עד כאן= לשון הרב ז"ל. ובודאי, אלו רצה האב לחזור במתנת הבן, רשאי, שכל שעמד, חוזר במתנתו; אבל אם לא חזר בו, אלא שרוצה שזה ירש, ואח"כ תפסק ירושתו, אי אפשר. וכן שמענו מדברי הגאונים ז"ל, שפירשו הא דבעי רבא, גבי ההיא דר' יוחנן בן ברוקא: בבריא, היאך: כגון, שנתן בבריאותו כל נכסיו לאחד מן הבנים, ובקנין, וכן פירש בהדיא ה"ר יוסף אבן מיגאש ז"ל.
וכתב ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל: דאלו איתא לרבי יוחנן בן ברוקא, אפי*לו בבריא, אם נתן כל נכסיו לאחד מן הבנים, ואמר: אם מת יהיו כל הנכסים לפלוני, לא אמר כלום, דאין לשון מתנת המוריש ליורש, לשון מתנה, אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק; ובודאי, כשנתן לשני בקנין, כמו שנתן לראשון, ואפ"ה =ואפילו הכי= א"א =אי אפשר= להפסיקה. ואפי*לו למאן דפסק בההיא בעיא, דלא איפשיט*א מכל מקום, מדברי כלם נלמוד: דירושה אין לה הפסק, שאמרו: אפי*לו בקנין איתא, שאין פסק אותה בעיא תלוי*ה בזה, אלא אי אמרה רבי יוחנן בן ברוקא: אפי*לו בבריא, או לא, ואנן מדברי מי שאומר איתא, שמעי*נן למי שאומר ליתא; וסוף דבר, כן הדברים מוכיחין שא"א =שאי אפשר= להפסיקה בשום צד.
ומעתה, לא היינו צריכין להשיב על הזמן הכתוב בשטר, אם הוא כמעכשיו; אפי*לו אם תימצי לומר: הרי הוא כמעכשיו, או אפי*לו אמר בפירוש: מעכשיו, לא מעלה ולא מוריד, שהנחלה אין לה הפסק מעולם. אלא להגדיל תורה, ולהתלמ*ד בו במקום אחר, שלא במקום ירושה, אני חוזר על זה, ואומר: כי אותו זמן הכתוב בשטר הצואה, אינו מוכיח להיות כמעכשיו, שהרי מתנת שכיב מרע אינה קונה עד לאחר גמר מיתה, ודיאתיקי מבטלת דיאתיקי. וכ"ש בראשון ראוי ליורשו, דאפי*לו אמר בהדיא: נכסי לפלוני בני, ואחריו מעכשיו לפלוני, לא אמר כלום, כמו שאמרנו. וכן כתב בפי*רוש ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל.
ותדע לך עוד, דהא ההיא דרב אחא בריה דרב עוא, הלכה פסוקה היא, דליכא מאן דפליג עלה, ובכל דוכתא מקשי מינה להדיא; ואם איתא, דבאחריך מעכשיו לפלוני, אפשר להפסיקה, א"כ, רב הונא דאמר בעובדא דסבתא: דכל האומר: אחריך, כאומר: מעכשיו דמי, קשיא ליה דרב אחא.
ועוד: דרב הונא גופיה, אשכחן ליה דאית ליה דרב אחא, בההיא דגרסינן בפרק נוחלין: אמר רב הונא: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר, רואין אם ראוי ליורשו, נוטלתן משום ירושה, ואם לאו, נוטלתן משום מתנה. ופירשה רבא להא דרב הונא, כדשלח רב אחא בריה דרב עוא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא, נכסי לך ואחריך לפלוני, אם ראשון ראוי ליורשו, אין לשני במקום ראשון כלום. אלא ודאי, מיהא שמעינן דלגבי יורש דאורייתא, לא אמרי*נן, משום דכל שנתן למי שראוי לירשו, ירושה דאורייתא היא, וא"א =ואי אפשר= לו לאחר מיכן להפסיקה; ואעפ"י שנתנה תורה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, מכל מקום כל שנותן לו, זוכה הוא באותה מתנה מחמת ירושה, דנחלה קרייה רחמנא, דכתיב: והיה ביום הנחילו את בניו, ומינה דרשינן: התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, ואפי*לו נתן לו כל נכסיו בלשון ירושה, כדברי ר' יוחנן בן ברוקא. זהו שהשבתי על מה ששאלוני, וראיתי מי שהחפץ מביאו לחלוק, וישר בעיני, שאלו נמצאת שגגה בדברי, מוטב שאתקן המעות, ואל יכשלו בי חברי; והריני כותב דבריו אחד אל א*חד, ומשיב, והאמת יראה דרכו. כתב: שאין מתנת שכיב מרע כלום, אלא מפני שראויה לזה מדין נחלה, ועשו מקבל המתנה כיורשו, והואיל וכל ישראל ראויין לירש זא"ז =זה את זה= ע"י משמוש. ולא חש לקומחיה /צ"ל: לקמחיה/, והדברים מראין בעצמן שהטעם הזה פוגמן, דמתנת שכיב מרע, עשו לו חכמים ז"ל חזוק כקנין של תורה, ואפי*לו במקום יורש, שיורש דבר תורה, ואיך תבא בזה מצד משמוש היורש לפניך, ואתה מוציא ממנו מצד משמושיו; אין אלו אלא דברים בטלים. אלא הטעם נגלה, שקיימו חז"ל דבריו כבריא שקנו מידו, כדי שלא תטרף דעתו עליו; ועוד: שאין טעם זה אלא לפגום המתנות. ומבית אבות אתה למד, שלא מצא טעם זה לא ידים ולא רגלים בבית המדרש, דהא גמירי דלא כליא שבטא, כדאמרי*נן בהדיא בפרק יש נוחלין, גבי משמוש נחלה, וא"כ בן לוי שנתן במתנת שכיב מרע לישראל, או ישראל שנתן לבן לוי, לא תהא מתנתו בהן קיימת, שהרי אינן ראויין ליירש זא"ז =זה את זה= על ידי משמוש.
וא"ת: התם נמי ע"י נשואי בת לוי לישראל, או בת ישראל ללוי; מה נעשה לבן גרים, שהיו הוא ואבותיו, אפי*לו עשרה דורות, הורתן ולידתן בקדושה ולא נשאו מישראל, לא יהא במתנת שכיב מרע אם נתנו לא*חד מישראל, או א*חד מישראל שנתן להם, שהרי א"א =אי אפשר= לבא לו בשום משמוש. וא"ת: אין הכי נמי, צא ולמד מכל חכמי ישראל, שלא נחלק אדם מחכמי ישראל מעולם בזה, וא"צ =ואין צריך= לומר לדעת הרב אלפסי ז"ל, שכתב בשם הגאון רב האי ז"ל, ולדעת כמה מחכמי ישראל שאחזו דרך פירושו, בההיא דאיסו*ר גיורא; אלא אף הראב"ד ז"ל, שחלק עליו בפי*רוש אותה שמועה, מודה בזה, וביותר מזה, שהוא ז"ל וכתב /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כתב/ שם: טעמא משום דרב מארי, לא היה לו באותה שעה מוריש, לא אב ולא בן ולא קרוב, הלכך אינו קונה במתנת שכיב מרע, ע"כ =עד כאן= לשונו; הא, יש לו בן, או קרוב, ישנו במתנת שכיב מרע. ופשטה של שמועה הכי פירוש /בדפוס ליוורנו תקל"ח: פירושה/: גר שכיב מרע, שאינו בירושה, בשאין לו בנים שנולדו בהור*ה ולידה בקדושה, אינו במתנת שכיב מרע, הא ישנו בירושה לבניו או לקרוביו, נותן לכל מי שירצה במתנת שכיב מרע, ואפי*לו לישראל גמור מיוצאי ירך יעקב. וכן נראה מדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב: גר דליתיה בירושה, ליתיה במתנת שכיב מרע; דמשמע: גר, כל דליתיה בירושה, ליתיה במתנת שכיב מרע, הא גר דאיתיה בירושה, איתיה במתנת שכיב מרע. וכן דאי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ודאי/ מוכיח בגמרא, מדאמר רבא: היכי קני להו רב מארי להני זוזי: אי בירושה, הא לאו בר ירושה; כמתנת שכיב מרע, כל דליתיה בירושה, ליתיה במתנת שכיב מרע; אלמא, כל דליתי*ה בשכיב מרע בירושה, במתנ' /מילה זו אינה מופיעה בדפוס ליוורנו תקל"ח וכנראה נכנסה לטקסט בגלל טעות דפוס/ הוא דאינו במתנת שכיב מרע, הא בישנו בירושה, כגון: שיש לו בנים או קרובים שראויים לירשו, והרי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הרי/ הוא בתורת ירושה, והלכך ישנו בתורת שכיב מרע לכל מי שירצה. ואף הרמב"ן ז"ל פי*רש בשם רבותיו, דהואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה, אלא לאחר גמר מיתה, בירושה היא לכל אדם, שמטעם ירושה תקנוה כעין של תורה, דאלו מתנה, אין מתנה לאחר מיתה; הילכך, גר שאינו בר ירושה, אינו במתנה, אפי*לו לאחר; ע"כ =עד כאן=.
עוד כתב החולק: פעמים שהעמידו דבר זה על הדין, דאע"ג =דאף על גב= דקיי"ל =דקיימא לן= כרשב"ג, בירד הראשון, ומכר ואכל, אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אם נתנן במתנ*ת שכיב מרע, לא עשה ולא כלום, מאי טעמא: מתנת שכיב מרע לא חולא עד לאחר גמר מיתה; וכבר קדמו אחריך, העמידו מתנת שכיב מרע על הדין, למימרא דלא תהני לאפקועי זכותא דאחר, בהאי דוכתא דראשון, שלא כדין עבד, דהא רשע ערום מיקרי, משיאו עצה בכך; עכ"ל =עד כאן לשונו=. גם בזו תמונ*ה אינני רואה זולתי קול, דהא לאו משום דאוקמוה אדיניה הוא, אלא משום דלא נתנן לזה אלא כל ימי חייו, וכבר קדמו אחריך; ואפי*לו היה באפשר לתת אותן בקנין גמור לשני לאחר מיתה, לא עשה ולא כלום, לפי שלא נותן לו אותו ראשון אלא כל ימי חייו, אבל הנשאר אחריו, לא נתן בו כלום כדי שיוכל הוא לתת אותם לאחר מותו, שכבר קדמו אחריך. ותדע, דאי לא תימא הכי, לעולם יחזרו נכסים ליורשי ראשון, שהם יורשים כל נכסיו דבר תורה. והנותן לאשה נשאוה /שמא צ"ל: נשואה/ אפי*לו למאן דאמר: ירושת הבעל דאוריית*א אחריך קני בעל, לאיקני /אולי צ"ל: לא קני/, ואפי*לו מכרה לאחר שהבעל מוציא מיד הלקוחות, אחריך מוציא מיד הבעל, ואפי*לו למ"ד =למאן דאמר= ירושת הבעל דאורייתא; ואין זה צריך לפנים.
ועוד: דאי מטעם דהעמידוה אדיניה, אם כן כשנתן יעקב במתנת שכיב מרע לראובן, ואחר ראובן לשמעון, אפי*לו מכר נמי ראובן, או נתן בחייו ללוי, לא תהני כלום; ונימא: נעמוד מתנת יעקב מדיניה, ולא תהני להפקיע משמעון, אפי*לו במכירת ראובן, ומאי שנא, דלגבי ראובן מקבל המתנה העמידוהו בקצת אדיניה, שאינו יכול ליתן במתנת שכיב מרע, ובמקצתו הוציאוהו מדיניה, שיכול למכור, ומה שמכר, מכר. אלא שהדברים פשוטין בעצמן ובטעמן, שהראשון כבעל גוף הנכסים לכל ימי חייו, וכשהמוכר /נ"ל שצ"ל: וכשמוכר/ ונותן בחייו, אינו עושה שלא כדין, כמו שאמר מפרש זה, ולא מניעוהו /צ"ל: מנעוהו/ חכמים מלמכו*ר, שאלו אמרו: לא ימכור, אם עבד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: עבר/ ומכר, לא היה ממכרו ממכר; וכדגרסינן בכתובות: כל מה דאמור רבנן: לא ליזבין, אי זבין, לאו זביניה; אלא מוכר הוא, שלכתחילה לא ימכור, כדי להלך בדרך טובים, ואם בא לימלך, אומרים לו: אל תמכור, ואם מכר, עשה שלא כהוגן; מ"מ =מכל מקום=, אפי*לו אם עשה כן, אינו קרוי רשע ערו*ם אלא המשיאו עצה בלבד, שהשיאו עצה לעשות שלא כהוגן, וחוטא ולא לו. עוד כתב: שהטעם הזה נמשך לרבותינו ז"ל, עד שאמרי: שהגר אינו זוכה במתנת שכיב מרע, ושאינו יכול ליתן במתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי לירשו, כאיסור גיורא, ואמו*ר רבנן בטעמא דמתנת שכיב מרע: כירושה שויוה רבנן. וכתב שכן דון /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דן/ רת"ם ז"ל כמעשה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: במעשה/ שבא לידו, וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ואני אומר: מה שהעיד משום רבינו הרמב"ן ז"ל, דאין גר זוכה במתנת שכיב מרע, כלומר: אם נתן לו אפי*לו ישראל שהוא בר ירושה, העיד כן, והרב בעצמו מעיד שלא אמר כן, שהרי פירושו אצלנו, ושם ראינו אחר שהעמיד הרב דברי הרב אלפסי ז"ל, ודברי הגאון ז"ל, שאמר: דאפי*לו גר שאינו בר ירוש*ה נותן לאיש מעלמא, ומתנתו, מתנה, וכדרכו להסכים על דברי הרב אלפסי ז"ל כתב, זה לשונו.
אבל רבותינו ז"ל היו מפרשים, דהגר /נ"ל שצ"ל: דאגר/ קאי, דהואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמר מיתה, בירושה היא לכל אדם, שמטעם ירושה תקנוה כעין של תורה, דאילו מתנה, אין מתנה לאחר מיתה; הילכך גר שאינו בירושה אינו במתנה, אפי*לו לאחר; עד כאן לשון הרב. דאלמא, שכיב מרע גר, אינו במתנת שכיב מרע, הא שכיב מרע דעלמא, שישנו בירושה, ישנו במתנת שכיב מרע לכל, ואפי*לו בנותן לגר. גם מה שהעיד שבא מעשה לפני רת"ם, הנה תוספות רבותינו הצרפתים לפנינו, ותולין דברי רת"ם ז"ל כמרגלית בכל מקום ומקום, ובדקנו במקום זה ולא מצאנו. גם הר"ז הלוי ז"ל, שדרכו לצאת בכל דבריו אחר ר"ת ז"ל, לא כתב כן; וכן מורנו הרמב"ן ז"ל; ואם כן מנין לו למפרש הזה? ולשון התוספות שם, שהקשו: רבא מפני /מה/ לא היה מקיים דברי איסור, משום דמצוה לקיים דברי הבת /צ"ל: המת/; ותירצו, זה לשונם: יש לדחות, דפשיטא ליה דלא שייך בגר, דכיון דליתיה בירושה, דכיון שמת, בטל כחו, ואין לו שום זכות להוריש, איך יקיימו דבריו, ע"כ =עד כאן=; אלמא, אגר הנותן קאמרו, אלא דאיהו חלים, ואיהו מפשר. ועו*ד: שהרב אלפסי ז"ל, והגאון משם רבינו האי ז"ל, מסכימין שהגר זוכה ומזכה במתנת שכיב מרע, חוץ מבני שכונתו מחמת ירושה, אף במתנתו; ואינו בירושה, לפי שלא היתה הורתו בקדושה. עוד כתב: מכיון שבררנו שאין אדם יכול לתת לגר במתנת שכיב מרע, דלאו בר ירושה הוא, צריך תלמוד היאך שכיב מרע יכול להקדיש נכסיו, דהא הקדש לאו בר ירושה הוא? ואני אומר: שלא בירר ולא יברור, וכמו שכתבתי למעלה, דדעת להקת בני הנביאים: הרב אלפסי, והגאון, ותוספות, ורב האיי, וה"ר יהודה אלברצלוני בשם הגאונים ז"ל, והראב"ד ז"ל, שאמר: שאין לזוז מדבריהם, והר"ז הלוי, והרמב"ן ז"ל, דעת כולם מסכמת, שמי שהוא בר ירושה, ישנו במתנ*ת שכיב מרע לכל מי שירצ*ה, וכיון שכן, שוב אין אנו צריכין לקושייתו ולתירוצו; ואלו היתה הקושיא קושיא, לא היינו כאן בתירוצה באותו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מאותו/ צד שלקח המתרץ הזה, לפי שאותו צד אינו כלום, וראיות שסמך בהן כושלות, וקורא אני על אותן ראיות: כשל עוזר ונפל עזור /ישעיה, ל"א, ג/ וכמו שנכתב בסמוך בע"ה. ואני אומר: אפילו היה כמו שחשב, שהנותן למי שאינו בר ירושה אינו זוכה במתנה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: במתנת/ שכיב מרע, הקדש שאני, לפי שההקדש קונה לעולם באמירה בעלמא אפילו בבריא, ולפיכך הניחוהו אדיניה לקנות באמירה בעלמא אף לאחר מיתה, ועשו לאחר מיתה כמחיים. דהכא ליכא אלא חדא, כמו שתקנו בעלמא בשכיב מרע להיות אמירתו גומרת כמשיכתו, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש; אבל בגר דעלמא, לתקוני תרתי: חדא, שתהא אמירתו כמסירתו כשכיב מרע דעלמא, ועוד, שנעשה מי שאינו בר ירושה כבר ירושה; ונעשה דינו של גר חמור בהא מישראל, הא לא עבדינן, ודי שנתקן בגרים מה שתקנו בישראל דכל שיהו בירושה יהו במתנת שכיב מרע. וזה טעם נכון ומספיק לפי הקושיא, אלא שכבר הקדמנו שאין לקושיא לא שורש ולא ענף. ואפי*לו במקדיש לגבוה, כמקדיש לבדק הבית או למזבח, וכל שכן בנדון שלפנינו, שהקדיש לעניים, שיש להן יורשין ומורישין וישנן בתורת ירושה ובתורת מתנת שכיב מרע. ועתה אשוב על מה שבנה על זה, שהוא כתב: דשכיב מרע שהקדיש נכסיו, כיון דהקדש באמירה זוכה מחיים, חאיל, כדתנן: אמירתו גבוה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לגבוה/, כמסירתו להדיוט, דאי לא, לא הוי הקדש, דכל דלא זכי בירושה, לא זכי במתנת שכיב מרע, אלא הרי הוא כאלו מסר ליד הקדש; וכשהגיע למה שאמרתי, דא"כ, מיכן מצינו שאלה בהקדש, שכל שמסר להקדש אי אפשר לישאל עליה, וכדדייקנא מהיא /צ"ל: מההיא/ דנדרים: אמר, דשאלה מהניא, אבל כל היכא דלא נשאל, משעת דבורו חייל כשאר נדרים, ואינו יכול לחזור בו.
ומיהו, כשעמד, חוזר, דאומדן דעתא הוא, דאדעתא דאי מאית הוא. ואמר: וכן אתה דן בשכיב מרע, שמכר נכסיו כולן לאחרים, ואיתנהו לזוזי בעין, אם עמד, חוזר, וכל היכא דלא עמד, זוכה הוא הלוקח משעת מכירה. וכן העיד משם הרמב"ן ז"ל, דבהקדיש כל נכסיו ומכר כל נכסיו, דאמרינן: אם עמד, חוזר, דוקא עמד, חוזר, משום אומדן דעתא אבל כל היכא דלא עמד, אינו יכול לחזור בו. ואני אומר, כי כל מה שכתב כאן אינו, ולא אמרו אדם מכל חברי ספרים וסופרים, דשמואל כללא כאיל: דכל שעמד, חוזר, חוזר במתנתו, וכיון שאם עמד, חוזר בהקדשו, חוזר הוא בו ואע"ג דמית. והראיה שהביא ממוכר כל נכסיו, שגגה רבתי היא, שמתוך דבריו ניכר, דעמד, חוזר שאמרו במוכר כל נכסיו, כעומד, חוזר, דשכיב מרע שחלק כל נכסיו, וליתא; דעמד, חוזר, במחלק נכסיו, היינו: דמתנותיו חוזרות, ממילא כל שעמד, וכדאיתא בהדיא בגיטין פרק /מי שאחזו/ קורדיקוס, דגרסינן התם: אמר רב הונא: גיטו, כמתנתו, מה מתנתו, אם עמד, חוזר, אף גיטין, אם עמד, חוזר; ואקשי*נן עליה מדתנן: זה גיטיך, אם מתי, ועמד והלך בשוק וחלה ומת, אומדין אותו וכו'; ואם אמרת: אם עמד, חוזר, למה לי אומדנא, הרי עמד; ובמוכר נכסיו, שאמרו: אם עמד, חוזר, לאו ממילא, אלא שיכול לחזור, אם ירצה; וכן פירש"י ז"ל: אם עמד, יכול לחזור בו, וכל שלא חזר המוכר, המכר קיים. ומכל מקום, אפי*לו חזר בו, עד שלא עמד, רשאי, דהיינו: כזבין ולא איצטריכו ליה זוזי, דאסיקנא בפרק אלמנה ניזונת, דהדרי זביני.
ומה שכתב בשם הרמב"ן ז"ל, במקדיש, דאם עמד, חוזר, ואם לא עמד, אינו יכול לחזור בו; תלה ברבינו במה שאינו, ואדרבה, בפי*רוש כתב שחוזר בהקדשו, וזה לשונו, שכתב בשילהי פרק גט פשוט, גבי מימרא דרב הונא, דאמר: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר: מנה לפלוני בידי נאמן, חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. פי*רוש שהקדיש כשהוא בריא, ואחר כך כשהוא שכיב מרע בשעת צואתו, אמר: מנה לפלוני בידי, אבל אי אקדיש כשהוא שכיב מרע, בעיא ולא איפשיטא, שמא אם עמד, חוזר, וקיימא לן: כל שלא עמד, חוזר חוזר במתנתו, וכיון שחוזר, הודאתו הודאה אפילו בהדיוט דליכא חזקה; ע"כ לשון הרב ז"ל. הנה זה מבואר, שלא אמר הרב כמו שאמר משמו, אלא בהפכו. והראב"ד ז"ל, שפי*רש ההיא דרב הונא, בשכיב מרע שהקדיש בשעת צואתו, כתב: דמההיא שמעינן, דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, אין יכול לחזור בו. כלומר, אפילו עמד, שאם יכול לחזור בו, למה ליה למימר חזקה יכול היה לחזור בכולן; דאלמא, דבר פשוט הוא לכולן, שכל שעמד, חוזר, חוזר במתנתו. עוד כתב: ואחר שזכינו שההקדש מחיים הוא זוכה, זכינו בנדון שלפנינו, באומר: נכסי לבתי, ואם תמות בלא בנים הרי הם הקדש, הרי הן הקדש, שמחיים זכה בהן ההקדש, ומעולם לא נראו ליורש. ואני אומר: לא זכה בדין זה, ולא בראיותיו, אלא שהוא בונה עולמות ומחריבן, דהיאך אפשר לומר שהוא הקדים את הבת להקדש; ואתה אומר: שההקדש קודם לבת, אלו דברים שלא מצאו שום מקום לחול בלב, ואין להם שום ישוב במחשבה, ואפי*לו היו לנו ראיות בסתירתן, מלבד שסתירתן מבואר*ת. חדא: דהקדש זה לעניים הוא, ואפי*לו לטענתו, מן הדין ישנן בתורת מתנת שכיב מרע, ואין אנו צריכין להקדים הקדש לבת כדי שיהא קיום להקדש, כמו שהציע מדעת עצמו.
ועוד: דאפילו בהקדש גבוה, אפי*לו באומר: נכסי לפלוני ואם מת יחזרו נכסים להקדש, אפי*לו אין ראשון ראוי ליורשו, אם אפשר לומר שמעכשיו חל ההקדש, דהרי נתן לראשון עד שימות, וראשון מוכר ואוכל, ואין להקדש אלא מה ששייר ראשון, ואפילו לא שייר כלום, פקע ההקדש. וכאותה ששנינו בברייתא פרק ארבעה נדרים: שור זה שלמים כל שלשים, ולאחר שלשים יום, עולה, כל שלשים יום, שלמים, לאחר שלשים יום, עולה; ובין לרבא, דמוקי לה: בקדושת דמים, ובין לאביי דמוקי לה: אפילו בקדושת הגוף, הרי קדמה קדושת שלמים קלה, לקדושת עולה חמורה, ואין אומרים: כדי שלא תפקע קדושת עולה החמורה, תהא עולה מעכשיו. ועוד אני אומר: שאפשר דבבריא, אפילו בשלא נתן לאחר קודם להקדש, אלא שאמר: אם תצא חמה או אם ירדו גשמים, הרי זה הקדש, ומת קודם שתצא חמה וקודם שירדו גשמים, פקע הקדש, לפי שלא חל הקדש מעכשיו, אלא לכשיהא מה שאמר. וכדגרסי*נן בשלהי מי שאחזו, גמ*רא: הרי זה גיטיך, אם מתי, אמר אביי: הכל מודים היכא דאמר: לכשתצא חמה מנרתיקה, לכי נפקא; משמע, על מנת שתצא חמה מנרתיקה, מעכשיו קאמר, דאמרי*נן: כל האומר: על מנת, כאומר: מעכשיו, דאמי; לא נחלקו אלא: באם תצא, מר סבר לה: כר' יוסי, דאמר: זמנו מוכיח עליו, והוה ליה כמהיום אם מתי, ומר לא סבר לה כר' יוסי, והוה ליה כאם מתי גרידא, וקיימא לן בהא, כרבנן. והוא הדין, בבריא שהקדיש אם תצא חמה או ירדו גשמים, והילכך, אי אפשר לומר בזה, שההקדש חל מחיים. ואפי*לו למי שפסק בבעיא דשכיב מרע, שהקדיש כל נכסיו לחומר*א, ואם עמד, אינו חוזר, דהתם הוא שהקדיש סתם, ואפשר דלגמרי הקדיש מעכשיו, אבל כאן, שתלה הקדשו באם מתה, בתו לא.
ואע"ג דאמרי*נן בפרק ארבעה נדרים, לבר פדא דאמר: אפי*לו קדושת דמים בכדי לא פקעא, דבריתא דשור זה מעכשיו, שלמים, ולאחר שלשים יום, דמקודשת, ואפילו נתעכלו המעות; ואמרי*נן התם: דנפקא מינה, אפי*לו למאן דאמר: באשה חוזרת, הכא, אינו חוזר, משום: דאמירתו לגבוה, כמסירתו להדיוט. התם הוא, בעוד שהמקדיש קיים, ובא לאחר /כך/ לחזור בו, דלא אתי דבור גרידא, ומבטל דבור דהקדש, דאלים כמעשה דמסירה, ומשום דדבור דהקדש אלים טפי, והוי הקדש לר' יוחנן, דאמר: באשה, חוזרת, טפי בנתינת מעות לאשה, לריש לקיש דאמר: באשה, אינה חוזרת, משום: דנתינת מעות לאשה, כמעשה דאמי, כלומר: כמעשה כל דהו, וטפי עדיף מדבור, דחזרה בעלמא. ואפילו הכי, לכולא עלמא, אם מת תוך שלשים יום, פקעי קדושין לגמרי, ואינה צריכה חליצה; והכא נמי, אם מת תוך שלשים יום, פקע ההקדש; וכן, אם מכרו תוך שלשים יום, דמעשה גמור מבטל את הקדש, כל שלא הקדיש מעכשיו. וכדגרסינן בירושלמי, בקידושין פרק האומר: ר' אבהו בשם ר' יוחנן: הרי זו עולה לאחר שלשים יום; מכרה תוך שלשים יום, הרי זו מכורה, והקדישה, קדשה; חזר ולקחה בתוך ל' =שלשים=, חל עלי*ה הקדש עול*ה, לאחר שלשים יום, לא חל עליה הקדש עולה. וגרסינן עלה תמן: ר' בון בר' חייא, בעי קומי ר' זעירא: תמן אתמר: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והכא איתמר הכין? אמר ליה תמן, באומר: מכבר, ברם, הכא, באומר: לאחר ל' =שלשים=. ומסתברא, דלר' זעירא, הקדש, כאשה, וכשם שחוזרת באשה, אף בהקדש כן, כל שאמר: לאחר שלשים יום; וכסברא דמאן דמקשה בנדרים: הניחא למאן דאמר: אינה חוזרת, אבל למאן דאמר: חוזרת, מאי איכא למימר? וקסברי, דלא אמרינן: אמירה לגבוה, כמסירה להדיוט, אלא באומר מכבר, ולהיו*ת קונה באמירה, כמשיכה בהדיוט, וכבריי*תא דקידושין.
ואע"ג דאיכא התם בירושלמי: מאן דאמר משמי*ה דר' יוחנן: מכרה תוך שלשים יום, אינו מכורה, הקדישה, לא קדשה, ולא אמר: לאחר שלשים יום, אלא לשייר גזות ועבודה; אנן לא קיימא לן הכי, אלא כמאן דאמר: מכרה, מכורה, מכמה טעמים. חדא: דמשמע בגמרין בפרק האומר, דלכולי עלמא, אתי מעשה, ומבטל מעשה, כי הא. ועוד: דבמכירה מיהא, ר' זעירא ור' אבהו דאמר משמיה דר' יוחנן: אם מכרה מכורה, הוה להו תרי לגבי מאן דאמר משמי*ה דר' יוחנן: אינה מכורה, ואין דבריו של א' =אחד= במקום ב' =שנים=. והיא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וההיא/ דפ*רק ד' נדרים, לא קשיא מידי, דהתם הוא משום: דלא אתי דבור ומבטל דבור דהקדש, דאלים כמעשה דמסירה. ועוד: דהא דאמרינן בירושלמי: ליכא ליירא /צ"ל: ליידא ותיבת ליכא מיותרת/ מילה, אמר: לאחר שלשים יום, לשייר לו גיזה ועבודה; נראה לו /נ"ל שצ"ל: לי/, דהא דלא כגמרין, דכל שהקדיש גופא מהשתא, אי אפשר לשייר חלב ויניקת שער ועבודה בגוף ההקדש, דאי אפשר לפום גמרין, שיהא גוף להקדש ופירא לחולין. דגרסינן בשילהי המוכר את הבית: אמר רב הונא: אף על גב דאמור רבנן: הקונה שני אילנות בשל חברו, לא קנה קרקע, מכר קרקע ושייר אילנות לפניו, קנה קרקע, וכולי. ואקשינן עלי*ה מדר' שמעון, דאמר: המקדיש את השדה, לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה; ותני עלה: אמר רבי שמעון: מה טעם, הואיל וינקי משדה השקמה; ואס"ד, שיורי שייר, אמאי, מדנפשייהו קא ינקי. כלומר: אי אמרת בשלמא לא שייר קרקע, שפיר, דאף על גב דקונה שני אילנות בשל חברו, דלא קנה לקרקע, אפילו הכי יש לו לקיימן שם כל ימי האילנות, ומדינא ינקי בקרקע של מוכר; במקדיש, אי אפשר, משום דכל גוף השדה להקדש, אי אפשר לשייר בו יניקה לאילנות של הדיוט, אלא אם כן שייר בגוף הקרקע; ואי אמרת: יש לו בגוף הקרקע, מדנפשייהו קא ינקי. אלמא, אליבא דגמרין, אי אפשר לשור להיות מוקדש מעכשיו לעול*ה, ושיהו חלבו וגזותיו ועבודתו לחולין. וכלל דברים אלו שאמרנו, דוקא בבריא, שהקדיש לאחר שלשים יום, אבל שכיב מרע, שהקדיש לאחר מיתה, אפי*לו רצה לחזור בו, חוזר, ואפי' מת, חוזר בהקדשו, דהא לא חייל הקדש מהשתא; ואפי*לו הקדיש סתם, ועמד, בעיא ולא איפשיטא, בפרק מי שמת, וקיימא לן: דחוזר, דתיקו דממונא הוא, וכל שעמד, חוזר, חוזר במתנתו; ולא שנא מתנו*ת להדיוט, ולא שנא לעניים, ולא שנא להקדש.
ולא עוד אלא, שאני אומר למפרש הזה: מי הביאך לכלל כל דברי*ם אלו, כדי שנעמיד כח ההקד*ש, שאם אין אנו אומרים כן, אין ההקדש חל כלל לפי מה שבנית אומד אנו אחראין להקדש, שיהא קיים על כל פנים. ואם תאמר: שאומדין דעת המקדש, שרוצה בקיום ההקדש, נאמר: הוא סבר שיהא קיים בכך, והדין אומר: שאינו קיים. וא"ת =ואם תאמר=: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולפיכך נאמר: שאותו אם מתה הבת, שאמר, כמעכשיו הוא, כדי שיעמדו דבריו. זה אי אפשר לעשות מה שאינו ישנו, שא"כ =שאם כן=, אף באם בתו יהא גט, נאמר כן, דמאי שנא. ועוד: אף לכשאתה מחזר אחר זכות ההקדש, מפני שאתה בונה על אומדן הדעת. ועוד: שאתה מהפך הלשון: מאם, למעכשיו, מה חטאה הבת הזו שאנו מהפכין עליה הדין והלשון, ואין אנו מעמידין דינה מאמדן הדעת, דודאי אמדן הדעת הוא: שאין האב רוצה שתפיל הבת עצמה ליד גבאי, ויאכלו עניים את שלו. ועוד: שיניח את בתו, ונותן לאחרים, ורוצה שתהיו עונותיו על עצמותיו; כדגרסי*נן בירוש*למי: הכותב נכסיו לאחרים, והניח את בניו, עליו הכתוב אומר: ותהי עוונותיו על עצמותיו. וכ"ז =וכל זה= איננו שוה, אלא לפי מה שבנה מדעתי, שאין אדם מקדיש לאחר מיתה, ואני כבר הראיתיך בעיניך שאינו כן, וזה מבואר. וכל שכתבתי, להגדיל תורה בלבד, אבל בנדון שלפנינו אין צריכין לכך, שאפי*לו לפי דבריו, שתקע עצמו בטעות, ירושה שאין להקדש, יורש ומוריש, והוי דומיא דגר. לפי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ולפי/ מה שהוא מפרש מדעתו, תינח הקדש בדק הבית, או הקדש מזבח, אבל כאן, הקדש לעניים הוא, ויש לשכיב מרע ולעניים יורשין ומורישין, ואפי*לו לגבי נכסים אלו, וכדתנן בשקלים: מותר עניים, לעניים, וכולה כדאיתא התם.
עוד אני אומר: שאפשר בבריא המקדיש לאחר שלשים יום, שהוא יכול לחזור בו /בדפוס ליורנו תקל"ח נוספה מילה זו: תוך/ שלשים לדידן, דקיימא לן באשה כר' יוחנן, וכאביי ורבא, דאית להו בקדושת דמים מיהא דפקעא בכדי דאפשר. כי מה שאמרו שם, בפ*רק ארבעה נדרים שאם לא אמר: מעכשיו שלמים, לאחר שלשים יום, עולה, ולא מצי למיהדר, ואפי*לו לר' יוחנן דאמר: באשה, חוזרת, לא אמרו אלא דוקא לבר פדא, דאית ליה: דאפי*לו קדושת דמים לא מפקא בכדי, ולתירוצה לברית*א: דשור זה, מעכשיו שלמים, ולאחר שלשים יום, עולה, כל שלשים יום, שלמים. ולאחר שלשים יום, עולה; דילמא, פקעא קדושת שלמים ממילא, ולפי' לא אשכחו לה פותרי אליבא דידיה אלא בהכין, וכדאי*תא התם. אבל לאביי, דאית ליה: דאפי*לו קדושת הגוף פקעה בכדי, ואי נמי לרב /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לרבא/, דאית ליה הכין בקדושת דמי*ם, מיה*א ולא צריכין לאפוקי ברית*א מפשטא, איכא למימר: דלדידהו, אפילו לא אמר: מעכשיו שלמים, אלא שאמר: שור זה, אלא לאחר שלשים, עולה, יכול הוא לחזור בו תוך שלשים יום, אליבא דר' יוחנן, דאמר: באשה חוזרות /שמא צ"ל: חוזרת/. וכדסבירא ליה למען /בדפוס ליוורנו תקל"ח: למאן/ דאקשי התם: הניחא למאן דאמר: באשה אינה חוזרת, אבל למאן דאמר: חוזרות /שמא צ"ל: חוזרת/ מאי איכא למימר? דלמא, לדידיה, הקדש כאשה, ולא אמרינן: אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ושלא יוכל לחזור בו אלא במקדיש מכבר, כלומר: במקדיש מעכשיו, וכדאהדר ליה ר' זירא לר' אבין בר' חייא בירושלמי. וא"ת =ואם תאמר=: א"כ =אם כן=, למה ליה לר' אבהו בשם ר' יוחנן למימר התם בירושלמי: מוכרה תוך שלשים יום, מכורה, לימא: חזר בו תוך ל' יום, אינה קדושה, וכל שכן בשמכרה, דעביד מעשה גמור? י"ל =יש לומר=: דאין הכי נמי, אלא משום דבעי לאסוקי בתר הכין: חזר ולקחה תוך שלשים יום, חל עליה הקדש קדש /מלה זו לא מופיעה בדפוס ליוורנו תקל"ח/ עולה, לאחר שלשים יום, לא חל עליה הקדש עולה, דשייך בשמכרה, ולא שייך בחזרה, נקט לה בשמכרה; כנ"ל =כך נראה לי= ועדיין צריכה לי זו תלמוד.
<h2>סימן קכג</h2>
ירונדה +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ סי' ר"ן מחוד*ש ח"י, ועיין טא"ה סי' קי"ג.+
שאלת: ראובן היה לו בת שלא נישאת, ובשעת פטירתו צוה שתטול הבת מנכסיו כך וכך, ולא הזכיר שתטול אותו סך מחמת נישואה; ועכשיו, באת הנערה ליטול אותו סך מוסיף /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מוסף/ על עישור נכסים, נאמר שהדין עמה, או נאמר: שלא תקנו עישור נכסי, אלא כל שאין לה כלום מה שתנשא בו, אבל לא שיש לה ממקום אחר שתנשא בו, לא תקנו.
תשובה: הנני משיב על אחרון, ואומר שאפילו יש לה ממקום אחר כמה נכסים, לא הפסידה עישור נכסי הראוי לתת לה מנכסי האב, כדאיתא בהדיא בפרק מציאות האשה: אלא מעתה אשכחה מציאה בעלמא דאיכא ריוח ביתא, הכא נמי דלא יהבינן לה עישור נכסי. אלא מיהו, בנדון שלפנינו יש לדון, שאינה נוטלת לפי שיש לה ריוח ביתא מנכסי האב. מדגרסינן התם: מי שמת והניח שתי בנות, וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים, ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן, אמר ר' יוחנן: שניה ויתרה, ופרשו התם: משום דאית לה ריוח ביתא; ואקשי ליה רב יימר לרב אשי: אלא מעתה, אשכחה מציאה בעלמא, דאיכא ריוח בית, הכא נמי דלא יהבינן לה עישור נכסיה? אמר ליה: אנא, ריוח ביתא מהני נכסי קא אמינא. ואע"ג דבירושלמי פסקו הלכה כר' חנינא, דפליג בגמרין על ר' יוחנן, דאמר: דשניה נוטלת עישור נכסי והשאר חולקות בשוה, ור' אסי נמי אמר התם: דעבדין עובדא כרבי חנינא, וכן נפק עובדא כר' חנינא, ר"ח ז"ל, וכן הרב אלפסי ז"ל פסקו כר' יוחנן מדר' אשי, דהוא בתרא, דמשמע בגמר*א דס"ל כותי*ה, וכיון שכן, אף זו שיש לה ריוח ביתא, מהני נכסי, דאף אינה נוטלת עישור נכסי. אלא שי"ל =שיש לומר=, דכיון דאשכחן לר' חנינא, דהוא רבה דר' יוחנן פליג עלי*ה, וכן ר' אסי דירושלמי, ואמרו דנפיק עובדא כותיה דר' חנינא, די לנו שנפסוק כר' יוחנן במה שנפרש בהדיא ר' /בדפוס ליוורנו תקלח: שנתפרש בהדיא בדר'/ יוחנן, דהיינו: כשמת הבן, ונעשית הבת יורשת, ואית לה ביתא בירושת הנכסים, כבן קאמר, אבל ריוח ביתא מחמת מתנת האב, לא, שאין מתנה זו אלא כנכסים שבאו לה במתנה ממקום אחר; ולזה דעתי נוטה יותר.
<h2>סימן קכד</h2>
ומה ששאלתם: אם הבת קטנה, ויש לה אפטרופסין, אם יכולין האפטרופסין לתבוע מעכשיו מה שהניח לה האב, או יכולין היורשין שלא להגבות לה עד שתגדל? זה נראה פשוט כי מעכשיו רשאין האפטרופסין לתבוע מה שהניח לה אביה, כי מה שהניח לה האב, הרי הוא שלה מעכשיו, ולמה ישארו ביד האחים; ושמא יכסיפו הנכסים; וכן: שיהיו לבת פירות מעכשיו.
אבל מה שנסתפק לכם: אם תטול עישור נכסי דוקא מקרקעי, או אפילו מן המטלטלין; גם זה פשוט, שאין מוציאין אפילו לפרנסה, אלא מן הקרקע, כדינא דגמרא. דאע"ג דתקנו הגאונים ז"ל לגבות מזונות אף מן המטלטלין, היינו משום דמזונות מתנאי כתובה הן, ובכתובה ובתנאיה תקנו, אבל הפרנסה אינה מתנאי כתובה, ועל דינה העמידוה: וכן מובאר בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ואלא, מיהו, היכא דאמדניה לאב, יהבינו /שמא צ"ל: יהבינן/ לה כמה דאמדינן ליה, אפי*לו מטלטלי, דמאן דיהיב לכתובה בעין יפה, לא ממקרקעי בלחוד יהיב, אלא בין ממקרקעי בין מטלטלי; וכן דעת רוב גדולי הראשוני*ם והאחרוני*ם, וכן דעת רש"י ז"ל, והראב"ד ז"ל. וראיות יש מההיא דשמואל, דזן מחטי דעלי*ה, ואוקימנא: בפרנסת הבעל; ומאי עליה, מעליה דאב.
<h2>סימן קכה</h2>
+א"א, הובא*ה בקיצור בב"י ח"מ סי' רמ"ח מחודש ז', ועיין תור*ת חיי*ם ח"ב סי' י"א.+
עוד שאלתם: שכיב מרע, שאמר: תנו מנה לפלוני, לאחר שישא פלונית, או לאחר שנה; מי נימא: בכי הא כבר זכו יורשים בירושתם, ושוב אין לה הפסק.
תשובה: כל כי הא, לא אמרי, שא"כ =שאם כן= בטלת כל מתנת שכיב מרע; דלפי דעתי, ירושת היורשים חלה עם גמר מיתה, ומתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה, ואם אתה אומר כן, כבר קדמה הירושה, ואין לה הפסק. אלא, לא אמרי: אין לה הפסק, אלא במי שמחזיק את היורש בנכסי*ם בכח, כאומר: נכסי לבני, אבל במניח נכסין סתם ליורשיו, ואומר: תנו מנה לפלוני לאחר שיעשה כן, או לאחר זמן פלוני, בזה ודאי קנה. ותדע, דהא אמרינן במסכת יום טוב: לינסוב ברתי והב ליה, אי נסיב, יהבי' ליה; ולינסוב והבו ליה, הרי הוא כאלו אמר: הבו ליה לאחר דנסיב. ועוד, דאמרינן בפרק מי שמת: המזכה לעובר, לא קנה; ואקשי*נן עליה, מדתנן: האומר: אם ילדה אשתי זכר, יטול מאה, אם נקבה, מאתים; ילדה זכר, נוטל מנה, ילדה נקבה, נוטלת מאתים; ודחיק דחויי, ולאוקומה באומר: לכשתלד. אלמא, אף באומר: לכשתלד, דלא קנה עכשיו, ולא לאחר גמר מיתה מיד, אלא לכשילד, דהיינו: בלאחר קנה; וההיא, במתנת שכיב מרע היא, כמו שכתוב /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שכתב/ הרב אלפסי ז"ל בהלכות, וכן הרב אבן מגאש, והראב"ד ז"ל. והתם, אי אפשר לומר: דלכשתלד, קנה משעת גמר מיתה, דהא בשעת גמר מיתה השכיב מרע לא נולד הוא, ולא בר זכייה הוא; אלא על כרחין, כדאמרן.
<h2>סימן קכו</h2>
+(א"א) הובאה בקיצור ב"י ח"מ סי' קכה סעי' ט'.+
שאלת: במה שכתוב /שמא צ"ל: כתב/ הר"מ =הרב משה= במז"ל =בן מימון זכרונו לברכה= בהלכ*ות זכיה ומתנה: ראובן שרצה ליתן מאה דינרים לשמעון, ושלח לו ע"י לוי, אם אמר לו: זכה במאה דינרים אלו לשמעון, או תן מאה דינרים אלו לשמעון, יכול לחזור בו. ותמהת, מה הפרש בין: תן זה, לתן אלו.
תשובה: גירסא משובשת נזדמנה לך, שכן כתב הרב ז"ל: אבל אם אמר לו: הולך מנה זו לשמעון, יכול לחזור בו; וההפרש בין תן, להולך, וסבור הרב, דתן בכל מקום כזכה; וכדאמרינן בפרק קמא דגיטין: הכי אמר ר' יוחנן: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, לא קנה, ואם תאמר משנתנו כל האומר: תנו, כאומר: זכו, דמי. ודאמרי*נן בפרק קמא דבבא מציעא, גבי מגביה מציעא /צ"ל: מציאה/ לחבירו, דאמר ליה: תנה לי, ולא אמר: זכה לי; התם הוא, דמצי המגביה למימר: כשאמר*ת לי: תנה לי לא היה בדעתי שאמר*ת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגביהנה שאתנה לך. ומיהו, בירושלמי אמרו, דפרק קמא דגיטין, גבי מתני*תין דתנו גט שחרור לעבדי, דתן לאו כזכה; דגרסינן התם: בכל אתר אתמר: תן, לאו כזכה, והכא אתמר: תן, כזכה, כמו מתניתא: זכה גט זה לאשתי, זכה שטר שחרור זה לעבדי, לשון מתניתא אמרה כן, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו. וגרסינן תו התם: תן מנה זה לפלוני, תן שטר מתנה זה לפלוני, הולך שטר מתנה זה לפלוני, אם רצה להחזיר, יחזיר; זכה מנה זה לפלוני, קבל מנה זה לפלוני, זכה שטר מתנה זה לפלוני, קבל שט"מ =שטר מתנה= זה לפלוני, אם רצה להחזיר, לא יחזיר: והרב פס*ק כד*עת רבי יוחנן, דגמרין, ולא חשש לההיא דירושלמי. אבל מה שאמרת, דבשילהי פ"ק דגיטין משמע, דבמתנה תן לאו כזכה, כן האמת לפי פשטן של דברים, מההיא דאמר ליה רב לרב אדא בר עולא: קבא דמוריקא דאית לי גבך, הב לפלנייא באפיה, קאמינא לך דלא הדרנא, ומשמע התם: דמתנה הוא, ואפילו הכי משום מעמד שלשתן הוא דקנה: הא לאו הכי לא קנה. וכבר ראית שרבינו ת"ם ז"ל כן דעתו, וגם ראית שדעתי נוטה כך. אבל הראב"ד ז"ל, נראה שהודה לר"ם =לרמב"ם= ז"ל בכך בהשגו*ת, ואפשר להם לפרש השמועות לדעתם ואין זה מקום אריכות.
<h2>סימן קכז</h2>
ללארדה, +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ סי' ר"ן מחודש י"ט.+
שאלת: ראובן היה חולה וצוה על נכסיו, ואמר לחתנו על פיו כיצד הוא רוצה לחלק נכסיו, ובתוך דבריו אמר שרוצה להקדיש שני ספרי תורה, ואמר לו שילך לסופר ויכתוב לשון הצואה, והוא לא קבע זמן להשלמת מלאכת הספרים, והסופר קבע זמן בלשון הצואה: שתי שנים, וכשקרא הסופר זה בפניו, אמר: זמן מועט הוא שתי שנים, די שיעשו תוך חמש שנים, והסופר שכח, ולא תקן שום דבר בלשון הצואה. אם נלך אחר הזמן הכתוב בצואה, או נלך אחר גלוי דעתו, שאמר דדי שיעשו תוך חמש שנים.
תשובה: לעולם הולכין אחר דבריו האחרונים, ואחר גלוי דעתו, שאפילו קבע מתחלה זמן שתי שנים, יכול הוא לחזור בו, ולומר: חמש, וכל שאתם יודעים האמת שכך אמר, הולכין אחר דבריו, ואחר גלוי דעתו.
<h2>סימן קכח</h2>
+(א"א) שם מחודש ך /כ'/.+
עוד אמרתם: שהוא אמר: ויהיו אותן ספרים הנזכרים, כספר תורה אחד שהקדיש ראובן. ונסתפקתם, אם דמיון זה הוא במשקל העטרה ובנויי הספר, או בשוויי הדמים.
תשובה: דמיונות באו בהרבה עניינים; לעתים באים בשווי המינין, כמו: אשר יעש*ה כמו*ה להריח בה; ויש בדמיון הצורה, בגובה, ברוחב ובארך, כמו: לא יעשה בית כנגד בית, והיכל כנגד היכל; ויש בצורת חלקיו, כמו: שלא יעשה מנורה כנגד מנורה, אבל עושה אותה בת ו' =ששה= קנים, או בת שמונה; והכל לפי ענינו. וכאן יראה, שהוא רצה לעשות בנוי והדור בעניניהם, כאותו ספר, בכתיבה נאה ונויין ותפוחים וקשוטי הסופרים כאותו ספר; ולזה יראה שנתכוון, שיאמר עליו ויזכרו אותו לטובה, שהוא עשה שנים, כאחד שעשה פלוני.
<h2>סימן קכט</h2>
ירונדה, +(א"א) תשובה זו רמזה הריב"ש בסי' קס"ז, הביאה מרן בב"י סי' רמ"ח מחודש ה'.+
שאלת: ראובן מת ועשה צואה בפני עכו"ם ערכי, והקדי*ש קצת מנכסיו לעניים, והוסיף קצת לאשתו יתר על כתובתה, ושאר כל נכסיו הוריש לבת אחת נשואה שהיתה לו, על תנאין אלו: שאם תפטר בתי היורשת בלא בנים, שיחזרו קצת קרקעותיו ליורשי אביו. ומפני שלא היו בקיאים בלשון העכו"ם, צוה לערכי שיכתוב בסוף שטר הצואה, שיהיו הדברים הכתובים בלעז /בלע"ז =בלשון עם זר=/ שלהם, מתוקנים ומבוארים על פי חכמים ובקיאין בלשון מספיק בדיני ישראל. ואתה תשמע הדברים על בורין מפי אחד מן הנכבדים אשר שם, ואם יש ממש במה שעשה, תודיעני.
תשובה: כל מה שהוריש לבת, אין לירושה הפסק, ואפי*לו תמות הבת בלא בנים, לא יחזור כלום מן הנכסים לאחרים מחמת צואת האב; אלא אם תמות היא בחיי הבעל, יורשה, ואם ימות הבעל בחייה, ורצתה היא ליתן הכל לאחרים, בין במתנת בריא, בין במתנת שכיב מרע, עושה, ואינה נמנעת כלל מחמת תנאי האב, שאין לירושה הפסק. כדאמרינן בפרק יש נוחלין: שלח רב אחא בריה דרב עולא: נכסי לך, ואחריך לפלוני, וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, דירושה אין לה הפסק; אמר ליה רבא לרב נחמן: והא אפסקה; אמר ליה: הוא סבר יש לה הפסק, ורחמנא אמר: אין לה הפסק. ומה ששנינו בברייתא, גרסי*נן: לך, ואחריך לפלוני; מת ראשון, קנה שני, מת שני, קנה שלישי; ההיא, בשאין הראשונים ראויין ליירש. ואין בזה שום ספק ולא שום חולק, כל שנתן נכסיו לראוי לירשו בלשון ירושה, או אפי*לו בלשון: נכסי לבתי.
<h2>סימן קל</h2>
טורטושה, +(א"א) הביאה מרן בב"י ח"מ סי' ק"ז מחודש ז' בקיצור.+
שאלת: ראובן שמת, ונמצא בפנקסו כתב בכתב ידו, שהוא חייב לשמעון מנה, ויש לו בני חורין; אם הוא נאמן במקום שחב לאחרים, אם לאו?
תשובה: במקום שחב לאחרים, דבר ברור הוא שאינו נאמן, ואפי*לו הודה עכשיו בפיו, אינו נאמן. כאותה שאמרו בפרק האשה שנתאלמנ*ה: האומר: שטר אמנה הוא זה, אינו נאמן; ואוקימנא דאמר: מלוה, ובמקום שחב לאחרים; כל שכן כאן שאפשר לומר שפרעו לאחר מיכן. ולא עוד אלא, אפי*לו היורשין, פטורין, דמלוה על פה, אפי*לו בעדים, אינ*ו גובה מן היורשין, אלא אם כן היא תוך זמנה, ומשום חזקה דאין אדם עשוי לפרוע תוך זמן. ואם תאמר: אם פרע, מפני מה לא צוה ואמר כן בשעת מיתה; או, מפני מה לא מחק את הכתב? דילמא, מלאך המות הוא דאנסיה. וגדולה מזו אמרו בשילהי פרק המוכר את הבית, גבי שטר כיס היוצא על היתומים, דייני גולה אמרו: נשבע וגובה כולו, ודייני ארץ ישראל אמרו: נשבע וגובה מחצה; ואתינן לאוקומי פלוגתייהו, דכולהו אית להו דנהרדעי, דאמרי: עיסקא: פלגא מלוה, ופלגא פקדון, וכולי עלמא, לא מצי אמר ליה: שטרך בידי מאי בעי, והכא בהא קא מיפלגי: מר סבר: אם איתיה דפרעיה, מימר הוה אמר, ומר סבר: מלאך המות הוא דאנסיה. הא התם, דאע"ג דאיכא שטר, והוה ליה למימר, אפי*לו הכי לא גבי מיתמי מהאי טעמא, כל שכן שבכתב על הפנקס.
<h2>סימן קלא</h2>
שאלות ותשובות לרשב"א ז"ל: דיני שלוחים ושותפים, ובכללם: דין סרסור, ודין הבא בהרשאה /כותרת זו אינה כותרת רק לשו"ת קל"א אלא לכל קבוצת השות"ים הבאה/.
לארדה +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ סימן קפ"ה מחודש ד', ועיין ש"ך סי' קמ"ט ס"ק י"ג.+
שאלתם: ראובן מסר משכון לשמעון הסרסור, שימשכן אותו בסל*ע, ונתן לו זוז בשכרו. לזמן, בא ראובן, ותבע משכונו משמעון הסרסור; ושמעון טוען: שמשכנו ביד עכו"ם, ואותו עכו"ם מכרו שלא ברשות; לפיכך, ראובן תובע משכונו משמעון, וטוען: דשומר שכר הוא, כיון שקבל שכר על שליחותו, ושחייב להחזיר לו משכונו. ושמעון טוען: דלאו שומר שכר הוי, שאין הסרסור מלוה על המשכון, אבל משכון /בדפוס ליוורנו תקל"ח: משכן/ אותו לאחרים, ושכירות שקבל, שכר טרחו הוא, ואם העכו"ם מכרו שלא ברשות, יתבענו בדין. וראובן משיב: שהוא לא משכן שום דבר לעכו"ם, דאינו מכירו, דבשעה שממשכנו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שמשכנו/ לא הראה לו הסרסור המלוה על המשכון, ואעפ"י שעכשיו אומר לו לעכו"ם: זה משכנתי משכונך, אינו מאמינו, דחיישינן לקנוניא.
תשובה: הדין עם הסרסור, שאפילו ראובן מודה דשליחא שויא, ושכר טרחו הוא שנתן לו, וכל שהוא מראה לו העכו"ם, די לו, ואפילו אינו מראהו לו, אלא שאומר לעכו"ם: פלוני משכנתיו, נאמן, שהוא האמינו. ונראה, דאפילו שבועת היסת לא בעי, כיון שאין העכו"ם מכחישו, שאלו היה העכו"ם מכחישו, היה צריך שבועה, כדין חנוני על פנקסו, אבל עכשיו שאין כאן מי שיכחישנו, מן הסתם אינו חייב אפי' שבועת היסת; אבל אם רצה ראובן להחרים סתם, הרשות בידו.
<h2>סימן קלב</h2>
מרשיליא, לרב ר' יהונתן ז"ל, +א"א, הובאה בקיצור בב"י ח"מ סי' קפ"ג מחודש א', ועיין פרח מטה אהרן ח"א סי' ל'.+
כתבת: בראובן שהיה לו מעות ביד שמעון, ואמר לו: שיקנה קרקע פלוני, וקנאו לו, ונתן דינר זהב, ואחר כך מכרו שמעון ללוי, שלא מדעת ראובן; ועכשיו, אומר ראובן: אני רוצה לזכות באותו מקח שקנה שמעון בעבורי; ואני אומר שקנה ראובן.
תשובה: אם המקום, מקום שקונין קנין גמור בנתינת אותו פשוט, הדין באמת עם ראובן, וכמו שאמרת, דראובן עשאו לשמעון שלוחו לקנות ולא למכור; וכאותה שאמרו בתספתא /שמא צ"ל: בתוספתא/: באתרא דנהיגי דקנו ממש, קני; וכמו שאמרת גם אתה, ולוי לא קנה. ואם מכר שלא מדעתו, לא עשה ולא כלום, וזה פשוט. וראיתיו למר טורח להביא ראיות, שהשליח קונה למשלח, אעפ"י שלא עשאו שליח בקנין; ואני תמה: טרח זה למה? ועוד: שאתה מכניס עצמך בדקדוקי ענין, שאין להם דמיון כאן, והלא כל התלמוד שלנו מלא מזה; שמעתא כולה דפרק הגוזל עצים, בנותן מעות לשליחו ליקח בהן חטים, ואפי*לו קנה סתם, קנה המשלח, כדאמרינן: חטים, שליחותיה עביד, ולא אמרינן: מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות. ובפרק איזהו נשך, אמר רבא: הני בתרי תלת /צ"ל: בי תלתא/, דיהבי זוזי לחד למוזבן להו מידי, זבן לחד, זבן לכולהו, ולא אמרן אלא דלא צירי וחתימי איניש איניש לחודיה, אבל צירי וחתימי איניש איניש לחודיה למאן דזבן, זבן; אלמא, כל שקונה לאחר, אותו שקנה לו, זכה באותו מקח; וכן רבים. וראיתי בספרך דבר שאני אומר, דכי שכיב וניים מר, אמרו; אי נמי: אגב שטפך, אמרתו. שכן אמרת, זה לשונך: שקרקע אין מועיל בו קנין, שאין קרקע נקנה בחליפין. וחס ליה למר דלימא הכי, שזה לא אמרו אדם מעולם, דקרקע ודאי נקנה בקנין ונקנה בחליפין, הלא אמרו בריש פרק קמא דבבא בתרא: וכי רצו מאי הוי, להדרו בהו; ואסיקנא: בשקנו מידו. ובריש פרק הכותב: קנו מידו, מאי; מדין ודברים קנו מידו, או דילמא מגופא של קרקע קנו מידו; והלכתא: מגופא של קרקע קנו מידו. ובפ"ק דקדושין: עבד כנעני נקנה בכסף, בשטר ובחזקה; תנא: אף בחליפין, ותנא דידן: מילתא דליתא במטלטלין, קתני, מילתא דאיתא בין במטלטלי בין במקרקעי, לא קתני; אלמא, אפילו קרקע נקנה בחליפין. ומקרא מלא דבר הכתוב: וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה: שלף איש נעלו ונתן לרעהו; וגרסינן בירושלמי: בראשונה היו קונין בשליפת מנעל, הדא היא דכתיב: וזאת לפנים בישראל, חזרו להיות קונים בקציצה וכו', חזרו לקנות בכסף, בשטר ובחזקה; ואלו דברים ברורים הם.
<h2>סימן קלג</h2>
לארדה +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ סי' כ"ה מחודש ט"ז.+
שאלת: ראובן ושמעון נשתתפו בעסק סחורה, ועמד שמעון ולקח מדעת ראובן קצת מן הסחורה והוליכה לטולידה, ומכר והחליף, ובשובו הניח הסחורה בבית אושפיזו בטולידה, כדרך הסוחרים. ועכשיו, חלקו מה שנמצא להם בעירם; ועל הנשאר בטולידה, התנה שמעון להביא הכל לעירם תוך חדש לחלקו ביניהם. ונפל לחלק שמעון שטר חוב אחד שהיה לשניהם על עכו"ם אחד, ושמעון זה מסר שטר החוב ליד יהודה, להוליכו ליד השליש שבררו להם, ולא רצה השליש לקבלו. וכך התנו ראובן ושמעון: שאם לא יביא תוך חדש מה שהניח בטודילה, שיחזיר השליש השטר לראובן; ולא קיים שמעון תנאו זה. הודיענו, אם נעשה זה שליש, אם לאו; ואם יחזיר השטר לראובן, כיון שלא הביא שמעון מה שהניח בטודילה תוך החדש, או יחזירהו לשמעון המשלח.
תשובה: יהודה לא נעשה שליש, אלא שליח, להוליכו אצל האחר שאמר לו שמעון, ולפיכך לא יחזירנו הוא לראובן, אלא לשמעון שמסרו לו, דראובן לא מסר לו כלום, לפי שאלתך, אלא לשמעון. ולא עוד אלא, אפילו מסרו שמעון ליד השליש עצמו שביררו להם, והגיע זמן ולא הביא, יחזירנו לשמעון, לפי שאסמכתא זו. והרי זה כאותה ששנינו בפרק גט פשוט: מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו, ואמר לו: אם לא פרעתי עד יום פלוני, החזר לי את שטרי; הגיע זמן, ולא נתן, ר' יוסי אומר: יחזיר, ר' יהודה אומר: לא יחזיר; ואוקימנא פלוגתייהו באסמכתא, דמאן דאמר: יחזיר, סבירא ליה: דאסמכתא קניא, ומאן דאמר: לא יחזיר, סבירא ליה: אסמכתא לא קניא; וקיימא לן, כמאן דאמר: לא קניא; והא נמי דכותה היא.
<h2>סימן קלד</h2>
אושקא, לר' יעקב עכאסי, +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ סי' קע"ו מחודש ה'.+
עמדתי על שטר תנאי השתוף ביניהם, האחים: יום טוב, ויוסף, ואמם, ואשר נשבעו האחים להיות שותפים בכל מה שלהם ושיהיו להם, בשום צד בעולם, ואפילו נדוניא, ושיהיה מאכלם יחד כל ימי חיי אמם, לבד אם תראה אמם שלא יוכלו לאכול ביחד, שיהיה לפי עצתה. וזה נשבעו שניהם בנקיטת חפץ, וקנו מידם בקנין גמור, כהוגן וכתיקון חכמים ז"ל, דלא כאסמכתא, ודלא כטופסי דשטרי. וכן נשתתפה אמם עמם בכל נכסיה, ובכל מה שיהיה לה, ויש לה עכשיו, ותוציא היא מהו שתהיה /נ"ל שצ"ל מס, ושתהיה; וכן משמע מדפוס ליוורנו תקל"ח/ היא בחזקה בכל ממונה וממון בניה הנזכרים, ויביאו לידה הכל, וממה שיהיה אצלם מממונה תמיד כל הזמן, בשביל שתעשה מהכל רצונה וטובתה וחפצה, בלי שיוכל שום אחד מהם לסרב, ולא לעכב בדבר, מכל מה שנזכר; זה תורף תנאי השתוף. גם עמדתי על מחלוקת שנפלה בין האחים: יוסף ויום טוב, ועל טענותיהם, לפי שיוסף הנזכר נפרד מאחיו יום טוב ומאמו, ומתעסק לעצמו, וטוען: שאמו ואחיו גרשוהו מן הבית, ובלא כלום, והוצרך להתעסק בממון אחרים לספק צרכיו, והממון שהוא מתסק /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מתעסק/ בו, אינו שלו. ועוד טוען: שאחיו לקח מממון השתוף, ואבדו. ועוד טוען: שהוא מכר הכרם שיהיה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שהיה/ גופו שלו, והוצרך להוציא דמיו לפרעון חובות, שלוה בשביל צרכי הבית. ועוד טען: שעיקר השתוף, בטל, לפי שלא נשתתפו אלא מחמת ממון אמם, כי לא היה להם שום דבר, והכונה לא היתה אלא מחמת ממון אמם, ועכשו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ועכשיו/ אמם אינה רוצה להיות משותפת עמהם, ולקחה את אשר לה. ועוד תלה עיקר טענותיו, לפי שלא הטילו ממונם לכיס, ואין שתוף מתקיים אלא בשהטילו לכיס, והגביהו. ויום טוב טוען: שהשתוף קיים, ואם אמה נטלה כלום, או שאינה מתפייסת עכשו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: עכשיו/ בשתוף, אינו יכול להכריחה מפני הכבוד, אבל אם יכריחנה אחיו יוסף, בזה יישר בעיניו, ואין השתוף של שניהם מתבטל בכך. ועוד טוען עליו, שהוא לקח מעסק השתוף הרבה, וממנו הוא מה שהוא מתעסק, שיש /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ושיש/ לו להחזיר לשתוף כל מה שהרויח. אלו הן עיקר טענותיהן; ועוד יש טענות אחרות, שזה תובע ממון שנטל אחיו, והא*ח כופר בו; וכן, זה טוען על אחיו כזה, השני /בדפוס ליוורנו תקל"ח: והשני/ כופר.
ואחר שעמדתי על הכל, אני אומר כי הדין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הדין עם/ יום טוב, ששניהם נשתתפו ונשבעו להביא כל אשר להם אצלם ואצל אחרים לאמצע, בלא שום תנאי, ואפי*לו מה שירויחו בעמל ידיהם ואפי' מה שירויחו נשיהם, יבאו לאמצע, ושהנשים נשבעו כך גם המה. ואפי' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ואעפ"י/ שלא הטילו לכיס, כבר קנו מידם, והקנין, קניה חזקה, וכל אחד הקנה גוף הנכסים לאחיו. וכענין שאמרו בריש פרק הכותב, גבי: דין ודברים אין לי על שדה זו, לא אמר כלום, ואיבעיא להו: קנו מידו, מאי: מדין ודברים קנו מידו, או מגופה של קרקע קנו מידו; ואסיקנ*א: מגופ*א של קרקע קנו מידו. ואפי*לו הי*ה להם מטבע טבוע ומעות, אינן נקנין בחליפין, מ"מ =מכל מקום= כבר נהגו שתופס זמן אחר, ונשתלטה יד שניהם מדעת שניהם, שיזכו שניהם בכל בקרן ובריוח חלק כחלק. ועוד: שכבר נשבעו, ואי אפשר להם לעבור על שבועתם. ואפי*לו במה שירויחו, יכולין להשתתף, משום דנעשו שכירין זה לזה. ואפי*לו ללקט מציאות אדם משכיר עצמו אצל חבירו להיות המציאה של משכיר, וכמו שאמרו בפרק קמא דמציעא, ובתוספתא בבא קמא אמרו: יכולין הצבעין להתנות ביניהן כל מלאכה שתבא לידיהן שתהא לאמצע, וכן יכולין הסוחרים להתנות ביניהן, וכן הסרסורים וכל בעלי אומניות, לפי שנעשו שכירים זה אצל זה. וכל שכן האחין השותפין, שהרי שנינו: האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות, נפל לאמצע; ואעפ"י שפירשו בברייתא: לאומנות המלך, ואמרו: אם מנוהו מחמת הבית, לאחין, ואם מחמת עצמו, לעצמו, היינו: בסתם אחים שותפים, אבל אלו שהתנו, הכל לפי תנאם. ומה שטוען יוסף אחיו, שלא היתה כונת השתוף אלא מחמת ממון האם, תנאי זה אינו בשטר התנאין בעלמא הם שהוא טוען ואם האם אינה רוצה לקיים את תנאיה ואת שבועתה, ועושה שלא כדין, יכריחוה שניהם אם ירצו, ואם אינן רוצין להכריחה, לא נתבטל שתופם בכך. ומה שטוען: שהם גרשוהו מן הבית, כך היו תנאין, שתלו אכילתן ביחד בדעת האם ובעצתה; ואם האם לקחה ממון השתוף, כך היו התנאין: שיביאו הכל לידה, ולא יוכל אחד מהם לעכב ולא לסרב, בשביל שתעשה היא מהכל רצונה /אולי צ"ל: הכל מרצונה/ וטובתה וחפצה. ושאר התביעות שתובען /צ"ל: שתובעין/ זה על זה, וכל א*חד כופר במה שתובע אחיו, זה כשאר תביעות בעלמא הן, אם יש עדים או ראיה להם יביאו, ואם לאו, יש להם שבועת היסת זה על זה, והממון שהוא ביד האח הזה, וטוען שאינו שלו, אלא של אחרים, עליו להביא ראיה; ותדע לך שכל מה שנמצא ביד אדם וברשותו, אינו נאמן לומר: של אחרים הוא, במקום שחב לאחרים, ואפי*לו במקום מגו, לפי שחזקה גדולה היא, למה שביד אדם, שהוא שלו. וכאותה שאמרו בפרק האשה שנתאלמנה: האומר: שטר אמנה הוא זה, אינו נאמן, ואקשינן: דקאמר מאן: אילימא קאמר: מלוה, תבא עליו ברכה; ופרקינן: לעולם, דקאמר: מלוה, וכגון שחב לאחרים, וכדר' נתן, דאמר ר' נתן: /מניין/ לנושה בחברו מנה וחברו בחברו, שמוציאין מזה ונותנין לזה, שנאמר: ונתן לאשר אשם לו; הנה, שאינו נאמן במה שבידו, להפסיד זכות מי שחייב לו; ואע"ג, דהתם איכא מיגו, דאי בעי מחיל ליה כדשמואל; ואע"ג דאיבעי לן בפרק קמא דבבא בתרא: אי אמרי': מגו במקום חזקה, או לא, ולא אפשיטא; אפ"ה, לא כל החזקות שוות, אלא איכא חזקה אלימתא, דאמרינן לה אפי' במקום מגו, וזו אחת מהן. וכל שכן, אם יראה בעיני הב"ד שהוא עושה להבריח מה שבידו מן השתוף; וכההיא דפרק הכותב, דגרסינן התם: אמר ליה רב פפא לרב חמא: ודאי דאמריתו משמיה דרבא: האי מאן דמסיק זוזי בחבריה, ואית ליה ארעא, ואמר ליה: זיל שקולי /צ"ל: שקול/ מארעא, דאמרינן ליה: זיל זבין את, והב ליה; אמר ליה: ההוא תלוה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: תולה/ מעותיו בעכו"ם הוה, הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו לו שלא כהוגן. דאלמא, לא האמינוהו כשאומר: של עכו"ם הן, והכריחו רבא לפרוע במעות, אע"ג דבעלמא יכול לומר מן הדין: שקול מארעא, כל שאין אנו חושבין אותו, בתולה מעותיו באחר.
<h2>סימן קלה</h2>
לברודי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לברורי/ סרקוסטה, +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ סי' קפ"ג.+
שאלתם: נהגו כאן בעלי החניו*ת כשרוצין לקנות בגדים מן הסוחרים, שאומרים קצת קוני המלבושים: נהיה כולנו שותפים בו; אם יכולים לומר, אם אינם עומדים בדבורים: משטה הייתי בך, כדי שלא תפסיד על המקח, או שלא תקח לעצמך.
תשובה: שורת הדין, יכול הוא לוקח זה לדחות את חברו, ולומר לו כן, אלא שנהג בו מנהג רמאות ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב /צפניה, ג', י"ג/. ולא עוד אלא, אפי*לו אמר לשלוחו: צא וקנה לי חפץ פלוני, או קרקע פלוני, והלך וקנה לעצמו, מה שעשה, עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות. דגרסי*נן בריש פרק האומר לשלוחו, במסכת קדושין: רבה בר בר חנא יהיב ליה זוזי לרב, אמר ליה: זיל זבנה ניהלי להאי ארעא, אזל זבנה לנפשיה, והא תניא: מה שעשה, עשוי, אלא שנהג בו רמאות; זוזי יתירי הוו, בעי ליה מינה, לרב הוו ליה, לרבא לא הוו ליה. ואם נתן זה לחבירו מעות, והלך וקנה בהן הבגדים /בדפוס ליוורנו תקל"ח כתוב כאן: בין שקנאן במעות של זה לבד/, בין שקנאן במעות של עצמו; ובמעות ושל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: של/ זה, על כרחו חולק עמו, דגרסי*נן בירוש*למי בפ*רק איזהו נשך: הנותן מעות לחבירו, לוקח לו פירות, למחצה, לשליש, ולרביע, ולא לקח לו, אין לו עליו אלא תרעומות, ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו. וכן כתב הרב בעל נתיבות /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מתיבות/ זצ"ל. וכן אם התנו כל בעלי החנויות ביניהן, שכל בגדים שיביאו הסוחרים לעיר, יהו כולם שותפין בו, אם לקח האחד על כרחו, יחלוקו האחרים עמו; וכדתניא בתוספתא, בפרק אחרון של בבא מציעא: והצמדים, לומר: כל מקח וממכר שיבא לעיר, נהא כולנו שותפין בו.
<h2>סימן קלו</h2>
+(א"א) הובאה בח"א להרב ז"ל סימן א' ו' בקצור וגם בב"י סימן קע"ג הובאה בקיצור.+
ומה ששאלתם, במי שאמר לחברו: צא וקח בגדים שבבית לוי, ויהיו בינינו בשותף, והלך זה ולקחו, ואחר כך חזר בו חברו ואמר לו: אין לי חלק בהן, ואיני רוצה לא בהפסדן, ולא בהרווחן; הדין עם מי?
תשובה: הדין עם זה שלקח, ועל כרחו של שני יפרע חלקו, דשליחא שויה, ובמצותו קנה לו להיות שותף באותו מקח, ועל אמונתו קנה זה והביא מעותיו, וחייב לפרוע לו חלקו. ומה שטען: משטה הייתי בך, אינה טענה, כי מה עשה לו זה שהוא משטה בו; ולא אמרו טענת השטאה, אלא במי שתובע את חברו, ואומר לו: מנה לי בידך, וכיוצא בזה, והוא אומר לו: הן, לפי שהוא יכול לומר לו: אתה היית תובע ממני הדבר שאינו, והיית משטה בי, ולפיכך גם אני השטיתי בך, אבל בכדי, אין אדם משטה בחברו. וערב דבשעת מתן מעות, דלא בעי קנין, לפי שעל אמונתו הלוהו, אינו יכול לומר לו: כשאמרתי לך: תן לו, ואני ערב, משטה הייתי בך. וזה פשוט.
<h2>סימן קלז</h2>
לארדה, +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ סימן קע"ז מחודש י"ו /ט"ז/.+
שאלת: בשטרי חוב משותפין בין שנים ושלשה שותפין, אם אין מקצת השותפין כאן, אם יכולין הנמצאים לחלוק בשומא שטרי החוב על פי ב"ד בקיאין בשומא, כדרך שחולקין על פי ב"ד מטלטלין הצריכין שומא, אם לאו.
תשובה: שאין בית דין חולקין חוב כנגד חוב, לפי שהשטרות אין גופן ממון, שנשים אותן, ויש עשיר ואינו פורע מחמת אלמותו, ויש מתרושש ופורע מתוך דחקו. ועוד: ששטרות, מילי נינהו, ואין שומא במילי. ויותר מזה נראה לי, שאין בית דין שמין לבעל חוב משטרי חוב של לוה, מן הטעם הזה: דשטרות, מילי נינהו, ומילי, אינן נישומין, ואין בהן גובנית ב"ד. ויש לי ראיות בזה, משנים שלוו זה מזה, דאיתא בפרק שני דייני גזרו*ת, ומאשה שחבלה באחרים; ואין זה מקומו.
<h2>סימן קלח</h2>
ומה ששאלת: בראובן ושמעון שהיו משותפין בבתים שאינן ראויין ליחלק, והשכיר שמעון הבתים ללוי, וכל הטענות שהשיב זה לזה, וכל התביעות, מבולבל הרבה עד שלא ירדנו לעיקר התביעות והטענות. ולפיכך, איני יכול להשיב על אותן דברים שכתבת, אלא שאני כותב לך עיקר הדין, מה שאני חושב שהוא עיקר התביעה. והוא: ששמעון, שהוא אחד השותפ*ים, השכיר הבתים ללוי שלא מדעת ראובן שותפו, ודר בהן לוי, אינו חייב לוי ליתן לשמעון אלא חצי השכירות, שלא מדעת ראובן, לפי שראובן יכול לתבוע מלוי חצי השכירות, לפי שלוי דר בחלקו שלא מדעתו. וכאותה שאמרו בבבא קמא, פרק כיצד הרגל: השוכר בית מראובן, ונמצאת של שמעון, מעלה שכר לשמעון. ואעפ"י שטען לוי, שנתן כל השכירות לראובן, כמו שכתבת, חייב ליתן לשמעון שכר חלקו, וילך הוא ויתבע לראובן. ואעפ"י שאמרו: שותף, כיורד ברשות דמילא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דמי, לא/ לענין מכירה, ולא לענין שכירות אמרו כן, אלא לענין יורד ומשביח השדה, דנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע, כשדה העשויה ליטע, כדאיתא בפרק חזקת הבתים. וכן, אינו דומה לאחד שלוה משני*ם, שאם פרע לאחד מהם, פטור, כדמשמע בירושלמי, וכדמשמע נמי בגמרין, בפרק שבועת הפקדון, דתניא התם: וכחש בעמתו, פרט למכחש באחד מן השותפין; דהתם הוא, שלוה משניהם בכרך אחד, אבל הכא, ששכר מאחד מהם בלא חברו, לא. אלא, חייב לשמעון המשכיר חלקו, ולראובן שדר בחלקו שלא מדעתו, חלקו; ואין לשמעון על ראובן שום תביעה, אלא על לוי; ואעפ"י שלוי טען, שנתן הכל לראובן, שאין ראובן בעל דינו, אלא לוי; ואפילו טען לוי, שלא שכר ממנו אלא מראובן, כמו שכתב*ת, חייב לוי ליתן לשמעון שכר חלקו, שדין שמעון עם לוי כדין ראובן על לוי, כמו שאמרנו. זהו שנראה לי בעיקר הדין ששאלתם.
<h2>סימן קלט</h2>
+(א"א) הובאה בקיצור בב"י סימן קכ"ג.+
ולענין ההרשאה אשר אמרת, הדברים תלויין באשלי רברבי, והדברים ארוכים שהמחלוקות בהם ארוכים בין הראשונים אבל דרך קיצר /בדפוס ליוורנו תקל"ח: קוצר/ אני כותב לך מה שדעתי מסכמת. שאין כותבין הרשאה, אלא במלוה בשטר, שיכול ליתן ולמכור, אבל מלוה על פה, שאינו יכול להקנותה, אין כותבין, שהרי צריך לכתוב בהרשא*ה: זיל דון ואפיק לנפשך, ואם אינו יכול למכור וליתן כגון: מלוה על פה, מה יועיל כשהוא כותב לו: אפיק לנפשך, אלא אם כן הם מעות פקדון בעין. והוא שכתב לו הרשאה אגב מקרקעי, כההיא דרב פפא, דהוו ליה זוזי בי חוזאי, אקנינהו אגב אסיפא דביתיה. אבל הגאונים, וכן ר"ח ז"ל, כתבי: דעכשו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דעכשיו/ כותבין הרשאה על הכל, מן התקנה, כדי שלא יהא כל אחד ואחד תופס מעות חברו, ויושב במדינה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: במדינת/ הים, וכופה אותו לדון עמו.
<h2>סימן קמ</h2>
פרפיניאן +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ סי' קע"ו מחודש מ"ה.+
שאלת: ראובן ושמעון היו שותפין בסחורה, והלך ראובן למקום אחר למכרה בעצת שותפו, ונתעכב שם ימים, ועשה הוצאה משלו במזונותיו; ולא היה לוקח הדבר משכר טרחו ועמלו, אלא הוא היה עמל בכל, ואחר כך לקח מדמי השתוף סך ההוצאה ההיא, בלא ידיעת שותפו שמעון; אבל היה שמעון שותפו חושב, שלא היה ראובן לוקח המזונות מן השתוף שמותר אפילו המזונות, כמו שמותר שכר טרחו ועמלו; וראובן מאמין שכן היה חושב שמעון; אבל לא באו בדברים אלו לעולם זה עם זה. ועכשיו, מת שמעון וראובן מפקפק בדבר, אם חייב להחזיר ליורשים לצאת ידי שמים.
תשובה: חזרתי על כל צדדי, ולא מצאתי מתעסק בממון אחרים נוטל מזונות מן הדין, זולתי אם יש שם מנהג; אלא הנוטל ממון בתורת עסק, נוטל בשבח העסק, כדינו המוזכר בגמרא: והיורד לתוך שדה חבירו, ונטעה ברשות אי נמי: שלא ברשות, כדינו המוזכר; וכן שותף היורד לשדה השותפות, כיורד ברשות. והמציל ממון חברו, והמחזיר אבדה, אף במקום שנוטלין עליה שכר, לא מצאנו באחד מהם נטילת מזונות, אלא שנוטלין שכר כל אחד לפי מה שהוא, אלא אם כן נהגו כפועל במקום שנהגו, כמוזכר בריש פרק השוכר את הפועלים. ולפיכך, לראובן זה לא מצאתי מקום לנטילת מזונותיו, אלא שנוטל הוצאה שעשה על הסחורה בלבד.
<h2>סימן קמא</h2>
מיורבא, +(א"א) הובאה בב"י ח"מ סימן פ"ט מחודש ד'.+
שאלת: ראובן הרש*ה את שמעון בשטר, שיהיה טוען בעדו בעסקיו בערכאו*ת העכו"ם, הנקרא בלשון העכו"ם: אדבוקאט /עורך דין/: ולא נזכר בשטר שום זמן, אם ליום, או לחודש, או לימים; גם לא נזכר בשטר, מה קצב לו ליתן לו בימים, או בשבתות, או בשנה. ושמעון זה, היה טוען של ראובן מכח שטר זה, בין בדיני ישראל בין בערכאות העכו"ם. וראבן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וראובן/ מת, ועמד שמעון תבע את יורשי ראובן, ואמר: אני הייתי טוען אביכם כל ימי חייו, ואני תובע שכירות של כל השנים שעברו, כי לא נפרעתי ממנו כלום. והיו היורשים טוענים: אמת הוא שהיי*ת מורשה של אבינו, אבל אין אנו יודעים מה היה בינך ובינו, ואולי פרעך קודם שמת. הודיענו, הדין עם מי, אם עבר זמנו במיתת ראובן, ואינו נשבע ונוטל, כדין שכיר, ואם לאו; ואם יש על היתומים לישבע: שלא פקדנו אבא.
תשובה: תחילת כל דבר אתה צריך לדעת, אם שכיר דעלמא נשבע ונוטל מן היורשי*ם, אם לאו. לפי שלא נזכר זה הדין בגמרין כלל, ואפשר היה לומר: דלא תקנו לשכיר, אלא לישבע לבעל הבית ששכרו, דזו תקנה היא שתקנו משום כדי חייו, ולא מן הדין וכיון שכן, דין הוא שלא יתקנו לו אלא כשהוא תובע ממי ששכרו בלבד, לפי שהשכיר, חזקה אינו מעיז פניו לתבוע בשקר ממי שיודע האמת כמוהו, אבל בבניו, שאינן יודעין האמת, שמא יעיז; ואפילו כשהוא בא לתבוע מבעל הבית עצמו, הקלו כל שלא שכרו בעדים, כרב ושמואל; אלא דבגמרא דבני מערבא אמרו: שדין השכיר עם יורשי בעל הבית, כדינו עם בעל הבית; דגרסינן התם: פשיטא, מת בעל הבית, השכיר נשבע ליורשיו, ואפילו מת השכיר, יורשיו נשבעין ליורשי בעל הבית; פי*רוש הוא: פשיטא לי שנשבע ונוטל מן היורשין, אבל יורשיו מיורשי בעל הבית, מבעיא; והשיבו: כלום תקנו, אלא בשכיר, שמא ביורשים; ע"כ בירושלמי.
ומ"מ, יורשי ראובן זה, פטורין מכמה טעמים. חדא: שלא נזכר זמן בשטר ההרשאה, ושמא לא שכרו אלא לזמן מועט, ועבר. ועוד: שאפילו שכרו לזמן מרובה, אינן יודעין כמה קצץ לו, ואם מעט, ואם הרבה; ובקציצה, האם נאמן, דקציצה מידכר דכירי לה אינשי. ועוד: שזה כבר עבר זמנו, דאטו מי ששכר אחד לטעון בעדו כנגד כל בעלי דינו כל ימי חייו, אין זמן פרעון שכירותו עד מות בעל הבית, או כל ימי חייו של מורשה שלא יתבע שכירותו עד יום מותם; אדרבה, עשויין הן לפרוע אחר כל תביעה ותביעה, וכל תביעה ותביעה, זמנו הוא; דומה למא שאמרו: כל סיפא וסיפא, זמניה הוא; כלומר: מפני שהוא יכול לתבוע מיד, ואף זה כן, ויום משלם תביעה אחת, הוא זמנה, וחזקה אינו משהה שכירותו כל ימי המשכי*ר; ולא עוד אלא, שעשויין הן הטוענין להפרע תוך זמנם. ולפיכך, יראה לי שיורשי ראובן פטורין לגמרי; ואפילו משבועה: שלא פקדנו אבא, פטורין, דלא חייבו את היורשים לישבע שבועה זו, אלא בשבאים היורשים ליטול, כגון: מת מלוה בחיי לוה, אבל להפטר, לא תקנו, אלא על התובע להביא ראיה, אם יש לו, ואם לאו, היורשין פטורין לגמרי.
<h2>סימן קמב</h2>
אושקא, +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ סי' קע"ו מחודש מ"ו.+
שאלת: ראובן ושמעון ולוי ולאה נשתתפו במעו*ת להתעס*ק בהן בחנו*ת לקנו*ת בגדים ולמכור, ומפני שאין דרכה של אשה לצאת ולבא בעסק זה, ויתרה להם חלק ידוע בריוח מעותיה, והם עשו שטר שתוף ותנאין ביניהן, ועם לאה, ולאה עמהם. וראבן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וראובן/, א*חד מן השותפין, התנה בלשון הזה: שיקבע עצמו להיות תדיר בחנות, רק השעות שיצטרך להתעסק בעסקיו, בין בעיר הזאת, ובזולתם, שיוכל להתעסק בשלו, בלתי שלא יגיע היזק והפסד לשתוף. וראובן זה פשע, שלא נכנס בחנות רק בשעות דחוקות, ולא טרח לצאת ולבא ולהשתדל בחנות, כמו שהתנה עם השותפין; ועוד שעשה שתוף בחנות אחר עם אחרים. ולפיכך, טוענין שאין לראובן חלק עמהם, במה שויתרה לאה בריוח מעותיה, מחמת טרחן ומשאן. וראובן השיב: כי לאה ויתרה אצלו, כמו שויתרה להם, שכן כתוב בשטר התנאין: לכם: ראובן, שמעון ולוי, אני מוותרת כך וכך ממעותי, ואעפ"י שלא טרחתי כל עיקר, מ"מ כבר ניתנה לי חלק בריוח. והשותפין טוענין: דכיון שקבל עליו ראובן להיות תדיר בחנות, זולתי השעות שאינן לצורך החנות, הוא חייב לתת מה שהפסיד החנות מחמת רישולו. וראובן השיב: שלא הפסיד החנות כלום מחמת רישולו, שכך עושים מלאכה בחנות שנים כשלשה. הודיעני הדין עם מי?
תשובה: איני רואה בטענות ראובן כלום. במה שטוען שהשתדלות שנים כשלשה, אינו כן, פעמים שהשנים צריכים לעמוד בחנות למכור, והשלישי צריך לחזור בעסקי החנות: לקבל פרעון, או לקנות בגדים בחוץ מאחד מן הסוחרים, שכן נהגו, ואין עסק השנים כעסק השלשה. ולאה גם כן לא ויתרה מחלקה, אלא מחמת שכר טרחן ומשאן, ואם זה לא התעסק בעסקה, למה יטול; וזה דבר ברור שלא ויתרה בכדי, והרי זה כעסק דעלמא, שנוטל המתעסק מחמת שכר טרחו. והמפקי*ד מעות לחברו להתעסק בחנות, אינו רשאי להתעסק בחנות אחר, אפילו בחנות עצמו; שכך שנינו בתוספתא, בפרק רביעי של מסכת בבא מציעא: המושיב את חברו בחנות למחצית שכר, אם היה אומן לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו, ואם היה שורה עמו בחנות, מותר; המושיב את חברו במחצית שכר בחנות, לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים, ואם לקח ומכר, השכר לאמצע; עד כאן. ומ"מ, אם טרח בחנות קצת והרויח מחמת טרחו בחנות, אפשר שיטול כנגד השבח שהשביח, והכל לפי ראות עיני הב"ד, שכל היורד לנכסי חברו ואפי*לו שלא ברשות, יטול שכר לפי מה שהוא ענין ולפי השבח.
<h2>סימן קמג</h2>
עוד שאלת: שהשותפין האלו התנו ביניהם, שכל מה שירויחו מחמת גופם ובממונם, בלעדי אם יהיו להם מעות אחרים מצד אחר, שיהיו הכל לחנות; א"כ, מצאו מציאה הרי הוא לחנות.
תשובה: לשון זה איני מכירו, ויראה כדבר והפכו, שאם התנו שכל ריוח שיגיע להם בממונם יהיה לחנות, איך אמרו: בלעדי אם יהיה להם מעות מצד אחר, ומאי ממונם, ומאי ממון אחר; ואולי לא אמרו: בממונם, אלא בממון שתוף החנות. ומכל מקום, אין המציאה בכלל, שאין המציאה והמתנה והירושה באין לו מחמת גופו, שאין משמע: מחמת גופו, אלא מחמת טורח גופו. שהרי הבת שמעשה ידיה לאביה, והאשה שמעשה ידיה לבעלה, אין מציאתן להם מן הדין, אלא מן התקנה: בת, משום איבה, ואשה, כדי שלא תבריח משל בעלה, ותאמר: מציאה מצאתי. ומתנה שנתנו לה אחרים, הרי היא לעצמה, ולא לאב ולא לבעל, כדאיתא בגמרא בהדיא, אלא שבעל אוכל פירות, כנסכי /צ"ל: כנכסי/ מלוג.
<h2>סימן קמד</h2>
ומה שאמרת: אם אין ראובן נוטל חלק בריוח מעות לאה, אם כל אותו חלק הריוח שויתרה לאה, אם יטלו הכל שמעון ולוי, או תטול לאה מה שהיה ראובן ראוי ליטול, או לא?
תשובה: נראה ודאי, שכל אותו חלק תטול לאה, שהיא לכל אחד ואחד ויתרה השליש; ושמעון ולוי, שטרחו ונתנו בחלק לאה, הם יטלו חלקם, ולמה יטלו הם חלקו של ראובן, שהרי הם בעצמם טוענין כנגד ראובן, שהפסיד החנות מפני שלא נתעסק הוא כדינו בחנות; והיא לא ויתרה מה שויתרה לשלשתן, אלא שיתעסקו שלשתן בעסק החנות, ושמעון ולוי שהתעסקו כדינם, יטלו חלקם, ראובן שלא נתעסק, לא יטול משלה כלום. והגע עצמך, אם לא נתעסק בחנות אלא אחד מהם לבדו, היטול האחד את הכל, והלא לא השביח האחד כל מה שהיו משביחין השלשה כלם, ולא היתה מעלת שכר לאחד כמו לשלשה +ע"כ נמצא.+
<h2>סימן קמה</h2>
שאלות ותשובות לרשב"א ז"ל. דיני שכנים, ודין חלוקה, ודיני דבר מצרן, ודין חזקה. /כותרת זו אינה רק הכותרת של שו"ת קמ"ה אלא הכותרת לכל קבוצת השותי"ם הבאה/.
אושקא, +א"א הובאה בב"י ח"מ סי' קע"ה מחודש ו'.+
שאלת: חצר של ארבעה שותפין ראובן ושמעון לוי ויהודה; ויששכר לקחו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לקח/ חלקו של לוי, ואחר כך נתחסד עם לוי זה, והשאילו לו אותו חלק שקנה ממנו, ואחר בא שמעון למכור חלקו, וקם לוי זה ולקחו משמעון, ויששכר טוען: שהוא מצרן, ותובע אותו מחמת מצרנותו. ולוי טוען: שאין לו עליו דין מצרנות, מפני שהוא היה בעל אותו חלק שיש ללוי עכשיו, ולפיכך הוא קודם. הודיעני, הדין עם מי?
תשובה: הדין באמת עם יששכר, כי מה שטען לוי, נראה שטעה במה שאמרו לבעלים הראשונים: לית בה משום דינא דבר מצרא, ואינו; כי לא אמרו אלא, בבא לקנות אותו שדה עצמו שמכר, כי החזור /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לחזור/ לנחלתו יש יותר הישר והטוב, אבל בקרקע אחר, שהוא סמוך לאותו קרקע שכבר מכר, לו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לא/, ובזה באמת יש בו משום דינא דבר מצרא. ואם בא מחמת שהוא עודנו דר שם, גם זה אינו, שאע"פ שהקרקע הוא דר בו אינו שלו, שיקרא הוא בר מצרא לקרקע הנמכר עתה. וזה פשוט.
<h2>סימן קמו</h2>
סרקוסטה.
שאלתם: ראובן ושמעון, אחים ושותפים; נפטר ראובן, והניח אלמנה וג' בנות. והבנות הנזכרות באו לחלוק עם שמעון, וחלקו הכל, חוץ מקצת קרקעות שבכפר פלוני, ונשארו הקרקעות ברשות הבנות הנזכר*ות, משותפין ביניהן, ובשטר; והאלמנה הנזכרת, אפטרופיא בנכסי בנותיה, והקרקעות הנזכרים, הם ברשותה. ושמעון תובע מן האלמנה שתמסרם, מפני שהוא רוצה לחלוק עם בנותיה, שהם משותפים, כמו שנזכר בשטר החלוקה הנזכרת; ועוד: הוציא שמעון שטר מחילה, שעשו לו האלמנה ובנותיה, מחילה גמורה, כוללת כל זכות וכל תביעה שיש להם עליו משום צד בעולם. השיבה האלמנה: שלא היתה כונתה וכונת בנותיה באותו שטר, אלא באותן שברשות שמעון. השיב שמעון: כי כל קרקעות הכפר הפלוני כתוב בשטר הנזכר, והרי כולה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כולם/ בכלל, ואין הולכין אלא אחר לשון השטר; ועוד: שלא היו מאותן קרקעות בידו כלום בשעת המחילה; ועוד: שכבר הודו בפני ב"ד, שאותן שברשותו עכשיו הם שלו. ועוד תובע שמעון מבנותיה, חלקו מן הקרקעות ההם, כיון שהוא ברור שנשארו משותפין ביניהן ברשותן. השיבו הבנות הנזכרות: שאין הקרקעות ברשותן, ואינן יכולות לה /מלה זו אינה מופיעה בדפוס ליוורנו תקל"ח, וכנראה נכנסה לטקסט מתוך טעות דפוס/ להוציאן מיד אמן. השיב שמעון: שאין בכך כלום, כיון שנשארו הקרקעות ברשותן, ואמן היתה אפטרופיא שלהן, ובידה היה כל אשר להן.
תשובה: לא נתבאר יפה לי אותן הקרקעות שנשארו לחלוק, אם הם קרקעות ידועים, אם לאו; ומן הדומה, לפי הטענות שלא נזכרו בשטר החלוקה בפירוש, רצוני לומר: שלא פירשו קרקע פלוני שמצריו כן וכן, וקרקע פלוני שמצריו כן וכן, אלא שנזכרו סתם בשטר החלוקה, ר"ל =רצוני לומר=: שאמרו: ונשארו כל הקרקעות שיש לנו בכפר פלוני בשתוף. גם לא נתבאר לי תשובת האלמנה, אם היא באה מכח הבנות, או מכח עצמה. ולפיכך, אצטרך לכתוב ולדון על הצדדין שאפשר, שעיקר דינם סובב עליהן. והוא: שאם נזכרו בשטר חלוקת הקרקעות בפרט במצרניהם, על האלמנה או על הבנות לברר דבריהם, למה הן מונעות מלחלוק שמעון עמהן באותן קרקעות. ומ"מ, נראו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: נראה/ שהבנות מודות שאותן קרקעות נשארו בשתוף, ושעדיין הן בשתוף, אלא שהן טוענות, שאין בידן להביאן לחלוקה, לפי שאין כח בידן להוציאן מיד האם; ובזה הדין עמהן, שאם אמן בהן, הן אינן חייבות להוציא מיד האם. והגע עצמך, לא תהא האם אלא גזלן, ואין אדם חייב להוציא מיד גזלן, ולהעמיד ביד שותפו, ואפילו גזלן מחמתו. ובגוזל את השדה ונטלוהו מציקין בלבד הוא שאמרו: אם מחמת הגזלן, שהוא חייב להעמיד לו שדה, ופרשו טעמא, דוקא כגון: שאנסוהו להראות להם שדותיו, והוא הראה שדה זה עמהם, דהוה ליה כמסור. ובירוש*למי נתנו בו טעם אחר, ואמרו: קנס הוא שקנסוהו בגזלן, ולא מן הדין, שהקרקע אינה נגזלת, ויכול לומר לו לנגזל: הרי שלך לפניך. אבל בנות אלו, מה עשו שיהא עליהן להוציא הקרקעות מיד אמן ושיביאו*ם לחלוק*ה? ומ"מ, האם צריכ*ה לברר טענת*ה: למה מחזקת בהן: ואם תטעון ותאמר: שהיה /שמא צ"ל: שהיא/ באה מצד שהיא נעשית אפטרופיא על הבנות, כבר הודו הבנות שהן משותפין, וב"ד מוציאין אותן מיד האלמנה, וחולקין ביניהן: ואם תטעון האלמנה ותאמר: שהם לקוחים בידה, ושלקחה אותם מהם, אם הם ידועים למורישם, עליה להביא ראיה: או בשטר, או בחזקה של שלש שנים, וכדין המפורש בחזקת הבתים. אם אינה באה בטענה, אלא שתאמר: החזקתי שלש שנים, ולא אמר לי אדם דבר מעולם, אין בדבריה כלום, וכמו ששנינו: כל חזקה שאין עמה טענה, אינה חזקה. וכן הדין, אפי*לו לא נזכרו בשטר אותן הקרקעות בפרט, אלא דרך כלל, כל שהבנות מודות שאלו הקרקעות נשארו לחלוק; ולא עוד אלא, אפילו אינן מודות, אם אמרו: כל הקרקעות שיש לנו בכפר פלוני, אי נמי אמרו: כל הקרקעות שהיו למורישנו בכפר פלוני; ובלבד, שיביא שמעון ראיה שנפלו להם אותן קרקעות ממורישם, אבל אם אינו מביא ראיה, יכולות הן לומר: אלו לא היו של מורישיו, ואי נמי: של מורישנו היו, אבל חזרנו ולקחנו ממך, ואפילו לא אכלום שלש שנים, מגו דאי בעו אמרי: לא היו /של/ מורישנו. וכן האלמנה, אינה צריכה טענה, עד שיביאו הם ראיה שהיו של מורישם. ובין כך ובין כך, אלו לא הודו הבנות, אלא שהיו הבנות טוענו*ת: לקוחין הן בידינו, שלקחנו*ם משמעון לאחר מכן, אם אכלום שלש שנים, נאמנות, ואפילו היו ידועים לאביהם, ואפי*לו נתפרשו בשטרי החלוקה; כדאמר שמואל: שותף יש לו חזקה, ואוקמה רבינא: בדנחית לכולה. ושטר המחילה שאמר שמעון, אינו מעלה ולא מוריד בענין זה.
<h2>סימן קמז</h2>
סרקוסטה.
אמרתם: מה החלוק בשותף שיש לו חזקה, בין יש בקרקע שיעור חלוקה, ובין אין בו שיעור חלוקה?
תשובה: זה כבר ידעתו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ידעתם/, שעל דברי שמואל דאמר: השותפין מחזיקין זה על זה, הקשו בגמרא בפרק חזקת: והא אמר שמואל: שותף, כיורד ברשות דאמי; ופירקה רבינא, ובדרבינא שתי לשונות. והרב אלפסי ז"ל, פסק בחד מן לישני: דשותפין יש להן בדאית ביה דין חלוקה, ובדנחית לכולה; דאי בלית ליה דין חלוקה, אין השותפין יורד זה למחצית שאין בו שיעור, וזה למחצית שאין בו שיעור, אלא האחד יורד לכולה ביורד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כיורד/ ברשות חברו, לפיכך אין לו חזקה; אבל כשיש בה דין חלוקה, אין אחד מניח את חברו לירד לכולה, אלא יורד למחצית, וזה יורד למחצי*ת, הואיל ויש בה שיעור חלוקה, דאין שותף עשוי להניח את כולה אצל שותפו.
<h2>סימן קמח</h2>
בסרקוסטה, +(א"א) הביאה בקיצור בב"י ח"מ סימן קמ"ט מחודש ח'.+
עוד שאלו: שמעון ולאה, שותפים בקרקעות ידועים בשטר, ואם לאה היתה אפטרופא על נכסי בתה הנזכרת, והיה בידה כל אשר לבתה, והקרקעות הנזכרים נשארו ברשות לאה, ועכשיו הם ברשות האם, כשאר נכסים; וטוענת האם: שלקחה אותם, ואכלתם שני חזקה. השיב שמעון: שלא עלתה לה חזקה, לפי שהוא ולאה שותפין בהם, והקרקעות נשארו ביד לאה, והוא אפטרופיא שלה, ומפני זה באו לרשותה, כשאר נכסי*ם, ואין לה חזקה על בתה. ועוד: שלא גבתה עדיין כתובתה, ולפיכך אין לה חזקה בנכסי בתה; לפי שהוא אומר: דמשום מזונותיה, אוכלת אותם, וכמו שאין לה חזקה בנכסי הבת, כך אין לה חזקה בחלקו, שאין חזקה חזקה /שמא מלה זו מיותרת/ לחצאין, וכיון שנתבטלה מקצתה, נתבטלה כולה. ועוד: שלא עשתה עבודתם בזמניהם כראוי כדרך שהבעלים עושים; השיבה לאה: שכן עשתה; השיב שמעון: שעליה להביא ראיה, שהוא לא ידע מתי עשתה, כדי שיזהר, ועוד: שאם עשתה אותן כראוי, הרבתה הוצאה בהן בעבודות, והמס יותר מן השבח.
תשובה: אם יש לאם לאה עדי חזקה, הדין עמה, ואיני רואה בטענו*ת שמעון בכל מה שטען ממש. שאע"פ שנעשית אם לאה אפטרופיא על לאה בתה, משום כך לא הפסידה דינה, שאפי*לו לאה עצמה יש לה חזקה, כיון שירדו לכל שני חזקה, והשותף לא מיחה, כל שכן האם, שאינה שותף. ואע"פ שאין לה חזקה על חלק הבת, מפני שאמרו: דאין לאפטרופא חזקה, מכל מקום, על השותף יש לה חזקה, שהיה לו למחות, וכמו שאמרתי. ועוד: שיכולה לטעון: שחלק שמעון לבדו היא שלקחה, דמה שאמר: אין חזקה לחצאין, אינו כלום, וכי שותפין אין האחד יכול למכור חלקו? ואלו היה ראובן ושמעון שותפין בקרקע אחד, וירד לוי ואכל חלק כחלק עם ראובן מחמת שמעון, וכי אין לו חזקה בכך? או, שאכל את כולו וטען, שאכל חציו מחמת שמעון, שמכרו לו, והחצי האחר ירד בו לאריסות מראובן, בודאי יש לו חזקה, שהרי ראהו שמעון אוכל חלקו, והי"ל למחו*ת. גם מה שטען, שלא עשתה עבוד*ת השדה כראוי כדרך הבעלי*ם, אפי' לדבריו עליו להביא ראי*ה, ולומר, שלפי שהיתה היא שומעת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שומטת/ ואוכלת כדרך הגזלנים, עליו להביא ראי*ה שהרי היא החזיקה ג' שנים, והכניסה פירות לביתה, והוא שטען: שעשה כדרך הגזלנין, עליו הראי*ה. גם מה שטען, שאם כדבריה, ההוצאות והמס יתירות על השבח, ולפי*כך לא תעלה לו חזקה, אין בדבריו כלום, שהוא בא לרמותה, למה שאמר: אפיק כורא ועייל כורא, דאמרינן: דלא הויא חזקה, ואינו, דהתם הוא שהשדה לא נתן כחו, או שהקרקע גרוע, שאינו נותן פירות יותר מן הזרע שהוא מוציא לו, אבל כאן השדה עשה פירותיו כשדות שבעיר, ואם המלך מבקש מס מאנשי העיר, אינו מנשמות הארץ, וכך אוכלין ונותנין כל בעלי השדות, ופעמים שאפילו פירות שהשדות שהוא עידי עידית, אינן מספיקין למס המלך משום כך אין בעלי בתים מפקירים שדותיהן, ומניחים אותן לאחרים לאכול.
<h2>סימן קמט</h2>
עוד: ומה ששאלתם: בדאעייל כורא ואפיק כורא, אי אפיק בפירי ממש טפי מכורא, אלא שאם תחשוב שאר הוצאות, כמו חרישה, וכן מס שאדם פורע על כל מה שיש לו, אין דמי הפירות שאכל כדמי מה שהוציא, בין הוצאת הזרע והחרישה והמס, אם נדון אותו כדין: אפיק ועייל כורא, ולא תעלה לו חזקה, או לא?
תשובה: מסתברא לי, דדוקא אמרו: אפיק כורא ואעייל כורא, לפי שהקרקע בעצמו לא הוציא כחו, אבל כשהוציא כחו, אעפ"י שהוציא זה מצד אחר הוצאות עליו, אין זה מנשמות הארץ; ואם אין אתה אומר כן, בטלת בזה"ז =בזמן הזה= כל החזקו*ת, אחר שגרם החטא, ונתרבו המסים, עד שאין הפירות מספקין למסין. ועוד: דרוצה אדו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אדם/ בקב שלו, מקבים של חבירו. ועוד: דאכלה ערלה וכלים למען /בדפוס ליוורנו תקל"ח: למאן/ דגריס: יש לו חזקה, מי לא עסקינן שחרש והוציא בה הוצאות כדרך הבעלים, ולא אכל אלא העצים בלבד, ואפי*לו הכי, עלתה לו חזקה, לפי שזה אכל כדרך הבעלים, שמוציאין הוצאות בשני ערלה, ואעפ"י שאינן אוכלין אלא דמי העצי*ם, שאין זה מחמת כחישות ונשמות הארץ.
<h2>סימן קנ</h2>
עוד שאלו: שדות וכרמים שהם במקום משקה, שמשקין אותן ביד, כמה שיעורם, שיהא בהם כדי חלוקה?
תשובה: בגמרא אמרו: כדי שיש בו מלאכה לשכיר אחד ליום אחד, כדי שלא יהא נפסד, שיצטרך לשכור פועל יום אחד מחמת מלאכה של חצי יום; דגרסינן התם בפרק קמא דבבא בתרא: דאי דולא, א"ר נחמן: בי דלי יומא.
<h2>סימן קנא</h2>
לאשכנז, +א"א הובאה בקיצור בחש"מ סימן קע"ה מחוד' כ"ט.+
שאלת: ראובן יש לו קרקע, ומעלה ממנו מס לשמעון מנה בכל שנה ושנה ובא שמעון למכור מס שנה ליהודה; וראובן המעלה מס, טוען על יהודה, שהוא יקדום, משום דינא דבר מצרא, הואיל והוא הוא המעלה המס; ויהודה אומר: שאין בזה משום דינא דבר מצרא. הודיענו: הדין מהו?
תשובה: אם על מכירת מס שנה או שנתים הם מתעצמים, הדבר פשוט, שאין עסק כאן לדינא דבר מצרא, שאין כאן מכירת קרקע, אלא מכירת חוב בעלמא. והגע עצמך, המכירה עצמה במס היאך תתקיים, והלא חוב בעלמא היא, ואין לזה מכר אלא במעמד שלשתן, כמכירת חוב בעל פה דעלמא; והילכך, לא שייך בכי הא כלל דין בן המצר. ואם מכר לו גוף למס, כמוכר דקל לפירותיו, אף בכי הא לא שייך דין בן המצר כלל, לפי שאין כאן מכר גמור בגופו של קרקע אלא כעין מכר, כדי שיתקיים מכר הפירות, ומנה המס; ואלו דברים ברורים הם. אבל אם בא שמעון למכור לגמרי גוף הקרקע, כלומר, זכות האדנות שיש לו בגוף הקרקע שהוא שלו, ומעלין לו ממנו המס, בזה נראה שיש לו לראובן בו משום דינא דבר מצרא, שאין לך עשיית הישר והטוב גדולה מזו. ואינה דומה למשכנתא, שאעפ"י שהיא שכונה אצלו והוא דר בה, ואפילו הכי אין בו משום דינא דבר מצרא, דשאני התם, דכיון שהממשכן עתיד לפדותה, דילמא אמר בעל הקרקע: זה נח לי וזה קשה ממנו: שעפ"י /שמא צ"ל: שאעפ"י/ שאין לבעל המצר דין עם המוכר אלא עם הלוקח, מ"מ, כל שיש עכוב במכר אצל המוכר, אף על הלוקח אין בו משום דינא דבר מצרא. ועוד: שכל שאינו מכר גמור, לא תקנו בו דין בן המצר, אבל כאן, שמוכר אדנו*ת שיש לו בקרקע לחלוטין, יש בו משום דין בן המצר; וכמו שכתבתי.
<h2>סימן קנב</h2>
עוד אמרתם: שאותו שמעלה מס, מכר אותו קרקע שלו ליהודה הנזכר, ואע"פ כן חזר ותבע מיהודה, שימכור לו אותו אדנות הקרקע שקנה מראובן, שמשעת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שמשעה/ שקנאו זכה הוא בו מחמת המצרנות, ואע"פ שמכר הוא לו את חלקו בגוף הקרקע, זכות המצרנות לא מכר לו.
נראה לי בזה, שהדין עם יהודה, דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ועוד: דדין בן המצר אינו אלא משום עשיית הישר והטוב, כל שהוא ראוי לחבירו עם קרקעו, וכל שמכר את הקרקע, אזיל מיניה עשיית הישר והטוב. ואע"ג דכל קונה סמוך לחצר, הוה ליה כשלוחו שלבן המצר, וקנה בן המצר עד דקנו מיניה, אפילו הכי מסתברא, דכל שמכר קרקעו, כמוותר על מצרנותו הוא, וכמידה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכמודה/: דאידך, לאו בשליחותיה זבן.
<h2>סימן קנג</h2>
+(א"א) הובאה בב"י ח"מ סי' קנ"ד מחודש י"א בקיצור, ועיין פרח מטה אהרן ח"א סי' כ"ו, ומהר"ש ן' חשון סי' כ"א, ותורת חסד סי' קצ"ג, ובית דוד חח"מ דף נ"ב.+
עוד שאלת: מה שאמרו: הבא מחמת עכו"ם, הרי הוא כעכו"ם; אם יש לו חלון על חצרו של ראובן הישראלי, ואין ראובן ישראלי זה יכול לעכב עליו מלפתוח חלונות על חצרו כפי דיני העכו"ם, ועמ*ד העכו"ם ומכר אותו בית לשמעון, ועכשיו עמד ראובן, ואומר לשמעון: הבא מחמת עכו"ם, שיסלק היזקו, מהו? מי מצי אמר לי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לי*ה/ שמעון לראובן: מכח עכו"ם אני בא, ודיני כמוהו עמך; או לא?
תשובה: לא אמרו: הבא מחמת עכו"ם, הרי הוא כעכו"ם, אלא להחמיר על הבא מחמתו, וכמו שאמרו: מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף זה אין לו חזקה אלא בשטר, ואמרו: אריסא דפרסא עד ארבעין שנין, וכן לבא מכחו; אבל להקל עליו, אינו. בחלונות שיש בהם היזק ראיה, לא תיבעי לך, דהתם, אפילו ישראל אין לו בהן חזקה, כמו שתפוס בידנו מרבותינו נ"נ =נוחי נפש= וכדעת הרב אלפסי ז"ל; וכ"ש לוקח זה, שמזיקו בכל שעה בגירי דידיה, דהיזק ראיה, גירי נינהו; ואפילו למאן דאמר: על הניזק להרחיק את עצמו, בהיזק ראי*ה מודה דעל המזיק להרחיק את עצמו, ומהאי טעמא: דגירי נינהו, וכולן מודי בגירי. ואפילו בחלון העשוי לאורה, אין לו חזקה, מן הטעם שאמרנו, שדין העכו"ם שיכול לפתוח בלא רשות; וכיון שכן, אין לו חזקה, דכל חזקה שאין עמה טענה, אינה חזקה, ואפילו בישראל עם חבירו ישראל, וכ"ש בעכו"ם, שאינו יכול לעכב, וכל שאינו יכול לעכב, אין לו חזקה, ואפי*לו בשני ישראלים, דחזקה מכח מחאה קא אתיא, בשילהי פ' חזקת הבתים: למטה מארבע אמות, יש לו חזקה ויכול למחות, למטה /צ"ל: למעלה/ מארבע אמות, אין לו חזקה ואין יכול למחות. ולא עוד אלא, כל שהוא גברא אלמא, אין לו חזקה, מן הטענה הזאת, שאין שתיקתו מורה על הודאתו, אלא שמחמת יראה אינו מוצא בעצמו למחות; וכדאמרינן: דבי ריש גלותא, לא מחזקי, ולא מחזקין /שמא צ"ל: מחזקינן/ בהו. ומ"מ נראה, שאלו היו חלונות העשויין לאורה, ואין בהם משום היזק ראיה, וכגון: שאין יכול להוציא ראשו ממנו, אין ראובן יכול לומר לו שמעון /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לשמעון/: סלק החלונות, כיון שאינו מזיקו; אלא אם בא ראובן לבנות כנגדן, בונה. וכדקיימא לן, באחין שחלקו, שאין להם חלונות זה על זה, דלאו למימרא: שיוכל לומר זה לזה: סתום חלונותיך, אלא אין להן דין חלונות זה על זה, קאמר, ולומר: שאם בא השני לבנות, בונה כנגדן בלא הרחקה כלל, וכדין תרביצא ואספלידא; והטענה בזה, לפי שהוא לא פשע לפתוח, וכל שלא פשע בפתיחתו, אינו חייב בסתימתו, כל שאינו מזיקו +ועיין בח"א אלף קכ"ט.+
<h2>סימן קנד</h2>
עוד שאלת: אם החזיק שמעון לאחר מכן שלש שנים, וטען: שחזר ולקח מראובן; אם נאמן הוא בכך, אם לא?
תשובה: בכל כי הא, שמעון נאמן, דהוה ליה לראובן למחות, כיון שהעכו"ם פתחן שלא כדין; ואפי' במשכנתא דסורא אמרו: דאיבעי ליה למחויי, ואי לא, אי כביש לשטר משכנתא, ואמר: לקוחה היא בידי, נאמן. ואלא מיהו בכל שנכנס ברשות, וחזר וטען: לקוחה היא בידי, נחלקו בזה גדולי המורים; יש אומרין: דנאמן, כההיא דמשכנתא דסורא, דאע"ג דנודע שנכנס מתחלה בתורת משכונה, אפילו נאמן, ולא אשכח ליה תקנה בגמרא, אלא במחאה; וי"א =ויש אומרים=: שאינו נאמן, דהוה ליה כאיכא עדים, וראה, ואפי*לו אינש דעלמא דאינו אומן, אינו נאמן, כדאיתא בשמעתין, דאומן וכאריס דאין לו חזקה, וכמעשה דרבה בר שרשי דאמר ליה אביי: לקוחה היא בידי, לא מצית אמרת, דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא; וכן נראה דעת הרב אלפסי זכרונו לברכה. והדברים עתיקים, ואין מפרשים לחכם, והחכם יבור לעצמו.
<h2>סימן קנה</h2>
בסרקוסטה, +(א"א) הביאה בב"י שימן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: סימן/ קע"א מחודש ה.+
שאלת: בבתי כנסיו*ת שלנו יש אצטבעות /צ"ל: אצטבאות/ מדרשות, ויש בכל מדרש ומדרש מאלו מקומות לנשים, ובכל מדרש ומדרש מאלו בשתי קצותיו לוחות וחוצצות בין מדרש ומדרש. עתה, יש לראובן ושמעון מדרש אחר, שיושבין בו ארבעה אנשים: השלשה מקומות סמוכין זה לזה, לראובן, ולשמעון המקום הרביעי, ולמדרש ההוא בשתי קצותיו שתי קירות חוצצות בין אותו מדרש למדרשות אחרים. עכשיו, רוצה ראובן לעשות מחיצה בסוף מקום השלישי שלו, הסמוך למקום רביעי של שמעון, ורוצה להכניס המחיצה בתוך שלו; ושמעון, מעכב עליו, ואומר: עכשיו שאין מחיצה אנו יושבין בריוח, ואם תפסיק בינינו אנו נשב דחוקים. הדין עם מי?
תשובה: הדין עם ראובן, שיכול הוא להכניס בתוך שלו, וכל שאינו נוטל כלום משל שמעון, אין לו להתעכב מפני דחקו, וזה דבר ברור, שאין לשמעון שום שתוף ושום זכות במקומות של ראובן, בין ירצה בין לא ירצה, ראובן מכניס בתוך שלו, ואע"פ שממעט האויר לשמעון. ואל תטעה במה שאמרו, בריש פ"ק דבבא בתרא: בונין את הכותל באמצע; פשיטא; והשיבו: מהו דתימא, מצי אמר ליה: כי איתרצי לך למעוטי באוירא, למעוטי מתשמישתא לא איתרצאי לך, קמ"ל; דאלמא משמע, דאפי*לו במכניס בתוך שלו בעי רצוי, כל שבא למעט, אפילו באוירא להיא /בד"ל תקל"ח: לההיא/, דהתם הוא דהויא חצר כולה משותפת ורצה האחד את חברו לחלוק, ואלו לא נתרצה לו חברו, לא היה יכול לחלוק ולמעט אוירו בפניו, דחצר שאין בה חלוקה היא.
<h2>סימן קנו</h2>
לברורי סרקוסטה, +(א"א) רמזה מרן בב"י סימן קנ"ד מחודשים כ"ד וכ"ה בקיצור.+
עמדתי על מחלוקת ראובן ושמעון על הכותל העקום, שבא שמעון לקצר קצת דרך הרבים, כדי לישר את הכותל ולבנותו כנגד היסוד, לפי שטוען שכן הי*ה מתחלה, ונתעקם; ועוד: שאינו מזיק בזה כלל לבני הרשות; ועוד: שהדרך רחבה, ואינו מזיק אם יחזיר הכותל ביושר כנגד היסוד. וראובן טוען: שכן היה מעוקם מתחלתו; ועוד: שהוא מקצר הדרך, ואין הנכנסין והיוצאין נכנסין ויוצאין בריוח כמו שהיו, וגם מעכב המשואות הנכנסות לביתו ולאוצרו. ובזה נ"ל, שהדין עם ראובן, שכל שמקצר כלל את הרשות, אינו רשאי, כדר' יהודה, דאמר: מצר שהחזיקו בו רבים, אסור לקלקלו, ואפילו איכא רוחא טובא, כשיעור רוחב רשות הרבים, שהוא: י"ו אמה; כדגרסינן בשילהי פרק חזקת הבתים: כנס ר' יוחנן אמר: אינו מחזיר כתלים למקומן, כדרב יהודה, דאמר: מצר שהחזיקו בו רבים, אסור לקלקלו, וריש לקיש אמר: מחזיר; התם הוא, דליכא רוחא, הכא, איכא רוחא, וקיימא לן כר' יוחנן. ומה שטען, שמתחלה היה ישר כנגד היסוד אלא שנתעקם, אינו נר*אה, שאלו נתעקם, נופל היה כל שנתעקם עד שנטה מן היסוד; ועוד: שעליו להביא ראיה. עוד נחלקו בהגבהת הכותל שכנגד חלון הגדול שבעליית ראובן הפתוח לרשו*ת הרביו /בד"ל תקל"ח: הרבים/; וכן, כנגד פתח אוצרו, כדי שלא יאפיל על אוצרו, ושלא ימעט באויר אוצרו. ושמעון טוען: שיש בין כותלו וחלונו ארבע אמות, כל שיש הרחקת ד' אמות, אינו נמנע מלבנות, שאינו מאפיל. וראובן אומר: שלא אמרו ד' אמות דוקא, אלא אם כן הוסר היזק האפלה, אבל אם לא הוסר, שיעורו כדי שלא יאפיל. בזה הדין עם שמעון, דד' אמות שאמרו, שעור מוחלט אמרו, שכך שיערו חכמי*ם שבכך די לו, וכל שהחזיק עד שנכנס לו אור ומאויר ד' אמות, די, ואינו צריך להרחיק יותר. ותנן: החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן, ד"א =ד' אמות=; ותני עלה: מכנגדן, שלא יאפיל; ואע"ג שפירשוה בגמ*רא: בבא מן הצד אפי*לו הכי, בכנגד ממש אינו מרחיק רק ד' אמות, וכן דעת רבותי' ז"ל, וכן עיקר. וכל ששיערו חז"ל, כך הוא: במ' סאה הוא טובל, במ' סאה חסר קרטוב, אינו טובל; שלשה על שלשה, טמא מדרס, ג' על ג' חסר נימא, טהור. עוד נחלקו, על מיעוט האויר, שממעט אויר אוצרו; וראובן טוען: שהוא אוצר וצרי*ך אויר של אוצר, נעש*ה והיו בו מתחלה קנקנים של יין ושל שמן, ועוד עתיד לאצור בו יינו ושמנו; ושמעון טוען: שאין בו עכשיו כל אוצר, ודירה היא. ובזה אני אומר, שמתוך הדברים ניכר, שהאוצרות אשר שם צריכין אויר, שיכנס ממנו הרוח לקרר היין, והמונע ממנו האויר, מפסידו; ואם הדבר כן, ונהוג שם כן, הדין עם ראובן, שכל שקדם האוצר, אעפ"י שאין שם עכשיו אוצר, הרי הוא מוכן לכך, שאין צריך שיהא שם אוצר, אלא כל שעשהו אוצר, אסור לחבר להזיקו. ולא עוד אלא, אפי*לו עשה עלייה על גבי ביתו של חבירו, וכיבד וריבץ לאוצר, איבעיא להו: אי הויא קדימה, ומעתה אין בעל הבית רשאי לעשות בביתו שום דבר המזיק את האוצר; כל שכן, שקדם. וזה באויר הרשות, וכנס שם אוצרו כבר, והוא עשוי לאוצר כשאר אוצרות שבעיר, ובמקומות הללו מניעת האויר לאוצר, כמניעת האור מן החלונות העשויין לאורה, שאם פתח ברשות, צריך להרחיקו ממנו. ועוד ראיתי, שנחלקו בהגבהת הכותל; שראובן טוען: שמא מחר יעשה גגו לתשמיש, ויזיקנו בראייתו; ושמעון משיב: שאינו מזיקו עכשיו כלל. גם בזה הדין עם ראובן, שהבתים עשויין לבנות, ואם יבנה זה, יזיקנו שמעון בראייתו, וכיון שכן, מעתה יכול לעכב. וכן השיב הראב"ד ז"ל בתשובה, והביא ראיה מן הירושלמי; דגרסינן התם: הכא אתמר: פתח כנגד פתח, מותר; והכא אתמר: פתח כנגד פתח, אסור; ואמר ר' יוחנן שניא היא, בגנות /צ"ל: בגגות/ שניתנו להפריח, אמר ר' נסא: לחורבות לא ניתנו לבנות, פי*רוש: בתמיה, וסלקא בתיקו; אלמא, בחורבה שניתנה ליבנות, אין רשאי לפתוח שם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, אף על פי שעכשיו אינו מזיקו; וכן נראה מתוך ההלכה ברי*ש פ*רק לא יחפור. וכן הדין, לפותח על הגגין שלנו המכוסין ברעפים, דילמא, למחר עושה אותו גג הראוי לתשמיש, אי נמי: בית, ונמצא מזיקו; אלא שאם מצד זה, יכול שמעון להגביה ד' אמות מתקרת גג של עצמו, ובונה, דשוב אינו בא להזיקו.
עוד נחלקו, בהוצאת הזיזין והגזוזטרא לרשות הרבים; שראובן טוען: שאינו רשאי להוציא; ושמעון טוען: שיגביהם עד שלא יזיקו גם בזה. נראה לי שהדין עם ראובן, לפי שיראה, ששמעון סבור שכל שהן גבוהין מגמל ורוכבו, מוציא, כענין שאמרו: באילן הנוטה לרשות הרבים; ואינו דלגבי הוצאת זיזין וגזוזטראות סתם +לקמן סי' קס"ה כתב הפך, וצ"ע, וכן בסימן קע"ו+ שנינו: אין מוציאין זיזין וגזוזטראות ברשות הרבים, ולא מצאו בו תקנה, אלא בכונס לתוך שלו, וכמו ששנינו: אלא אם רצה, כונס לתוך שלו, ומוציא. עוד נחלקו, בחזרת שופכי גגותיו לרשות הרבים; שראובן טוען: שאינו רשאי; ושמעון טוען: שהוא רשאי ברשות הרבים, וכן עושין הסמוכין לרשות הרבים, ולא מיחה ביד אדם; וראובן טוען: דשאר בני העיר, שאינן טוענין, שמא בפיוס; ועוד: שהמים נכנסין בחצרו ובאוצרו; ועוד: שמקלקלין את כותלו. גם בזה הדין עם ראובן, שאפי*לו בני רשות הרבים יכולין לעכב, שהמרזבין חוסמין הן את העוברין, שהמים הנשפכין במורד דרך מרזב קילוחו מרובה, ואין מניח מקום לעבור. ועוד: פעמים יורדין בקילוח על המשואות העוברות דרך רשות הרבים, ומקלקלות. ומה שלא שנו במשנה: אין עושין מרזב ברשות הרבים, כדרך ששנו: אין מוציאין זיזין וגזוזטראות ברשות הרבים, לפי שהזיזין והגזוזטראות אינן בעצמן מזיקין, והייתי סבור לומר: שמותר, קמ"ל, אבל מרזב, הזיקו ניכר, והוא בעצמו מזיק עם המים הנשפכין ממנו, לפי*כך לא הוצרכו להשמיענו; והיינו נמי דתנא בכולהו אינך: לא יפתח, לא יעמיד, וכאן לא תנא: לא יעשה אדם מרזב בחצר חברו ולא בחצר השותפין, אלא: יש לו חזקה ואין לו חזקה, כלומר: אם ישנו, ואגב הא תנא: בסולם וחלון, יש לו חזקה ואין לו חזקה. וכל שכן אם מקלחין לביב, שבעלי בתים מעכבין, שמא יתקלקל הביב מחמת ריבוי המים, ואין התחתונים מסייעין בתיקון הביב, ונמצא מפסיד לעליונים, שלא יכיל המים ויצופו וישטפו בתיהם. וכל שכן ראובן זה שטוען שהמים נכנסין בביתו ובאוצרו; וב"ד יראו זה, אם האמת כמו שטוען, שהדבר קרו*ב באמדן הדע*ת, וכלל ענינים אלו ניתנין בראיית הב"ד, והם ישפטו משפט צדק.
<h2>סימן קנז</h2>
עוד לסרקוסטה.
שאלתם: ראובן חפר אוצר סמוך לכותל ביתו של שמעון חבירו בלא הרחקה כלל, ובמקצת המקומות הרחיק שלשה טפחים, אלא שלא סד בסיד, ומחה עליו שמעון מיד, ועכשיו תובע ממנו שיסתום שלשה טפחים במקו*ם שלא הרחיק, ושיסיד בסיד במקום שהרחיק, מפני שהכותל ההוא סובל משא כבר /נ"ל שצ"ל: כבד/. וראובן טוען: שאין לו לעשות כן, כיון שכבר חפר ולא הזיק, וגם במקום שהרחיק, שאין לו לסוד.
תשובה: מתוך דבריהם /בד"ל תקל"ח: דבריכם/ נראה, שאתם קבלתם מה ששנינו במשנ*ה: לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו, ואפי*לו בור רק שאין בו מים, ולא מחמת מתונא הוא שצריך להרחיק, וכמו שפרשו מקצת מן המפרשים; ולפי אותו פי*רוש אין בדברי ראובן כלום, שהרי חייב הוא להרחיק, ואם לא הרחיק, אדרבה, קלקל יותר. ומה שטען: כיון שלא הזיק, שוב אינו צריך להרחיק; אין בטענה זו ממש, וכי כל המזיק בחפירתו סמוך לכותל חברו יפול הכותל מיד; הנזג /בד"ל תקל"ח: הנזק/ ישנו, אלא שאינו ניכר עדיין, שלא כל הכותלין הרעועין נופלין מיד, אלא צריך לתקן את אשר עות, וסד בסיד, דהכי קיימא לן: דסד בסיד, תנן. אבל יש מפרשים נזק משנתנו, משום מתונא, אבל בלא מתונא, לא ידענו כמה. ומ"מ, צריך הוא לתקן לפי עיני האומנין הבקיאין בבנין.
<h2>סימן קנח</h2>
לארדה, +(א"א) הביאה בב"י ח"מ סי' קמ"ו מחודש ב'.+
שאלת: ראובן מחזיק במקום ישיבה שבבית הכנסת שהיה של שמעון, וטוען: ששמעון מכרו לו; והעדים מעידין, שקנו משמעון שמכר לראובן מקום ישיבה שיש לו בבית הכנסת, אבל אינם יודעין אי זהו, לפי שיש לשמעון שנים או שלשה מקומות בבית הכנסת, והעדים אומרין: שיכתבו לו: שמכר לו מקום ישיבה אחד בבית הכנסת. הודיענו, אם נאמר: שיתן לו הפחות שבהם, דידו של לוקח על התחתונה, או נעמיד זה בידו, כיון שהוא מחזיק בו עכשיו?
תשובה: אתה לא הודעתני, שמעון זה מהו טוען, ושמא שמעון מת, ודינו של ראובן עם יורשי שמעון? ואומר אני: אם החזיק ראובן במקום ישיבה זו שני חזקה, כדין חזקת מקומות של בית הכנסת, הדין עם ראובן, ואפי*לו אין לו עידי מכירה, כל שכן עכשיו; אבל אם לא החזיק שם חזקה, אין בחזקתו זו כלום, חוזר הדין למוכר סתם, שנותן לו הגרוע. וכדגרסינן: בית בביתי אני מוכר לך, ונפל אחד מהם, מראהו נפיל. ובשילהי גט פשוט אמרו: שהאומר לחברו: שדי מכורה לך, שדה קטנה מכורה לו, דיד בעל השטר על התחתונה. והנדון שלפנינו, כיון שאין העדים יודעים אי זה מהם מכר לו, הרי זה נמכר לו מקום ישיבה סתם, שמראה לו הפחות שבהם.
<h2>סימן קנט</h2>
אושקא, +(א"א) הובאה בב"י ח"מ סי' קע"ה מחודש כ"ז /בד"ל תקל"ח: ל"ז/.+
שאלת: ראובן ושמעון ולוי ויהודה אחים, יש להם בתים וחצר; ראובן יש לו השליש, ושמעון השליש, ובין יהודה ולוי השלי*ש. ולוי מכר חלקו ליששכר, ובשיור דירה לעצמו לד' שנים, ראובן לא ערער באותה שעה מחמת מצרנו*ת, ואעפ"י שהכריזו בבית הכנסת באותה שעה: כל מי שיש לו זכות במכירה יבא ויראה זכותו, כתקנת הקהל, ראובן זה לא תבע כלום באותה שעה מחמת מצרנות. ועכשיו, מכר שמעון חלקו ליששכר הנז*כר, וראובן תובעו מחמת מצרנות. ויששכר אומר: שהוא ג"כ מצרן, מחמת אותו חלק של לוי שקנה כבר, והרי הוא כאחד מבני המצר שקדם וקנה, דמה שקנה, קנה. וראובן טוען: שגם באותו חלק של לוי הוא תובע עכשיו מצרנותו; ועוד: שעדיין אין יששכר מצרן, כיון ששייר לו דירה עדיין לעצמו. הדין עם מי?
תשובה: אחר שקנה וידע בן המצר, ושהה לאחר שידע, ולא בא לב"ד ולא תבע מצרנותו, כתב בעל העיטור, משם רבינו האיי ורב אלפסי ז"ל שכתבו בתשובה: שאם שהה בן המצר, משידע כדי תביעת ב"ד ושיביא מעותיו, בטל דין מצרנות. וכ"ש ראובן זה, ששמע ההכרזה ולא תבע זכותו, אבד דין מצרנותו בחלק לוי; וכל שכן, בשכבר התקינו שם לכל מי שלא יראה זכותו תוך זמן, שאבד את זכותו. ומ"מ, עכשיו שקנה משמעון, וראובן תובעו בזה משום מצרנות, בזה יראה שהדין כראובן, לפי שראובן אח, והאח קודם לבן המצר כל ששניהם מצרנים מיהא. וכדאמרינן בפרק המקבל: האי מאן דזבין ביני אחי וביני שותפי, חציפא הוי, סילוקי לא מסלקי ליה, ואי משום דינא דב"מ =דבר מצרא=, לא מסלקי' לי'; נהרדעי אמרי: אפי' משום דינא דבר מצרא מסלקי' ליה. כלומר, אפי' שניהם מצרנין, וקדם הרחוק וקנה, אעפ"י שהוא בן המצר, האח, שגם הוא בן המיצר, מסלקו, דעשיית הטוב והישר דאח, טפי עדיף. ועוד: דלפי מה שנראה, אין הלוקח הזה דר שם, אלא לוי שייר דירה לעצמו, וראובן דר שם; וא"כ, ראובן שכן לשמעון באותו בית, ויששכר הלוקח אינו שכן, ושכן קודם לשאינו שכן.
<h2>סימן קס</h2>
מרשיליא /בצרפת/, +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ סי' קנ"ד סוף מחודש י"א.+
שאלת: ראובן שהיה לו בית על חצרו של עכו"ם, ופתח עליו חלונות שלא ברשות, כי דיניהם של עכו"ם לעשות בתוך שלו מה שירצה, ואם היו פותחין /צ"ל: היה פותח/ חלונות עליו, ועמדו כמה שנים, היו סותם אותם כל זמן שירצה. ועתה, מכר העכו"ם חצרו לשמעון, ועכשיו אמר לו שמעון לראובן: סתום חלונותיך. והשיב ראובן: כבר יש לי אלו החלונות על העכו"ם יותר משני חזקה. והשיב שמעון: אותה חזקה, אינה חזקה, מפני שבדיניהם היה יכול לסתום כל זמן שירצה; ועוד: חזקה שאין עמה טענה היא, שהרי לא מכרה לך, ולא נתנה לך. הודיענו, הדין עם מי, כי נראה לי ששמעון אינו יכול לכופו לסתום החלונות, דלא עדיף מגברא דאתי מחמתי*ה, והבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם. ומיהו נראה לי, ששמעון יבנה בשלו כנגד חלונותיו, שהרי ראובן אינו טוען שלקח האורה מן העכו"ם. וחזקה שאין בה טענה, אינה כלום; וגדולה מזו אני אומר: שאפי*לו טען מן העכו"ם, אין בטענתו כלום, עד שיביא ראי*ה, מידי דהוה אהא דאמרינן דבי רי"ג =דבי ריש גלותא=: לא מחזקי ולא מחזקינן בהו.
תשובה: באמת אין לראובן חזקה, ואפילו טען: שלקח מן העכו"ם, דכל שיכול לפתוח, והעכו"ם אינו יכול למחות, אין לו חזקה. וכדאמרי*נן בשילהי חזקת הבתים: למעלה מארבע אמות, אין לו חזקה, ואינו יכול למחות, למטה מארבע אמות, יש לו חזקה, ויכול למחות; ומינה שמעינן: דכל שאינו יכול למחות אין לו חזקה; וכדכתיב נמי מר ולפיכך, אם בא שמעון לבנות, בונה, ואין צריך להרחיק מכנגדן ולא כלום. אבל נראה לי עוד יותר, שאלו היה נזוק באותן חלונות בהיזק ראי*ה, דשמעון יכול לכוף את ראובן אפילו לסתום החלונות, דכיון שאין לו חזקה, הרי הוא חייב לסתום, מפני שמזיקו בכל עת בראיה, דהיזק ראיה גיריה נינהו; ואפילו שהיה מזיק את העכו"ם בגיריה, ובדיניהם, אפשר בכי הא על הניזק להרחיק את עצמו. אבל אנן, על המזיק להרחיק את עצמו, קיימא לן, ואין אומרים בכי הא: לא עדיפא מגברא דאתית מחמתי*ה, שאע"פ שהעכו"ם היה לו לקבל גיריו של זה מדינו, ואע"פ שעומד על גדישו ומקלי להו, וכן אינו בוש מזה שרואהו בתשמישיו, אין אומרים בישראל כן. ואדרבה, על דבר זה נשתבחו ישראל, וראויין לשרות שכינה ביניהם, וכמו שדרשו ז"ל בוירא את ישראל שוכן לשבטיו. ואל תשיבני ממי שפוסק, דהיזק ראיה יש לו חזקה, דהתם בבא מחמת טענה, והניזק קבל על עצמו נזקיו בפי*רוש, אבל זה לא קבל נזקיו.
ועוד: דבישראל, אפילו בא בטענה, אני כך דעתי נוטה כדברי הרב אלפסי ז"ל, דהיזק ראיה אין לו חזקה, וכקוטרא ובית הכסא הוא. וגדולה מזו, דאפילו מכר לו, או שנתן לו, אפשר שהוא יכול לחזור בו, דנזקין כאלו אינן נמכרין, דיכול לומר לו: סבר /בד"ל תקל"ח: סבור/ הייתי לקבל, ועכשיו איני יכול לקבל, כקוטרא ובית הכסא; שכתב רת"ס /בד"ל תקל"ח: רת"ם =רבינו תם=/ ז"ל, דאפילו בא בטענה, והביא ראיה, אין לו חזקה מפני טענה זו שאמרתי. ואתה בנפה יפה שלך תבור אכל. אחרי כתבי אליך מצאתי לראב"ד ז"ל שכתב: כלשון הזה כתבו הגאונים ז"ל: דבכל מקום דאמרינן: הבא מחמת עכו"ם, הרי הוא כעכו"ם, לא אמרינן אלא להורע כחו של ישראל, כדחזינן בפרק חזקת הבתים: עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר, וכן נמי גבי מרי בר רחל בפרק איזהו נשך, דמשכן ליה ההוא עכו"ם ביתא; אבל ליפות כחו, לא אמרינן, כגון: עכו"ם שהיה בשכונת ישראל, והחזיק עליו בחלונות ג' שנים, ואחר כך קנה ישראל מאותו עכו"ם, לא אמרינן: הרי הוא כעכו"ם להחזיק באותן חלונות, דמה שהחזיק העכו"ם, שלא כדין החזיק, לפי שבדיניהם אין יכול למחות בשכנו שלא יפתח חלונות עליו, לפי שאין חוששין להיזק ראיה, דלא צניעי, ולפיכך לא מיחה בו זה הישראל כל זמן שהיה ברשותו. והכי נמי, אם החזיק ישראל בחלונות על אותו העכו"ם, ובא ישראל וקנה מאותו העכו"ם, לא אמרינן: הרי הוא כעכו"ם, ויהא מוחזק בחלונות, דההוא ישראל נמי שלא כדין החזיק, אלא שהעכו"ם לא מצי מעכב עליו בדיניהם, משום דעכו"ם לא חייש לצניעותא, אבל ישראל זה, שקנה עכשיו הקרקע, יעכב עליו, ויכריחנו לסתום חלונותיו; וכן נמי כל דיני אורה כיוצא בזה, הכי דנים להו.
<h2>סימן קסא</h2>
אושקא, +(א"א) הביאה מרן בב"י סימן קנ"ד מחודש כ', ועיין בית שלמה חה"מ סימן יו"ד שיש לפקפק על דבריו מתשו*בה זו.+
שאלתם: ראובן יש לו חלונות על גנתו של שמעון, והם סתומות מכמה שנים, אלא שלא נפרצו הפצימין; ועכשיו, בא ראובן לפתחן, וטוען: שכל שלא נפרצו הפצימין, הרי הן כפתיחות /בד"ל תקל"ח: כפתוחות/. ושמעון טוען: שכל שעמדו סתומות זה שלשים שנה, נסתלק השעבוד; ועוד: שבשעה שקנה הוא הגנה, הכריזו בבית הכנסת: כל מי שיש לו זכות בגנה, שיראה זכותו תוך חמשה עשר יום, כפי תקנת הקהל, וראובן לא הראה זכותו זה; עוד טען: כי היו הבתים והגנה ליעקב, ויעקב מכר הבתים למי שראובן בא מכחו, ושייר הגנה לעצמו, ואינו מן הדעת שימכור יעקב הבתים, על דעת שישאר היזק ראיה על גנתו. זהו תורף טענותיהם.
תשובה: אלו היתה הגנה לאחד, והיה הבית לאחר, הדין עם שמעון, שאפילו היו החלונות פתוחות, היה לו לראובן לסתמן, כדעת הרב אלפסי ז"ל: שאין להיזק ראיה חזקה. וכן, אלו היה הבית והגנה לאחד, והיו לו חלונות פתוחות מביתו לגנתו, מכר הגנה ושייר הבתים, גם בזה הדין פשוט בעיני, שלא היה לו דין חלונו*ת על הגנה, שהמוכר, בעין יפה מוכר, ולא השאיר לעצמו על הגנה החלונות. וכדקיימא לן כשמואל, דאמר: האחין שחלקו, לקוחות הן, ואין להן חלונות זה על זה; אלמא, אעפ"י שגם האח שהגיע לחלקו החצר, מכר כל זכותו שיש לו בבית שיש בו חלונות לאחיו, אפילו הכי, כיון שגם האח שהגיע לחלקו הבית מכר זכותו שיש לו בחצר, אמר שמואל: שאין לו חלונות עליו, משום דלקוחות הן, ומוכר, בעין יפה מוכר. כל שכן, כשאין כאן אלא מוכר אחד, ולוקח אחד שיש לו, שלא השאיר בעל הבית שום זכות חלונות על לוקח הגנה. אבל אם מכר את הבית ושייר לעצמו הגנה, אפשר לבעל הדין לחלוק, ולומר: שכיון שנעשו החלונות ברשו*ת, ומכר את הבית, בעין יפה מכר, ואפילו זכות החלונו*ת מכר לו; וכל שלא פרץ פצימיו, הרי הן כפתוחות, שהפצימין מעידין על שיור זכות הפתיחה. אבל מורי ה"ר יונה זצ"ל כך הסכים, שאפילו מכר את הבית, ושייר לעצמו החצר, והיו חלונות בבית, כיון דקיימא לן: דבכל נזקין דגירי, על המזיק להרחיק את עצמו, והיזק ראיה גירי, סתמא דמילתא, לא מכר לו אלא על דעת לסלק החלונות, מכר, שאין אדם עשוי למכור נזקין דגירי. וכדי להתלמד במקום אחר אני אומר: כי מה שטען שמעון, שהכריזו בקהל, וזה לא הראה זכות זה; זו אינה טענה, כי הפצימין מכריזין על הפתיחה, ומי שיש לו חלונות פתוחות על חצר חברו, אינו צריך להודיע, שהן מודיעין את עצמן, שהן פתוחות לעיניך, וכל שלא פרץ פצימין, הרי הוא כפתוח.
<h2>סימן קסב</h2>
לאושקא, +(א"א) הובאה בב"י סימן קכ"ה סעיף ס"ב.+
עוד שאלת: שטמ"כ =שטר מכר= אם מועיל לנזקין, כקוטרא ובית כסא, וכן היזק ראי*ה לדעת הרב אלפסי ז"ל, אם לאו?
תשובה: כבר ראית שדעתו נוטה לדעת רבינו יעקב ז"ל, דכל נזקין אלו שהן כנזקי הגוף, יכול לומר: סבור הייתי לקבל, ואינו /בד"ל תקל"ח: ואיני/ יכול לקבל, וכן נראה לי ממשנת חנות שבחצר, וכן מעובדא דרב יוסף, דאמר: אפיקו לי קורקור מהכא. ומ"מ, רוב חכמי ישראל וגם רבותי נ"נ לא הסכימו לכך, וכמו שראית במה שכתבתי שם, בפרק לא יחפור; ולפיכך, למעשה אני אומר: שאם כבר פתח חלונותיו, או סמך קוטרא ובית הכסא, אין מחייבין אותו לסתום, ולא לסלק; ואם בא לפתוח, אין מניחין אותו לפתוח ולסמוך לכתחלה; דומיא דמה שאמרו: ארעא, היכא דקיימא, תיקום, זוזי, היכא דקיימא, לוקמו.
<h2>סימן קסג</h2>
ומה ששאלת: בראובן שמכר לשמעון שיוכל לפתוח חלון על חצרו, ובלבד שלא ירחיבנו יותר משיעור כך וכך, ואחר שפתחו, מכר ראובן את חצרו ללוי. ותבע לוי את שמעון, שישליש אותו שטר מכירה ביד אחר, כדי שלא יכבוש אותו, וירחיב את החלון יותר מן השיעור הנזכר באותו שטר. איני רואה ממש בטענתו של לוי, שאפילו יכבוש שמעון את שטרו, אם בא להרחיב החלון מכמות שהוא עכשיו, אין שומעין לו. וכמו ששנינו: קטן, לא יעשנו גדול; ופי*רש רבא טעמא, משום דמצי אמר ליה: בפיתחא זוטא מצינא לאיצטנועי מינך, בפתחא רבא לא מצינא לאיצטנועי מינך. ולאו בפתח קטן בלבד, אמרו, אלא אף בחלון כן, ששניהם נשנו יחד במשנתנו, ועל שניהם אמרו כן; כמו ששנינו: לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, היה קטן, לא יעשנו גדול; אלמא, בין בפתח בין בחלון אמרו כן.
<h2>סימן קסד</h2>
+(א"א) הביאה מרן בב"י חה"מ סימן קט"ו מחודש ה'.+ עוד שאלת: כותל שהיה חוצץ בין ראובן ובין שמעון, והיה הכותל רעוע, והזהירו שמעון בינו לבינו לתקנו, והיה דוחה אותו בדברים; ולבסוף, חפר עוד ראובן בכותל חורים לנעוץ בו כשורי; ולימים מועטים, נפל הכותל ממקום החורים שחפר ולמעלה, ונפל על גגו של שמעון, והפיל את הגג, ושבר את הכלים. ועכשיו, תבע שמעון מראובן לשלם לו את הנזק ואמר: כי מחמת שחפר בכותל, נד הכותל. וראובן השיב: כי הכותל היה משותף ביניהם, וגם על שמעון היה לו לתקן כשראוהו רעוע. ושמעון משיבו: כי לא נפל אלא מחמת חפירתו, והראיה, שממקום החפירות ולמעלה נפל, והשאר נשאר כמות שהיה. הדין עם מי?
תשובה: שנינו בפרק הבית והעליה: הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו, פטור מלשלם; נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן, ונפלו בתוך הזמן, פטור; לאחר הזמן, חייב. ולפיכך, כל שלא נתנו ב"ד זמן לראובן לסתרו, אפילו היה הכותל כולו שלו, ולא היה לשמעון חלק כלל בכותל, פטור היה ראובן, לפי שבשעת /בד"ל תקל"ח: שבשע' ונ"ל שצ"ל: שבשע*ה/ שבנה הוא הכותל, כדין בנה, ואין תחלת עשייתו לנזק, אינו כפושע, אלא אם כן נתנו לו זמן לקוץ. ומה שטען שמעון: שפשע בחפירתו, זו ודאי טענה היא, ודבר זו תלוי בראיית ב"ד על פי בקיאין, אם יודעין הב"ד ונתברר להם שמחמת חפירתו נפל, הרי זה כחציו, וחייב לשלם את הנזק, והכל לפי ראיית הבית דין הבקיאים בדבר זה.
<h2>סימן קסה</h2>
סרקוסטה, +(א"א) הובאה בב"י ח"מ סימן קי"ז סעיף ג', ועיין בח"ב להרב ז"ל סימן ת"א, דנראה דמספקא ליה מילתא.+
ומה ששאלתם: בראובן שמוציא זוזין /בד"ל תקל"ח: זיזין/ לרשות הרבים למעלה מגמל ורכבו, ובני רשות הרבים מעכבין עליו, וכן בעל החצר שכנגדו מעכב עליו, מפני שמאפיל עליו וסותם אורו בפניו.
כך ראינו ששורת הדין: כל שהוא למעלה מגמל ורכבו, אין בני רשות הרבים יכולין לעכב עליו. ואע"פ ששנינו בפרק חזקת הבתים: אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, ולא יהיב שיעורא למעלה עד כמה, אפילו הכי, למד הוא ממה ששנינו בפרק לא יחפור: אילן שהוא נוטה לרשות הרבים, קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו, ר' יהודה אומר: גמל טעון פשתן או זמורות, ר"ש אומר: כל אילן כנגד המשקולות מפני הטומאה; וקיימא לן: כתנא קמא. וחברו שקדם לו, ופתח חלונותיו על רשות הרבים, קדם וזכה, וזה שבא לבנות כנגדו צריך להרחיק ממנו ד' אמות, כדי שלא יאפיל, ואם הרחיק ד' אמות, אין יכול לעכב עליו, והוא שלא יזיקנו בהיזק ראיה. זו היא שורת הדין, זולתי אם יש שם חקי המלך, כמו שיש במקצת המקומות, שבכל כיוצא בזה הולכין אחר חקי במלכות. +עיין בתשובת הרא"ש כלל צ"ט סימן ז'.+
<h2>סימן קסו</h2>
עוד לסרקוסטה.
עמדתי על שאלתכם בענין מקום ישובה /בד"ל תקל"ח: ישיבה/ של בית הכנסת, ששמעון מחזיק בו, ויתומים בני ראובן עוררין עליו, לומר: שאותו מקום ישיבה היה של אביהם; ועמדתי על טענות בני ראובן התובעים, ועל תשובות שמעון הנתבע, אלא שבא ציור המקום בשאלתכם כמעט מעורבב, בענין המצרים שעשיתם: מצרי המקום, מקום ישיבה של זבולן, ומקום ישיבה של לוי, וכותל בית הכנסת. וזה מערבוב המצרים: שאם זבולון ולוי שני מצרניו, אין כותל בית הכנסת מצר לו. אלא שאני מדמה: שזבולן ולוי מצרניו מצד אחד, וכותל בית הכנסת מצד אחר. והמובן לי מעיקר השאלה, שהמקום שאמרת*ם שקנה יעקב אבי שמעון זה מיששכר, היה המצר האחד כותל ישן של בית הכנסת, ואחר כן נמלכו הקהל להוסיף בחלל בית הכנסת רחב אותו כותל הישן, ובחלל אותו תוספת של הכותל נתחדשו מקומות במדת ארך הכותל, וראובן אבי היתומי*ם אלו קנה אותו מקום ישיבה, שנתוסף בחלל אותו מקום כותל, שהיה מצר למקום ישיבה, שקנה אבי שמעון מיששכר. ושמעון זה טען: שהכותל עצמו, שעשאו יששכר מצר למקום שמכר לאביו, הוא בכלל המקח. ובני ראובן טוענין: שהמצר אינו בכלל המקח. זהו שהבנתי מתוך טענותיהם, אלא שבא לשון השאלה סתום. ואם הדבר כן כמו שנצטייר בלבי, אומר אני: שהדין עם בני ראובן מכמה טעמים. האחד: שאפילו היה הכותל של יששכר, לא היה נכנס בכלל המקח, עד שיפרש שאין המצרים בכלל המקח; שאילו המוכר בית לחברו, ומצר לו מצד מזרח בית פלוני, או כותל פלוני, אין המצר בכלל המקח, +עיין בח"מ סימן רי"ד בב"י+ אלא חוץ למקח.
ועוד: שאין כותלי בית הכנסת לבעלי המקומות, אלא מסורין הן לצבור, וכשמסכימין הצבור להסיר עמודים או כותלים להוסיף בחלל בית הכנסת, אין אותו תוספת לבעלי המקומות, אלא לצבור; ואפילו מכר יששכר ליעקב אבי שמעון בפי*רוש מקום הישיבה ומקום הכותל שהוא סמוך לו, ולא עשה ולא כלום, דמה שאינו שלו מכר לו. וכן היה מעשה בית הכנסת שלנו, שהסירו עמודים ונתרבו במקצתן מקומות, ולא היו של בעלי המצר, אלא לצבור. ולפיכך, אם בעלי מקומות שנתוספו קנו המקומות מן הצבור, ראובן זה שקדם וקנה, לו ושל יורשיו הוא, ואין לשמעון בו כלום מצד טענתו. ואפילו היה בא מצד מקח, לומר: שחזר אביו ולקחו מראובן, עליו להביא ראיה. ועוד: שכבר בא בטענת ממכרו של יששכר, ולא מחמת ממכר ראובן, ואם בעלי מקומות תוספת החלל לא קנה איש מקומו מן הצבור, אלא כל הקודם בא וישב לו שם, וכאלו הפקירו הקהל כל אותן מקומות לכל יבא, כבר קדם ראובן. ואם לא מכרו לו הצבור, ולא הפקירו, לא לו, ולא לאחרי*ם, אם כן אין לזה ולא לזה כלום, אלא עדיין מסור זה ושאר המקומות לצבור. מפני שלא נתברר לי הענין מתוך השאלה כיצד היה הענין, אם לקח במקח או לקח בשתיקה, הוצרכתי להרחיב בו הדבור כל כך.
<h2>סימן קסז</h2>
לרב שבשטיליא, +הביאה בב"י ח"מ סימן קע"ה מחודש כ"ד. (א"א) מדברי רב המחבר ז"ל הבאתי ראיה לדינו של מוהרדב"ז וסיעתו, וזה לשוני: הרב מוהרדב"ז ז"ל בח"א סי' ש', ומוהר"א ן' ששאן, הובאו דבריו בתשו' מוהרלנ"ח סי' ס"א פסקו: דאם המוכר היה בעיר אחרת, ומכר שם ביתו, דאין בזה משום דינא דב"מ =דבר מצרא=. וכ"כ הרב כנה"ג משום מהר"ם אלשקאר. ושכנגדם חלוקים הרב מוהרלנ"ח שם והרב המבי"ט ח"ט סי' כ"ו. ומדברי רבינו בתשוב*ה זו נראה דקאי בשיטת מוהרדב"ז ודעמיה; דאם איתא דהמוכר בעיר אחרת, חיישינן שבערמה עשה כדי להשחית נחלת המצרן, ניחוש נמי באשה, דהרי על הרוב אין האשה קונה קרקע, ואפשר שעשתה כן כדי להשחית נחלת המצרן, ולפחות נחייב לאשה שבועה; אלא ודאי, דאין לנו לחוש להערמה כל דליכא ידים מוכיחות ואומדנא ברורה. וה"ה נמי במוכר שהלך לעיר אחרת על אודות עסקיו, ושם הוצרך למעות ומכר ביתו שיש לו בעירו, דודאי כל דליכא לחוש להערמה, לא חיישינן, דאלת"ה =דאי לא תימא הכי= לא ימצא מי שירצה לקנות, ואיכא פסידא למוכר. ומ"ש הרב המבי"ט: דליכא פסידא למוכר, דלאו אורחיה למזבן ארעא, אלא כדקאי עלה, וחזי לה אי הויא עדית או זבורית. לא הבנתי טעמו, דמי לא עסקינן שהלוקח מכיר אותה, או סומך מפי שנים עדים המכירים השמנה היא אם רזא /הכוונה למלה: רזה/. ומ"ש מוהרלנ"ח, דכל היכא דאתי ליה פסידא למוכר, מחמת מעשיו שהלך למקום אחר, ושם מוכר הקרק*ע שלא כדרך העולם, לא חיישינן לפסידא דיליה. צ"ע, דאטו לא ילך אדם לעיר אחרת להשתדל בעסקיו ללחמו ולחם ביתו, ואם יצטרך שם למכור את ביתו, דדחיקא ליה שעתא, לא יוכל למוכרה; אדרבה, יותר טוב וישר הוא שימכור את שלו, במקום שמוצא וירויח במעות אלו. גם דברי הרב נתיבות משפט דף ל"ז תמוהים, והרב בני אהרן ז"ל נטה דעתו לדעת מהרדב"ז. ולעד"ן לענין הלכה, דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא, הלוקח הוי מוחזק, ומצי למימר: קיי"ל כמהרדב"ז ודעמיה. וכן ראיתי הלכה למעשה להרב אבא מארי ורבי ז"ל, וכן עשיתי מעשה בהיותי בנא אמן משרת הק"ק.+
ומה ששאלת: באלמנה שלקחה קרקע, ובא בעל המצר להשביעה: שלא לקחה לחלקו מן הקרקע, אם יש להשביעה אם לא? דבר ברור הוא שאינו יכול להשביעה, דדינא דבר מצרא הוא משום עשיית הטוב והישר בלבד הוא, ואין מזקיקין את הלוקח לא לחרם ולא לשבועה; וכן כתבו בפירוש מקצת מרבותי. ותדע, דא"כ זבן במאתים ושוה מא*ה, דקיימא לן: דיהיב מאתים, ישביעהו שלא עשה כדי לסלקו. ואילו באשת איש, ודאי יש לחוש להערמה, כל שאין לה נכסים ידועים, וכמו שחששו במתנה שכתוב אחריות בה; וכן השיב הרב אלפסי ז"ל בתשובה. אבל אלמנה שהיא לעצמה, מה אתה חושש לה; סוף דבר, מי שבא להשביעה, אין בדבריו כלום.
<h2>סימן קסח</h2>
לשודיא, +(א"א) הובאה בב"י ח"מ סימן קע"א סוף סעיף ג"ל /ל"ג/ ושם מחודש ז', ועיין עדות ביעקב סי' ס'.+
שאלת: ראובן היו לו שתי בתים פתוחי*ם לחצר אחת, ואין בחצר כדי חלוקה, ונתן האחד בנדוניא לבתו, עם מוצאיו ומובאיו דרך החצר. ועכשיו בא ראובן לכוף את שמעון בדינא דגוד או אגוד; ושמעון טוען: דאין כאן דינא דגוד או אגוד, כיון שנתנו לו במתנה, עם מוצאיו ומובאיו דרך החצר, ושלא נאמר דין זה אלא במה שקנו או שירש שניהם, אבל /בדפוס ליוורנו תקל"ח מופיעה כאן המלה: לא/ במה שנתן אחד מהם לחבירו. הודיעני, הדין עם מי?
תשובה: חלוק זה שטען שמעון, שיש בין מתנה לשאר שותפי החצרות, לא מצאנוהו בשום מקום, וסתם נאמרו הדברים בגמרא, ואלו היה כן, לא היו שותקין בגמרא מלגלותו, ולפיכך הדין עם ראובן. ומכל מקום, צריך אתה לדעת, שלא נאמר דין זה של גוד או אגוד בארבע אמות של פירוק משא, ולא במה שצריכין ליציאה וביאה, לפי שאם אין יציאה וביאה, יצטרך לפרוח באויר, וימצא שהפסיד את ביתו, וכן אם אין מקום לפרוק שם משאו, אינו בית, שכל בית צריך למקום פנוי לפרוק שם את משאו. ולא נאמר אותו דין, אלא במה שנשאר מן החצר מלבד מקום פירוק משא, והוא מקום חצר העשוי לישב וליהנות בו לרוח היום, או לשאר צרכים, מלבד פירוק משא. ומכל דברים אלו, תדע ותבין הנדון שלפניך, ולפי מה שחצר זאת עשוייה.
<h2>סימן קסט</h2>
+(א"א) רמזה מרן בב"י סימן קנ"ד סעיף ו'.+
ולענין היזק ראיה שאמרת, דע שאין הפרש בין שמפסי*ק ביניהם רשות הרבים, ובין שאין מפסיקין ביניהם רשות היחיד, או שהם מצרנים ממש; אלא, כל שהיא מזיקו בראייתו, חייב לסלק הזיקו, דהיזק ראיה גירי נינהו, וגירי אין להם שיעור. ומה ששנינו: אבל פותח הוא פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון ברשות הרבים; היינו דוקא, בפתחים וחלונות סמוכים הרבה, שכל מי שעובר דרך רשות הרבים, רואה שם להדיא. ותדע לך, מדגרסינן בפ"ק דבבא בתרא: אמר אביי: שני בתים בשני צדי רשות הרבים, זה עושה מעקה לחצי גגו שלא כנגד זה ומעדיף, וזה עושה מעקה לחצי גגו שלא כנגד זה ומעדיף; ואסיקנא: דלא מבעיא קאמר: לא מבעי*א רשות היחיד, דודאי עביד, אלא רשות הרבים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא, אמר ליה: סוף סוף הא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים, איצטניע מינאי, קמ"ל דאמר ליה: בני רשות הרבי*ם, ביממ' חזי /צ"ל: חזו/ לי, בלילא לא חזי /צ"ל: חזו/ לי, את, אפילו בליל*א חזית לי; בני רשות הרבים, כי קאימנא חזי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: חזו/ לי, את, אפילו יתיבנא, חזית לי; בני רשות הרבים, כי מעיינו בי, חזו לי, את, ממילא נמי חזית בי. אלמא מתנין /צ"ל: מתניתין/: דחלון כנגד חלון ברשות הרבים, לאו בחלון גבוה, אלא בחלון נמוך, דבני רשות הרבים חזי בה ממילא.
<h2>סימן קע</h2>
לאישטיליה, +(א"א) הביאה מרן בב"י סימן קע"ה מחודש י"ו בקיצור.+
שאלת: הא דאמרינן: לאשה ליכא משום דינא דבר מצרא, א"כ בעל המצר טוען: תשבע לי שאינך קונה לצורך אחר; טענתו טענה, דחיישינן להערמה, כמו שחששו במתנה שיש בה אחריות, אם לאו?
תשובה: אין טענתו טענה, ולמה ניחוש לה יותר מבן מצר אחר, או שותף; ואינו דומה למתנ' באחריות, דבגופה של מתנה יש הוכחה. ותדע לך עוד, דהא בזבין במאתים ולא שוה אלא מנה, לא חיישינן, אף על גב דאיכא למיחש בה טפי; ובההיא גופא, נוטל מאתים ובלא שבועה, כדעת רבותינו נ"נ, דדינא דבר מצרא משום עשיית הישר והטוב בלבד הוא, ולא תקנו להחמיר על הלוקח להשביעו. ומיהו, באשה נשואה שלקח, כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה, שאם אין ידוע שיש לה נכסים בפני עצמה, כגון: שנפלו לה נכסים בירושה, ואי נמי: שהיא חלוקה בעיסתה, ואיכא למימר: מעיסתה קמצה, חוששין ודאי להערמה.
<h2>סימן קעא</h2>
אושקה +(א"א) הביאה בב"י סימן קנ"ד סעיף ס"ב.+
שאלת: הלכה למעשה, אם נעשה כדברי האומרים: דקוטרא ובית הכסא אין להם חזקה, הא ראיה יש להן; או, כדברי האומר: דראיה נמי אין להן; ומה ראיה, אם ראית מכירה דוקא, או אפילו ראית מחילה?
תשובה: כבר ראית את אשר כתבתי אני, וכי דעתי נוטה לדעת רבינו יעקב ז"ל, שאמר: שאפילו ראית מכירה אין להן, דיוכל לומר: סבור הייתי לקבל, ועכשיו איני יכול לקבל; וסמכתי בזה על הירושלמי. אבל הלכה למעשה, לא מלאני לבי לעשות מעשה כנגד רוב חכמי ישראל, שהסכימו: דראיה יש להן, ולא שנא ראיית מכירה, ולא שנא מתנה, או מחילה מפורשת, אבל לא טענת סבלנות, ולא אפילו בא מחמת טענה, ואפילו החזיק שלש שנים, עד שיביא ראיה ממש: בשטר או בעדים.
<h2>סימן קעב</h2>
+(א"א) הובאה בסימן הנ"ל מחודש י"ב.+ עוד שאלת: הלכה למעשה, אם יש חזקה לעולם לחלון המצרי, וחלון הצורי, וחלון העשוי לאור*ה, מתי יש להן חזקה? ואי זה חלון קרוי העשוי לאורה, ואם יש לו אורה ממקום אחר, אלא שאין לו כל צרכיו זולתו, אם יקרא עשוי לאורה?
תשובה: כל שאמרו: יש לו חזקה, ואין לו חזקה, חזקת שלש שנים קאמר, ואפילו במקום שאין שם חסור קרקע; שכבר ראית שאני מסכים לדעת רבותי נ"נ שאמרו כן. והראיה: משובך השנוי בפרק לא יחפור, ומה שאמור עליו בגמרא, א"כ הצורי שיש לו חזקה, היינו: חזקת שלש שנים, ובא בטענה, והמצרי אין לו טענה לעולם. וכן ראית, שהסכמתי שהמצרי אין לו חזקה לעולם, ואפילו למטה מד' אמות, לפי שאינו דבר קבוע, והשמועה כולה, בצורי היא שנויה; ולפי זה, אפילו העשוי לאורה, כל שהוא למעלה מד' אמות, אין לו חזקה; אלא שאני רואה בכל גלילותינו נוהגים בשעשוי לאורה, שדנין בו: שיש לו חזקה, ופוק חזי מה עמא דבר. ובעשוי לאורה, כן ראית רוב המפרשים כר"ת ור"ש והראב"ד ז"ל, דאינו אלא, בשאין לו אורה אלא ממקום זה, וכיון שהם הסכימו בכך, היאך נחייב בעל החצר להרחיק ממנו?
<h2>סימן קעג</h2>
לשוריא.
שאלת: מי שיש לו שני בתים פתוחים לחצר אחת, ואין בכל החצר רק כשש אמות, ונתן הבית האחד בנדוני*ה לחתנו; ועכשיו, אמר הנותן לחתנו: גוד או אגוד החצר. ויש טוענין: שאין אומרין: גוד או אגוד בכיוצא בזה, שנתן האחד במתנה במוצאיו ובמבואיו; ואמרת לומר לך: הדין עם מי?
תשובה: כבר שאלתני על דבר זה, והשבתי לך: שהחלוק הזה לא מצאנוהו בשום מקום בגמרא, ולפי דעתי אין הפרש בין זה לזה. ואעפ"י שיש בנדרים, פרק השותפין, קצת דמדומי דברים, שיוכל החולק להשתבש בהן, אין זה אלא רעיון רוח, ואיני רוצה להאריך במה שהוא בטל לפי דעתי, ושלא מצאתי שום מקום שיוכל אדם להשען בו. וכן כתבתי לך: שאין דין גוד או אגוד בד' אמות של פירוק משא, שאם אין פירוק משא, אין בית. ואע"פ שהבתים פתוחין לדרך הרבים, כמו שאמרת, אין בכך כלום; ואפילו היה אותו רשות הרבים שלפני פתח בתיהם רחב ד' אמות, ואפילו יותר ויותר, לפי שאין אדם עשוי לפרוק משאותיו לעין, כל פעמים שהוא צריך הצנע. ועוד: שאין להם רשות לפרוק משאותיהם בדרך הרבים, שהרבים יכולין לעכב עליהם, מפני שמונעין דרך הרבים מהם עם משאותיהם. וזה פשוט.
<h2>סימן קעד</h2>
פרפירן, +(א"א) הובאה בקיצור בב"י ח"מ סי' קס"א סעי' ד'.+
שאלת: ראובן שפתח אוצרו למבוי שאינו מפולש, ואינו נכנס ויוצא תדיר דרך אותו פתח, לפי שיש לו פתחים אחרים בעליות ביתו, שמשם יוצא ונכנס. ובא שמעון לפתוח פתח לביתו באותו מבוי, וראובן מוחה בידו, מטעם שמרבה עליו את הדרך. ושמעון טוען: דלא שייך באותו מבוי רבוי הדרך, מפני שהמבוי מדרון וגבוה, ואין בהמות יכולות ליכנס שם; וגם, שניהם אינן נכנסין שם תדיר, לפי שטורח הוא הוא /תיבת הוא מיותרת/ להם מפני גבהו.
תשובה: אם היה לשמעון מתחלה פתח באותו מבוי, אין לראובן עליו טענת רבוי הדרך, לפי שאין טעני' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: טענת/ רבוי הדרך לשתופי המבוי, אלא לשתופי החצרות, וכדמוכח בהדיא בפרק לא יחפור; ודוקא לפני המבוי, אבל בפני מבוי אחר, מעכב מפני רבוי הדרך, כדמוכח בפ"ק דבבא בתרא, גבי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר. ומ"מ, אם בא שמעון לפתוח במבוי למעלה מפתחו של אוצר, ראובן מעכב עליו, ולא מחמת רבוי הדרך, אלא שכל שהוא מפתח אוצרו ולמעלה, שלו הוא, ויכול הוא לסתום כנגד פתחו, ושאין שלמטה ממנו משתמש עמו; וכדתניא בפ"ק דבבא בתרא, בברייתא דחמש חצרות הפתוחות למבוי.
<h2>סימן קעה</h2>
פרפיאן +(א"א) ואף גם זאת הובאה שם.+
שאלת: ראובן יש לו חצר סמוך למבוי אחד, והחצר פתוחה לרשוה"ר =לרשות הרבים=, ובנה גת בחצר, ופתח חלון במבוי; ויש לו עוד חצר אחרת באותו מבוי, ופתחה למבוי. ושמעון, יש לו בית וחצר באותו מבוי, לפנים מן החצר של ראובן, ומעכב ביד ראובן, וטוען: שאין לו לפתוח חלון במבוי לאותה חצר, שאין לה שום שעבוד במבוי, וחלון זה עשוי להכניס משם משאותיו לגת, ושיפרק משאותיו במבוי, וירבה עליו את הדרך, ויעכבנו מלהכניס צרכיו בריוח לחצרו דרך המבוי. וראובן טוען: שלא פתח שם אותו חלון, אלא לאורה בלבד, ולא להכניס משם שום משא. ושמעון השיב: שצורת החלון מוכחת עליו, שלא נעשה לאורה; אלא להכניס משאותיו לגת הסמוך לחלון, ואע"פ שיש לו חצר אחרת פתוחה למבוי אפי*לו אם בא לערב שתי החצרות, אינו בדין, עד שיסתום הפתח הפתוח לרשות הרבים, ויפרוץ פצימיו, שמא ירבה על בני המבוי את הדרך. הדין עם מי?
תשובה: מסתברא, שאם יש לראובן חצר פתוחה לאותו מבוי, ובא עכשיו לפתוח החצר השני*ה למבוי, אם פתח החצר הראשונה לפנים מפתח זה, רשאי, שאין רבוי הדרך במבוי לשכני המבוי, ולמי שאינו מבני המבוי, יכולין בני המבוי לעכב, שלא יפתח פתח במבואם. וכדגרסינן בפ"ק דבבא בתרא: בעא מיניה רב הונא מרב אמי: אחד מבני המבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר, בני מבוי מעכבין עליו, או אין מעכבין עליו; אמר ליה: מעכבין; כלומר: בני המבוי החדש מעכבין עליו. ודוקא, לבן מבוי אחר שאינו בר מבואם ובחצר, הוא שיכול שותף לעכב על שותפו, אבל לא במבוי. וזו היא ששנינו בפרק לא יחפור: חנות שבחצר, יכול הוא למחות בידו, ולומר: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התינוקות; ואקשינן עלה בגמרא: מאי שנא דברישא אמרינן: דביכול /צ"ל: דיכול/ למחות, ובסיפא אמרינן: דאינו יכול למחות; ואוקימנא: סיפא: בחצר אחרת, כלומר: שאינו עושה החנות בחצר השותפין ממש, כמו ברישא, אלא בחצר שבמבוי השותפין, ואין שותפי המבוי יכולין לעכב משום ריבוי הדרך. וכש"כ =וכל שכן=, שאם בא ראובן לערב שתי החצרות, ולפתוח החצר שאין לה פתח במבוי, לחצר הפתוחה למבוי, שאין שמעון יכול לעכב עליו, דבחצר דוקא הוא שאמרו כן. כמו ששנינו בפרק חזקת הבתים: לקח בית בחצר אחרת, לא יפתחנו לחצר השותפין; ופרישו בגמרא: מפני שמרבה עליו את הדרך. ודוקא בחצר, הא במבוי, לא; דאם איתא, לישמעינן מבוי, וכש"כ חצר. ובחצר נמי, דוקא בפותח /צ"ל: בפתוח/ לחצר השותפין ממש, ואי נמי: לחצרו ואותו חצר פתוחה לחצר השותפין, אבל רשאי לפתוח לתוך ביתו ממש, שאע"פ שאותו בית פתוח לחצר השותפין.
+(א"א) עיין בכנה"ג סימן קס"א הגהת ב"י אות ד' מה שתמה על הרשב"א ותיובתא ליכא.+
אבל הרמב"ן ז"ל כתב: שכך שנו בתוספתא: רצו בני הפנימית לפתוח לה פתח ממקום אחר, יכולין לעכב על ידו. ופירש: דמשמע, שרוצה לפתוח פתח במבוי אחר ממש, ואלו מעכבין כדי שלא יעברו בני מקום האחר עליהן, ומשום רבוי הדרך; ולשון הגמרא, שאמרו: להחזיר פתחו למבוי אחר, רבותא קאמר: לא מבעיא, אם בקש לפתוח במבוי זה מבלי שיסתום פתחו האחר, שמעכבין עליו, שהוא מעביר עליהן בני המבוי האחר מעכשיו, אלא אפילו בקש לסתום פתחו שבמבוי זה, אין שומעין לו; למחר ימלך לפתחו, והחזיק בפתח אחר, ומרבה עליהן דרכן; וכל שכן במחזיר לרשות הרבים, שבני מבוי מעכבין. ומיהו יראה, שאין דברים אלו אמורין אלא כשהפתח נמוך, שראוי לעבור דרך שם, ובני רשות הרבים או בני המבוי יכולין לדרוס באסקופה התחתונה, אבל בשאין האסקופה נדרסת, אין דרך לעבור דרך שם, וכדמוכח בפ"ק דעירובין. ומ"מ, אם בא ראובן לפרק משאותיו במבוי ולהכניסם דרך אותו חלק, בני מבוי יכולין לעכב על ידו, דאינו יכול לחסום העוברים, שאפי*לו בני מבוי הפנימים יכולין לעכב בידי החיצונים.
<h2>סימן קעו</h2>
+(א"א) הובאה בקיצור בב"י מח"מ סי' תי"ז מחודש ה.+ עוד שאלת: ראובן היו לו זוזין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: זיזין/ יוצאין לרשות הרבים, וחדש אחרים תחתיהן; ובא שמעון לעכב על ידו, וטען: כי הוציא אלו יותר ממה שהיו בארכן ורחבן ולמטה ממה שהיו. וראובן טוען: שהחזירם כמות שהיו; והביא קבלת עדות מזה ושמעון טוען: שלא קבלם בפניו. ועוד: שהעדים העידו לאחר מיכן בכח החרם, והעידו שראו הזיזין, אבל אינן יודעין כמה שיעור ארכן ורחבן.
תשובה: אם הזיזין למעלה מגמל ורכבו, אפילו לכתחילה יכול להוציא, כמו שתמצא בהל' הרב ז"ל בסוף פרק חזקת הבתים. ולמדוה מאותה ששנינו בפרק לא יחפור: אילן שהוא נוטה לרשות הרבים, קוצץ כדי שיהא הגמל ורוכבו עובר. ומכל מקום, אם יש מנהג ידוע, שאינן יכולין להוציא אלא מדעת בני רשות הרבים, או ברשות הממלכה, כל אלו הולכין אחר המנהג. ומיהו, מה שטען שמעון, שאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין, ואותן עדים לא נתקבלו בפניו, לא נתבררה לי טענתו, שאם הוא אחד מבני רשות הרבים דעלמא לבד, מה זו טענה, שא"כ לא נקבל עדותן של עדים עד שיתקבצו כל העולם; אלא, כל שנתקבלו בפני אחד מבני רשות הרבים, די דכלי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דכולי/ עלמא שותפין בזה, והרי נתקבלו בפני בעלי דבר הדין. ומה שחזרו העדים, והעידו הפך מה שהעידו מתחילה, אין משגיחין במה שהם אומרין עכשיו, דכיון שהגידו, שוב אינן יכולין להגיד.
<h2>סימן קעז</h2>
+א"א ואף גם גם זאת הובאה שם בקיצור.+ עוד אמרת: שהכותל החדש שעשה ראובן בינו ובין רשות הרבים, טען עליו שמעון שלקח מרחבו של רשות הרבים יותר מזרת, והוציא קרן הזוית שהוא לצד המבוי יותר מזרת וחצי; וכפר ראובן בכל. וב"ד החרימו על מי שיודע עדות מזה. ובאו שלשה עדים, והעידו על מקצת התביעה; האחד העיד לטפח, ואחד לזרת, ואחד לפחות. וטען ראובן: שעדים אלו אינן נאמנין, דנוגעין בעדותן הן, מפני שזכות הרבים הוא. ושמעון טוען: שאין העדים נוגעין בעדותן, כי זכות הרבים ימכר בעידי מקומם; ואמר: שיש לחייבו כמה שהעידו העדים, ועל השאר חייב מפני שהוחזק כפרן, ואם אינו כפרן, שישבע היסת.
תשובה: הדין עם ראובן במה שטוען שהעדים נוגעין בעדותן; ומה שהשיב שמעון על זה, לא נתבארה לי טענתו, ולא ידעתי מהו סח. וגם מה שטוען: שהוחזק כפרן, אין בטענתו כלום; חדא: אם העדים נוגעין בעדות, לא נעשה כפרן על ידי עדותן; ולא עוד אלא, אפי*לו היו כשרים אינו נעשה כפרן אלא במה שהעידו העדים ממש, ולא על השאר. אבל אם טוען שמעון: בריא, ראובן חייב שבועת היסת; שאע"פ שאין נשבעין על הקרקעות, הני מילי שבועה דאורייתא, אבל דרבנן, נשבעין. עוד תדע, שאלו היו העדים כשרים, והאחד מעיד: טפח, והאחר מעיד: טפח ומחצה, והשלישי מעיד: זרת, אם מכחישין זה את זה, אין בדבריהם כלום; אבל אם אינן מכחישין זה את זה, הולכין אחר מי שאומר טפח ומחצה, לפי שיש בכלל האומר: זרת, טפח ומחצה, ומחייבין אותו בטפח ומחצה מתוך זרת, כאחד אומר: מנה, ואחד אומר: מאתים, שמחייבין אותו מנה מתוך מאתים, זו כדברי בית הלל.
<h2>סימן קעח</h2>
לארדה.
שאלת: שני בתים בשני צדי רשות הרבים: אחד לראובן, וכנגדו אחד לשמעון; ובכותל ראובן חלון גבוה מאד ופתוח לרשות הרבים, ואין בני רשות הרבים יכולין לראותו באותו חלון מחמת גבהו; ובכותל שמעון חלון אחד כנגד כותלו של ראובן ונמוך הרבה מחלונו של ראובן ומן הצד כד' אמות, ואינו יכול להזיק ראובן בהיזק ראיה דרך אותו חלון. ועכשיו, עמד שמעון וסתר את כותלו זה, ובנה כותל, והוציא גזוזטרא על שליש רוחב הדרך כמנהג המדינה, ופתח חלון אחר כאותו חלון הראשון, והגביהו הרבה עד שיכול לראות ולהזיק ממנו את ראובן בהיזק ראייתו, אלא שאין חלונות זה מכוון כנגד חלונו של ראובן, אלא נוטה מכנגדו כאמה. ועוד פתח חלונות אחרים כנגד חלונו של ראובן ממש, ומזיקו בהיזק ראייה הרבה, ואפי*לו כשיושב על שולחנו; ואין אותן חלונות גבוהין מקרקעית הגזוזטרא רק כאמה. וראובן בא ומערער עליו, על אותן שפתח מחדש בגזוזטרא, אפי*לו על החלון הראשון, שהיה נמוך, והגביהו. ושמעון טוען: דכיון שאין החלון מכוון ממש כנגד חלוני, אלא שמיטה /צ"ל: שמוטה/ אפי' משהו ממנו, יכול הוא לפתוח, דחלון כנגד חלון דוקא אמרו, אבל שלא כנגדו ממש, אפי*לו אין בני רשות הרבים יכולין לראותו, פותח הוא, ואעפ"י שמזיק בראייה. וראובן טוען: דפותח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, שאמרו, שיכול לפתוח ברשות הרבים, דוקא בנמוך, שבני רשות הרבים יכולין לראותו, הא לאו הכי, אינו פותח כל שהוא מזיקו בראייה. הודיעני, הדין עם מי?
תשובה: הדין עם ראובן, דכל שהוא אינו צריך להצניע עצמו מחמת שמעון, כדין מעכב עליו, כל שהוא מזיקו, בין בפותח כנגדו ממש, בין במטה מן הצד, דמילי דרבנן לאו כחוכא, לומר: בשמזיקו להדיא, כיון שאינו מכוון ממש, מותר, שהרי אין עיקרו אלא כדי שיזיקנו בראייתו, שהוא ההיזק הגדול שבהיזקין, עד שאנו פוסקים שאין לו חזקה. ובשני גגין בשני צידי רשות /בדפוס ליוורנו תקל"ח נוספה מלה זו: הרבים/ אמרו שהוא יכול לומר: בני רשות הרבים, כי מעיינו חזרו לי, את, כי לא מעיינת בי חזית לי; בני רשות הרבים, כי קאימנא חזו לי, כי יתיבנא לא חזו לי, את, כי יתיבנא נמי חזית לי. זה הכלל, כל שמרבה בהזיקו, אינו רשאי; וכל שכן, אם אותה גזוזטרא מכוסה בבית דכל חלון שבבית, אפי' חלונותיו של שמעון. והיזק ראיה, אין לו שיעור, ואפי*לו מפסיק ביניהם רשות הרבים שש עשרה אמה, ואפי*לו ארבעים אמה, כל שמזיקו בראי*ה, אינו רשאי. ואם חלונותיו של שמעון גבוהות מקרקעית הבית, ואפי*לו יותר לד' /צ"ל: מד'/ אמות, מוחה ראובן בידו, משום דאמר ליה: זימנין דמנחת שרשיפא וקאטית /צ"ל: וקיימת/ ביה, כדאיתא בשילהי פרק חזקת הבתים.
<h2>סימן קעט</h2>
לארדה, +(א"א) הובאה בקיצור בב"י סי' קמ"ו מחוד*ש ח.+
אמרתם: כי מעשה בא לפניכם: ביוסף שהעמיד בדין את משה בן אחיו ואת אשתו, ואמר: שאותם בתים שהם דרין בהם, הם שלו, ושהם דרו בהם י"ג שנה, ולפי*כך תובע מהם שיצאו מן הבתים, ושיעלו לו שכר על השנים שדרו בהם. השיב משה: שהוא ירשה מאביו. ובאו עדים והעידו שהם ראו את ר' שלמה אבי משה זה דר בהם שני חזקה, ועוד /נ"ל שצ"ל ועד/ אחר שהעיד שיוסף זה מכר אותן בתים לר' שלמה הנזכר, ועד אחד שראה שטר המכירה והמודעא חתומים ביד הספר מתא. ועוד שוכרים, שהעידו שהם שכרו*ם מר' משה זה, ועמדו שם שלש שנים רצופים, ולא אמר להם שום אדם דבר מעולם. ואמרתם: שעל פי עדויות אלו פסקתם הדין, כתוב וחתום, הוציאו לפניכם ספר מזכרת השטרות שהיה לספר מתא הפלוני וכתוב בו לשון זה: ביום ששי שבעה בניסן של"ז, קנינו אני ופלוני על מכירת בתים מפלוניתא ובעלה יוסף, לר' שלמה אחיו; ונתבטל הכל ביום א' ניסן זה. ועוד כתיב שם לשון זה: ט' ניסן של"ז, קנינו אני ופלוני על ביטול המכירה שביום ז' בניסן זה. זה תורף כל מה שבא בטענותיהם.
תשובה: רואה אני שכדין פסקתם, ואיני רואה כלום בטענות התובע, שהרי יש לו לנתבע עידי קניה ועידי חזקה. ואף על פי שעדות השוכרים, אינו כלום, שנוגעין בעדותן הן, אלא אם כן נקטי אגרא בידיהו, ואמרו: למאן ניתביה, כדאיתא בריש פרק חזקת הבתים; מ"מ, הא איכא עידי מכירה, והא איכא עידי חזקה ושדר בהן אביו ר' שלמה. ועוד: שהתובע בעצמו מודה שדרו בהן הוא ואביו י"ג שנה, ושלא מיחה, ואין לך עדות גדולה מזו. ומה שנמצא כתוב בספר הזכרונות של הספר מתא, שנתבטלה המכירה, אינה כלום; חדא: דהוא לבדו אינו נאמן, ואפי' העיד כן בפיו, כל שכן שאין כאן אלא מתוך כתיבת המזכרת; ועוד: שאפי*לו העידו כן שנים ומפיהם, אינו כלום, דדילמא חזר ולקח, וחזקתו מעידה עליו; ולא עוד אלא שהמחילה כאן לא מעלה ולא מורידה, דכיון שקנה ר' שלמה אחיו בקנין, קנה מיד, שאין לאחר קנין כלום. וכיון שכן, לא קנה יוסף זה ביטול הקנין, אלא היה לו לכתוב עליו שטר קניה, או לחזור ולקנות מר' שלמה אחיו בתים אלו באחד מדרכי הקניות, וכאותה שאמרו בפרק קמא דבבא מציעא, גבי: מצא כל מעשה ב"ד, הרי זה יחזיר, ואפי*לו החזיר לו את השטר, לא קנה, כדקיימא לן במחזיר שטר מתנה, דלא חזרה מתנתו. לפיכך, אתם אל תחושו לדינכם, שהרי אשר דנתם, כדין דנתם.
<h2>סימן קפ</h2>
שאלת: ראובן יש לו גן בביתו, ופעמים הנשים עושות שם מלאכתן, וכן אוכלין שם בקיץ לרוח היום, ויש לשכנים חלונות פתוחות על אותו הגן זה ימים רבים. הודיענו, אם יש להן חזקה, אם לאו?
אושקא.
+(א"א) רמזה מרן בב"י חח"מ סי' קנ"ד סעיף ט"ו ועיין בני משה סי' ט"ל /קטע זה מופיע בדפוס ליוורנו תקל"ח לפני השאלה/.+
תשובה: מדעתי כבר עמדת על מה שכתבתי אני בריש פ"ק דבבא בתרא, שזו מחלוקת קדומה בין גדולי הראשונים, ושהרב אלפסי ז"ל כתב בתשובותיו: שאין חזקה להיזק ראיה, ואפי' בא בטענה, דכקוטרא ובית הכסא דמי. ויש מי שאומר: שאפי*לו ראיה אין לו, כלומר: אפי*לו הוציא שטר מכר או מתנה על זה, יכול הניזק לומר: סבור הייתי לקבל, ועכשיו אינו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: איני/ יכול לקבל. וכמש"א =וכמו שאמרו= בירושלמי פרק לא יחפור, במשנת חנות שבחצר, יכול הוא למחות בידו, ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין. ובמה שכתבתי שם תראה זה בארוכה. וביאור רב אלפס, אף הרב רבי' משה ב"נ =בן נחמן= ז"ל מודה לו לרב אלפסי ז"ל, שאין להיזק ראיה חזקה, ויותר מיכן אמר, ז"ל: שאפי*לו היה הניזק מוחל וסובל, אומרין לבעל החלון: אסור לך זה, לפי שבכל שעה שאתה מסתכל בו ומזיקו בראייתך אתה עובר, ואי אפשר לך לעולם לשמור עצמך מלהסתכל בו, ונמצאת עובר. אבל ה"ר יוסף הלוי ז"ל, חלוק על הרב רבו ז"ל, ואמר /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ואומר/: שיש לו חזקה; וכן הראב"ד ז"ל. ובכיוצא /בדפוס ליוורנו מופיעה פה המלה: בזה/ אין לדיין אלא מה שעיניו רואות; אבל אנו, דעתנו נוטה לעשות מעשה כדברי הרב אלפסי והרמב"ן ז"ל.
<h2>סימן קפא</h2>
סרקוסטה, +א"א הביאה מרן בב"י חח"ם סי' קנ"ג מחודש ג', ועיין סמא דחיי סי' ט"ל. א"א, הרב מוהר"ש ז"ל בביאוריו הקשה: דהריב"ש בתשובה תקי"ז כתב להפך; תירץ: דשאני נדון הרשב"א שבא לעשות מעשה, אבל בנדון הריב"ש כך לקחו: זה בית, וזה עליה. ותמהני: דבהדי*א כתב הרשב"א בח"ב סי' קצ"ט: דמי גשמי*ם הוו גירי דידיה, ודמי לחץ היוצא מן הגג וממבוי ועובר דרך ר"ה ונכנס לביתו של הניזוק, והתם לא עשוי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: עשו/ בני המבוי שום דבר מחודש. ועיין פרח מטה אהרן ח"א סי' קי"ב שעמד בזה. ולע"ד, לא פליגי הרשב"א והריב"ש; דכונת הרשב"א דאיברא הגשמים יורדים מן השמים, אבל אינו דומה לנוטע בתוך שלו שאח"כ השרשים גדלים מאליהם ומזיקים, דהרי תיכף כשיורדים מן השמים נעשו ממונו על גבי גגו, וכשיוצאים מגגו ע"י מרזב נוקבים את הכותל, ונמצא שממונו ממש מזי*ק; אבל בנדון הריב"ש, אמר הרב תחלה: דהגשמים נשארים במעזיבה בשביל שאין להם יציאה, שסתם הלה את הצנור, ואינם מזיקים המים לאלתר, אלא אחר שנבלעים במעזיבה, ששוב אינם ממונו שאינו יכול להקדישם וכיוש /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכיון/ שאינם ממונו, ונמצא שמה שנפסדת התקרה של תחתון, לאו גירי דידיה נינהו; ודומה למ"ש רש"י פרק הבית והעליה: דמיא מיתם תיימי. ושוב כתב: דלכשת"ל, שברבוי הגשמים יקלקלו כל המעזיבה וירדו ממש על התקרה בלתי בליעת המעזיבה אאחר /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מאחר/ שלא ישאר מעזיבה כלל, והוי גירי דידיה; לא היא, דאם יארע כך, שיעשו גשמים גדולים ויטשטשו כל המעזיבה, א"כ לא נשאר מעזיבה לבלוע אותם ואין מתקבצים המים בגגו, דתיכף מן השמים יורדים אל התקרה של תחתון ולא נעשו הגשמים ממונו בגגו, כיון שלא נשאר מעזיבה, ולא שייך לומר: שממונו הזיק, שהרי לא היה ממונו כלל, כי תיכף יורדים אל התקרה. ואה"נ, דאחר שיטשטשו הגשמים את המעזיבה, באופן שלא נשאר מעזיבה, צריך בעל הגג לעשות מעזיבה אחרת, אבל אינו מחוייב לשלם אם יפסידו הגשמים התקרה של תחתון. ולפי דרכנו, לא קשיא על הריב"ש ממ"ש הרא"ש פרק הבית והעליה: דחייב בעל העליה לתקן גגו שלא ירדו גשמים על התחתון; וכמו שהקשה הרב מאירת עינים סימן קנ"ה ס"ק י"ב. ועיין בכנה"ג סי' קכ"ה הגהת הטור אות ט"ז, ובהר"ב פרח מטה אהרן סי' הנ"ז. דאה"נ, דאחר שיפסקו הגשמים אשר קלקלו המעזיבה, חייב לוי לתקן המעזיבה, אבל מה שהזיקו הגשמים ע"י קלקול המעזיבה והפסידו התקרה, אינו חייב לוי לשלם, דלאו גירי דידי*ה נינהו. וז"ש אח"כ הריב"ש וז"ל: אבל אם אח"כ יגיע לו נזק לתקרת עלייתו מחמת הגשמים, אין אשם על לוי בזה כלל, ואין מחייבין לסלק בנזק ההוא; כלומר: אין מחייבין אותו לעשות הוצאות באופן שיסתלק הנזק, אלא שיתקן המעזיבה מן הגג כמנהג המדינה. ואפשר להעמיס דברים אלו בדברי הר"ב ב"ח ז"ל בסי' קנ"ה, אלא שסתם הרבה דבריו; ונחו כל תלונות הר"ב פרח מ"א שתמה על הר"ב ב"ח. ועיין בט"ז סי' קנה, ולא הבנתי דבריו, ויותר מזה הארכתי במקומו.+
שאלת: ראובן יש לו כותל יוצא למבוי של שמעון, ואין לראובן דרך במבוי ולא שום זכות, אלא חלון אחד פתוח על המבוי. ועמד שמעון, ובנה כנגד אותו כותל, והחזיר שופכי ביתו למבוי, והגביה כותלו כנגד חלון ראובן, ואין ברחב המבוי ד' אמות. וטען ראובן: שאין לו רשות להחזיר שופכי ביתו למבוי, לפי שמזיקין לכותלו; ואין לו להגביה כנגד חלונו, מפני שמאפיל, כיון שאין ברוחב המבוי ארבע אמות. ושמעון טוען: כיון שאין לראובן זכות במבוי, ואינו מזיקו בקילוח, אלא המים ניתזין במבוי, אין זה גירי, ולא גרמא, דגירי שבשעת הבנין לא הזיקו, וכשניתזין המים שבקרקע לאחר שנופלין במבוי, אפי' בגרמא אינו מזיקו. הדין עם מי?
תשובה: שופכין, שאמרת, יראה מתוך דבריך, אינן שופכין של צנור, אלא ניטפי, כגון: מים היורדין מגגות המכוסין ברעפים, שאינן מקלחין, שאלו בא לעשות שופכין כעין מרזב זה, ודאי יזיק כותלו ממש בקילוח, ומפיל כותלו. והמים, כל שנופלין בגגו של שמעון, שלו הן, ממונו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וממונו/ הוא, שגגו קונה לו, ויכול הוא להקדישן קודם שירדו, לר' מאיר דאמר: +אין להקשות דלית הלכתא כר' מאיר, וק"ל+ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, כדאיתא גבי הספינה, בפרק הספינה: הקדישן ריקנין, ואחר כך נתמלאו; וכיון שכן, ממונו הוא שמזיקו, שמקלח על כותלו, ומפילו. ועוד: שאם אתה בא לדון זה כנוטע בתוך שלו, דעל הניזק להרחיק את עצמו, אם כן אפילו מרזב שמקלח מים מגגו לחצר חברו לא יסלקנה, ולכתחלה נמי קובעו, דבשעת קביעותו אינו מזיקו, ולכשירדו גשמים כבר כלו מעשיו, ולא הוי אפי*לו גרמא דגירי. ועוד יש לומר: דלא גרע מסולם, דחיישי*נן דלמא בשעת הנחתו איכא נמי*ה בראשי הסולם וקפצה; וה"נ, זימנין דבשעת הנחת המרזב ירדו גשמים ויקלחו על כותלו של זה. אבל אם אין מקלחין אלא בנטפי, שאין מגיעין לכותלו ממש בשעת זליחתן, בזה הוא נראה שאמרת, ואפי' כן נראה שהוא אסור, שמימיו שהוא מרבה במבוי עוברין קרוב לכותלו של זה תוך ג' טפחים, ומזיקו כל זמן שהגשמים יורדין בריבוי מימיו. ואע"ג דאין כאן מתונא קבוע, הרי נברכת הכובסין דלא קביע*א, ואמת המים דלא קוו, ותרויהו אסירי. ועוד: שהמים ניתזין על כותלו ממש, וקרוב הדבר להיות כנדיין, שבריש לא יחפור בדף י"ט שאמרו: בנברכת הכובסין שהוא אסור, כל שהוא קרוב ארבע אמות.
<h2>סימן קפב</h2>
ולענין הגבהת הכותל כנגד חלונו של ראובן, אמרת: שטוען שמעון: שהחלון בענין שאינו ממעטו באורה; ועוד: שאפילו היה ממעטו באורה, עדיין נשאר לו אור לתשמיש, כשאר בני אדם המשתמשין בבתיהם.
תשובה: הרכבת בזה הטענות, שאם אינו ממעט באורה, מגביה, ואינו נמנע; ואע"פ שאי אפשר זה, שיגביה סמוך לו בתוך ד' אמות, ולא ימעט באורה, אם האורה בא לו משם. ועוד אמרת: שאפי*לו ממעטו, הרי נשאר לו אורה ראויה להשתמש בה כדרך שמשתמשין בנ"א בבתיהם. ואם מן הטענה הזו היא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הוא/ בא, אין בטענתו כלום, שכבר אמרו: ומכנגדן ארבע אמות, וכל שממעט מאורו תוך ד' אמות, אין שומעין לו, שאין לזה לקרב תוך ד' אמות, כדי שלא יגרע כלל מן האור הראשון. ומכל מקום, בחלון העשוי לאורה, ר"ש ז"ל פי*רש כגון, שהוא פתוח להאיר מקום אפל; והראב"ד ז"ל פי*רש: כגון, שאין לו אורה ממקום אחר. אבל רואה אני, כי כבר נהגו בכל חלון שמכניס אורה, שמעכבין מלבנות כנגדו, אע"פ שיש לו ממקום אחר, וזה תלוי בדעת הבתי דינין.
<h2>סימן קפג</h2>
+(א"א) הביאה מרן בב"י חח"מ מחודש ב'.+ עוד שאלת: ראובן ושמעון יש להם כותל משותף חוצץ בין בתי שניהם, ושניהם נותנין תקרה על הכותל, ונפל מקצת הכותל, ורוצים שניהם לבנותו; אלא ששמעון טוען: שאינו רוצה להחזירו עבה כמו שהיה, אלא כמנהג המדינה, ושיחלקו רוחב מקום הכותל. וראובן טוען: שלא אמרו כמנהג המדינה, אלא כשבאין לבנות כותל חדש, אבל זה שהיה רחב, ונפל, מחזירין אותו כמות שהיה, הואיל ונתרצו בכך מתחילה; ועוד: שאינו רוצה להתעצם עמו בדין, בכל יום כשיפול הכותל.
תשובה: הדין עם שמעון, שכל מה שהוא רחב או גבוה יותר מה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ממה/ שהדין מחייב, אם נפל, חזר, דעל זה נתרצו, לא על אחר, ולא חייבו א"ע =את עצמם= זה לזה לבנות ביניהם לעולם כותל כזה. ובפ*רק השותפין שנינו: כותל חצר שנפל, עד ד' אמות מחייבין אותו לבנותו בחזקת שנתן, עד שיביא ראיה שלא נתן; למעלה מד' אמות, אין מחייבין אותו. ואם איתא אין מחייבין אותו, והלא מתחלה נתרצו לעשות ביניהם כותל גבוה; ומי לא עסקינן שהיו מתחלה נותנין עליהם תקרתם, ואף על פי כן מחייבין אותו אלא עד ארבע אמות, שהדין מחייבו, כדי לחלק היזק ראייתו, ולא יותר, ואף על פי שמתחלה היה גבוה ונפל, ואמרי*נן התם: דמשו*ם הא איצטריכא מתניתין לאשמועינן, דאע"ג דמעיקרא היה גבוה ונפל, אין מחייבין אותו למעלה מארבע אמות; והכא נמי דכותה היא. והטענה גם כן שטען: שאינו רוצה להתעצם עמו בכל שעה, אינה כלום, כל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שכל/ שבונה כמנהג המקום, אין יכול להכריחו ביותר מכדי המנהג מחמת טענה זו, ואפילו באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא.
+(א"א) פי*רוש: דאי ממתני' לחוד, הוה אמינא: דמאי דקתני: מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו, איירי בשלקחו החצרות אלו השכנים כן בכותל שהי' מפסיק ביניהם, אבל לא בנאוה הם, אלא כך קנו מאחר, ומשו"ה אין מחייבין אותו לבנות יותר מד"א, ואה"נ דאם מתחלה בנו הכותל בין שניהם יותר מד"א, ושוב נפל הכותל, דמחייבין אותו לבנות למעלה מד' אמות; ומשו"ה הביא מאי דאמרינן בסוגיא דפ"ק: דאפילו נתרצו מתחלה לבנות למעלה מד' אמות, ונפל, אין מחייבין אותו. כתבתי זה משום שהר"ב נתיבות משפט ז"ל דף של"ג התקשה בזה.+
<h2>סימן קפד</h2>
טורטושה, +א"א גם היא במחודש הנזכר'.+
שאלת: כותל חצר שבין ב' שכנים שנפל, והיה רחב מתחלתו, וכשבאין לבנותו רצה האחד מן השכנים להחזירו רחב כמו שהוא, וטען: שכבר היה משועבד, שבנו מכבר בכותל רחב; והשני אומר: שאיני רוצה לבנות אלא כשאר בניני המדינה. הדין עם מי?
תשובה: הדין עם הנתבע, דכל בנין שנעשה יותר מכדי שהדין מחייב מתחלתו, אם נפל אין מחייבין להחזירו כמות שהיה, שאני אומר: מתחלה לזה נתרצה, ואינו ראיה ששעבד עצמו לעשות כמותו לעולם, ואם נפל שיחזרנו כמות שהיה, בין ברחב בין בגובה. ותדע, שהרי אמרו בשמעתא קמייתא דפרק השותפין, בפלוגתא דהיזק ראיה אי שמיה היזק, אי לא שמיה היזק: תא שמע: כותל חצר שנפל, מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות, כלומר: ושמע מיניה: שמיה היזק; ודחו: נפל שאני; ואקשינן: ודקארי לה מאי קארי לה; ופרקי*נן: סיפא איצטריכא ליה: למעלה מד' אמות, אין מחייבין אותו לבנותו, כלומר: ואיצטריך לאשמועינן, דאף על פי שנתרצו מתחלה לבנותו למעלה מארבע אמות, עכשיו שנפל, אין אומרין: שיחזירו גבוה כמו שהיה, אלא בזה נתרצו, אבל בשנפל, אין מחייבין אותו לבנותו אלא עד ארבע אמות, שהיה הדין מחייב מתחלה כדי לסלק היזק ראיה. וה"ה הוא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: והוא/ הטעם, ברחב יותר מן הדין.
<h2>סימן קפה</h2>
טודילה, לר' יהושע, +(א"א) הובאה בב"י ח"מ סי' קנ"ג מחודש ז', ועיין מהריט"ץ סי' רפ"ט.+
שאלת: ראובן סמך קורותיו על כותל שמעון, והחזיק בו כמה שנים; אם נפל אותו הכותל, ובונהו שמעון, היוכל ראובן לחזור ולסמוך קורותיו בתחלה, או נאמר: נפל אזד. ואם תמצא לומר: אם נפל אזד, אם היה הכותל רעוע, מהו שיאמר ראובן לשמעון: שיתקנהו, כדי שלא יפלו קורותיו, ויאבד חזקתו. ואם רוצה ראובן לתקנו משלו, קודם שיפול, אם יוכל שמעון לעכב על ידו?
תשובה: אם הכותל ומקום הכותל ידוע לשמעון, אלא שראובן סומך בו קורותיו, הדבר פשוט, שאם נפל אזד, שלא נתן לו שמעון רשות, ולא זכה ראובן בסמיכת קורותיו אלא בכותל זה בלבד, וכותל זה שחזר ובנה, פנים חדשות באו לכאן. ואותה שאמרו בריש פ"ק דבבא בתרא: אחזיק להו דרי, אחזיק לכשורי; אחזיק לכשורי, אחזיק להו דרי; למי שמפרשה: במחזיק בהו דרי וכשורי בכותל דעלמא של חברו, אין אותה חזקה אלא באותו כותל כל שהוא קיים, שאותו הוא ששעבד לו לכך, ולא כותל אחר שחזר ובנה. וכיון שכן, אם היה רעוע, לא די שאין ראובן יכול לכוף את שמעון לתקנו, אלא אפי*לו בא ראובן לשפצו ולתקנו, אין שמעון מניחו, דניחא ליה דליסתור כותלו כדי לסלק שעבודו. דומה למה שאמרו בפרק הנושא את האשה: מדור אלמנה שנפל, אין היורשין חייבין לבנותו, ולא עוד אלא, אפי*לו היא אומרת: הניחו לי ואנכי אבננו משלי, אין שומעין לה; בעי אביי: שיפוצא, מאי; תיקו; וכיון דקיימא בתיקו, לא תשפץ. והילכך, בנדון שלפנינו, לא ישפץ.
<h2>סימן קפו</h2>
+(א"א) הובאה בב"י חח"מ סי' קמ"ט מחודש ד'+ עוד שאלת: ראובן, אביו של שמעון זה, החזיק בקרקעות אלו של כלתו, שנתן לה שמעון בעלה, ואכלם שני חזקה; והיא טוענת: שאין מחזיקין בנכסי אשת איש, שהיא על בעלה היא סומכת. וראובן טוען: שלא היה לה לסמוך על בעלה, מפני שני דברים: האחד: שהוא בנו, והבן לא ימחה על אביו, ומטעם זה אמרו ז"ל: אין לאב חזקה בנכסי בנו, מפני שהבן לא ימחה על אביו, ואם על נכסי עצמו לא ימחה, היאך ימחה על נכסי אשתו? ועוד: כי מה שסומכת על הבעל, היינו בנכסים שיש לבעל פירות בהן, אבל שמעון בעלה אין לו פירות בקרקעות אלו. ועוד: שהתחילה היא למחות שנה אחת, ומאחר שהתחילה למחות, נראה שאינה סומכת על בעלה. הודיעני, הדין עם מי?
תשובה: הדין עם רחל. ותחלת כל דבר, אני אומר: כי כל מה שאמרתם: שאין הבן עשוי למחות באביו, וזהו שאמרו: שאין לאב חזקה בנכסי בנו, דבר זה לא שמענו מעולם, שאם כן אפילו חלקו נמי; וכבר איפסיקא הילכתא: חלקו, לא. ועוד: א"כ למה אמרו: שאין לבן חזקה בנכסי האב, וכי האב בוש למחות בבן? אלא הטעם: כל זמן שאינן חלוקין בעיסתן, האב נעשה כאפטרופא מפקח על נכסי הבן, והבן גם כן כבן בית מפקח על נכסי האב, והאשה בנכסי בעלה, והבעל בנכסי האשה, ועל כן אין לבעל חזקה בנכסי האשה, אלא בשחפר בהן בורות שיחין ומערות. והטענה שטען ראובן: שאין הבעל אוכל פירות, ולא אמרו: שאין מחזיקין בנכסי אשת איש, שהיא סומכת על בעלה, אלא בנכסי מלוג שהוא אוכל פירות, אבל כאן, שאין הבעל אוכל פירות, אינה סומכת על הבעל; אני אומר: שאפילו היה הדין כן, כאן אני רואה לפי לשון המתנה, שהבעל דרכו לאכול פירות, אלא שאם תרצה היא, תגבה המתנה ליתן לאח*ר, או למכור וליקח נכסים אחרים, וכל שאינ*ה גובה, הבעל אוכל פירות, וכל שהוא אוכל פירות והיא מנח*ה אותו לאכול, היא סומכת עליו. ולא עוד אלא, אפילו היא אוכלת פירות, הבעל לה כאפטרופא וכבן בית המפקח על נכסיה, וכל כבודה בת מלך פנימה, וסומכת על הבעל שיפקח על נכסיה, וימחה במי שראוי למחות; ואעפ"י שמיחת היא פעם אחת, מה בכך, מכאן ואילך היא סומכת על הבעל, אחר שראה הבעל שהיא מוחה ולא מכרה, שאלולי כן, מאין היה יודע הבעל שלא מכרה, כיון שהיא יכולה למכור בלא רשותו; כן נראה בעיני. וכעין ראיה יש, מדדחקי ומפרשי במאי דקאמרי: אשת איש צריכה למחות, בשהחזיק בחיי הבעל מקצת חזקה, ושלש שנים לאחר מיתת הבעל, ומשום מיגו, וכדאיתא התם; ואם איתא, לוקמה בשמיחתה היא שנה ראשונה, דצריכה היא עצמה למחות בסוף כל שלש ושלש. מלבד שכל שאין קול יוצא במכירתה, חזקה חמיה שהיא ובעלה סמוכין על שולחנו, לא קנה, אלא שמוצא עילה, והדיינין צריכין לדון דין אמת לאמתו, שאי אפשר לחמיה לקנות ממנה כל מה שנתן לה בנו ובחשאי, שלא יביא עדים או ראיה, וכל קונה כזה, קול יוצא לו. ובענין זה יש לפקפק כשאין קול יוצא, וכמו שאמרו ארבע מאה דני כי תקפו, קלא אית להו, וכל קונה מיד אשה היושבת תחת בעלה, קלא אית ליה.
<h2>סימן קפז</h2>
+א"א הובאה בב"י סי' קנ"ה מחודש ו'.+ עוד שאלת ראובן ושמעון אחים דרים במבוי שאינו מפולש, וביתם לפנים במבוי, ולמטה מהם, יהודה; ויש באותו בית המשותף שבין ראובן ושמעון בית הכסא, וביב מכוסה, שעובר סמוך לאוצרו של יהודה. ועכשיו, חלקו ראובן ושמעון הבתים, ואחד מהם רוצה לפתוח בית הכסא, בחלקו שיצא לאותו ביב; ויהודה זה מוחה בידו, שאין לפתוח בית הכסא אחר, אלא אותו שהיו מוחזקין בו ומשתמשין בו, כי יזיק לו בביתו ובאוצרו. והאח טוען: שאין הנזק מתרבה בכך, דמה לי אם שניהם משתמשין דרך בית הכסא אחד, או דרך שתי בתי כסאות. הדין עם מי?
תשובה: מתוך השאלה נראה, כי היה זה מזיק ממש לאוצרו של יהודה, ואלו באו ראובן ושמעון לפתוח לכתחלה, היה יהודה יכול למחות מן הדין; ואם כן הוא, הרי יכול הוא יהודה למחות עכשיו ביד האח, דודאי מתרבה עליו ההיזק, שאלו לא היה אלא אחד, אין ראוי להשכיר מחלקו כלום לאחרים שישתמשו בו, שאין כל הדיורין העשויין להשתמש בבית הכסא אחד, ועכשיו שחלקו ופתח בית כסא אחר, ראוי לרבות עליו המשתמשין. וכענין ששנינו בפרק חזקת הבתים: בנה עליה על גבי ביתו, לא יפתחנה לחצר השותפין, אבל אם רצה, בונה את החדר לפנים מביתו, ובונה עלייה על גבי ביתו, ופותחה לתוך ביתו; ואקשי*נן: והלא מרבה עליו את הדרך, כלומר: שעשוי הוא להשכיר; ואוקימנא: מהו חדר: שחלק חדרו לשנים, ומאי עלייה: אפתא, כלומר: דאין אדם עשוי להשכיר בית שלפנים מחדרו, כדי שלא יעבור עלי אדם אחר, וכן עליית /בדפוס ליוורנו תקל"ח: עלייה/ שפתוחה לתוך ביתו; הא, כל שאינו עובר דרך עליו, לא יפתח, מפני שעשוי להשכיר, וירבה עליו את הדרך.
<h2>סימן קפח</h2>
+(א"א) הובאה בב"י ח"מ סימן שמ"ו.+ עוד שאלת: במסיג גבול ובנה כותל בחצר חברו, והכניס הקרקע בתוך שלו כאמה, ובנה על אותו כותל בית גדול שסמך עליו; ועכשיו, בא בעל החצר להרוס כל בנינו; אם נדין בזה כדין מריש, או לא?
תשובה: לא עשו תקנת השבים רק במטלטלין, אבל בקרקע, לא אמרו: שימכור זה את שלו, וישחית את נחלתו.
<h2>סימן קפט</h2>
+(א"א) הובאה בב"י בקיצור בסי' קנ"ד מחודש י"ט.+ עוד שאלתם: ראובן תובע משמעון ולוי אחים, לסתום אותם החלונות שעשה אביהם בעליית ביתם, שהם כנגד חלונות עליית בית ראובן הנזכר, מפני שעושין לו היזק ראוים /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ראייה/ ושמעון משיב ואומר: שאינו חייב להשיב על תביעתו, מפני שהוא לוי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ולוי/ אחיו ירשו הבית הנזכר מאביהן, ועדיין יש לחלוק אותו ביניה*ם, ואינו יודע אם תפול בחלקו העלייה שיש בה החלונות, אבל לכשיגדיל אחיו, ויחלוק עמו, אם תפול העלייה בחלקו, ישיב על תביעתו. ועוד אמר: שלוי אחיו, קטן, ואינו חייב להשיב עד שיגדיל, וידע להפך בזכותו, הואיל והוא לא עשה החלונות. וראובן אמר: שחייב שמעון להשיב על תביעתו, הואיל ויש לו חלק בבתים הנזכרים, אע"פ שאין חלקו מסויים עכשיו; וגם כן, שחייבין בית דין למנות אפטרופוס ללוי אחיו, לעמוד עמו בדין על הענין הנזכר.
תשובה: הדין עם ראובן, ואפילו לפי טענת שמעון, דמכל מקום, עדיין לא חלקו שמעון זה מזיקו. ועוד: ששמעון יש לו חלק בכל הבתים, ולכשיחלקו, אין אומרין: הוברר הדבר שחלק זה שמגיע ליתום, הוא חלקו שירש בבתים אלא כלוקח משמעון הוא, דקיימא לן כשמואל, דקאמר: האחין שחלקו, לקוחות הן. ועוד: דאין אומרין בכיוצא כזה: נמתין עד שיגדיל, וכדקיימא לן בפ' הגוזל: בקטן שירד לנכסי חבירו, וימתין, אלא שאין אומרין: נמתין עד שיגדיל. ואף על גב דאמרינן: אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, וקטן כמאן דליתי*ה דאמי, היכא דמזיק בנכסי חברו, מקבלין, וכדאיתא התם בפרק הגוזל.
<h2>סימן קצ</h2>
עוד שאלת: מה אני, במשכונה, אם יש משום דינא דבר מצרא, אם לאו?
תשובה: כך דעתי נוטה, שאין במשכונה משום דינ*א דבר מצר*א כלל, לא בשעת משכונ*ה, רצוני לומר: שאין בעל המצ*ר יכול לומר: אני אלוני /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אלונו/ על בית זה, שהוא סמוך לחצר שלי, לפי שלא חייבו את בעל הבית משום דינא דבר מצרא, אלא את הלוקח, כל שכן במשכונ*ה משום דמצי אמר: זה נוח לי, וזה קשה ממני; ולא בשעת מכירה, שאלו בא למכור בעל הבית את ביתו למי שמשכנה אצלו מתחלה, אין בעל המצר יכול לעכב, לפי שגם לזה יש משום עשיית הישר והטוב, הואיל ומתחלה היתה משכונה אצלו. וכן, בעל המכונה אין לו דין המצר, על מי שבא לקנות בצד מצר קרקע שהוא ממושכן אצלו.
<h2>סימן קצא</h2>
+/כותרת זו אינה רק כותרתו של שו"ת קצ"א אלא היא הכותרת של קבוצת השותי"ם הבאה/ שאלות ותשובות /בדפוס ליוורנו תקל"ח במקום זה מופיעות המלים: לרשב"א ז"ל/ דיני יורשים, ודיני אפטרופוס, ודין שליש.+
+(א"א) רמזה מרן בב"י חה"מ סימן ר"ץ מחודש טו"ב.+ שאלת: ראובן היה מתעסק בנכסי לאה אחותו, ועוד היה לה שפחה ישמעאלית; ובשעת פטירתה צותה וחלקה נכסיה חוץ מן השפחה, וצותה וזכתה לבת חנוך בנה, בעסקי שטרי חובותיה שביד ראובן אחיה זה בסך ידוע; ולסוף עשר שנים, עמדה בת חנוך ותבעה מראובן הסך ההוא והריוח, ואמרה שהיא חוששת שמא ערבן ראובן עם העסק שלו, והשביח לאמצע, ושיתן לה מאותו סך שלה מן השבח, לפי חשבון שהשביחו נכסיו. הדין עם מי?
תשובת: גם בזה לא הודעתני תשובת ראובן: אם מודה, או לאו, אבל מכל מקום אני אומר: שראובן נאמן בדבר זה, אם ערב חלק זה עם שלו, אם לאו, ומה הרויח בו; ואם היא חוששת שמא עשה בו שום רמאות, או שעכב משלה כלום, יכולה היא להחרים חרם סתם, אבל אינה יכולה להשביעו, דאפטרופא שמינהו אבי יתומים, פטור מן השבועה, כדעת אבא שאול, דאמר: אפטרופא שמינהו אבי יתומים, לא ישבע, מיניהו /צ"ל: מינהו/ בית דין, ישבע, ואיפסיקא הילכתא כותיה, כדאיתא בפרק הניזקין, דאמרינן התם: אמר רב נחמן בר אמי, אמר שמואל: הלכה כאבא שאול.
<h2>סימן קצב</h2>
עוד אמרת: שלאה זו צותה, שאם תתרצ*ה אותה ישמעאלית שפחתה להתגייר, תצא לחירות, ואם לאו, אלא שתרצה לשחרר את עצמה, תתן מאתים דינרים, ותשחרר, ולא פירשה מה יעשה באותן מאתים דינרים; והשפחה לא רצתה להתגייר, ונתנה מאתים דינרי*ם ביד ראובן ונתעסק בהן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ביד ראובן הנזכר, ונשתחררה, ועמדו המעות ימים ביד ראובן ונתעסק בהן./ עכשיו טוען חנוך בן לאה: שאותן מאתים דינרים שלא חלקתן לאה אמו ולא צותה מה לעשות בהן, שיורשיה זכו בהן, וכמה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ובמה/ שהשביחו. הודיעני, הדין עם מי?
תשובה: גם בזה לא הגדת לו /נ"ל שצ"ל: לי/ מה השיב ראובן, שאם אין לראובן טענה, הדין עם חנוך ושאר יורשי לאה, ואיני רואה בזה שום ספק, פקפוק, ולא מקום שאלה.
<h2>סימן קצג</h2>
ירונדה.
שאלת: ראובן מתה אשתו בלא בנים, ויש בידו הרבה שטרי חוב יוצאים על שמה, וקרובים הראויין לירשה תובעין מבעלה אותן שטרי חוב, שאע"פ שהבעל יורש את אשתו, אינו יורש הראוי, ומלוה ראויה היא אצל הבעל, כמה שהיא ראויה אצל הבכור, לדעת ר"ח והרב אלפסי והרמב"ן ז"ל. והבעל טוען: שמכיסו נעשו, שהוא היה מלוה משלו וכותב בשמה, פעמים מפני תנאי אחריותה, פעמים מחמת זקיפה וחשש רבית. והקרובים אומרים: לא כי, אלא מתנה היא שנתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות בהן, וכיון שהלותה אותן, הוו להו ראוי, ואין הבעל יורש הראוי. הדין עם מי?
תשובה: נראה לי שאין כאן עסק לאותו דין שנחלקו בה גדולי הדורות, במלוה ראויה או אינה ראויה לבעל, דלא נאמרו דברים הללו, אלא במעות מגולין לה וידועין שאין עסק לבעל בהן, כגון: שניתנו לה במתנה על מנת שאין לבעל בהן כלום, ואלו היו בעין, היה הבעל יורשם, ועכשיו הם ראויין; אי נמי: בשטרי חוב שנפלו לה מבית אביה, אי נמי: שחייב לה אחד את עצמו במנ*ה, וכיוצא בזה; אבל כאן, דרך אחר יש לו, שכל מה שיש לאשה, בחזקת הבעל הוא, וחזקה משל בעל גובה אותם עד שתביא ראיה לדבריה. וכדתניא: וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, ואמרה: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אבא, עליה להביא ראיה. אלמא, כל שלא נודע לה ממון ידוע, אנו מחזיקין שממון הבית עשתה והלותה וקנתה, ואעפ"י שטוענת בריא, והיתומים אין מכחישין אותה, ואינן יודעים מאומה; כל שכן כאן, שהיא כבר מתה, ואינה טוענת, והבעל טוען בריא, ודבר מצוי. ואל תשיבני: דהתם בשמתה, אין יורשיה צריכין להביא ראיה, וטוענין להם; וכדאתמר בפלוגתא דרב ושמואל: אמר שמואל: מודה לי אבא, שאם מת על האחים להביא ראיה, וקיימא לן כותיה; דהתם שאני, שאין האחים והיתומים טוענין בריא, אבל כאן הבעל טוען בריא. ועוד: דהתם אין אותו אח הנושא ונותן בתוך הבית, ומה שיש לו, וכן האלמנה, ומה שיש לה לאחים וליתומים, שאלו לא היו נושאין ונותנין בתוך הבית, אין לאחין וליתומים במה שנמצא תחת ידם כלום, או שקנו, או שהלוו; אבל אשה היושבת תחת בעלה, היא וכל אשר היא /צ"ל: היה/ בידה, או שקנתה, או שהלותה, בחזקת הבעל הוא; ואפילו מן הסתם, וכל שכן כשהבעל טוען בריא. והמוכ*ר שדה לאשתו במתנתה, לא קנתה; ואעפ"י שהיא טוענת: שניתנו לה במתנה, על מנת שאין לבעלה רשות בהן; ולפי דעת רבינו הרמב"ן ז"ל שם בפרק חזקת, אפילו מעות בידה, הבעל מוציא מידה, ואעפ"י שהיא טוענת, אינה נאמנת, שכל מה שיש בידה, בחזקת הבעל הוא. ואף על פי שאמרו: קבל מן האשה, יחזיר לאשה; דמשמע לכאורה: לאשה, ולא לבעל; לפי דברי רבינו, לאו דוקא יחזיר לאשה ולעבד, אלא כלפי שאמרו: אין מקבלין מהם פקדונות, דאלמא, חוששין שמא מן הבעלים, והבעלים גנבום, הוה סד"א: אם קבלום, ניחוש להם, השתא נמי לא נחזירם להם אלא לבעלים דוקא, קמ"ל: דלכתחלה, אין מקבלין, הא קבלו, יחזיר אפילו להם, דלמקום שנטלו, יחזירו, והבעלים באין ומוציאין מידם; והיינו דאמרינן: וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם יעשו פירושן /צ"ל: פירוש/ לפירושן. ואפילו לדברי רבינו מורי ה"ר יונה זצ"ל, שאמר לנו משום ר"י הזקן זצ"ל: דכל שאין המעות ביד הבעל, היא נאמנת, מ"מ, מודה היה דדוקא בטוענת בריא, ואפילו הכי באומרת: של פלוני הן, ומתה עד שלא החזיר הנפק' לאותו פלוני, לא יחזיר, אלא יעשה פירוש לפירושה, דמיד שמתה, הוחזקו הנכסים ברשות הבעל, דלעול*ם מחזיקין הנכסים במצוי; ומצוי הוא, שתסגל האשה משל בעלה, אי נמי: משל מעשה ידיה, ואין המציאה והמתנה מצויין; ועוד: שהמתנה קול יש לה. וטענת הבעל, טענה יפה היא, וכן בעלי בתים עשויים לעשות כן, או מפני האחריות, או מפני חשש הרבית, ואפילו על של אחרים נכרים עושין, או משום יקרא, כדרך שאמרו: בכותב בשם ריש גלותא, או משום להצניע את עצמן שלא להחזיק עצמן בעשירין, כדרך שאמרו שם: בכותב בשם חברו.
+(א"א) פי*רוש: דבשלמא אם השטרות הללו היו ביד יורשיה, הוה דמי לההיא דאחיו, דכלפי שהיורשים של מת הם מוחזקים, על האחין להביא ראיה; וה"נ, אם היו השטרות ביד יורשיה, הוה טענינן להו. אבל כיון שהם השטרות ביד הבעל, והוא מוחזק, וסתמא: כל אשר בידה או שקנתה, בחזקת הבעל היא, לא טעני*נן ליורשיה, כדי להוציאה מחזקת הבעל. וכן נראה מבואר בדברי רבינו המחבר בח"ב סס"י מ'. ובכן אין תשובה זו סותרת למ"ש רבינו בח"א סימן תתע"ט; דהתם, היו יורשיה מוחזקים. והרב ג"ת דף מ"ה, הקשה ב' תשובות הללו אהדדי, והצ"ע, וכן נראה מדברי הגאון מוהרמא"י חח"מ סי' ס"ב; והרב ש"ך שם יישב בס"ק י"א, ותמה עליו הרב אבא מארי ז"ל בח"א חא"ה סי' ק"ט, ועיין שם בחח"מ סי' ט"ל; והנלע"ד כתבתי. והרב ש"ך שם דחה טענה זו דמוחזקים, ולא מצאתי טעם בדבריו, ובודאי שלא ראה הרב התשובה של רבינו שבח"ב סימן מ'. שוב ראיתי בדברי הרב כנה"ג ז"ל, מהדורה בתרא, סי' ס"ב הגהת ב"י אות ט', שכתוב כן בפשיטות.+
ומעתה איני צריך להשיב על כל מה שנגרר אחרי זה בשאלה, אלא שהנחתי לישא וליתן עמך במקצת מה שכתבת, כדי להתלמד בו במקום אחר. ותחלה אומר שדעתי באמת נוטה לדברי ר"ח אלפסי ז"ל במלוה שהיא ראויה וגם ה"ר יוסף הלוי ז"ל חושש בפירושיו לדבריהם הלכה למעשה, אחר כל הראיות שהביא. ובמה שכתבת, זה לשונך: אם האמת שהמלוה הזאת ראוי*ה היא אצל הבעל; יש לדעת אם הוא נאמן במה שטוען דמשלו היו, מגו שהיה יכול להיות טוען: דבתורת משכון תפיס להו להני שטרי, ומהימן, אף על גב דאין בידו כתיבה, כדכתבן הרב אלפסי ז"ל בפרק הכותב בעובדא דמלוגא דשטרי; ע"כ =עד כאן=. ואומר אני: דאגב חורפך לא עיינת בהא מילתא, כי זה לא כתב הרב ז"ל מעולם, ולא אדם אחר; דאם כן, הגע עצמך, אמאי אצרכה רב נחמן ראייה דמחיים תבעוה מינה, ליהמנה מגו דאי בעיא אמרה: לקוחין הן בידי, דרב נחמן גופיה הוא דהימני*ה לההוא דתפיס תורא מבקרא דיתמי, מגו דאי בעי אמר: לקוח הוא בידי. אלא, התם ודאי במלוגא דשטרי, אי אמרה: לקוחין הן בידי, לא היתה נאמנת, דהא קיימא לן: דאין אותיות נקנות במסירה לחוד, עד שיכתוב, וצריכה היתה להביא ראיה על הכתיבה; ואפילו לרבא, דאמר: אין צריך להביא ראיה על המסירה, למאן דאמר: אותיות נקנות במסירה; ושלא מדעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש. והראיה, מההוא שטרא דנפק מתותיה ידה דההיא איתתא בבי דינא דרב נחמן, ואמרה: ידענא ביה דפריעא הוא, והימנה רב נחמן, ואמר ליה רבא: כמאן, כר' דאמר: אותיות נקנות במסירה; ומובטח אני בך, שאתה בקי בכל מה שדקדקו בזה הראשונים נוחי נפש. וכן האמת, שהתפיסה תעיד על המסירה, כעין כל תפיסת מטלטלין, אבל אינה מעידה על הכתיבה; והילכך, ההוא דמלוגא, לאו בטוענת: מלוה היתה לי על אביהן, וכדי תפיסנא להו במשכון, דבכי הא, אפילו היו לה סהדי דמחיים, תבעוה מינה ולא יהבינהו ניהליה, לא מהימנא, כדאמרן, כדלא הות מהימנא, אמרה: לקוחין הן בידי; דמאי שנא. אלא סתם /בדפוס ליוורנו תקל"ח: התם/ מילתא ידיעא הות, דמלוה יש לה על האב, או מלוה בעדים, ובגו זמניה, אי נמי: מלוה בשטר, אלא דלית להו מאב נכסים שיש להן אחריות, ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי; והילכך, אי תפסינהו מחיים, הויא תפיסה, אבל לאחר מיתה, לא הויא, דמטלטלי דיתמי נינהו, ולא מישתעבדי לבעל חוב. והילכך, בעל זה, אלו תפס מלוה הידועה לה, שנפלה לה מבית אביה, וכיוצא בזה, לא היה נאמן לומר: במשכון בא לידי ואפילו בשבועה.
<h2>סימן קצד</h2>
מיורקא.
שאלת: אם יוכל היורש למחול ירושתו למורישו בשום ענין, אם לאו?
דע, שאי אפשר למחול או למכור ירושתו של אב ושל אם, ולא אפילו ירושת אשתו משנשאת לו, אלא בעודה ארוסה בלבד; ולזה טעם, ויארך הענין, ואין זה מקומו:
<h2>סימן קצה</h2>
לב"ד שבסרקוסטה, +(א"א) הובאה בקיצור בב"י סימן קמ"ו מחודש ג'.+
שאלתם: ראובן ושמעון אחים ושותפים בקרקעות ידועים, ובכללם הבתים שהיו של יעקב אביהם, ועשה כל אחד מהם שטר הודאה לחברו, שכל הקרקעות שלהם שהם בשתוף ביניהם מחצה על מחצה; ונתפשרו בינם לבין עצמם, לעשות מחיצה בבתים הנזכרים, ושידורו זה במחצית האחת וזה במחצית האחת, אבל לא בתורת חלוקה, ואין שטר חלוקה ביניהם. לימים, מכר ראובן הנזכר חלקו מן הבתים הנזכרי*ם לשמעון הנז*כר, ודר במחצית הנזכר כל ימי חיי שמעון הנזכר. אחר כן, נפטר שמעון הנז', והניח לבניו מנה, ולאשתו שאר כל נכסיו; ויורשי שמעון הנזכרים מיחו תמיד אחר פטירת אביהם הנזכר בראובן הנז*כר, על הבתים הנזכרים. לימים, נפטר ראובן הנז*כר ומיחו בלאה אשתו; לימים תבעו מלאה הנזכרת מחצית כל הקרקעות והבתים הנזכרים, מכח המכירה הנזכרת. השיבה לאה הנזכרת: שהחזיקו בהם היא ובעלה הנזכר. השיבו יורשי שמעון הנזכרים: שלא עלתה להו חזקה, לפי שהיו שותפים בקרקעות הנזכרים, ומפני שטרי ההודאות הנזכרים, וגם לא על הבתים הנזכרים אין להם חזקה, לפי שמיחו בהם תמיד. השיבה לאה: שכבר החזיקה היא ובעלה הנזכר במחצית הבתים הנז*כרים, בימי אביהם הנז*כר, אחר המכירה הנזכרת; ועוד: שאין להם כלום בנכסי אביהם הנזכר, אלא המנה הנז*כר, ושאין מחאתם מחאה, ואין שטרי ההודאות מועילין כלום לאמם. השיבו יורשי שמעון הנז*כר: שלא עלתה להם חזקה, לפי שהיו שותפין: בעלה, ואביהם הנזכרים, והיא גם היא בשאר הקרקעות, כיון שלא חלקו מעולם. ועוד: שאביהם גם כן דר במחצית האחת כל ימיו, ואחרים בעדו, וכיון שדר הוא גם כן תמיד בבתים הנזכרים, אין חזקתם חזקה, שהמחיצה הנזכרת לא נעשית בתורת חלוקם, כמו שנזכר לעיל. ועוד: שהרבה הוציאו בבנין מחצית הבית ובתיקונו, וממה שראוי לפרוע עליו, יותר משכר הדירה, ואמם נתנה להם כל זכותה בכל עזבון אביהם אחר פטירתו מיד, וגם עתה, אבל שטר המתנה המוקדם נעלם מהם, אבל מודה היא באותה מתנה, ואמרה: שלא הוצרכה למחאה מן הטעמים הנזכרים.
תשובה: שאלה זו בעיקרה נעלמת קצת, לפי שלא הודעתם אם דר ראובן בבתים אחר המכירה שני חזקה, אם לאו; וגם לא הודעתם אותן קרקעות שהיו בשתוף, ביד מי היו, אם כולם עדיין בשתוף, רצוני לומר: שכולן אוכלין אותן ומחזיקין ביחד, או מקצתן ביד זה, ומקצתן ביד זה; וכן לא כתבתם אלי שטר ההודאה, ולא ידעתי לא לשונה ולא תנאיה, ואפשר כי עיקר הדין באותן קרקעות, תלוי בלשון ההודאות והתנאין שבהן. ומ"מ, אני משיב גם בשאלות אלו, לפי מה שאני מדמה שהוא ענין. ואומר אני: שאני מדמה: שראובן דר באותו מחצית הבתים ג' שנים אחר המכירה ובלא מחאה, ואם הדבר כן, הדין עם יורשי ראובן, שיכולין הן לומר: שחזר ראובן וקנאם משמעון אחיו. ואעפ"י שלא היה חלק ראובן ניכר בשעת מכירה אי זהו, או אותו מחצית שהוא דר בו, או האחר, מ"מ, יכול היה הוא למכור המחצית שיש לו בהם, שאין צריך להיות חלק מבורר. וכדמוכח בכמה מקומות בתלמוד בפרק בית כור: במוכר חצי שדהו, וכן ביש נוחלין, גבי: יש לבכור קודם חלוקה, או אין לו קודם חלוקה, וכן בהרבה מקומות אחרים; וזה נראה לנו עיקר. ולפיכך, המכירה היתה מכירה, ונמצאו כל הבתי*ם בשעת המכירה לשמעון, והרי ראובן דר במחיצתן, וכיון שדר בהן ג' שנים לאחר המכירה, עלתה לו חזקה; ואפילו לא טענו היורשים, היה לבית דין לטעון להם, כדקיימא לן: טוענין ליורש. ולא עוד אלא, אפילו לא דר בהם ג' שנים בחיי שמעון, ולאחר פטירת שמעון מיחו בו בני שמעון, אם מיחו בו סתם, אין מחאתם מחאה, כמו שטענה אלמנת ראובן, לפי שמתנת שמעון שנתן לאשתו, כל נכסיו ידועה, ולא הניח לבנים אלא מנה לבד; לפי*כך, מחאתם אינה מחאה, אלא כמחאת אחד מן הנכרים. ואם מחמת מתנת אמם, שהם טוענין שנתנה להם כל זכותם בנכסי אביהם, מתנה זו לא נודעה, והם עצמם מודים ששטר המתנה נעלם ואיננו, אלא שהיא מודה בו, ומ"מ, זה לא נודע; וכיון שהן אינן אלא כנכרים, שלא היה לראובן לחוש לדבריהם, שהרי במחאה צריך לומר: דאוכל בגזל ומחר תבענא ליה בדינא, ומה היה לראובן לחוש, ולמה יעמידוהו בדין, והם אינן בעלי דבר שלו. נשאר בטענות שטענו, שהם הוציאו בבנין מחצית הבית, ובתיקונו, ובמס, יותר משכר הדירה. לא ירדתי לסוף טענה זו, שאם על אותה מחצית שהיה מחזיקו בו ראובן, אמרו, איני רואה שום חשש במה שאמרו, דיכול ראובן ויורשיו לומר: מי יתן והייתם מתקנין ובונין משלכם ביתי; וכאותה שאמרו: ניר לא הוי חזקה, מאי טעמא: מימר אמר: כל שיבי דכרבא ליעול ביה. ולענין שאר קרקעות, איני יכול לדון לגמרי, עד שאעמוד על ההודאות, ועל אכילתן של קרקעות, אם אוכלין ביחד, או זה בפני עצמו, וזה בפני עצמו בחלקים מוחלקים בידם. אבל בתשובתי המוקדמת לזו, היא אותה שהשבתי עתה מקרוב, אמרתי לכם בה דעתי אם החזיקו בהם שלש שנים, אלא שעכשיו, ספק בעיני הענין מצד ההודאות, עד שאעמוד עליהם בלשונן ובתנאיהם.
<h2>סימן קצו</h2>
סרקוסטה, +(א"א) הובאה בקיצור בב"י חה"מ סימן קמ"ו מחודש ז'.+
שאלת: ראובן ושמעון בני לאה, ויוסף ובנימין בני רחל, ירשו בית שוה בשוה מדודתם אחות לאה ורחל, והחזיקו באותו בית הנז*כר ראובן ושמעון שני חזקה ויותר בימי יוסף ובנימין בני רחל דודתם; ואחר פטירת יוסף ובנימין הנזכרים, תובעים יורשיהם חלקם מן הבית. וראובן ושמעון טוענין: שהבית שלהם, ושהחזיקו בו שני חזקה טובא. ויורשי יוסף ובנימין טוענין: שאין לשותף חזקה; ועוד: שהוא דבר ברור וידוע, שמן היום אשר זכו בירושת הבית הנזכר פרעו יוסף ובנימין בני רחל מס על חלקם, וראובן ושמעון בני לאה מס על חלקם, כמו שכתוב בפנקס הקהל. הודיעני, הדין עם מי?
תשובה: הדין עם יורשי יוסף ובנימין. חדא: דאפי*לו נחיתי ראובן שמעון לכל הבית, אם אין בו דין חלוקה, אין חזקתן חזקה, דשותף כי האי גנוא /שמא צ"ל: גונא/ לית ליה חזקה. ועוד: דכיון שהיה הבית ידוע, שנפל ביניהן בירושה, אעפ"י שהחזיקו בו כמה שנים, והם באים מכח מכירה, לומר: שבני רחל מכרו להם חלקם, אפילו הכי, היה להם ליזהר בשטר המכירה, דכיון שבני רחל היו פורעים תמיד מס על המחצית, קול יוצא שהמחצית שלהם, והרי זה כמחאה. וכאותה שאמרו בפרק חזקת הבתים: רבה בר שרשו, נפק עליה דאכל ארעא דיתמי, אמר ליה אביי: אימא לי גופא דעובדא היכי הוה, וכו', עד, אמינא: אכבשה לשטר משכנתא, ואוכלה שיעור זוזאי, דמגו דאי בעינא אמינא: לקוחה היא בידי, מהימנא, כי אמינא: אית לי זוזי יתירי גביה, מהימנא; אמר ליה: לקוחה היא בידי, לא מצית אמרת, דהא איכא עלה קלא דארעא דיתמי היא; כלומר: וכיון שכן, היה לך ליזהר בשטרך. והנדון שלפנינו, גם כן, הממונים על המס יודעין, וקול יוצא על זה, והיה לכם ליזהר בשטרא; וכל שכן שבני לאה לא היו פורעין אלא על המחצית, וזה ראיה שאין להם בו אלא המחצית.
<h2>סימן קצז</h2>
לארדה, +(א"א) הביאה מרן בב"י סי' ר"ץ מחודש ג', וכ"כ בח"ב סי' קמ"ו.+
שאלת: להעמידך על קרוב, אם ממנין אותו אפטרופא, אם לאו. ואמרת: דנראה לך שממנין אותו, מדתניא בפרק הניזקין: אין ממנין אפטרופין נשים ועבדים וקטנים, ולא מני בהדייהו קרובים.
תשובה: אי משום הא, לא איריא, דאלו הנך אין ממנין אותן, לפי שהקטנים והנשים אינן בקיאין לפקח על נכסי היתומים, והעבדים חשודין על הגזל, ולפיכך אין ממנין אותן כלל לעולם, בין בקרקע בין במטלטלין. מה שאין כן בקרובים שהקרובים אין ממנין אותן לקרקעות, גזרה שמא יטעון: לחלקי באו מכח ירושתי, ואפי*לו כתבו שטרא, כדאיתא בפרק המפקיד; הא במעות ומטלטלין, מורידין. וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל משמיה דרב צמח גאון ז"ל; ומייתי ראיה מדאמרי*נן בפרק אי זהו /איזהו/ נשך: זוזי דיתמי, היכי עבדי*נן בהו; מעיינין איניש דמעלי ושפי נכסי, ולא פליג רבנן בין קרוב לרחוק; ואף רב הונא, דאמר: לא קרוב לנכסי קטן, במקרקעי קאמר, ולא במעות; הילכך, מעות קטן יהבינן אפי*לו לקרובים; ע"כ =עד כאן=. וקרקעות נמי, דאין מורידין להן קרוב, כתב הראב"ד ז"ל: דוקא כשהוא חלוק ממנו, ואינן ניזונין ומתפרנסין ביחד, או אפילו לא חלקו, כל שהקטן אינו ניזון ומתפרנס עם הקרוב, אין מורידין, גזרה שמא יאמר: חלקנו, וזה בא לחלקי; וכדמוכח מעשה דמרי בר איסק, דעדיין לא חלקו, ומפני שלא היה מתפרנס עמו, אמר רב חסדא: דלא נחת בעל המשכונה אין לו דין המצר, על מי שבא זמן שלא חלקו, מהם /נ"ל שצ"ל: והם/ מתפרנסין יחד מן האמצע בחזקת האחין השותפין, רשאין הגדולים לירד ולהשביח; כך כתב הרב ז"ל. ויש אומרים: דלא אמרו: אין מורידין קרוב לנכסי קטן, אלא לנכסי קטן שבוי, וכיוצא בו, אבל בעלמא, מורידין; והראשון נראה לי עיקר. ומיהו, הנדון שכבר באת לדון עלי, הרי הבנים מתפרנסים עמו ביחד; ועוד: שכל פירות הקרקעות הן שלו, ולנכסי עצמו הוא יורד. ואי משום שלא יטעון: שלי הן, ומעולם לא היו נכסי הקטנים; יכתבו ב"ד שטר, ויניחו ביד /בדפוס ליוורנו תקל"ח כתוב: ביד אחד/ מן הקרובים, שאי אפשר בלאו הכי, שאפי*לו ימנו על הקטנים אפטרופא רחוק, אי אפשר לירד לנכסי*ם ולפרנסן כדרך אפטרופא דעלמא, שהרי כל הפירות של אב הן כל ימי חייו, והוא יורד ומפרנס הנכסים מחמת שהם שלו כל ימי חייו.
<h2>סימן קצח</h2>
+(א"א) הביאה בקיצור מרן בב"י חח"מ סי' רע"ח מחודש ה', ועיין עדות ביעקב סי' ך /כ'/.+ ירונדה.
שאלת: במשכנת*א באתרא דלא מסלקי, גרסי*נן התם בפרק אי זהו נשך: דבכור נוטל בה פי שנים, כלומר: בכורו של מלוה, דמוחזקת היא ביד מלוה, וכלקוחה היא לו. וקשיא לך, דבשילהי פרק השולח תניא: בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל. ומי עדיפא משכנתא באתרא דלא מסלקי, ממכירה, ואי אפשר שיטלו בה פי שנים בכורו של מלוה, ובכורו של לוה, דהיכי מזכה ארעא לבי תרי?
תשובה: כן הוא באמת, דבכורו של מלוה נוטל בה פי שנים במלוה, דרואין אנו השדה הממושכן כמוחזק ביד המלוה, ובכל אשר ימצא לו, קרינן ביה; ובכורו של לוה, נוטל פי שנים בגופה של שדה, ואפי*לו פדאהו לאחר מיתת אביהן, דגופו של קרקע של אביהם הוא. וכן בשמכרו בזמן שהיובל נוהג, בכורו של לוקח נוטל בו פי שנים עד שנת היובל שחוזר למוכר, ואפילו ר"ל =ריש לקיש= דאמר: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, דהשתא מיהא מוחזק הוא בידו של לוקח, ובעל חוב גובה ממנו, שאינו כמטלטלין דיתמי. ותדע, דאי לא תימא הכי, בטלת ירושת בנו הבכור לר' יוחנן בזמן שהיובל נוהג, דאית ליה: דהאחין שחלקו, לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, וכן מכולי עלמא בשדה מקנה, וכל שכן לריש לקיש דאמר: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וקיי"ל כותיה, וקיימא לן נמי כההוא דרב פפא, דאי דמשכנתא באתרא דלא מסלקי, בכור נוטל פי שנים, אע"ג דלאחר זמן מסתלק; אלא ודאי, כדאמרן.
<h2>סימן קצט</h2>
תשובת שאלה לגירונדה, החכם, הנכבד, הותיק ר' נתן ניר. +(א"א) הביאה בב"י חח"מ סי' כ"ה מחודשין ו' ז'.+
כבר השבתי על מה ששאלת בענין השליש, ואמרתי: כי הוא נאמן אפי*לו במקום עדים; ותן לחכם ויחכם עוד, כי חקרת ודרשת עוד, כי חקרת ודרשת היטב, והנה נכון, מצאת בעטור, ומשם הרב בעל הלכות, גם חקרת ודרשת בשמיעת בעל תו' לפקדון, שלמדו ממנה כן רבותינו בעל /שמא צ"ל: בעלי/ התוס*פות, וכמו שכתבתי. וחזרת ושדית בה נרגא, לו*מר: דילמא שלא נמסר בעדים, ועידי חתימה כרתי; אי נמי: דנמסר בעדים, והלכו להם למדינת הים. וליתא, דההיא בשליח קבלה הא /נ"ל שצ"ל: היא/, כמו שפי*רש רש"י ז"ל; וכיון שכן, כל שנותנין לה, או לשליח קבלה, צריך למוסרו בפני שנים, כדי להחזיקה מגורשת; וכן כתב ר"ת ז"ל, והדברים כנים הם; אם כן, בפני עדים נמסר. ואם תאמר: בשהלכו למדינת הים, הא נמי ליתא; דאם כן, מחלוקתן תלויה בין איתנהו ובין ליתנהו, והוה להו למימר: דאיכא עדים, נחזי עדים מאי קאמרי; כדאמור בפרק חזקת הבתים, באומן אומר: שתים קצצת לי, והלה אומר: לא קצצתי אלא אחד. אלא, שמחלוקתן כאן בין איכא עדים בין ליכא עדים היא, ומשום נאמנותו של שליש, וכדקאמר רב חסדא: שליש נאמן, דהא המניה, אלא משום נאמנות הוא דהמניה כבתרי, ונאמנותו של שליש משום דאיהו המניה הוא, ולא משום נאמנות של מגו; וכמו שכתבתי, וכדמוכח בעובדא דסבתא דשלהי זה בורר; ובזה אמרתי שיש ראיות מרובות שאינו מדין מגו, ולשון: הימניה, נמי הכי מוכח. ומה ששאלת: אם יש הפרש בין שליש לנפקד. זה נראה לי ברור, דהיינו שליש, היינו נפקד. והטעם א*חד: דכל שמפקיד, על אמונתו של נפקד הוא מפקיד, והיינו דקאמר הכא: בעל אומר: לפקדון, ושליש אומר: לגרושין, ואנה /צ"ל: ואנא/ הוא שלישיתו של זה, ואינהו קרי ליה שליש. ומאי קא מייתי רב חסדא ראיה משליש נאמן משניהם, והבעל אינו מודה בשלישותו, אלא נפקד הוא לו, וכדאמר: בעל אומר לפקדון, וגם הנפקד שנפקד בידו לצורך הקטן, אלו רצה הנפקד להחזירו למפקיד או לקטן, הרשות בידו, ולפיכך, על דעת שיעשה ממנו מה שירצה, בין לזכות המפקיד בין לחובתו, מסרו בידו, שאין תלוי אלא במפקיד, בין שתקראנו: מפקיד נפקד, בין שתקראנו: שליש.
<h2>סימן ר</h2>
לפרפיאן, +(א"א) הובאה בב"י ח"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ו ובסי' רפ"א מחודש א'. ועיין למוהר"י אדרב"י סי' שט"ז, ומוהראנ"ח ח"ב סי' ק"א, ומוהר"א ששון סי' קמ"ו, וג"מ דף של"ה, וזרע אבות חח"מ סימן י"ד וט"ו.+
שאלת: ראובן יש לו שני בנים: אחד גדול, ואחד קטן, וכתב לגדול שטר שנותן לו מאתים זוז לאחר פטירתו מחמת ירושה, ומת; ובא הגדול עכשיו לחלוק עם אחיו נכסי האב, ועוד תובע המאתים דינרים יתירים על חלקו. /כאן מופיעות בדפוס ליוורנו תקל"ח מלים אלו שנשמטו בדפוס זה: הודיעני, אם יש לגדול מאתיים דינרים בנכסי האב יותר על חלקו/ או דילמא: רצה, נוטל אותן המאתים דינרים, רצה, נוטל חלק ירושתו. ועוד תודיעני, אם נעמיד אפטרופא לקטן להגבות לזה אותן מאתים דינרים, או לא, לפי שאין מעמידין אפטרופוס לחוב ליתומים, ואם היתום במקום אחד והנכסים במקום אחר, אם נעמיד אפטרופא ליתום במקום שהנכסי*ם שם, אעפ"י שאין היתום שם.
תשובה: מסתברא, שאין לזה אלא: או המאתים דינרים, או חלק ירושתו; שאם רצה האב ליתנן לו יתרים על חלקו, למה כתב לו: מחמת ירושה? ומכל מקום, כיון שלא נתן שאר הנכסים לבן הקטן, לא אבד זה זכותו בשאר הנכסים, והרי זה כאלו פירש: שיכנסו אלו בחשבון חלק ירושתו. וכאותה שאמרת: דתנו לבני בכורי מאתים דינרים בבכורתו, דאלו רצה, נוטלתן, או רצה, נוטל חלק בכורתו. וכיון שכן, זה פשוט שנעמיד אפטרופוס לקטן, כההיא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, שמעמידין אפטרופוס לקטן. ולא עוד אלא, כל כי האי גונא, דלא הגיע זמן פרעון בחיי האב, מעמידין אפטרופא ליתום, כדי לפרוע לבעל חוב דעלמא. ובההיא דריש לקיש, דהא אמרי*נן: והלכתא כותיה דריש לקיש, ואפי' מיתמי, ונוטל אפי*לו בלא שבועה. ואי משום: דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, הא קיימא לן: דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין, וכל שנתקיים השטר, הרי הוא כאלו נתקיימה עדותן בב"ד מזמן החתימה של עדים. והילכך, מעמידין ומגבין לזה, או אותן מאתים דינרים, אם הם יתרין על חלק ירושתו, או חלק ירושתו, אם יתר על המאתים דינרים; ומעמידין אפטרופוס ליתום, אם רצו, אפי*לו במקום שהנכסים שם, ואע"פ שהיתום דר במקום אחר; ולא עוד אלא, יותר נכון למנות במקום אחר. ולא עוד אלא, יותר נכון למנות לו במקום שהנכסים שם, מלמנותן במקום שהיתום שם; שהרי אפטרופא זה אינו אלא לעיין ולדקדק בחלקו ולברור לו מנה יפה, ושיהיה חלקו שמור ביד האפטרופא; וא"כ יותר ידקדק ויברור לו מנה יפה האפטרופא הכן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: השכן/ לנכסים, ויותר יהא חלקו שמור בידו מן האפטרופא שהוא שכן ליתום ורחוק לנכסים.
<h2>סימן רא</h2>
לארדאה, +(א"א) הובאה בקיצור בח"א סי' אלף ט"ו והביאה מרן בב"י חה"מ סימן ר"ץ מחודש ט"ז.+
שאלת: אפטרופא שמכר קרקע של יתומי*ם כדי לפרוע חובות אביהם, לפי שנתפשר עם בעל חובו ומתפייס בפחות מחובו; וכשהגדילו היתומים, באו להוציא הקרקע מיד הלקוחות, מטעם: דאין נפרעין מן היתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן. והלוקח טוען: דטעמא דאין נפרעין עד שיגדלו, היינו משום צררי, או משום שובר, ואלו הרי הגדילו, ולא מצאו; ואפטרופא שמכר, הואיל שסילק החו*ב בפחו*ת, שאלו לא נתפשר, הי*ה להם עכשיו לפרוע הכל. מי אמרינן: כיון דחפשו ולא מצאו שובר, תיקום ארעא ביד לוקח; או דילמא: כיון דאמרו רבנן אין נפרעין. ועוד: דאין אפטרופא רשאי למכור, לא עשה ולא כלום, ויחזור קרקע ליתומים, וידון לוקח עם האפטרופא אם ירצה, ואין לאפטרופא על היתומים כלום, דהוה ליה: פורע חובו של חברו שלא מדעתו.
תשובה: אעפ"י שאמרו: שאין אפטרופסין מוכרין קרקע של יתומים, ואפי*לו למכור ברחוק ולגאול בקרוב, בכל כי הא, מוכרין, שהרי מוכרין בשרבית אוכלת בהן, ואי נמי: לכתובה, משום דמפסדה להו במזוני, למאן דאית ליה הכין בעינן פרק שום היתומים; ומשמע מהני, דכל שיש ריוח ליתומים במכירת הקרקעות, מוכרין. דמוטב נמכור עכשיו ולא ניחוש לספיקא דצררי ושובר, משנמתין ויתרבה בודאי ההפסד עליהם בהמתנתם, ושמא לא ימצאו שובר; ולפיכך, תופסין את הודאי, ומניחין את הספק. וכאן נמי יש לומר, דהא נמי דכותה היא, שהרי פוחת החוב. ועוד: דהא משמע דאפי*לו שלא במקום הפסד, אלא במה שיש ליתומים ריוח בנכסיהם ממקום אחר, רשאי; דהא רשאי אפטרופא למכור שדות כדי לקנות שורים לחרוש ולפרנס שאר השדות ולהשביחן. כדגרסי*נן בפרק הניזקין: ההוא אפטרופא דהוה בשבבותיה דר' יהושע בן לוי, דהוה מזבין ארעא וזבין תורי, ולא אמר ליה ולא מידי; דתניא: אמר ר' יוסי: מימי לא קריתי לשדי, שדי, ולשורי, שורי, אלא לשורי, שדי. ומה שאמרו: שלא ימכור ברחוק, ויגאל בקרוב, הא איתמר התם, טעמא משום דילמא משתפרי, ואפשר שאין כאן ריוח, אלא הפסד; אבל כאן, שיש בודאי ריוח, מוכרין. ואם תאמר: א"כ =אם כן=, בשום היתומים שהקשו כמה, והעמידו כולן, או ברבית אוכלת בהן, או לכתובה ומשום מזוני, או משום חינה, ואי נמי בשמתוה ומית בשמתיה, אמאי לא אוקמוה בכי האי; זו אינה תורה, שאין מניחין הדברים המצויין, ותופסין את שאינן מצויין, וכיון שמצאו להן אוקמתא: בנפרעין את הלהן /שמא צ"ל: שלהן/, לא רצו להעמידן בבאין לפרוע את חובם; ומרבית אוכלת בהן, וממזונות האשה, שמעינן מינה הא דמאי שנא. ואין לדחות: דהנך, לית להו קצבה, ושמא ילכו כל הנכסים ברבית ובמזונות האשה, אבל לפחות זה יש קצבה; דהא ליתא! דמי לא עסקינן התם: אפי*לו סמוך לגדולתן של יתומים כשנה או שנתיים, שיש לאותה רבית קצבה מועטת, ואפי' הכי, נזקקין ופורעין. ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק על זה קצת, ולומר: דשאני התם, דאי לא פרע, ואי נמי: לא זבין תורי, שיפסדו הנכסים ממה שהניח האב, ויש על האפטרופא, ואי נמי לב"ד, להזקק לנכסי היתומים שלא יתקלקלו ושלא יפחתו, אבל להניחן בחיוב שחייבן האב, אין להן למכור כדי לסלק מעליהן מה שחייב בו האב.
ומ"מ, הראשון נראה לי עיקר, דטעמא דכולה מילתא: דב"ד ואפטרופין, אביהן של יתומים, ויש להם לחזר אחר תועלתן וזכותן; ולא עוד אלא, שמעמידין אפטרופוס לחוב על מנת לזכות. וא"כ, אם יראו ב"ד שאלו לא מכר ופרע, היה מלוה נפרע את חובו, וכשקדם אפטרופא ומכר ופרע, היה בכך תועלת ליתומים, מסתברא לי שהדין עם האפטרופא, וכמו שאמרתי; וכ"ש אם מכר ברשות ב"ד. ואין אומרין בכי הא: מפייס הוינא ליה, ואיהו שכיח לי, כדאמור בירושלמי, בפורע חובו של חברו; שאין זה דבר מצוי, ולא אמרו כן אלא בפורע משלו על של חברו, אבל הכא, לא. ותדע לך, שאם כן, אף בשרבית אוכלת בהן, אי נמי: לכתובה משום מזוני, נימא הכי: לא נזבון, דילמא לכי גדלי יתמי, מפייסי לאשה ולבעל חובו, ומחלי להו; אלא, כדאמרן. ומיהו, אפי*לו לכשתמצי לומר: שהמכר בטל, ושאין לאפטרופא למכור, בכי הא, אין אומרין: שיהא אפטרופא כפורע חובו של חברו, דלא אמרי אלא בפורע משל עצמו על של חברו, וכל שכן אפטרופא שפרע מנכסי היתומים, אלא שאתה בא עליו שפשע במכירתו, ומצד פשיעתו אתה בא לבטל המקח. ואפי' ערב, דפרע משלו על של חברו, אין הלוה יכול לומר לו לערב: משלך פרעת שלא מדעתי ואיני חייב לשלם, כדין פורע חובו של חברו. וכדמוכח בשילהי פרק גט פשוט, בההוא ערבא דיתמי, דפרעיה למלוה מקמיה דלודעינהו ליתמי, דלא פטרו התם אלא או משום: דיתמי לאו בני מעבד מצוה, ואי נמי: משום צררי; הא בעלמא, לא. ועוד: דאפי*לו אפטרופא דפשע בנכסי יתומים כתבו מקצת מגדולי המורים: שהוא פטור, דאי לא, מימנעי, ולא יעשו אפטרופין. והביאו ראיה מההיא דאמר ר' יוחנן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה: מעלית דמאן, אמר ר' יוחנן: מעלית דיתמי, דאי מעלית דאפטרופין, מימנעי, ולא עבדי. ומ"מ, אפי*לו תימצי לומר: דאינו, ופטור מפשיעה, ועוד: דיתומים יכולין למחות, אין האפטרופא הפורע חובו של חברו, כמו שכתבנו.
<h2>סימן רב</h2>
תנאין ודיני פשרה /כותרת זו אינה רק כותרתו של שו"ת ר"ב אלא הכותרת של קבוצת השו"ת הבאה/.
לארדה, +(א"א) הביאה מרן בב"י חח"מ סי' י"ב מחודשין ו' ז'.+
שאלתם: הבית והעלי*ה של ראובן ושמעון: הבית של ראובן, והעליה של שמעון: ונתעצמו שניהם בדין, והטילו פשרנין פשרה ביניהם, ובקנס עשרים דינרים, שיעשה ראובן בנין כך וכך בעלייה, וישתמש בו, ושמעון יעשה בבית בנין כך וכך. והתחיל שמעון בבנין ועשה מקצת, וכן ראובן עשה מקצת בנין בבית כדברי הפשרנין. עכשיו טוען ראובן: אי אפשי בפשרה, הריני פורע הקנס, ותתבטל הפשרה, ולא ישתמש שמעון במה שפסקו הפשרנין מכאן ואילך. ושמעון טוען: כיון שהתחלת לבנות כדברי פשרני*ן, סברת וקבלת, ואינך יכול למחות בידי מלהשתמש במה שפסקוו /שמא צ"ל: שפסקו/ הפשרנין, ואינך רשאי לפטור עצמך מן הפשרה בפרעון הקנס. הודיעני, הדין עם מי?
תשובה: אם היתה הפשרה בקנין, כדינה, מעתה אין אחד מהם יכול לחזור, ואין פרעון הקנס פוטר, שאין הקנס אלא תוספת בטחון שאם יחזרו בהן, אע"פ דרשאין מן הדין אחר הקנין, שיפרע החוזר בו כך וכך, כדי שלא יטריח את חבירו לב"ד. אבל אם אין הפשרה בקנין, אין לפשרה חוזק מצד עצמה של פשרה, כדאמרינן בריש פרק קמא דסנהדרין: הלכתא: פשרה צריכה קנין. ומתוך השאלה לא נתברר לי במה היה עצומם, והפשרנין שהטילו הפשרה במה היתה, ולפיכך אי אפשר לי לברר הדין אלא לפי אמדן הדעת. שאני אומר: שאלו באו להתעצם על שראובן בעל העלייה רצה להגביה ולעשות בנין ולהכביד על התחתון, ושמעון בעל הבית היה מעכב על ידו, כמו שאמרו: עליון שבא לשנות: להקל, שומעין לו, להכביד אין שומעין לו, וכיוצא בזה, ושמעון גם כן בא לשנות ולרבות בחלונות, וכיוצא בזה, שאין שומעין לו. אם בענין כזה הית*ה המחלוקת, והפשרנין הטילו פשרה ביניהם, שזה יעשה בנין ויחזיק, וזה יעשה בנין ויחזיק, וקבלו עליהם, והתחילו לבנות, מעתה אין יכולין לחזור בהם, שכבר קבלו, והלך זה והחזיק, והלך זה והחזיק, ואין אחר חזקה כלום. זהו שנראה לי לפי אמדן הדעת שהיה מעשה, עד שתבררו לי גוף הענין, אם לא כן היה מעשה.
<h2>סימן רג</h2>
לארדה.
שאלת: ראובן יש לו בתים, והגג שעליהם משמעון, ונתעצמו בדין, ושמו כל הענין ביד שני פשרנין, בקנין ובקנס חמשים דינרין; והפשרנין הטילו פשרה ביניהן, ואמרו הפשרה בפני ראובן ושמעון בעלי הדבר, ובפני ספר מתא, ועשו אותו ספר מתא כשני עדים. והספר מתא כתב הפשרה בשטר, והוא חתום עליה כעד, וכן כתוב: ההוא שהפשרנין אמרו: כל הענינים הנזכרים בכח הקנס. ועכשיו תובע שמעון בב"ד לראובן להשלים הפשרה, כמו שכתוב בשטר הפשרה הנזכר. וראובן משיב: לא היו דברים מעולם, שהפשרנין לא פסקו אותה פשרה בינינו, ועד אחד, כמאן דליתיה הוא. השיב שמעון: עד אחד קם לשבועה, השבע, והפטר. השיב ראובן: שאינו /שמא צ"ל: שאיני/ מכניס עצמי בספק שבועה מחמת הקנס, הריני משלם הקנס. הודיענו, הדין עם מי; /מי/ נימא: אחר שהודה ראובן אחר מיכן בשטר הפשרה, אינו מועיל כלום, שאינו רשאי לחייב עצמו בקנס בהודאת פיו, וכל מה שפסקו הפשרנין, לא פסקו אלא מכח הקנס, דהולכין אחר לשון אחרון הכתוב בסוף השטר, ולפיכך לא יתחייב ראובן בהשלמת הפשרה עד שיביא שתי עדים, שפסקו הפשרנין מכח הקנין.
תשובה: הדין עם שמעון; דכיון שהודה ראובן בשטר הפשרה, מיד נתחייב בהודאתו בכל מה שנזכר בשטר הפשרה. ומה שפשרו ביניהם הפשרנין, בקנין היה, והקנס אינו מגרע כח הקנין, אלא תוספת חיוב הוא, כדי להיותם מוכרחי*ם יותר להשלי*ם הפשר*ה; וכשהזכירו הפשרנין בשעת הודעת הפשרה, ואמרו מכח הקנס, לא אמרו אלא כדי לזרזם, שלא יפלו ברשת הקנס. ולא עוד אלא, אפי*לו שיאמרו: מכח הקנס, ולא מכח הקנין, כל שאמרו הפשרה, נתחייבו להשלים מיד מה שפשרו ביניהם, שבשעה שקנו מידיהם נתחייבו בפשרה שיטילו ביניהם הפשרנין, שאין ביד הפשרנין לבטל כח הקנין. גם הטענה שאמר: שהודאתו בקנס אינה כלום, שאין אדם משלם קנס על פי עצמו; אין בטענתו כלום; שלא נאמרו דברים אלא בקנס התורה, כמפתה ואונס ותשלומי כפל וארבעה וחמשה ושור שהמית את העבד, וכיוצא באלו, אבל קנסין אלו, שמחייב אדם את עצמו לחברו בקנין, אם יעשה כך או לא יעשה כן, חיוב ממון הם אלו, ומתחייב הוא בהן על פיו; ובלבד שיעשה בתחלתו כראוי וכדין, שלא תהא בו אסמכתא, וכיוצא בזה. ולא עוד אלא, אפי*לו בקנס התורה, בכענין זה, היה מתחייב על פי עצמו, שכבר הודה שהפשרנין חייבוהו לעשות כן, ואם לא שיתן סך הקנס, והרי זה כבאו עדים, ואחר כך הודה שהוא חייב; וקרוב הדבר להיות כעמד בדין ונתחייב, דמשעה שעמד בדין הוה ליה ממון להורישו לבניו, אפילו בקנס התורה.
<h2>סימן רד</h2>
עוד שאלת: שהפשרנין הטילו על ראובן לעשות, אולם כדי שיסמוך שמעון ראש קורתו עליו. וראובן טוען: אעשה אותו לכשיזדמן לי, שהפשרנין לא קבעו לי זמן; ודוחה את שמעון מיום ליום בטענה זו. אם יש רשות לב"ד לקבוע לו זמן שיעשה הבנין ההוא?
תשובה: גם בזה אין בטענות ראובן כלום, מכמה טעמים. חדא: שכל עצמו של שמעון לא בא אלא שיהא לו סמך לקורות גגו, ולפיכך, כשהטילו הפשרנין פשרה, והטילו על ראובן לבנות האולם, מיד משמע, ואמדן הדעת הוא; ואזלינן בכל כי הא בתר אומדנא, וכדאמרינן בפרק יש נחולין /צ"ל: נוחלין/. ועוד: דכל שמתחייב בדבר לעשות, מיד, משמע, מן הדין. ושנינו בפרק הנושא: הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים, ואעפ"י שהתנו חמש שנים סתם, חייב לזונה חמש שנים ראשונות; דהכין איתא בירושלמי, דגרסי*נן התם: הכי תני: זנה חמש שנים הראשונות, בין ביוקר בין בזול. +(א"א) לכאורה ק' ממ"ש הרב ז"ל בח"ב סי' רס"א.+
<h2>סימן רה</h2>
ירונדה.
שאלת: יעקב ולאה אשתו חייבו עצמם בשטר לזון את ראובן. וזה נוסח השטר: יודעים אנו, עדים חתומי מטה, עדות ברורה, שאמרו לנו לאה ויעקב בעלה: היי /בדפוס ליוורנו תקל"ח משמע שצ"ל: הוו או היו/ עלינו עדים, וקנו ממנו, וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות, ותנו לו לפלוני להיות לו לראיה ולזכות; מחמת שרצינו ברצון נפשנו, וחייבנו לו את עצמנו חיוב גמור, בקג"מ =בקנין גמור=, במזונות ופרנסה של פלוני הנזכר, ומעכשיו ועד חמש שנים שלמות; ובלבד על שולחני, אנכי פלונית הנזכרת, כל זמן שארצה, אנכי פלונית, ליתן לפלוני הנזכר המזונות והפרנסה הנזכרים, לפי שלא נתחייבנו לו במזונות ופרנסה הנזכרים, אלא אם כן אתרצה בכך אנכי פלונית. ואם שמא חס ושלום אפטר אנכי פלונית תוך הזמן הנזכר, הרי אנו מחייבין את עצמנו לפלוני הנז*כר שעבוד גמור, בק"ג =בקנין גמור=, במזונות ופרנסה של פלוני, עד תשלום הזמן הנזכר; ושעבדנו לו לפלוני הנזכר, לכל המזונות והפרנסה הנזכרים על הענין הנזכר, שעבוד גמור בק"ג; ע"כ =עד כאן= נוסח השטר. ונפטר יעקב, וראובן בא לדון עם לאה אשתו, שהיא אינה רוצה לזון. הודיעני, אם היא יכולה לומר כן, או אם תנאה בטל, כיון שהיא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שהוא/ בא אחר החיוב כבכל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ככל/ תנאי שקדמו מעשה; והודיעני, אם זה תנאי שיתבטל מפני קדימת המעשה, אם לאו?
תשובה: איני רואה בנדון שלפנינו שום פקפוק שהתנאי קיים, מכמה טעמים. האחד: שלא נאמרו דברים, אלא בתנאי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כתנאי/, שאינן בגוף הדבר הניתן והנמכר, כגון: תנאי בני גד ובני ראובן, שהתנאי היה: באם יעברו, והמעשה: בנתינת הארץ; והכל כיוצא בזה הוא, דבעינן תנאי קודם למעשה, כדי שלא יחול המעשה כלל, כי אם בתנאי שקדמו. אבל בשהמעשה והתנאי בגוף המתנה, ביאור המתנה, או שיורין הן אלו במה שנותן, ומה שנותן, נותן מה שאינו נותן, אינו נתון; וכגון: שאומר: שדי נתונה לך כל זמן שהיא בידך, והריני מחייב עצמי לפרנסך, ובלבד על שולחני, או כל זמן שארצה, ובין שיאמר: אפרנס כל זמן שארצה, בין שיאמר: וכל זמן שארצה לחזור בי, אחזור בי, אי נמי: תהא מתנה כשארצה. וכדאית*א בריש פרק האשה שנפלו לה נכסים: דתניא התם הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה, כיצד היא עושה: כותבת שטר פסים לאחר, דברי רבן שמעון בן גמליאל, וחכמים אומרים: רצה לשחק בה, עד שתכתוב לו: מהיום ולכשארצה; ופי*רש רש"י ז"ל: מהיום תהא מתנה כשארצה; ור"ח ז"ל פי*רש: הקנתה לו נכסים הללו מהיום ועד שארצה ולא אחזור בי, אבל לכשארצה ואחזור בי, תהא מתנה זו בטלה. ועוד: שהרי אפי*לו בכותב: על מנת, אין מקום לכל אותן תנאי בני גד ובני ראובן; ואין הטעם בעל מנת, אלא משום דכל האומר: על מנת, כאומר: מעכשיו, דמי. ובנדון שלפנינו, הרי כתוב בו בקנין גמור. וגרסינן בשילהי פרק יש נוחלין: אמר רבא: אתרוג זה נתון לך במתנה, על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו, יצא, ואם לאו, לא יצא; ואמר רבא אמר רב נחמן: שור זה נתון לך במתנה, על מנת שתחזירהו לי, הקדישו, והחזירו, הרי זה מקודש ומוחזר; אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי אהדריה? והכא, דמעשה קודם לתנאי, ואפי*לו התנאי קיים, כיון דאמר: בעל מנת. וכן בפ"ק דקידושין: בכולהו קני, לבר מאשה. אלא שאין אנו צריכין לכך בנדון שלפנינו, כמו שאמרתי.
<h2>סימן רו</h2>
סרקוסטה.
שאלת: ראובן שדך בתו עם שמעון, והתנו: שיש לשמעון לתת במתנה לחוד לאשתו בשעת נשואין, הבתים הידועי*ם ליעקב אביו ולרחל אמו, אחר אשר יתנום לו יעקב ורחל, מהיום ולאחר מיתה. ועוד התנו תנאי אחר: שאם יבחרו יעקב ורחל, מהיום ולאחר מיתה, קודם זמן הנשואין, לקנות קרקע בכך וכך, לתת לשמעון בנם מהיום ולאחר מיתה, ושיעכבו לעצמם הבתים הנזכרים, הרשות בידם; ויכתוב אותו קרקע שמעון במתנה לחוד לאשתו, במקום הבתים הנזכרים. ועכשיו קודם הנישואין נפטר יעקב אביו של שמעון, והאריכו זמן הנישואין שמעון ואבי הנערה, וחזרו וחייבו עצמם בשבועה לעשות כל אחד ואחד לחברו, ולקיים כל התנאין המוטלין עליהם, כמו שהם מפורשים בשטר תנאי הנישואין הנז*כר למעלה. ועכשיו, רחל רוצה לקנות קרקע בסך הידוע ביניהם, ולתת לבנה שמעון, ולעכב לעצמם הבתים; וראובן אבי הנערה מעכב, וטוען: דכיון שנפטר יעקב קודם הנישואין, ולא בחרו לקנות הוא ואשתו אותו קרקע, כבר בטלה הבחירה גם מרחל, שאין הבחירה אלא לשניהם, וחייב שמעון, בכח שבועתו, לתת הבתים במתנה לחוד לאשתו. באר לנו, הדין עם מי?
תשובה: מתוך השאלה לא נתבאר, אם נתנו כבר יעקב ורחל הבתים לשמעון בנם, אם לא. שאם לא נתנום לו כבר, א"כ אין שמעון חייב מכח השבועה לכתוב אותם; שהרי אני רואה בלשון התנאי הראשון, שכך התנו: שיש לשמעון לתת במתנה לחוד לאשתו בשעת נישואין, הבתים הידועים ליעקב אביו ולרחל אמו, אחר אשר יתנום לו יעקב ורחל; ויעקב ורחל לא נתנום לו, ואי אפשר, כיון שנפטר יעקב. ואפי*לו תאמר: שתנאי היה שיתנום לו יעקב אביו ורחל, ובין שיתנום לו שניהם, בין שיפטר אחד מהם ויתנם לו השני הנשאר, כך הדין, שיעקב ורחל שאמרו: לאו דוקא שניהם, אלא או שניהם יחדיו אם אפשר, או איזה משניהם שיתנם לו אחד פטירת חברו; א"כ =אם כן=, אפי*לו באותו תנאי שהתנו, שיש רשות ליעקב ורחל לבחור הקרקע במקום הבתים, לאו דוקא יעקב ורחל שניהם ויחדו אמרו, אלא או שניהם, או אפי*לו אחד מהם שנשאר אחר פטירת חברו. ועוד: דמן הסתם, כל שבכענין זה, משמע: שניהם כאחד, ומשמע: אחד אחד בפני עצמו. וכדתניא: איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, אין לי אלא אביו ואמו, אביו בלא אמו, ואמו בלא אביו, מניין? ת"ל: אביו ואמו קלל, אביו קלל, אמו קלל, דברי ר' יאשיה; ר' יונתן אומר: משמע: שנים כאחד, ומשמע: אחד אחד בפני עצמו, עד שיפרט לך הכתוב יחדיו, כדרך שפרט בשור ובחמור; וקיימא כר' יהונתן. ולא עוד אלא, דהכא משמע, דאפי*לו ר' יאשיה מודה דסברא היא, דכיון שאין הדבר לאבי הנערה בהקפדת נתינת הבתים ממש, אלא או הבתים או קרקע שוה כך וכך, ויעקב ורחל שניהם הקפידו בחליפין, מה לי בחרו שניהם, מה לי בחר האחד מהם. וכענין זה אמרו בריש פרק השואל, גבי: ונשבר או מת, ואמרו: דהאי או, צריך לחלק, כדי שלא תאמר: שאינו אלא בנשברה ומתה, ואמרו: לחלק לא צריך קרא הכא, ואפי*לו לר' יאשיה, סברא היא, מה לי קטלה כולה, מה לי קטלה פלגא. +(א"א) עיין בתשובת רבינו שהביא מרן בב"י בטוי"ד סי' רכ"ח דף רע"ב ע"ד, ועי"ש בש"ע סעיף מ' ובט"ז, ובמכתב מאליהו דף קצ"ב.+
<h2>סימן רז</h2>
+(א"א) הובאה בב"י חח"מ סי' י"ב מחודש ז'.+
שאלת: ראובן נתן לשמעון שטרי חוב שחייבים לו עכו"ם, ועשה לו מתנה כהוגן, ונשבע לו: שלא יגבה מכל אותן חובות לעצמו כלום לעולם. ואחר כך, נתגלגלו תרעומות ותביעות בין ראובן ושמעון אלו, וקבלו עליהם שליש אחד להטיל פשרה ביניהן, וכל מה שיגזור ביניהם תוך זמן פלוני, יהא שריר וקיים. ואותו הפשרן הטיל פשרה ביניהם, ובכלל דבריו פסק: שימחול זה לזה בשטר, חוץ משטרי המתנות שעשה ראובן לשמעון, כפי שנז*כר, וישארו בתקפן ובחזקתן כמו שהם היום; וכתב הפשרן הפשרה, וחתם ונתן להם. לימים, נתגלה שראובן לקח מעות מאותן שטרות, ובא שמעון ותובע ממנו מה שלקח; ועוד: שרוצה לפסלו, מחמת שעבר על שבועתו. וראובן השיב: שהוא פטור מתשלומי מה שלקח, לפי שהפשרן כך הטיל פשרה: שימחול זה לזה, וקודם המחילה לקח; ואע"פ שהוציא מכלל הפשרה השטרות שנתן לו שישארו בחזקתן, מ"מ =מכל מקום= שם כתוב כמו שהם היום, לומר: במה שחייבין היום. ונשאל הפשרן על זה, ואמר שכך היתה כונתו. ושמעון אומר: לא; כי כל השטרות נשארו בחזקתן ובתקפן. הדין עם מי?
תשובה: מסתברא שהדין עם שמעון; שהרי בשעה ששמו תביעותיהם ביד הפשרן, לא נודע שלקח ראובן זה מאותן שטרות כלום; ואדרבה בחזקת שלא נתן כלום הוא, כיון שנשבע שלא יטול מהם כלום לעולם; א"כ =אם כן=, היאך אפשר שהכניס הפשרן זה בכלל המחילה, והוא לא ידע לא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ולא/ שמע, וגם שמעון לא ידע ולא התרעם על זה. אלא כל שהוציא הפשרן אותן שטרות מן הפשרה, לחלוטין הוציאן, כמו שהי*ה מוחזק בהן, שלא עבר זה על שבועתו ליטול מהם כלום. וכמו שהם היום, לא על מה שלא יגבה היום, קאמר, אלא שישארו השטרות של המתנה בחזקתן ובתקפן, שלא יכנסו כלל בכלל המחילה. ומה שאומר הפשרן עכשיו, אין בדבריו כלום, שכיון שלא אמר בשעה שבעלי הדין עומדין לפניו, אינו נאמן. וכאותה שאמ*רו: דנאמן הדיין לומ*ר: לזה זכיתי ולזה חייבתי; אימתי: בזמן שבעלי הדין עומדים לפניו; ואפי*לו אמר תוך הזמן, אין משגיחין בו, שאין הזמן לית /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ליתן/ לו רשות אחר שפסק, אלא ליתן לו זמן שיפסוק מה שיפסוק תוך אותו זמן, אבל אחר שפסק וכתב ונתן, שוב אין לו רשות להוסיף ולגרוע, אפי*לו תוך אותו זמן.
<h2>סימן רח</h2>
לארדה.
שאלת: שמעון השיא בתו לראובן, והכניס לו עמה נדונייא, וראובן ייחד ממון הנדונייא מנה לאחריות כתובת אשתו; ושתהא תיבת העסק מונחת בבית שדרים ומשתמשים בו לוי ואשתו ובני ביתו, ושיתעסקו בו ראובן וחמיו שמעון; ואם ידורו לוי ואשתו ובני ביתו באותו העיר בבתים אחרי*ם, יעמדו התיבה בבית שידורו בו לוי הנזכר ואשתו ובני ביתו; ולסוף חמש שנים, יקנה ראובן קרקע מאותו ממון, קרן ורבית, לאחריות אשתו, ואם לא ישוו שניהם בקניית הקרקע, יקנו אותו על פי אחר שיבררו להם הגבאים. ולקצת ימים, הלך לוי לדור בעיר אחרת, ונתן ראובן התיבה בביתו, כיון שאין לוי דר בעיר ההיא. ועכשיו, לאחר עבר /שעבר/ זמן החמש ימים, חזרה אלמנת לוי לדור בעיר, ושמעון תובע מראובן שיתן התיבה בבית אלמנת לוי, שלא התנו על הבית שידור בו לוי ממש ואשתו, אלא אחד מהם. וראובן טוען: שבדוקא התנה הבית שידור שם לוי. ועוד נפל מחלוקת ביניהם בקניית הקרקע, לפי שאינן משוין ראובן בקנייתו, וגם הגבאין לא בררו להם אותו שלישי, ועבר זמן ששה חדשים שלא בררו אותו. וטוען ראובן: דכיון שלא בררו מיד אחר זמן החמש שנים, כבר נתבטל הכל, דמעתה אין לו לקבל דעת השלישי, שיבררו להם הגבאים, אלא יחזור הממון לו, שהממון שלו הוא.
תשובה: במה שטען ראובן בהעמדת התיבה, ואמר: שלא היה תנאי אלא בבית שידור בו לוי ממש, הדין עמו; שאלו לדברי שמעון, שטוען: שלא על לוי דוקא התנו, אלא או זה, או זה, דבר בטל הוא זה. והגע עצמך, אלא /שמא צ"ל: אלו/ נפרד לוי מאשתו, וכן אם בני ביתו נפרדו ממנו, אנה תעמוד התיבה, ואי אפשר להעמידה במקומות מוחלקים ולא באחד מהם, דמה ראית להעמידה בבית לוי, ולא בבית אשתו, ולא בבית אחד מבני ביתו; אלא ודאי, לא היה התנאי אל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אלא/ בבית שידור שם לוי עצמו בקבע, ודירת לוי הוא העיקר; ולא אמר: לוי ואשתו ובני ביתו, אלא לאפוקי בית עראי של לוי. ובלוי דוקא התנו, אולי מפני שהוא נאמן אצלם, ולא אשתו ובני ביתו בלא הוא; או שמא, לוי היה קרובם, או חשוב בעיניהם להכנס אצלו ולהתעסק עסק זה בביתו, ולא בבית אחר, וזו הקפדת רוב העולם הוא. אבל במה שנחלקו בקניית הקרקע, הדין עם שמעון, שהממון מיוחד הוא לאחריות האשה, ושמעון נראה בבירור שבתנאי כן הכניס לו הנדונייא עם בתו, שיעשה לה אחריות, וכן נהגו ברוב המקומות שראינו וששמענו; אם כן, אי אפשר לו לומר: כיון שלא נתברר אותו השלישי על יד הגבאים, נתבטל ענין האחריות. ואילו טען: כיון שביררו לנו השלישי, לא אקנה בו קרקע, אלא נתעסק בו כדמעיקרא, בזה היה לו מקום שיוכל לטעות בו, ולומר כן. ומ"מ, אפי*לו בזה אינו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: איני/ רואה ממש בדבריו, שלא התנו בברירת השלישי ידי הגבאים שיבררוהו בסוף החמש שנים ממש, שהנקודה המפרדת בין סוף החמש שנים לאחר סוף החמש ממש, אין לה שיעור, ואפילו כבין השמשות דר' יוסי, דאמר: כהרף עין אינה. אלא, לסוף חמש שנים שאמרו, אינו אלא שיבררוהו להם בההגיע /שמא צ"ל: בהגיע/ זמן הקנייה, דהיינו לסוף החמש שעים, ולסוף חמש שאמרו, הרי הוא כלאחר החמש שנים, וסוף החמש, התחלת זמן קניית הקרקע, ושאם אינן משוין ראובן ושמעון דעתם בקניית הקרקע, יבררו להם הגבאים השלישי.
<h2>סימן רט</h2>
אושקה.
עוד אמרת: שהתנו והסכימו: ראובן הלוה ושמעון המלוה, לשים דרך דין או דרך פשרה, ביד שלישי שבררו להם; ושם המלוה שטר חובו ביד אותו שלישי, שיפסקו ביניהם עד זמן פלוני; והלוה פרע עיקר חובו למלוה תוך אותו זמן; והמכריע הנזכר לא אמר ולא פסק ביניהם כלום בתוך הזמן; והמלוה בא לקחת את שטרו מיד אותו השלישי המכריע, כיון שלא פסק ביניהם תוך הזמן שקבעו לו; והלוה בא לעכב. הדין עם מי?
תשובה: דבר זה נראה פשוט, שכיון שקבעו זמן לפסקו, או לפשרתו, של אותו שלישי, ולא אמר כלום תוך הזמן, כבר נתבטל ענין השלישי; וכל שנתבטל, יחזיר השטר למלוה.
<h2>סימן רי</h2>
לאושקה.
שאלת: ראובן שדך לאה אחותו לשמעון, על פי תנאין ידועין, כתובים ע"י עדים. וזה נוסח התנאין: בפנינו אנו, עדים חתומי מטה, הסכים ראובן עם שמעון, שתנשא לאה אחות ראובן לשמעון המשודך, כפי התנאים הכתובין כאן למטה; ושתתן לאה הנזכרת בנדוניא, לשמעון הנז*כר המשודך לה, כל הבית אשר לה, עם הגן שמצרניו כן וכן. וראובן הנזכר לקח בקנין שלם מעכשיו, בפנינו, אנו עדים, ובפני נכבדי קרוביו, וקרובי המשודך, שסילק עצמו סילוק גמור מן הבית הנזכר והגן, ונתן הכל לשמעון גיסו הנז*כר, ולאחותו המשודכת לו. ולקחה לאה בקנין שנתנה למשודך כל הבית וכל הגן הממוצר למעלה, כפי מנהג מתנות קרקעות בנדוניי*ה והשליטו במכירת הגן מעכשיו כשירצה, בלא שום ערעור בשעת הצורך. ועוד לקחה בקנין שלם מעכשיו, במקום קידושין, נתחייבה בשמעון הנז*כר למעלה במשודך, ולהנשא לו כדת משה וישראל בשבת נחמו הבא הקרוב, בלא שום ערעור ועכוב. וגם כן רצה והודה שמעון המשודך בכל התנאים הכתובים למעלה, ולקח בקנין שלם במקום קידושין כמנהג, שיתחתן וינשא בלאה הנזכרת למעלה בזמן הנזכר למעלה כדת משה וישראל, ולעשות לה כתובה ומתנה כמנהג בכאן, ולכתוב בנדוניתא הבית הנז*כר למעלה; ונשבע בתורה להמציא משלו וממונו לעת החתון הנזכר למעלה מאתים דינרים, לצורך המשודכת הנזכרת. ונשבעו המשודך והמשודכת זה לזה בפנינו, על דעתינו, לעשות כל זה, שלא יהא רשות לאחד מהם לעכב ולסרב על שום דבר מכל מה שזכרנו עכשיו. ולהיות כח לכל אחד מהם להכריח לחברו לעשות כל זה, לקחה היא בקנין מק"ק זהובים אחרים, והשטרות יהיו ביד נאמן להחזירם למזומן, לקיים התנאין אם יסרב האחד. ובראש חדש תמוז מסר מודעא ראובן אחי לאה, בשביל אחותו לאה, ואמר לשמעון בפני עדים: שיכין עצמו לישא אחותו ליום הנועד, ושאחותו מזומנת לינשא לו כמו שנז*כר בשטר התנאין. ועוד מסר מודעא אחרת בשביל אחותו, בפני עדים, בשמעון המשודך, כמודעא הראשונה, והיה זה יום אחד עשר לחדש אב שנת חמשת אלפים ונ"א; ועוד מודעא אחרת כזו, ביום ששי ערב שבת נחמו. וכן מסרה מודעא לאה עצמה, שהיא מזומנת ומצויה להנשא לשמעון עכשיו, לישא אותה כדת משה וישראל. והמשודך הזמין מאתים דינרים ערב שבת נחמו בפני עדים, ומסר מודעא שהיה מזומן לישא אותה, אבל לא כתב לה כתובה ונדוניא כמנהג, וכאשר נתחייב בשטר התנאין; ותוך כך עבר הזמן הכתוב בשטר התנאין, ולא נשאה. ושמעון טוען: אני קיימתי התנאין. ולאה טוענת: לא קיימת, כי לא כתבת לי כתובה ונדוניא ומתנה כמנהג. וכל אחד שואל הקנסות ושטר מתנת הגן לנאמן. והיא אומרת: אני הייתי מזומנת להנשא לך כמנהג בשטר כתובה ומתנה; ועוד: שהמנהג לאלמנות ללכת לבית החתן ליל חמשי ולברך ברכת נישואין בשחרית למחרתו, ואתה שנית המנהג, ולא הזמנת המעות עד לערב יום ששי, בלא שום כתובה ונדוניא, ובלא חופה כמנהג. הודיעני, הדין עם מי; וכן הודיעני, אם יש לעדים לכתוב לשמעון שטר מתנה על הגן, בלא שום תנאי, כי העדים כתבו שטר המתנה אחר שבת נחמו לשמעון, ושמעון בא להחזיק בגן; הודיעני אם יש לו להחזיק; ואם הקדישו, הקדש, אם לאו
תשובה: הדבר נראה ברור, שאין שמעון זוכה במתנת הגן והבית, ואפילו עכבה לאה בנשואין, לפי שהיא ואחיה לא נתנו הגן והבית אלא מחמת נדוניא, וכל שלא נשאת לו מאיזה צד שיתבטלו הנשואין, לא זכה הוא בקרקעות, שמתנת הקרקעות נגררת אחר הנישואין, והוא היה חייב לכתבן לה בנדוניא. ואי משום קנס, איני רואה בחיוב הקנס אלא מאתים זהובים, וקנס לאה, כקנס שמעון, וזה וזה לא קנסו עצמן אלא במאתים זהובים. וגם על עיקר הסירוב, גם כן נראה שהדין עם לאה, מכמה טעמים. חדא: כי ממה שבא השאלה נראה, כי אותן מאתים זהובים שהיה לשמעון להזמין שמלו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: משלו/ לעשות בהן, צרכי הכלה היו, שכך כתוב: לצורך המשודכת. וכן נראה, שלא הזמין עצמו והמאתים דינרים עד יום ששי לערב, שהרי לאה מסרה מודעא ביום ששי, שהיא מזומנת לינשא לו, ואם שמעון גם כן הזמין עצמו והמעות באותה שעה, הרי עשה מה שאמרה היא. אלא נראה לי מתוך השאלה, שהוא הערים ושהה עד הערב, כדי שלא ישאר מן היום להכין צרכי הכלה, ולא צרכי החופה, כשאר הנשים הנשואות, ולא נתכונה זו לינשא לו שלא דרך כבודה כשאר הנשים, שאפי*לו לא התנה כלל, דברים אלו הולכין אחר מנהג המדינה, וסתמן כפירושן. וזהו מכלל דרישות ההדיוטות, שנז*כר במציעא בפרק המקבל, וכל אותן הדברים שהן מדרישת ההדיוטות, הרי הן כתנאי ב"ד, שאעפ"י שלא כתב, כמו שכתב. ועוד: שהטענה שטענה: שלא כתב לה כתובה ונדוניא כמנהג; טענה יפה היא, שעליו לישא אותה שבת נחמו, ולכתו*ב לה כתובה ונדוני*א; ומשמע, שבזמן נישואין, שקבוע להן, שהוא שבת נחמו, היה לו לכתוב, לא שישא עכשיו, ויכתוב לאחר זמן, שאם כן, אפי*לו לאחר שנה ולאחר שתי*ם. ועוד: שאין לה להתבזות בין שכנותיה, שלא יעשה לה כמנהג האלמנות ההולכות בצנעה בליל חמשי בבית החתן, ולברך ברכת נישואין בשחר, וכל זה יראה שהוא דרך בזיונה, מה שאין כן לשאר הנשים שכמותה, ואין לך סירוב ועיכוב מצד שמעון יותר מזה, אם אין דרך שאר הנשים שכמותה בכך. וכדרך שאמרו בשלהי פרק מרובה: הנודר ליקח בית ולישא אשה בארץ ישראל, שאין מחייבין אותו עד שימצ*א ההגונה לו; וכמעשה של אותה שנשבעה: שכל שיבא אליה, אינה מחזירתו, וקפצו עליה בני אדם שאין הגונין לה, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: לא נתכונה זו אלא להגון לה; כך הדין בזו, שלא נתכונה אלא שתנשא לו כהוגן לה. ולפיכך איני רואה שיהא ממש בדברי שמעון, לא במתנת הקרקע, ולא בקנס; ואם הקדיש הקרקעות, אינן מקודשין, דמה שאינו שלו הקדיש.
<h2>סימן ריא</h2>
לאששיליא.
שאלתם: ראובן שדך בת בתו לבן שמעון, וראובן ושמעון חייבו את עצמם בשטרי פסיקתא לתת זה לבת בתו כך וכך, ושמעון לתת לבנו כך וכך. ועוד חבו עצמם זה לזה, לקיים השידוכין בקנס ידוע, וקנו מהם בקנין בסך ידוע, ולהיות אלו שטרי חוב זה ביד שליש עד זמן הנישואין, כמנהג המקום. ועוד נשבעו שניהם זה לזה, להשלים התנאין. ולאחר שנתים, חזר בו ראובן, ואומר: כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון, ושידכה לאחר, ונשאת לשני; ורוצה לפטור עצמו מן השבוע*ה ומן הממון שפסק מחמת נדוניא בטענת אונס, ומן הקנס רוצה לפטור את עצמו בטענת אסמכתא. ושמעון טוען: שאין כאן אסמכתא, לפי שיש בשטר החוב של הקנס: מעכשיו. ועוד: שאפי*לו היה באסמכתא, כיון שמנהג המקום בכך, מנהג מבטל הלכה, וכדרישת ההדיוט דר' מאיר: דאם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא. ועל הפסק טוען, שהוא חייב, כיון שנשבע, שאפי*לו יהיה אנוס, כמו שטוען, אינו אנוס על נתינת הממון. ועוד: שאין טענת אונס באומרת: השני נוח לי מן הראשון, אלא באונס מיתה, או חולי, וכיוצא בהן. ועוד: שאינו אנוס, וטענת הרמאין הוא, כי מרצונו שידכה עם האחר, וקודם שהגיע זמן נשואי הראשון.
תשובה: שורת הדין, ראובן פטור, וטענותיו טענות, אם הוא כמו שטען, שאין סבת הביטול מרצונו, אלא מחמת סירוב הבת. וטענת האסמכתא, טענה, כמו שטען; ואעפ"י שיש בשטר הקנס: מעכשיו, דכיון שנמסר ביד שליש, ואין בנתינת השלישות מעכשיו, אין לשליש להחזירו, שאין האסמכתא מצד חיובו של שטר הקנס, אלא מצד החזרת השלישות, שאמרו: אם לא אקיים זה, החזר לו שטרו, והיה להם לומר לשליש בלא שום אסמכתא, או: יהיה בידך מחמת פלוני מעכשיו, וכיוצא בזה. ותדע לך, שהרי שנינו בפרק גט פשוט: מי שפרע מקצת חוב והשליש את שטרו, ר' יוסי אומר: יחזיר, ר' יהודה: אומר לא יחזיר; ואוקימנא פלוגתייהו: באסמכתא קניא, או לא קניא; וקיימא לן כר' יהודה: לא יחזיר, דאסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא, ואע"ג דאיכא בשטר החוב: מעכשיו, דהא לא פליג. ועוד: דכל דיש בו זמן, הרי הוא כמעכשיו, דקיימא לן כר' יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו. אלא כל שאין בשלישות מעכשיו, אותו מעכשיו שבשטר חוב אינו מעלה ולא מוריד בהחזרת השטר. וכל שאין השטר חוזר, חיוב הממון אינו; שלא חייב ראובן זה את עצמו אלא לכשיחזור השטר לשמעון, והרי זה כאותה ממש של משליש את שטרו, דאותה ודאי על כרחינו לא אמר: אם לא פרעתיו הנשאר עד זמן פלוני, יגבה כל שטרו, אעפ"י שנפרע מקצתו, שאם כן, אפי*לו לר' יוסי, היאך יגבה בו הכל, והלא כנגד אותו מקצת שפרע נמחל שעבודו של שטר, וקיימא לן: שטר שלוה בו ופרעו, אינו חוזר ולוה בו. אלא, ההיא בשאמר לו הלוה: אם לא פרעתיו הנשאר עד זמן פלוני, מה שאני פורע לו עכשיו, מתנה; ואפי' הכי, הויא אסמכתא, ואעפ"י שהממון כבר נתון בידו של מלוה, לפי שלא זיכה ונתן לו אותו מקצת, אלא לכשיחזור השטר לידו של לוה; וכיון שיש אסמכתא בהחזרת השטר, אף המתנה בטלה; והוא הדין והיא הטענה הנדון שלפנינו. ואל תשיבוני: מעכשיו שבאותו שטר השנוי בגט פשוט, אינו חשוב כלום להחזרת השטר, לפי שאותו מעכשיו לא על כן נכתב.
אבל זה, שנכתב לדעת למסור השטר ביד שליש, מעכשיו שבו, כאלו נאמר בשלישות השטר. דלא היא; דהא גרסי*נן בגיטין פרק השולח: ההוא גברא דאמר: אי לא אתינא עד תלתין יומין, ליהוי גיטא: ואתא, ופסקי*ה מברא, ואמ*ר להו: חזו דאתאי, חזו דאתאי; ואמ*ר שמואל: לא שמי*ה מתיא; וקא בעי אביי למידק מינה, דגלויי דעתא בגיטא, לאו כלום הוא; ודחה רבא, ואמר: אטו לבטולי גיטא קא אתי, לקיומה תנאיה בעי, ואנן סהדי דלא אקיים תנאיה. אלמא, שמעינן מיהא, דאי בטיל ליה בהדיא, לכולי עלמא, רשאי; וההוא גיטא ודאי מעכשיו כתוב בו, או זמנו של שטר מוכיח לפחות, וכר' יוסי דאמר: זמנו של שטר מוכיח, דהוה ליה כמעכשיו, דאי לא, אין בו זמן, פסול הוא. והיכא דמי: אם מסרו לידה, אי אפשר לבטלו, דכל שאמר: מעכשיו, אינו יכול לבטלו, ואם לא מסרו לא לידה ולא ליד שליש, אינו גט, דטלי גיטך מעל גבי קרקע, אינה מגורשת; אלא על כרחנו, שנתנו ליד שליש ולא אמר לו: מעכשיו, שאלו אמר לו: מעכשיו, גם הוא אינו יכול לבטלו, אלמא, מעכשיו שבגט, אינו מעלה ולא מוריד להחזרת הגט, או השטר, או שיאמר בשלישות: מעכשיו. ועוד: כי יש לרמב"ם ז"ל, גם לראשונים נ"נ, דברים עתיקים באסמכתא, אפי' בזמן שאמר לו: מעכשיו; מדגרסי בנדרים פרק ארבעה נדרים: והלכתא: אסמכתא, והוא שקנו מידו בב"ד חשוב; אלמא, קנין וב"ד חשוב בעינן ואעפ"י שכל קנין, מעכשיו הוא; ואין זה מקום אריכות. וטענת האונס שטען, הדין עמו, לפי שזה אנוס גמור הוא, אם לא רצתה הבת לינשא לבן שמעון, ומאי הוה ליה למעבד, ואין אונס גדול מזה; ואפי*לו תאמר שהיה יכול לפייסה במעות, זה אינו מן הדין; ואפי*לו התנה: שאם תסרב, שיפייסוה, שאין לו ליתן ממון לפייסה, וכדאמרינן בגיטין: אטו תרקבא דדינרי בעי למיתן לה? ואל תשיבוני: שהיה לו להתנות מעיקרא: שאם תסרב הבת, שיהא פטור, וכל שלא התנה, גלי אדעתיה שקבל על עצמו אפי*לו אותו אונס, וכדאמרי*נן בשמעתא קמייתא דפרק קמא דכתובות. דלא היא, דלא אמרו אלא באונסא דשכיח, כהפסקת נהר העשוי לבא ולהפסיק את העוברים תדיר, אבלא /צ"ל: אבל/ אונסא דלא שכיח, או אפי*לו שכיח ולא שכיח, כמיתה וחולי, לית ליה לאתנויי, ויש טענת אונס; וזה ודאי אונסא דלא שכיח, שכל הבנות מתרצות בנשואיה למי שירצה האב או הקרובים, אלא מיעוט מן המיעוט מהן, ולא הוה ליה לאסוקי אדעתא. ומיהו, אין דברינו אלא במי שהוא אנוס ודאי, לא במסבב וגרם האונס, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. ועל הפסק, ג"כ =גם כן= פטור, שלא נתכון זה ליתן אלא בנדוניא, ונישואין אין כאן, נדוניא אין כאן. ועל השבועה, ג"כ =גם כן= פטור אם הוא אנוס, שהאונס פוטר גם את השבועה; וזה פשוט, אין צריך לכתוב לכם ראיה לרוב פשיטותו, ודברים מפורשים הם עם ראיות מרובות.
<h2>סימן ריב</h2>
לפרפיאן.
שאלת: בראובן ואשתו ששדכו סתם /שמא צ"ל: בתם/ לשמעון, ופסקו לו לתת בנדונית בתם סך ידוע, ובתנאי שימתין החתן באלף דינר זמן קצוב אחר הנישואין. ונשא שמעון אשתו זאת, ונשאר שטר השידוכין והחיוב ביד שמעון החתן. ועכשיו, יצא בעל חוב על ראובן הנזכר, ובא לגבו*ת את חובו מנכסיו; ושמעון עומד כנגדו וטוען: שהוא מוקדם; ובעל חוב משיבו: שזה שטר שידוכין, ואין גובין בו.
תשובה: עמדתי על נוסח שטר השידוכין, וראיתי שחייבו עצמם ראובן ואשתו לשמעון חתנם בסך נדוניא, בקג"מ =בקנין גמור=, ובשעבוד נכסים, שכך כתוב בו על פי התנאים הנזכרים: מרת פלוניתא ובעלה פלוני עשו התנאין הנזכרים, ונתחייבו בו לאריס /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לארוס/ ר' פלוני הנז*כר, חתום באחריות עליהם ועל נכסיהם: מקרקעי ומטלטלי, על פי מה שתקנו חכמים ז"ל, דלא כאסמכתא, ודלא כתופסי דשטרי. וקנינו מהם על מה שכתוב למעלה, קנין שלם מעכשיו; ע"כ =עד כאן=. נמצא שטר זה שטר חיוב גמור, מעכשיו, וגובה בו מראובן ואשתו; וכל שגובה בו מחמיו וחמותו בשטר זה, אם לא שעבדו נכסיהם לאחר, הוא הדין והוא הטעם, שקודמין לגבות בשטר זה לשאר בעלי חוב המאוחרין.
<h2>סימן ריג</h2>
לארדה.
שאלת: עמדתי על נוסח השטרות כולם, על שטרי השידוכין והתנאים שבו, ועל שטר פשרה, ועל קיום הפשרה, ושטר האחריות. ורואה אני, שהדין עם ראובן אבי רחל, לפי שבשטר השידוכין כתוב: ועל פי תנאין אלו נתרצינו בשידוכין אלו, שכל הממון ייחד שמעון בזמן הנישואין הנזכר, בתיבה אחת, וכו'. ואין הכונה, שאם לא יחד בשעת הנישואין ממש, שיהא התנאי בטל, שאין הכוונ*ה שבשעת הנישואין ממש, דהיינו: בשע*ת כניס*ה לחופה ייחדנו, אלא לומר: שיהא מוכרח ליחדו מיד, ושלא יוכל לדחותו לזמן אחר, אלא שבשעת הנישואין מיד יחול עליו החיוב, ולא הקפידו על נקודה אחת ידועה, לא קודם לה ולא לאחריה. אלא שבאותו שטר השידוכין, לא ייחדו מקום ידוע עדיין לתיבת העסק, ותלו זה בהסכמת שניהם; ובשטר הפשרנין, ייחדו מקום, והוא: בית יהודה, וזהו שחדשו הפשרנין, וקבלו עליהם ראובן ושמעון. ואלו הסכימו ראובן ושמעון בעצמם, ובררו מקום להעמדת תיבת העסק, היה להם להעמיד העסק מיד באותו מקום; כך עכשיו, חייבים להעמידו מיד בבית שבררו להם הפשרנין לא גרעו ולא הוסיפו בזה, אלא שסלקו המחלוקת מביניהם בברירת המקום. ומה שכתוב בשטר הפשרה: התיבה תעמוד בבית יהודה, הרי הוא כמו שבררו ואמרו: מה שתלה עמידתו בבית שיסכימו, הסכמנו אנו שאותו מקום יהא בית יהודה; ולפיכך, חייבין להעמיד שם התיבה. והעסק בכח הקנס והשבועה שנשבעו לקיים דברי הפשרה והשידוכין, ומה שכתוב בשטר האחריות: בתיבה שייחדנו ושיחדתי, אין משמען של דבריהם שתהא תיבה מיוחדת ממש, ושאם כבר ייחדו תיבה אח*ת ונגנבה או נשרפה אותה תיבה עצמה, שיהא התנאי בטל, שאין הכונה להיז' בתיבה מיוחדת, אלא שיהא העסק בתיבה מיוחדת; ומה שאומרין: בתיבה שייחדנו הכונה בתיבה שייחדנו בתנאין, דהיינו: שיהא לעסק תיבה מיוחדת, לא זולת זה. ולפי*כך, אני רואה שהדין עם ראובן; וזה ברור בעיני.
<h2>סימן ריד</h2>
שאלות ותשובות להרב המובהק נר ישראל ר' שלמה בר' אברהם בן אדרת זלה"ה. איסור והתר /כותרת זו אינה רק הכותרת של שו"ת רי"ד אלא של קבוצת השו"תים הבאה/.
קרקשונא, להרב ר' מרדכי האזובי ב"ר יצחק, +(א"א) הביאה בב"י י"ד סס"י קל"ד.+
כתבת: וברופאים, שאמרת, ראיתי שערוריה שנותנין לחולים אותן המשקים הנעשים ביד העובדי כוכבים מחומץ שלהם, ודבש או חומץ ופנג. ובפתח הקונטרס הנכבד אשר שלחת, עמדתי מרעיד, אמרתי: לא תהיה כזאת בישראל, מי האנשים האלה אשר בריתם את מות כפר; ולולי שאתה אמרת, לא האמנתי כי יסופר. לא ידעתי להם מקום שיסמכו בו, שאם מפני שנתערב החומץ בתוך הדבש ובטל במיעוטו; זה אינו, שהרי עקרו כך, וכל שעקרו כך, אינו בטל במיעוטו, כענין ארבעה מיני מדינה, וכ"ש באיסור יין נסך; ואפילו בסתם יינם בנכבשין, שדרכן לתת לתוכו יין, שאסרו, אעפ"י שטעמו קפילא, שאין בהם טעם יין. ולא הדברים שדרכן לתת לתוכו יין בלבד אסרו, אעפ"י שאין טעם האיסור ניכר בהם, אלא כל הדברים הנעשין על ידיהם שרגילין לתת לתוכן שום דבר איסור אין אותו דבר האסור מתבטל במיעוטו להתירו. ואעפ"י שאלו נתערב כן על ידי ישראל, היה בטל במיעוטו, כגבינה של עכו"ם למ"ד: שאסרוה מפני שמעמידין אותו בעור קיבה, ואע"פ שאין בה טעם בשר, ואלו מן הדין, בטל, כיון שאין בה טעם בשר, דבשר בחלב בנ"ט =בנותן טעם=; אלא כל שאסרו להתרחק מהן, בכל ענין אסרו. וכן דעת הראב"ד ז"ל, והוא הישר שבטעמים שאמרו בדברים אלו. ואעפ"י שאפילו ודאי יינן שנתערב בשאינו מינו בידינו, או אפי*לו תחת ידם, בטל ברבייה, לפי שזו דרך מקרה, וכל שנתערב דרך מקרה, לא החמירו בו עד שיהא בו בנותן טעם; אבל כל שדרכן לעשות כן, אסרו, ואינו בטל במיעוטו, כדרך שאמרו בכבשין, שדרכן לתת לתוכן חומץ וגבינה, וכל וכל /בדפוס ליוורנו תקל"ח לא מופיעה מלה זו וכנראה הודפסה בטעות/ שכן משקין אלו שיש בהן טעמו וממשו של חומץ שלהם, ורובו חומץ או מחציתו, שלא היה בטל אפילו נעשה כן על ידינו במקרה. ואם ראו לסמוך ולהתיר מחמת סכנה, ודנין כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים כמסוכן, וכל שיש לו קדחת מסוכן, מההוא דרבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה, וכלישנא קמא דגמרא: האי אישתא צמירתא, כשעת הסכנה דמיא. גם זה טעות ושבוש גדול בידם, מכמה טעמים. האח*ד: שרוב החולים בקדחת, כל הרופאים הבקיאים דנין אותם לחיים, ולא למות, ואין אנו מתירין כל האיסורין לכל מי שיש לו קדחת, ולכל מי שנפל למשכב ואפילו שלשה ימים. וא"כ =ואם כן= חולה שחלה שלשה ימים נאכילהו ביום הכפורים, ולא בעי אומדנא, ואפילו חלה ובקי אומר: אינו צריך, שכבר אמרו ז"ל: שכל מי שיש לו אישתא צמירתא, מסוכן, וחולה שאומר: אינו צריך, תונבא הוא דנקיט ליה, ולהוי כרופא אומר: צריך, והחולה אומר: איני צריך דהא רבינא, שהוא רופא בקי בזה, אמר: שהוא כשעת הסכנה. והמסוכן, מסוכן הוא אצל אכילה, או לתרופות, או למסעדי', וכמו שהתירו להניק את התינוק מבהמה טמאה, ואפילו למ"ד: קטן אוכל נבילות, ב"ד מצויין /צ"ל: מצווין/ להפרישו, וקאמר: טעמא משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב. ועוד: אישתא צמירתא, מאן אפריש לן דהוא חולי של קדחת, והלא לדעת כל הבקיאין אין כל הקדחות מסוכנות לשעתן, ורש"י ז"ל לא פירשה חולי של קדחת, אלא חולי אחר, והוא הוא שיש בו סכנה, ולא בקדחת הפשוטה. ועוד: דדילמא ללישנא בתרא עיקר, דאמר ליה: מידי דרך הנאתן קא עבידנא ושמעינן מיהא ללישנא בתרא, דאלו הוא דרך הנאת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הנאתן/ אסור, אע"ג דהוה ליה אישתא צמירתא, דאלמא אישתא צמירתא לאו כשעת הסכנה. ועוד: דאפילו תדין כל הקדחות כשעת הסכנה, אין אומרין: שהותרו כל האיסורין אצל חולי שיש בו סכנה, שא"כ, אפי*לו יש דברים אסורין ומותרין נאכיל אותו אפי' מן האסורין, שהם הותרו אצלו אלא דחויין הן אצלן; וכיון שכן, כל אפשר להבי*א לו מן ההתר, אין נותנין לו מן האיסור. והרי חולה זה אינו מסוכן, גם אינו משקה אותו משקה לשעתו, שאינו כאמדהו לשמנה ימים, שאינו צריך שימתין אלא כחצי שעה ויעשה לו מן המותר לו, וחס ושלום לא יעשה כן במקומנו, ולא בכל מקומות ישראל ששמענו שמעה, וכל העושה כן למה יבדל מקהל העדה, ישתק הדבר ולא יאמר.
<h2>סימן רטו</h2>
מונטיסן, +(א"א) רמזה מרן בב"י סי' ח"נ.+
שאלת ואמרת: שמצאת להרמב"ם ז"ל בענין הנפילה, שצריך לבדוק בכל הטרפות שמנה; ומשמע, שאפילו מן הנקבים צריך לבדוק. ואמרת: שזה כנגד מה שכתבתי אני בספר תורת הבית, שאין צריך לבדוק מנקב אלא מרסוק. ועוד הוספת אתה ראיה מדעתך, מאותה שאמרו בפר*ק עגלה ערופה: גבי יוחנן כהן גדול שבטל את הנוקפין, ואמר להם: עד מבי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מתי/ אתם מאכילין את המזבח טרפות, שמא נקב קרום של מוח. והנה, משום רסוק איברים הוא, וכגון: דשלים חוטרא אפלגיה דחרציה, וכיוצא בזה; אלא בנפיל*ה חיישינן אפילו לנקב.
תשובה: אמרתי, ובמקומי אני עומד, ודברים ברורים נראין לי בעיני, שאלו היינו חוששין לנקב, נפלה בדיקה בבירא היאך אתה בודק את הדקין בנקב כל שהוא ובכרס הפנימי, והלא אף בכרס אמרו: עד שתנקב לחלל, ואעפ"י שאין האיסור מחמת נקיבת החלל, אלא מחשש שהוא עד נקיבתו נקב אחד מן האיברים שנקובתן במשהו, וא"א לעמוד עליו. ומה שאמרת: דשלים חוטרא בפלגיה, או מחייה לאורכיה, ואית ביה חבטה; הנהו, אין צריך לבדוק בכל, אלא בחוט וחוט השדרה יש לו בדיקה, שאינו בנקיבת העור אלא בפסיקת רובו. והנקפין, חובטין אותו, היו בראשו כמו שהיו מתחלה מסרטין בין קרניו, ולפי*כך, חש להם שמא ניקב קרום של מוח, ששם היו חובטין; אבל בנפילה, כל שיש לה בדיקה, אין בודקין אלא מחמת ריסוק ולא מחמת נקב, שבדיקת הנקבים שלא במקום ידוע, אי אפשר. וזה נראה לי ברור מאין שום ספק.
<h2>סימן רטז</h2>
לארידאה.
שאלת: במעשה שבאה לידכם בסרכה היוצא מן האומה לדופן, ובדופן היה צלע שנשברה, ונחלמה ונדבקה הסרכה במקום השבר שנחלם. ואמרתם: דכיון שנחלם השבר, אין כאן מכה. ואמרת: שכבר שאלתי ואמרתי: שלא נראה להקל, דאפשר שלאחר שנחלמ*ה הצלע ונרפא השבר, יצאה סירכא זו מן האומא. ועכשיו בא אחד, ואמר: שבמקומו נהגו בו היתר. ואתה השבות לו: שא"כ, לימא בההיא מכה בדופן, ומדקאמר: בדאיכא מכה, משמע, שיש בו עכשיו מכה בדופן.
+א"א כמ"ש בח"א סימן ר"כ.+ תשובה: כבר ראיתם שאני לא רציתי להקל בזה, ועדיין במקומי עומד שלא להקל, וגם אתם יפה אמרתם. ועוד אני מוסיף טעם כזה: שלא התירו בדאיכא מכה בדופן, אלא מפני שאם תתפר*ק ממקום המכה, שהוא רך, תתפרק; אבל עכשיו שנחלמה הצלע והסירכא דבוקה שם יפה, אם תתפרק, יותר קרוב שתתפרק מצד הריאה שהיא יותר רכה, וכל שכן אם הסירכה דחקה ויוצא קצת חוץ ממקום השבר, שזה אפילו במקום מכה טריה אסור.
<h2>סימן ריז</h2>
מונטסון.
ולענין קרומות הריאה, שאמרתי דמסתברא לי, שאם נקבו זה שלא כנגד זה, כשרה דומיא דקורקבן וכיסו. כבר ידעתי אני שיש לדון ולחלוק, דשאני קרומות הריאה שאינן דבוקין כל כך כקורקבן וכיסו, ואין אתה מחשדני בזה כלום. אבל הראיה שהבאת, מהא דאמרן: הא דאישא, משום דחיקא הוא דעייל ביני ביני לאו ראיה היא כלל; דהתם, הכי קאמר: בקרום התחתון הוא שנקב, ובאותו נקב נכנס הרוח, וכנגדו הוא דאייש; ולעולם, קרום העליון דבוק הוא לתחתון, ורוח לא יהא ביניהם, שנתפשט הרוח שם ונקרע; זהו מה שנראה לי.
<h2>סימן ריח</h2>
לארדאה.
שאלת: מה שנהגו בעירכם בחצר העכו"ם, שיש להם עשרת הדברות כתובים בקונדרס בכתב שלנו, וציירו על הקונדרס צורת אדם לבוש בגלימא כדרך שיהודי לובש, ואומרים: כי להכיר הקונדרס שנשבעין עליו היהודי נעשית צורה זו. הודיעני, אם מותר להשבע על אותו הקונדרס, או אם אסור מחמת אותה צורת אדם המצויירת לשם?
תשובה: מסתברא, אם כתבו ישראל, שהוא מותר להשבע בעשרת הדברות הכתובות בו, לפי שהוא אינו נשבע באותו קונדרס כדי שנחוש שלא יתכוין לצורה שעליו, אלא בעשרת הדברות הכתובות בו הוא נשבע. אבל אם כתבו עכו"ם, אע"פ שאין עליו צורה, אסור, חוששין שמא כתבו אחד מן הכומרים האדוקים, וכתב האזכרות שבו לשם דבר אחר. ולא עוד אלא, כתבו עכו"ם דעלמא, נ"ל שהוא אסור. ואעפ"י שאמרו: ספר תורה שכתבו עכו"ם, ינגז /שמא צ"ל: יגנז/, ולא אמרו: ישרף כמו שכתבו: בשכתבו מין; דהכא שאני, דכיון שהוא עשוי לישבע עליו, ודרכן של עכו"ם להשבע בשמם, שמא נתן דעתו מי שכתבו לאותן שמות שהן רגילין להשבע בשמם.
<h2>סימן ריט</h2>
מונפשלייר.
שאלת: כובא של עכו"ם, שטהרו אותה ישראל בנגוב במים ואפר כדין נגוב; ועוד: העביר בכלה מי מלח עזים. והכובא ההיא, משהא בה העכו"ם יינו חדש, או יותר, וישראל דרך בה ענביו, ובשעת דריכה נפלו לתוכו מי גשמים, ובא מעשה לפני חכמי העיר, והתירו כיון שנגבו אותה והעבירו עליה מי מלח עזים. ואמרת: כי להורות הלכה למעשה שתו ממנו שם עפ"י הוראתי. ששאלת ממני: בישראל ששכר גיגית מעכו"ם, ודרך בה בלא נגוב אלא בהדחה בעלמא, שהתרתי, משום דהגיגית מעורב עם היין חרצנים וזגים, וקיימא לן כמאן דאמר: מין ומינו ושאינו מינו, סלק את מינו כמו שאינו, ושאינו מינו רבה עליו, ומבטלו; וכן אם נתנו מים בגיגית על גבי הענבים, המים רבין ומבטלין אותן. ועל הוראתי זו סמכו להתיר, זולתי אחד מגדולי המורים, שחשש לפי מה שכתבתי אני בשאר האיסורין, דבכוליה משערים, ואפילו בכל שחוזר להכשירו, דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעי*נן. ולפי שאמר: שלא מצאתם דין זה מבואר בספרי הקצר, שאלת עכשיו לכתוב לך עתה מה שכתבתי בארוך, ולהעמידך על דעתי בזה.
תשובה: באמת כן השבתי לך, ובמקומי אני עומד, וכשתעיין במה שכתבתי אפי*לו בקצר, כן תמצאין אותו, לפי שאני כתבתי שם בשער הששי, ובלשון הזה כתבתי; יש מגדולי המורים שהורו: שבליע*ת היין, אפילו בכלי שמכניסן לקיום, מועטת, ואינה נכנסת ביתר מכדי קליפה, ולפיכך, אם העביר עליהן מלקט ורהיטני או קלפה בקרדום, הוכשרו; ויש מרבותי שאסרו; ונראין דברי המתירין. ועוד כתבתי שם בצד זה: ויראה לי: שאם נתן בתוכו קיתון של מים, רואין כל שיש במים כדי לבטל קלפת הקנקן לפי שיעור אחד בששה, מותר אפילו בשתיה, שאפילו תחשוב הקלפות ביין, הרי הוא מתבטל בתוך ששה חלקי המים, על הדרך שביארנו למעלה, שהיין נותן טעם לפגם בתוך ששה חלקי מים; וכל שכן, שטעם היין הנבלע בקליפות אלו נותנין טעם לפגם בתוך שיעור מים כזה. וכל שכן, אם דרך בה ענבים בגת של עכו"ם עד שלא הכשירו, שהרי החרצנים והזגים רבים על הקליפות, ומבטלין אותן. ונראה לי: שאפילו כן, אסור להוציא היין דרך נקב הברזה, שהנקב אסור, והיין יוצא משם צלול מבלי תערובת החרצנים, ויאסר שם; ע"כ =עד כאן= כתבתי שם. ומזה יתבאר לך דעתי בדינו ובטעמו. מה שכתבתי שם: בשאר האיסורין, שבכלן משערין, ואפילו בדברים שחוזרין להכשרן, דבכוליה משערין, ושלא כדעת הרב יוסף בן פליט, והראב"ד שקבל ממני; אין משם סתירה למה שכתבתי כאן, בכל מה שנכנס שם היין, משערין, דהיינו: בקליפות כלן, ולא במה שיוצא מן הקלפות.
<h2>סימן רכ</h2>
לארדאה.
שאלת: ראובן מכר לשמעון מאה דינרי*ם ברצלוניש. לסך ט"ו דינרים הליטרא, על מנת שיפרע לו מכאן ועד ט"ו ימים; ובאותו זמן שקבל שמעון הגאקי, לא היו שוים אלא י"ד דינרים וחצי. הודיעני, אם יש בזה משום ריבית, כיון שאפשר, שבאותו זמן ישוו ט"ו דינרי*ם או יותר?
תשובה: כל דבר שהוא בתחלה ובסוף, כגון שיאמר: אם מעכשיו בי"ד דינרים; ואם לאחר ט"ו יום בט"ו דינרים, הרי זה אסור. כמו ששנינו בפרק איזהו נשך: מכר לו את השדה ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא שלך באלף זוז, ואם לגרן, בשנים עשר מנה, אסור. וכן כל דבר שיש לו קצבה עכשיו, ורגיל להיות שוה יותר לאחר זמן; כגון: יין שדרכו להיות לו שער זול בכל ימות החורף, ודרכו להתיקר אחר הפסח, אם מכר ביותר ממה ששוה עכשיו בהמתנת זמן, הרי הוא כקצץ בתחילה של שער שדרכו להמשך, הרי הוא כשער קצוב. וכן גם דרך הזהוב להיות לו שער קצוב זמן ארוך; אבל המטבעות בגאקי"ש עם ברצלוניש, אם דרכן להיות להם שער ארוך, הרי זה אסור, אבל אם השער משתנה תדיר, אין זה כשער קצוב, ואין בו משום ריבית.
<h2>סימן רכא</h2>
אוניון, להרב יוסף בן החכם ר' אברהם, +(א"א) הביאה ב"י חי"ד סימן ס"ד בקיצור מחודש ב'.+
שאלת: בחלב הנמצא' תחת הכסילים /צ"ל: הכסלים/, שקרום חופה אותו, אם מנקרין אותו, אם לאו; ואם מחלקין בין כבש לשור; ומה דינו הלכה למעשה, אם דינו כחלב שהבשר חופה אותו?
תשובה: תחילת כל דבר אני אומר: כי מעולם לא שמענו באסור והיתר החלב, הפרש בין שור וכשב ועז; ומקרא מלא דבר הכתוב: כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו; ומכאן למדו לאליה שהיא מותרת, שלא אסרה תורה אל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אלא/ חלב שוה בשור וכשב ועז, ואלו לא היה אסור בשור, גם בכשב ועז לא היה נאסר. ומה שאמרת: תחת הכסלים, לא ידעתי אותו, אם הכונה לומר: בחלב שבתוך הכסלים, מפני שיש אוסרין אותו, מפני שבגמ*רא השוו אותו עם חלב שבתוך הכליות ובחלב שבתוך הכליות, קיימא לן כרבה ור' יוחנן: דממרטי ליה; ואע"ג דאביי אמר כותיה דר' אסי, מסתברא הא דרבא, דקיימא לן כותיה במקום אביי, והא דר' יוחנן דהלכתא כותיה במקום רב אסי, דתלמודיה דר' יוחנן הוא. ואם על זה אתה אומר, אנו נהגנו בו היתר, דההיא דכוליא רבה ור' יוחנן, דממרטי ליה אמרו, אסרי לא אמרי, וחומרא הוא דמחמרי בהו לנהוג בעצמן חומרא. ותדע, דהא ר' יוחנן עצמו דממרט ליה, הוא עצמו שהיה מודה בחלב שהבשר חופה אותו, וכדאמר בחיורא דתותי מתני: אנא לאו טבחא אנא, ולא בר טבחא אנא, נהירנ*א כד הוינא; בי מדרשא אמרי: בהמה בחייה, איפרוקי מיפרקא. ויש מקומות שנהג בו איסור; ואפשר שבאותן מקומות אסור להתיר להן, דשמא לא טעו בו באיסור, אלא נהגו איסור בזה אטו חלב שעל הכסלים, לפי שגם אותו שבתוך הכסלים, תוהב קרום ונקלף, והוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, דאמרינן: נשאל ואין מתירין לו. ולפי מה שהראני הנכבד ר' עובדיה, יראה שהראני חיורא דתותי מתני, וקים לי בך, דלא אותו שאלת, דמפורש הוא בגמ*רא.
<h2>סימן רכב</h2>
מונטסון.
ועל מה שכתבתי אני, על ההוא דאמר רב נחמן: ליתיב תעניתא על תעניתא; דלא דוקא למחר, אלא אפילו ליומא אחרינא. ואמרתם /שמא צ"ל: ואמרת/, שמצאת במדרש משלי, דאמר רב נחמן: ליתיב תעניתו באחד בשבת. אין כאן קושיא של כלום על מה שכתבתי, דודאי אם יכולין לעשות למחר, יש לו לעשות כן, ולא אמרתי, אלא במי שמוציא עצמו חלוש לעשות תענית אחר תעניתו מיד, אלא ימתין עד יום אחר, שאין זה דוקא שיתענה מיד על שהתענה בשבת, שאין הכונה אלא, שאע"פ שיש לו רשות להתענות על חלומו בשבת, שתענוג הוא לו, אפילו הכי, יבקש מחילה, ויתענה על מה שהתענה. ומה שכתבת: בלוה אדם תעניתו, ופורע, שאין לו ללות אלא באונס גדול; טעות הוא בידך, שהרי אמרו: ליזיף מר ולפרע, ושם לא היה אונס גדול, כמו שאמרת.
<h2>סימן רכג</h2>
+(א"א) הביאה מרן בב"י חי"ד סימן קי"ז בקיצור, ועיין בח"א סימן ש"א.+ והשאלה השניה שאמרת, שנשאלת: אם החזיר מותר בהנאה, במה שהתרת ליקח אותו בחובו. חדא: שהוא בעצמו אינו אסור בהנאה, דבר תורה, ואפילו לעשות בו סחורה, אלא מדבריהם, וצדי בהמה ועופות אסור לכוין מלאכתו לצוד הטמאה, אבל אם נזדמנו לו מותר בהן למוכרן. וכמו ששנינו: צדי חיות ועופות ודגים שנזדמנו להן מינין טמאין, מותרין למכרן. ועוד: שהמקבל בחובן, הרי הוא כמציל מידם, ואפי' בהמתן; ואמכור יין נסך ואביא לך, שהוא אסור, אם לקבל בחובו ולהצילו מידן, מותר. אבל מה שהארכת בזה ללא צורך, באת לכלל טעות שאמרת: שאין גבי חזיר: לא יאכל ולא תאכל, ולא בפרשת ויהי ביום השמיני, ולא במשנה תורה. והנה בפרשת ויהי ביום השמיני, כתוב בתחילת הפרשה ובסופה: לא תאכלו; בתחילת הפרשה כתיב: אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, ובסוף הפרשה כתיב: ואת החזיר, כי מפריס פרסה הוא וגו', טמא הוא לכם, מבשרם לא תאכלו. וכן במשנה תורה בפרשת ראה כתיב: אך זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וגו' את החזיר כי מפריס פרסה הוא וגו' מבשרם לא תאכלו. אלא שהחזיר ושאר בהמות הטמאות, וכן בעופות הטמאין והדגים הטמאים, נאמר בהן לכם, ודרשי*נן בכלן: לכם יהיו; וכמו שאמר שם בפרק כל שעה: והא שרצים, דרחמנא אמר: שקץ הוא; לא יאכל. ותנן: צדי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להן מינין טמאין, מותרין למוכרן; ואמרו: שאני התם, דקאמר קרא: לכם, שלכם יהא; הרי כלל בזה כל שנאמר באותה פרשה: לא תאכלו, והתר הנאתן, במה שנאמר: לכם, בחיה ועופות ודגים; ולפיכך, לא הוצרך להקשות בחזיר ובגמל ובשאר הנכללין באותה פרשה בכל אחד ואחד, בפרט שהקושי*ה הזאת כוללת כלן, והתשובה כוללת היתר הנאת כלן. עוד ראיתי במה שכתבת דבר שאינו נראה לי; ואף כי אמרת שמצאת כן בתוס*פות בפרק מרובה, והוא שכתבת: שאם אינו סוחר בדברים להעמדן ולמכרן לצורך אכילה, אלא כדי לתקן בהם עורות, וכיוצא בזה, הרי אלו מותרין בסחורה כזו; וראיה מפורשת, ממה שתירצו בירו*שלמי: בחמור וגמל, דלמלאכתן הן עומדין. וזה נראה לי כשבוש, שכל שהוא מן הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה, כחזיר ושאר המינין האסורין בבהמה ובעוף, שדרך בני אדם לגדלן כדי לאוכלן, ושאין רובן עומדין לתשמישן, אסור לעשות בהן סחורה, גזרה שמא יבוא לאכול מהם, כיון דמינן לאכילה הוא עומד; יצאו חמור וגמל, שאין אדם מגדלן רובן לאכלן, אלא למלאכתן. ותדע, שאם אין אתה אומר כן, צדי חיה עופות ודגים, למה לא יצוד מהן לכתחלה לעשות מהן סחורה ולמכרן לעכו"ם שלא לאכילה; אלא שאין הדבר תלוי אלא במה שאין של דרכן של בני אדם, ואפי*לו העכו"ם, לגדל רובן לאכילה, אלא למלאכה, כחמור וגמל, אבל המתגדלין ברובן לאכילה, לא. ותמה אני אם התירו התוספות בענין זה שאמרת, אלא אולי בכענין שנפסד לאכילה, ושאינן /שמא צ"ל: ושאינו/ ראוי, אפי*לו לעכו"ם, אלא לעבד בהן העורות, דכל שנפסד כל כך, אין לחוש ולגזור משום אכילה; ואם אולי אמרו, אפשר שכך אמרו.
<h2>סימן רכד</h2>
גירונדה, +(א"א) הביאה בב"י חי"ד סי' ר"א בקיצור.+
שאלת: בבית המרחץ שבעירנו, בבית הפנימי יש בית מקוה ארכו שבעה טפחים וחצי, ורחבו חמשה טפחים וחצי כשפת איש, ועמקן כחצי איש; והגג שעל בית המרחץ הזה משופע הרבה, וכשיורדין מי גשמים, נופלין משפוע הגג, ויורדין דרך צנור לקרקע המחפה, ומשוך ויורד דרך נקב אחד לאותו מקוה, ומלבד זה הנקב, אין מקום שם שיהא אפשר בשום פנים להכניס בו מים, אלא דרך פתח המקוה. וכשבאנו להכשירו, עשינו דלת לפתח המקוה, וכן שני מנעולים שאין נעילתם שוה, ולכל מנעול מפתח הראוי לו; וכשהתרנו אותו, נקינו אותו מהכל, עד שלא נשאר בו לחלוחית, וסגרנו אותו בשני המפתחות, וסגרנו הנקב הנז*כר אשר מי הגשמים נמשכין ויורדין ומגיעין לנקב ההוא, וסתמנוהו בזפת או בטיט או בשעוה, וכתבו עליו סימן הנכר למי שכתבו, והרי הכל נעול וסגור. וכשבאו הגשמים, העמדנו שם יהודי כשר, ובקר תחילה את המקום, ומצאו יבש כמו שהניחו, ועמד שם עד שירדו שם מי גשמים, לפי ראות עיני בקיאים, ועל ידי מדה וחשבון יותר משתים ושלש מקומות, וחזר וסגר וחתם ונעל, והרי המפתחות בידו. ועתה יש בני אדם מקפחין בדברים, חוששין: הואיל והמקוה היה ברשות העכו"ם, יש לחוש שלא יחליף המים, אולי יש בידו מפתחות אשר עשה, וישליכם ויחזור וימלא בכתף המקוה, ויחזור וינעול, שהמפתח אינו חותם. אמרתי: שאין העכו"ם חשוד להעביר ולהחליף, אלא במקום שיש לו הנאה ותועלת, ומה לו לטרוח ולמלא בכתף ויתפש עוד כגנב, שהרבה איימנוהו. ויש טוענין כי להנאתו יעשה זה, חושש שמא יסרחו מימיו מחמת חום המרחץ, ולא ירצו הנשים לטבול בו. אמרתי: זה אינו, שהנשים הטובלות בו מעידות: שהמים כתקנתן, ואפי*לו נמצא חסר, נעמיד אותן בחזקתן; ועוד: שתמיד רוחצות שם, ומרתת אפי*לו בלילה; ושני המפתחות ראוי לסמוך עליהן, דמפתח וחותם, אפי*לו לגבי היין, יש גירסא שמכשיר בכך; וגדולה מכאן, דשאובה מדרבנן. ע"כ =עד כאן= תורף השאלה.
תשובה: יראה לי בנדון שלפנינו, שאין לחוש לטענ*ת הפוסל, ממקצת הטעמי*ם שאמרת. שסובר: ששאובה, אפי*לו כלה, נר*אה שכשרה מדאוריית*א, מההיא: דמקוה שהניחו ריקן, ובא ומצאו מלא; ועוד: מההיא דפרק המוכר את הבית, דאמרי: שאני שאובה, דרבנן; ועוד: שהמפתחות סימן לזה. ולא בעינן שני חותמות, אלא באיסורין של תורה, בפרק אין מעמידין; אי נמי: ליין, משום דנסוך חביב להו, ואפי*לו למאן דמפרש היא /ההיא/ שמעתא בעכו"ם ולא ישראל חשוד, וכ"ש למאן דמפרש לה דוקא בישראל חשוד. וכבר ראיתם מה שנסתפקתי אני באותה תוספתא שבמס*כת מקואות, ומה שהקשה לי עליה, ולא מצאתי לאחד ממחברי הלכות, ולא לאחד ממפרשי המשניות, שהזכירם כלל. וגם אנו בעירנו יש לנו כיוצא בו, ובלא שני מפתחות, אלא שיהודית שוכרת מן העכו"ם לשנה; ובזה תסתלק טענת הטוען: שמא יחליפנו העכו"ם וימלא להנאתו, כדי שלא יסריחו מימיו. ומדעתי: חתימת הנקב שלמעלה, היה יותר טוב שלא תחתמו אותו, לפי שאלו לא היה חתום והיה קרוב יותר לעכו"ם, ונוח למלא בתוכו לגלגל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: גלגל/ שקורין: סיניאה, והמים יבאו למקוה דרך המשכה אל המקוה, ואותן המים הבאים אל המקוה מלמעלה, יוציאו במלואן מן המים שבמקוה, ואפי*לו ימשיך כמלואו של מקוה, יהיה כשר לדעת הרב אלפסי ז"ל, שיראה מדבריו, ששאובה כאלה, כשרה. ועוד: שהגשמים היורדין תמיד, שירדו למקוה דרך אותו צנור ודרך הנקב, ולא יצטרך העכו"ם לטרוח ולמלא, לא בכתף ולא בגלגל. וזה יראה לי ענין קרוב ונכון יותר להוציא מלב העוררין. ומכל מקום, אני רואה פסול המקוה ממקום אחר, אלא אם טעה הקולמוס בשיעור ארכו ורחבו וגבהו של מקום המקוה. לפי שאתה כתבת: שארכו שבעה טפחים ומחצה, ורחבו חמשה טפחים ומחצה, וגבהן /שמא צ"ל: וגבהו/ כחצי איש; ואם הדבר כן, אין בו מים כי אם מעט יותר מעשרים אמה, לפי חשבון אמה על אמה ברום שלש אמות, שגובה חצי איש אין בו ליתר אלא כאמה וחצי; ששלש אמות שאמרו, אין בהם אלא עד ראשו ורובו, בכלל שזהו שאמרו: מים שכל גופו עולה בהם; ומקומו של אדם ארבע אמות, שאמרו בכל מקום, היינו עם פישוט ידיו; ואתה אומר: שיש כשני מקואות או ג', אתמהא! ולא עוד אלא, אפי*לו היה אורך המקוה ורחבו אפי*לו עשר אמות על י' או יותר, אם אינו גבוה לפחות עד חצי החזה, אין טובלין בו, אלא אם כן שוטח כל גופו בקרקע המקוה, לפי שאם אינו שוטח, יצטרך על כל פנים לכוף קומתו הרבה, וירבו הקמטים בבטנו ובירכותיו. וכבר אמרו: אשה לא תטבול אלא דרך גדולתה /צ"ל: גדלתה/; כדתנן: האיש נראה כעודר וכמוסק זתים, ואשה כאורגת וכמניקה את בנה. וראה מה שאמרו במקואות: במקוה שמימיו רדודין, שכובשין אותו באבנים אותו באבנים או בחבילי זמורות כדי שיתפחו מימיו, מפני שאין דרך להשתטח ולטבול בפישוט ידים ורגלים.
<h2>סימן רכה</h2>
טורטושה, +(א"א) הביאה בב"י חי"ד סי' רצ"ד בקיצור.+
שאלת: אילן שנעקר עם שרשיו ובעפר שבסביביו, ונטעוה במקום אחר; מה הוא בחוצה לארץ כערלה? שיש לומר: שאינו חייב בערלה, לפי ששנינו במסכת ערלה: אילן שנעקר והסלע עמו, אם יכול לחיות, פטור, ואם לאו, חייב; ואע"פ שאין אנו יודעין, יכול לחיות עד איזה זמן, קאמר, מ"מ הוה ליה ספיקא דרבנן, בספק ערלה בחוצה לארץ, מותר; או נאמר: שאין זה ספק לפי שבא מחמת מיעוט ידיעת /אולי צ"ל: ידיעה/.
תשובה: על דבר זה נתחבטתי כמה ימים זמן שיכול לחיות כמה הוא יגעתי ולא מצאתי. ומסתברא לי, דאפי' יכול לחיות ממנו קצת ימים, פוטרו, ואפי' אינו יכול לחיות ששל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שלש/ שנים כשני ימי ערלה. ומנא אמינא לה; מדתנן בפרק השואל: שתף /צ"ל: שטף/ נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו, זה אומר: זתי גדלו, וזה אומר: ארצי גדלה, יחלוקו; ואוקימנא בגמ*רא: שנעקרו בגושיהן, וכן כי אתא רבין, אמר: והוא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש שנים, אבל לאחר שלש, הכל לבעל הקרקע. והנה נראה, דאינו יכול לחיות באותן גושים לעולם, דאם כן זיתיו ועפריו גדלו, ואפי*לו כל שלש אינו יכול לחיות; דאם איתא תוך שלש, מיהא ליהוי כלהו לבעל הזתים, דמאי אהני ליה בעל הקרקע. ואעפ"י שאין זו ראיה גמורה, שיש לדחות קצת, כיון דיכול לחיות, סתם קתני, ולא פירש; משמע לכאורה, כל שיכול לחיות קצת ימים, קאמר. וכי תימא: דההיא שמעתתא כך דייקא לי, כמו שכתבתי, וטעמא נראה לי, דכיון שכבר היה נטוע ועברו עליו שלש שנים, ממקום פטור בא, ואע"פ שנעקר לגמרי ונטע במקום אחר, אכתי אהני ליה נטיעתו ראשונה ופטורו, כל שיכול לחיות קצת. והיינו טעמא נמי, דכי לא נעקר ממקומו לגמרי, אלא שעדיין מחובר כל דהו במקום נטיעתו, ואפי*לו כחוט הסרבל, אותו המועט פוטרו ומעמידו על היתר הראשון, אעפ"י שאינו יכול לחיות ממנו כלל. וכמו ששנינו שם: אילן שנעקר ונשתי*ר בו שרש, פטור; וכמה יהא השרש, רשב"ג אומר משום ר' אלעזר ן' יהודה איש ברתותא: כמחט של מיתין /צ"ל: מיתון =מתוח=/. ומשום כך נראה לי להלכה: דבחוצה לארץ, אם נעקרו גושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו, פטורין; אלא שבתוספתא דערלה שנינו דבר שמספק לי, דתניא: סתם כיצד יודע אם יכול לחיות, אם לאו, חופר גומא בארץ ונוטעו בה, אם יכול לחיות, פטור, ואם לאו, חייב; ע"כ =עד כאן=.
<h2>סימן רכו</h2>
לארדה, +(א"א הביאה בב"י חי"ד סי' מ' בקיצור).+
אמרת: שאמר אליכם הרב ר' יהונתן הצרפתי: דאסור ללבוש בגד של צמר על חלוק של פשתן, משום חשש כלאים, אלא א"כ מפסיק ביניהם בגד אחד שאינו של צמר ושל פשתים. והיה מביא ראיה מן הירושלמי, דגרסי*נן התם: בעי רב ביבי: אב ובנו מהו שיצטרפו לכלאים; היאך היא: אבוה לבוש מנין דעמר, ובניה היה לבוש מנין דנסיב, ועגל על תרויהון, מהו שיצטרך לכלאים; אמר ר' יוסי: הן הן כנשוך; ע"כ =עד כאן=. ואמרת: שאתה גם כן שמעת משם הרב ר' יונה ז"ל, כשהיה לבוש בגד צמר על חלוקו לא היה מהדק אזורו, כדי שלא לחבר זה את זה. ושאלת ממני, להודיעך בזה דעתי הלכה למעשה.
תשובה: הלכה למעשה, כך נהגו כל ישראל, שזה בפני עצמו וזה בפני עצמו, מותר, ואפי*לו מחוברין בתכיפה אחת, מותר. כדתנן בפרק בתרא דכלאים: דהתוכף תכיפה אחת, אינו חבור ואין בה משום כלאים, והושמטה /צ"ל: והשומטה/ בשבת, פטור; עשה שני ראשיה לצד אחד, חבור ויש בה משום כלאים; ודוקא בשחזר וקשר שני הראשים, דאי לא, הא לא קיימי, וכדאמרינן בפרק כלל גדול. ומכאן למדו לקשר עליון בציצית דאורייתא, מדאיצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית, ואי קשר עליון לאו דאורייתא, למאי איצטריך רחמנא למשרי. וקאמרן בתוס' כלאים פרק אחרון: אסור לרכוב על הפרדה מק"ו: ומה כלאי בגדים, שזה בפני עצמו וזה בפני עצמו, מותר, ונתערבו, אסור, כלאי בהמה, שזה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אסורין, נתערבו, לא כש"כ. וזה ברור ופשוט. ומה שהביא מן הירושלמי, ההיא בשתכפן בשתי תכיפות, ודוקא כשהקיף האב והבן בחגורה של צמר שלא יחלקו זה מזה, וכדאמר: דנסיב צמר ועגל על תרויהון, דמשמע, דאי לא עגיל על תרויהון, פשיטא ליה דלא מצטרפין, מפני שיכולין להתחלק, ואין דבר של קיימא. וכדגרסינן נמי התם בירושלמי: משיחות של ארגמן, אסורות, אית תנויי תני: מותרות; מאן דאסר, כגון: אילין סורסיא, דהוא מכפת ביה, מאן דמתיר דרשנץ גרמיה, והוא נחתו ליה; פי*רוש: משיחות של ארגמן, שהן של צמר צבוע, והוא חגור בהן על החלוק, ואין כופתה על החלוק, והוא עולה ויורדת, אין זה חבור, ואין בהם משום כלאים; וכן פירשה רבינו שמעון ז"ל. וסבור אני לומר: דההיא דאב ובניו /צ"ל: ובנו/, אפילו בלא תוספת היא, אלא מפני שהוא חוגרן ביחד, קאמר. והאי קא /צ"ל: דקא/ מהדר ליה ר' יוסי: הן הן כנשוך, בתמיהה קאמר, כלומר: אין זה יחדיו, שאין כלאים אלא כשנושכין זה את זה, ונשוך, היינו שמחוברין חבור קיים כל כך, שאם תמשוך ותרצה להפרידן, יבא מזה עם זה כנושך את חבירו וחותך ממנו בשיניו וכענין ששנינו בחלה בפרק שני: העושה עסתו קבין ונגעו זה צזה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בזה/, פטורין מן החלה עד שישוכו, כלומ*ר: שמודבקות זו בזו, שאם בא להפרידן ונתלש מזו לזו. וכדגרסי*נן בתוספתא טהרות: איזהו נושך התולש ממנו משחה. וזה נראה לי ברור יותר לפי שבירושלמי אמרו עוד שם רב חגי בעי: הוא עצמו, מהו שיצטרף בכלאים; היאך עבידא, דרדסין דעמר בחדא רגליה, ודרסין דכתן בחדא רגליה; א"ר יוסי: והדין בו נשוך, לא צריכא דלא, כלומר: בתמיהה: וכי זה נשוך, אלא לא צריכא למימר דלא. ועוד שם: היו בראשו פצועות, ויתב ספליני דסמרטוט דעמד /צ"ל: דעמר/ על חדא, וספליני דסמרטוט דכתן על חדא; אמר ר' יוסי: וכהן בו נושך, אין לך אסור, אלא נשוך בלבד. זה נראה לי ברור, כמו שפירשתי.
<h2>סימן רכז</h2>
אושקא.
שאלת: ראובן לוה מנה משמעון, וכתב לו את השטר לפרוע לזמן שקבע לו, ואם לא יפרענו תוך אותו זמן, קבל עליו ליתן כל הוצאה וכל הפסד שיבא לו ויעשה מחמת חוב זה, וקבל על עצמו זה בקנין גמור ובלא אסמכתא ובנאמנות. וכשהגיע הזמן, תבע שמעון את חובו, ואמר: שהיה לו סחורה מזומנת לקנות, ואם לא יפרענו יפסיד הוא הסחורה; ועם כל זה לא פרעו. ועכשיו שמעון תובע מראובן אותו הפסד הריוח; וראובן טוען: שאינו חייב ליתן שאם כן, נמצא שיתן לו ריבית מחמת מעותיו. אלו הן טענותיהם; ויש מי שאומר: שהדין עם שמעון, ביין /נ"ל שצ"ל כיון/ שקבל עליו ראובן כל הוצאה וכל הפסד, וזה הפסיד אותו ריוח הסחורה, וזה דבר מצוי ושכיח, וכל הפסדי*ם כאלו, אם קבלה על עצמו ובלא אסמכתא, חייב; כהנהו עובדי דפרק מי שאחזו: דההוא דזבין ארעא לחבריה, וקביל עליה כל אונסי דמתיליד, ולסוף אפיק בה נהרא; ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דזבין שומשמי ואסתכר נהרא; ובכלן היה מחייב רבא, אלא משום דהוו אונסא דלא שכיח; אלמא, כל השכיח, חייב. ומה שראובן טוען מחמת רבית, אין טענתו טענה, לפי שאין זו מחמת רבית, אלא מחמת נזק שהזיקו ושהפסידו אותו; ועוד: שאפי*לו לטענתו, אין זה רבית קצוצה שלא תצא בדיינין. זהו תורף השאלה.
תשובה: נראה לי שהדין עם ראובן הנתבע, לפי שאין בכלל ההוצאה והפסד מניעת הריוח, שמבטל כיסו של חבירו; כבר אמרו בירוש*למי: שהוא פטור. ובחולו של מועד, שהתירו מלאכת האבד, לא התירו מלאכה להרויח, אלא על הדרכים הידועים: כמי שאין לו מה יאכל, ויתר הדברים שהתירו שם, הנז*כרים בפרק משקין בית השלחין. והנהו עובדי דפרק מי שאחזו, לא בהפסד ריוח הן, אלא באונסין שבאו בנכסים עצמן, שמצאו בארעא דזבין חד לחבריה, ואפיקו בה נהרא, והעבירוהו באמצע השדה, והפסידוהו; וכן בעובדא דשומשמי, שהם שכרו ספינה להוליך השומשמין בנהר, והגיע האונס שנסתם הנהר, ואינן יכולין להוליכן, הרי הגיע בגוף השומשמין אונס, שהם לא לקחום אלא להוליכם, ועכשיו שנסתם הנהר ואינן יכולין להוליכן, אין לך אונס גדול מזה. אבל הנדון שלפנינו, אין בו הפסד, ואינם מגופו, אלא שמנעו בעבורו מלהרויח בו בסחורה. ומעתה, אפי*לו בלא טענת רבית, נפטר ראובן משמעון בתביעת הריוח; אלא, שאפי*לו בטענת הרבית, איני רואה טענת מי שמתיר מדין מזיק, שאם כן, כל רבית נתיר שבכל ההלואות יש בהן נזק כזה, שאינו יכול להרויח תוך הזמן בסחורה ובשאר רוחים שיבאו לידו. גם הטענה השניה שטען הטוען: שאין זו רבית קצוצה שתצא בדיינין, שלא בהשגחה אמרה מי שאמרה, דרבית קצוה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: קצוצה/ יוצאת בדיינין ממלוה ללוה, ואינה יוצאה מלוה למלוה, אבל אבק רבית, אינה יוצאה בדיינין לא ממלוה ללוה ולא מלוה למלוה. ומ"מ, כדי להתלמד במקום אחר, אכתוב לך בעניני הרבית בזה ענינים אחרים ארוכות במלות קצרות, ויספיקו לאשר כמוך. כבר ידעת שאמרו: כללא דרבי*ת: כל אגר נטר לי*ה, אסור ומינה, כל דליכא אגר נטר לי*ה אין רבית בו, לא רבית קצוצה, ולא אבק רבית. והלכתא כל כיוצא בזה, שאומר לו: אם לא תפרעני מכאן ועד יום פלוני, תתן לי כך וכך, אי נמי: תתן לי כל מה שאפסיד מיד, ולא שאמתין לך כלום מחמת תשלומי אותו הפסד, הרי זה אין בו משום רבית. וזו היא ששנינו בפרק גט פשוט: מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו, ואמר לו: אם לא נתתיו לו מכאן ועד יום פלוני, תחזיר לו את שטרו; הגיע זמן, ולא נתן לו, ר' יהודה אומר: יחזיר, ר' יוסי אומר: לא יחזיר, וקא מיפלגי באסמכתא, דר' יהודה סבר: קניא, ור' יוסי סבר: לא קניא. הא, לאו אסמכתא, כולי עלמא מודו דיחזיר ויגבה הכל, ולא חיישינן לרבית כלל, ואעפ"י שנותן לו כל חובו, וכפלים ממה שהיה חייב לו; והטענה בזה, כמו שאמרתי: שאין כאן אגר נטר ליה, שאם יפרענו מכאן ועד יום פלוני, לא יוסיף לו כלום, ואם לא יפרענו לאותו זמן, מיד יפרע לו הכל, מבלי שימתין לו מאותו יום ואילך מחמת אותו מותר כלום. אלא שהטענה בנדון שלפנינו: מחמת שאין מניעת הריוח, בכלל הוצאה והפסד, כמו שכתבתי. ומיהו, אף במה שכתבתי: שאין בו משום רבית, אסור לעשות כן, שכל זמן שיגיע ליד המלוה יותר ממה שהלוה, אסור, דלא גרע מרבית מאוחרת וריבית מוקדמת, והיינו דאסירי.
<h2>סימן רכח</h2>
לפאס, לחכם ר' משה בן זבדי, +(א"א) הביאה בב"י חי"ד סי' ר"א בקיצור.+
שאלת: מעין הנובע, ומים הולכין בצנור תחת הקרקע ומתקבצין בחפירה אחת, ובחפירה כלי מתקבצין המים, ומשם יפרד לכמה דרכים, ודרך אחת הולכת אל המקוה. מי אמרי*נן: הואיל והכלי אשר מתקבצין בו המים אינו מחזיק ארבעים סאה, המקוה פסולה; ואם תמצא לומר: המקוה כשר, מי חיישינן לכלי אשר הוא מקבל טומאה; ואם תמצא לומר: לא חיישינן, הרי שהוא /צ"ל: שהיה/ בשולי הכלי נקב; כשר המקוה, או לא?
תשובה: בין שהכלי שבתוך החפירה מחזיק מ' =ארבעים=, בין פחו*ת ממ' =ארבעים= סאה, כל שהמים מחוברין למעין, כל שחוץ לכלי, טובלין בו ומטבילין בו, כלומר: טובלין בו אדם אם יש בו מ' =ארבעים= סאה, ומטבילין בו כלים אף על פי שאין בו ארבעים סאה, לפי שהכל כמעיין לטהר כלים בכל שהוא, שהמעיין מטהר בכל שהוא. ואעפ"י שנפלו לתוך הכלי, אינן נפסלין מחמ*ת שאובין, כיון שהם עדיין מחוברין למעין. ולא עוד אלא, שאפשר לומר: שפעמים שמותר לטבול אפי*לו בתוך הכלי שבתוך החפירה, וכגון: שהיו ארבעים סאה במים שבין המעיין לכלי, שהרי המים שבכלי העומד בתוך המים מחוברין הן למי המעיין, וכל שהו /שמא צ"ל: שהוא/ כן, אפשר לומר: שטובלין אפי*לו בתוך אותו כלי; והוא, שיהי*ה פיו רחב כשפופרת הנד ברחבה בעביה, והוא כשיעור שתי אצבעות חוזרות למקומן. כדאי*תא בשילהי פ"ק דיבמות, וכדאיתא במסכת חגיגה בפרק חומר בקדש: מטבילין כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנד, מפני שהמים שבתוך הכלי מחוברין למים שהיו חוצה להן. והיינו נמי דאמרי*נן בפרק שני של מסכת יו"ט: שמטבילין כלי טמא אגב מימיו, שהמים שבתוך הכלי, כל שמשיקין עם המים שבנהר, הרי הן נזרעין בתוך מי הנהר, והן בעצמן מטהרין תוכו של כלי, אעפ"י שהיו שאובין מתחלתן. ואם אין ארבעים סאה במים שמן המעין לכלי, אין טובלין ומטבילין לתוך הכלי, אעפ"י שהמעיין נמשך ועובר על גביו ולחוץ טובלין. וכמו ששנינו בפ"ב של מסכת מקואות: מעין שהעבירו ע"ג השוקת, פסול; העבירו על גבי שפה כל שהוא, כשר; חוצה לה, שמעין מטהר בכל שהוא, פי*רוש השוקת: כלי שמניחין סמוך למעין כדי שיכנסו שם מי המעין, פסול לטבול ולהטביל בתוך השוקת, וכשאין ארבעים סאה במים שבין המעין לשוקת, כמו שכתבנו; אבל מן השפה ולחוץ, אפי*לו במים כל שהוא ולחוץ שבשפה, מטבילין מחטין וצנורות. ה"ה =הוא הדין= לאדם; אם יש במה שחוץ לשפה שיעור לטבול בו, ואם הכלי נקוב כשפופרת הנוד, ונכנסין מי המעין שיש בו מ' סאה דרך אותו נקב, אעפ"י שאין בתוך הכלי ארבעים סאה, טובלין ומטבילין בתוך הכלי, שהרי נתערבו עם המים שבמעין, דערוב מקואות כשפופרת הנד. וכדתנן: ערוב מקואות כשפופרת הנד כעביה וכחללה וכשתי אצבעות חוזרות למקומן. ותנן: מעשה בשוקת יהוא שהית*ה בירושל*ים נקובה כשפופרת הנד, וכל טהרות שהיו בירושלים עושין על גבה; פי*רוש שוקת יהוא: הוא אבן חלולה, וכלי היה, והי*ה בצדה מקוה או מעין שלם, ולא היה בשוקת ארבעי*ם סאה, ואפי*לו הכי היו עושין טהרות שבירושלים על ידי הכלים שהיו מטבילין בתוך השוקת, ומשום עירוב מקואות. והנה הים שעשה שלמה, שהיו טובלין בו, וכלי היה, אלא שהיו המים שבתוכו מתערבין אל מי המעין. ובירוש*למי של מסכת יומא הקשו: היאך טובלין בו, ולא כלי הוה? ומתרץ: דכלי השורים, נקובים הן, כמוציא רמון; ושיעור כמוציא רמון, לא שיהיו צריך בכ"כ, דשפופרת הנד סגי, אלא מעשה שהיה כך היה, כדי שיכנסו שם המים יותר בשפע. ואם הכלי שאמרת נקוב בשוליו ממש, שאינו יכול לקבל מים כל שהן אם אינו מקבל טומאה בכלי אבנים ובכלי אדמה, אעפ"י שנעשה כל המקוה על ידי קלוח אותו הכלי, אינו פוסל את המקוה, ואפי*לו המים מקלחין ממנו למקוה ממש, ואעפ"י שהושיבו על גבי הקרקע, הקרקע סותם הנקב כך שאינו מוציא מים. וכמו ששנינו בפ"ד של מסכת מקואות: השוקת שבסלע, אין ממלאין ממנה, וכו', ואינה פוסלת את המקוה; נקבה מלמטה או מן הצד, ואינה יכולה לקבל מים כל שהן, כשרה; וכמה וכמה /תיבת וכמה מיותרת/ יהא בנקב: כשפופרת הנד. ובתוספת /נ"ל שצ"ל ובתוספתא/ שנו: דדוקא כשנקבה מן הצד, בעינן כשפופרת הנד, ואעפ"י שנקבה סמוך לשוליה ממש, ואינה מקבלת אפי' מים כל שהו, אבל נקבה בשוליה ממש, אפי' לא נקבה אלא נקב כמחט, אינו פוסל. דתניא בתוספתא: קסטלין המקלח מים בכרכין, אם היה נקוב כשפופרת הנד, אין פוסל את המקוה, ואם לאו, פוסל את המקוה. הלכה זו, עלו עליה בני אסיא שלשה רגלים ליבנה, לרגל שלישי הכשירוה להם אפי' נקב כמחט. א"ר אליעזר ב"ר יוסי: הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה, וכשבאתי אצל חברי, אמרו לי: יפה הורית; בד"א =במה דברים אמורים=, מן הצד אבל מלמטה, אינו פוסל את המקוה, ואם היה מקבל כל שהו מן הנקב ולמטה, פוסל את המקוה. פי*רוש: אמרו לו חבריו: בד"א =במה דברים אמורים=, כלו*מר: מה שאמ*רו במשנתנו: כמה יהא בנקב, כשפופרת הנד לא אמרו אלא כשנקבה מן הצד, אבל נקבה למטה בשולים ממש, אפי' הוא נקב כמחט, אינו פוסל את המקוה. ואפשר שאין הלכה כן, אלא כסתם משנתינו ששנינו: כמה יהא בנקב, כשפופרת הנד. ואפי*לו בתוספתא נמי אית מאן דבעי כשפופרת הנד; וגרסינן באותה תוספתא: פקקו בסיד ובבנין, אינו פוסל את המקוה, בסיד ובגפסים, פוסל את המקוה, על גבי הארץ וע"ג סיד וגפסים או שמרח בטיט מן הצדדים, אינו פוסל את המקוה. פי*רוש: אם הביא סיד וצרורות ופקק בהן את הנקב, או שהשיבו ע"ג קרקע או ע"ג סיד וגפסים, או שמרח מן הצדדים, אין זו סתימה מעליא, ועדיין אין תורת כלי, ואינו פוסל את המקוה; אבל אם פקקו בסיד וגפסי*ם, הרי זו סתימה מעליא, וכלי גמור הוא, כאלו לא ניקב. ולענין מה שאמרת: שמתוך אותו כלי יפרד והיה לכמה דרכים, והדרך האחד הולך למקוה; אפי*לו היו המים שבכלי שאובין ממש על ידי אדם, אם היו במקוה קצת המים שאינן שאובין, כשרה, משום דהוה ליה שאובה שהמשיכוה, ולפי דעת הרב אלפסי ז"ל: אפי*לו שאובה שהמשיכוה כלה, כשרה; אלא שהגאון רב אחא משבחא לא הכשיר אלא ברובה, ואנו אין לנו אלא דרב אחא משבחא ז"ל; ומ"מ, ברובא, כשר*ה. ועל ענין שאמרת: אם חוששין לכלי שמקבל טומאה; בודאי אילו היה כל שיעור המקוה נעשה על ידי דבר המקבל טומאה, וכגון: שלא המשיכו, אלא שהיה זוחלין למקוה, פסול, כמו ששנינו בפ"ה של מקואות רי"א: כל דבר שמקבל טומאה, מזחלין בו. ושנינו בפ"ו של מסכת פאה: נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית, פסולין, דדבר שמקבל טומאה, פסול; ומפרש טעמא בפרק שני דזבחים, דאמר קרא: מקוה מים יהיה טהור, הוייתו על ידי טהרה תהא. ולפיכך, אם היה הצנור של מתכת שמקבל טומאה, ואעפ"י שאין לו בית קבול, פסול; בד"א =במה דברים אמורים=, כשאינו מחובר לקרקע, אבל אם היה מחובר לקרקע, בטל הוא לגבי קרקע, ואינו מקבל טומאה. ולא עוד אלא, אפי*לו מחובר לדבר המחובר לקרקע, כטבעת שבדלת, אינו מקבל טומאה; כדתניא בברייתא, ומייתי לה בפרק במה אשה יוצאה, ותנן במסכת כלים: כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו, טמא חוץ מן הדלת והנגר והמנעול והפינה שתחת הציר והקורה והצנור, שעשו לקרקע. עוד שנינו במס' מקואות: מטהרין את המקואות העליון מן התחתון, והרחוק מן הקרוב, כיצד: מביא סלון של חרס, או סלון של אבר, ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו, אפי*לו כשעורה, דיו. מכל אלו שמענו: שאפי*לו כלי המתכות העשויין לקרקע, או לדבר המחובר לקרקע, אינו מקבל טומאה, ואינו פוסל את המקוה. גם ממשנה זו ששנינו: מטהרין את המקואות העליון מן התחתון, יתברר לך מה ששאלת: במעיין שהוא הולך תחת הקרקע בצנורות, והמקוה עומד במקום גבוה, והמים עולין כל המקוה דרך הצנור, ונסתפקת: אם כשר, אם לאו; יתברר מכאן: שהוא כשר, ואעפ"י שהדבר פשוט, ואין צריך ראיה.
<h2>סימן רכט</h2>
+(א"א) הובאה בב"י חי"ד סי' קס"ט.+ שאלת: משכונו של ישראל ביד עכו"ם, והוצרך העכו"ם למעות, ומשכנו לישראל אחר בריבית; מהו ליקח ישראל זה הריבית כיון דמיד עכו"ם בא לו המשכון.
תשובה: מסתברא שהוא מותר לכולי עלמא, שהרי עכו"ם זה לעצמו לוה, ולא לצורך ישראל, וישראל שני, לא ריבית של ישראל לוקח, אלא רבית דעכו"ם, ישראל ראשון נותן רבית לעכו"ם, ועכו"ם לישראל. ואין צריך לומר אם נתן ישראל ראשון הריבית לעכו"ם, והעכו"ם לישראל, שהוא מותר; וכדתניא בברייתא: עכו"ם שלוה מעות מישראל ברבית, ובקש להחזירם לו, ומצאו ישראל אחר, ואמר לו: תנם לי, ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל, מותר. אלא, אפי*לו נתן ישראל ראשון לישראל שני מידו לידו בשביל העכו"ם, מותר, דמה שחייב ישראל ראשון לעכו"ם נותן לישראל שני מחמת העכו"ם, ואין עסק ישראל שני עם ישראל ראשון כלל. ואע"ג דעכו"ם אינו קונה משכון מישראל, וכדאיתא בפרק כל שעה; אין בכך כלום לגבי דין זה, דלא יהא אלא שנטל עכו"ם כליו של ישראל שלא מדעתו של ישראל, ומשכנו אצל הישראל ברבית, וישראל זה חייב מעות לעכו"ם, ואמר לו עכו"ם: לפרוע לישראל קרן ורבית, ממה שהוא חייב לו; דאי זה איסור יש בזה, ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה ממלוה ללוה.
<h2>סימן רל</h2>
סרקוסטה +(א"א) גם זאת הובאה בב"י סי' הנ"ל.+
שאלתם: שנהגו קצת סרסורים לשים משכונות ברבית בשם עכו"ם, ובשעת הפרעון אומר: של ישראל פלוני הם; והמלוה טוען: איני חושש להם, ואיני מאמין לדבריך, אחר שמשכנתי אצלו בשם עכו"ם. מותר לישראל המלוה ליטול הרבית, אם לאו?
תשובה: כל מי שעושה כן, רשע הוא, ופוסל עצמו, וסרסורא דחטאה הוא, דמשעת שימה עבר עליו על: לא תשימון עליו נשך, ולא עדיף מעדים וסופר שהם עוברים: בלא תשימון, וקרוב הוא להיותו כלוה מזה ומלוה לזה, ועובר בבל תשימון. אבל מ"מ =מכל מקום=, אם נתברר אצל המלוה שהמשכון של ישראל, או שמאמין בכך, אסור הוא ליטול הרבית, אעפ"י שנהג עמו הסרסור מנהג רמאות; אבל אם לא נתברר לו כן, שורת הדין אין הסרסור נאמן. ואעפ"י שאמרו: עד אחד נאמן באיסורין, כאן אין נאמן, דאנו אומרים: שזה משקר הוא, שדבריו מכחישין זה את זה: תחלה אמר: שהוא של עכו"ם, ועכשיו אומר: בהפך, ואינו נאמן. וגדולה מזה שנינו בגיטין, בפרק הניזקין: היה עושה עמו בטהרות, ואמר לו: טהרות שעשיתי עמך נטמאו; היה עושה עמו בזבחים, ואמר לו: זבחים שעשיתי עמך נתפגלו, נאמן; אבל אם אמר לו: טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו, שורת הדין, אינו נאמן; מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא; אמר רבא: כגון דשכחיה /צ"לה דאשכחיה/, ולא אמר ליה ולא מידי, ובתר הכי אשכחיה וא"ל. אלמא, כל שמצאו ולא אמר ליה, אנו חוששין שמא עכשיו משקר הוא, שאלו אמר אמת, כשמצאו תחילה היה אומר לו; כל שכן זה, שאומר לו מתחילה: של עכו"ם הן, ומותר הוה, ועכשיו חזר ואמר בהפך, שאינו נאמן.
<h2>סימן רלא</h2>
כתבת: שאני כתבתי: שאין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ. ושאלת: לפי מה שאמרתי, אם נוהגת ערלה בנטע אחד, או לא, שהרמב"ם ז"ל כתב: שכל שאין בו נטע רבעי, אין בו משום ערלה.
תשובה: מה שאמרתי, כן הוא הלכה, לפי שכבר ידעת שנחלקו ר' חייא ור' שמעון ברבי, ברבעי; חד תני: נטע רבעי, וחד תני: כרם רבעי; ואמרי*נן: כל המיקל בארץ, הלכ*ה כמותו בחוצ*ה לארץ, ולפי*כך קימ"ל בארץ שהרבעי (יותר) [אסור] /בדפוס ליוורנו תקל"ח: יותר/ אפילו בנטע, ואע"ג דלמאן דתני: כרם רבעי, אין נוהג רבעי אפי*לו בארץ, אלא בכרם בלבד. ומ"מ, לא נחלקו אלא ברבעי בלבד, אבל בערלה לא נחלקו כלל; ולא חלקו בין נטע לכרם, דלכולי עלמא הערלה נוהג*ת בכל עץ מאכל שנא*מר: ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו, ולפיכך, ערלה נוהגת בארץ לכולי עלמא מדאורייתא, וחוצה לארץ מן ההלכה, אפילו בנטע אחד. אלא דבחלול הרבעי בלבד נחלקו, דמאן דתני: כרם, סבר שהכתוב מיעט כל נטע מחלול, זולתי כרם, מדכתיב: קדש הלולים, ודבר הטעון שירה, טעון חלול, ושאין טעון שירה, אין טעון חלול, ואין אומרים שירה אלא על היין, וכדאמרינן בריש פרק כיצד מברכין. וזה דבר ברור ואין צריך לפנים. ותדע לך, דהא אמר רב יהודה אמר רב: האוכל צלף בחו"ל, זורק את האביונות, ואוכל את הקפריסין, וסבר לי*ה כר' עקיבא דאמר: דקפריסין, לאו פירא, ואין מתעשר אלא אביונות; והלכה כמותו בחוצה לארץ, משום דמיקל ואקשי' עליה דרב: ולימא הלכה כר' עקיבא? ופרקי*נן: אי אמר הכי, הוה אמינא: הני מילי לגבי מעשר, דבארץ גופיה דרבנן, אבל לגבי ערלה, דבארץ דאורייתא, אימא לא קמ"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, אפילו בערלה. אלמא, לכולי עלמא, אף בשאר אילנות נוהגת ערלה, אף בחוצה לארץ, ואפי*לו בנטע רבעי אחד לבד, ואפילו צלף, שנחלקו בו ב"ש וב"ה: אם יש לו דין אילן, או דין ירק, לענין כלאים בכרם אלו ואלו מודים שחייב בערלה, כדאיתא בפרק כיצד מברכין. ואם איתא דמאן דתני: כרם רבעי, חלוק אף לגבי ערלה, ליקשו לי*ה מיהא דב"ש וב"ה, שמודים אפילו בצלף שחייב בערלה. ומה שמצאת להרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות נטע רבעי: שכל שחייב בערלה, חייב ברבעי, וכל שאינו חייב בערלה, אינו חייב ברבעי; אינו אלא בארץ, משום דקי"ל בארץ הלכה כדברי המחמיר, ותאני נטע רבעי, אבל בחוצה לארץ, דהלכה כדברי המיקל, לא, דהא איכא נטע שאינו חייב ברבעי וחייב בערלה מן ההלכה, כמו שאמרו בפ"ק דקידושין. וגם תמצא להרב /הרמב"ם/ ז"ל בעצמו שכ*תב בפ"י מהל*כות מאכלות אסורו*ת: שהרבעי אינו נוהג בחוצה לארץ, שאין נוהג בחוצה לארץ אלא ערלה בלבד; וטעמו של הרב ז"ל: מפני שלמדו בקדושין הרבעי ממעשר שני בג"ש דקדש קדש, וסבר הרב ז"ל: דמה מעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ, אף הרבעי אינו נוהג בה; ובזו אין אנו מודים לו; והדברים עתיקים מן הגמ*רא, ומגמ*רא דבני מערבא, ואין זה מקומם. והנה יגיעך קובץ מתשובות שאלות שלי, ושם תמצא דבר זה של נטע רבעי באר היטב במה שכתב הרב ז"ל, ומה שיש לנו עליו מן התשובות.
<h2>סימן רלב</h2>
+(א"א) הביאה מרן בב"י חי"ד סימן קל"ד, ועיין מיוחסות סימן קס"ז.+ עוד שאלת: כלי עץ שמכניסין בתוכו יין לקיום, והוא מלא יין, ובא עכו"ם והוציא את היין דרך הברזא, ופתח וסגר אותו כלי; במה הכשירו?
תשובה: כבר ידעתם, שכל כלי שמכניסו לקיום צריך מלוי וערוי, ואין הפרש בין נשתמש בו העכו"ם לפי שעה ובין נשתמש בו עכו"ם תדיר ונתישן בתשמישו בידו, שאפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן. כדגרסינן בפרק בתרא דע"ז: רב פפא /צ"ל: רבא/, כי משדר גולפי להרפניא, כחיף /צ"ל: סחיף/ להו אפומייהו וחתום להו אברזייהו; קסבר: כל שמכניסין אותו לקיום, אפילו לפי שעה, גזרו ביה רבנן. ומה שאמרת: אם מועיל מים שמשימין ביין בשעת דריכת הענבים בגת; זה ודאי אסור לכתחל*ה; שאעפ"י שאמרו: מין ומינו ודבר אחר, סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, לא אמרו להקל ולעשות כך לכתחלה, לפי שאין מבטלין איסור לכתחלה, אבל אם נעשה כן בשוגג, רואין אם יש במים כדי לבטל פליטת היין הנבלע בכלי מותר בדיעבד. וא"ת: היאך נשער אותו, ולא ידענו כמה יצא ממנו; אנו קבלנו מרבותינו ז"ל, שאין נאסר אותו מן הכלי אלא כדי קליפה. ולפיכך אם יש במים כשיעור ששים קליפות, מותר; דיין, כמים, צריך ששים לבטלו, כדעת רוב המפרשים, מפני ששנינו: יין במים בנותן טעם. אלא שהרב הגדול רבינו יצחק ז"ל בעל התוס*פות, התיר בששה חלקים מים, ולמדו: משני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה, שמזגן וערבן זה עם זה, דאיתא בפרק בתרא דע"ז; והדברים עתיקים; ואעפ"י שאין דעתינו מכרעת, אני דעתי נוטה לדברי רבינו יצחק ז"ל.
<h2>סימן רלג</h2>
+(א"א) הובאה בב"י קי"ד סס"י קכ"ו.+ שאלת: חבית מלאה יין ישן, ויש בשוליה שמרים הרבה, ונאסרת בנצוק; אם נאמר על השמרים שהן מין אחר, אחר שנשתנה השם וסלק את מינו כמי שאינו, או לא, מפני שהשמרים עומדים להם נד אחד בשולי החבית ואינן מתבלבלין עם היין?
תשובה: מסתברא, שהשמרים כל שלא שתמדו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: נתמרו/ ולא עברו עליהם שנים עשר חדש, דין יין ישן יש להם, ושמרי יין מיקרו, ושם יין עליהן עדיין, וכאלו לא נשתנה שמם. דומה למה שאמרו בריש פ"ק דמכות: התם, מיא דצבעא מיקרי, והכא, חמרא מזיגא מיקרי. ואם אין אתה אומר כן, ביין ישן שנפל בגו יין חדש אמרי כן, שהרי על כרחנו שמרים יש בתוך החדש, אלא שלא נצלל, ולא צללו השמרים עדיין בשולי החבית, והוו להו כקיתון של מים שבתוך הבור, שאנו אומרים: סלק את מינו, אלא שהשמרים דין יין יש להן עד שתמדו ויבשו, וכד*עת רבינו יעקב ז"ל /בדפוס ליוורנו תקל"ח אין סוגרים לפני ואחרי המלה: יעקר/ (יעקר). אבל מפני שהם עומדים נד אחד לעצמם, אינה טענה לדעתו, מפני שאף השמרים נאסרים אלו נפל יין נסך בתוך הגת ונצוק, רואין אותו כאלו נתערב בחבית, ומדין תערובת יין נגעו ביה, ולא משום נגיעה; שאלו נפל איסור בקדרה בתוך מינו, ויש בה חתיכות שאינו מינו בתוך הקדרה, כך אנו אומרין: סלק את מינו, וחתיכות שאינן מינו מבטלות אותו, ואף על גב שהחתיכות ניכרות ועומדות לבד בפני עצמן, שכל שנפסד מחמת האיסור, מבטל את האיסור המצטרף לבטל את האיסור.
<h2>סימן רלד</h2>
+(א"א) הובאה בקיצור בב"י חי"ד סס"י קל"ד.+ עוד שאלת: עכו"ם הללו שמשימין שק מלא פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין, לתת טעם ביין; אותן בשמים, מהו להריח בהם בהבדלה; כבת תיהא, דישראל מותר ביינו של עכו"ם, שאף היין שבתבלין אלו נעשו להריח בו. וכן בבשר שחיטה, שצלאוהו בהדי בשר נבילה, דשרי להו בדיעבד, משום דריחא לאו מילתא היא; ואע"ג דהתם לכתחלה אסור, היינו משום דבר אכילה הוא.
תשובה: מסתברא, שמותר להריח בהן, ואפילו לכתחילה, לפי שאין היין נותן בהם ריח, ואינן עושין כן ליתן היין טעם בתבלין, אלא אדרבא, ליתן התבלין טעם ביין, וגם זה עשו ריח בהן, אינו מכוין לריח היין, אלא להניח התבלין. ושרי טפי מתיהא דבת תיהא לאביי, דהתם זו מתכוין לריח היין. ולפי הפי*רוש שאתם מתפרשים /נראה שצ"ל: מפרשים/ בה, לפי הנראה, דבת תיהא הוא שמריח ריח היין בחוטמו המריח כמריח האתרוג; אבל אנו מפרשים: שמשום המיניקת בפיו, וקולט הריח בפיו, ואביי דאסר, משום אוכל את האיסור, וכאלו אכלו או שתאו. וכן פי*רש הרב בעל הערוך ז"ל: כת /בת/ תיהא, נקב שמניחין במגיפת החבית, ומשם שואפין את ריחו של יין בפיהם, ויודעים אם הוא טוב ואם החמיץ; וכן פרש מורי הרמב"ן ז"ל. וטעמיה דאביי: דריחו, כטעמו, ואפילו בשאר האיסורין דלאו איסורי הנאה, ואפילו בדלא מכוין ומתעסק בחלבים ובעריות, שכבר נהנה; ורבא, שרי; והיינו דקא מייתי רבא ראיה מההיא דתרומה, ואע"ג דתרומה אינה אסורה בהנאה, שאלו הריח כטעם ממש כמוץ של תרומה, נמי הוה לן למיסר, והיינו כפלוגתא דרב ולוי, דהתם לא נחלקו כל הריח בבשר הנבילה, אלא משום דריח דנבילה, אזיל ומפטר /נראה שצ"ל: ומפטם/ ליה לבשר שחיטה, וכאלו אכיל בשר הנבילה ממש, לרב דאמר: ריחא, מילתא היא. ומ"מ, מסתברא, דלפעמים דהבדלה אסור, משום הקריבהו נא לפחתך. ועוד: דכל שיש בו איסור מעורב, איפשר דמימאיס למצוה. וכדבעא, ריש לקיש בפרק כל הצלמים: המשתחוה לדקל, ולבו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לולבו/ מהו למצוה; לענין מצוה מימאיס לדגביה, או לא; ואע"ג דלא איפשיט ואפשר נמי דשרי התם; שהרב אלפסי ז"ל לא כתבה בהל*כות, מ"מ, טוב ליזהר מזה, משום: הקריבהו נא לפחתך, מיהא. ובשמים של ע"ז ושל ערלה ושל כלאי הכרם אסור להריח בהן, דאסורין הן בהנאה, כל שעשויין להריח בו כורד והדס, והיינו פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה; ולאביי נמי, כל שמריח בהם ושם עצמן כלפיהן לקלוט ריחן, אסור, דהיינו: חנויות המעטרות ורד והדס, בפ"ק דע"ז.
<h2>סימן רלה</h2>
ולענין מה ששאלת עוד: אם מותר לשים אותן בתבשיל, לפי שהתבלין נותנין טעם בתבשיל? משום דיין המעורב בהם, טעם לפגם הוא נותן, וכל שאין בהנאתו בנותן טעם, מותר בודאי; אם היה היין נותן טעם לפגם בתבשיל, התבלין מותרין, דהוו להו היין שנפל ע"ג גרוגרות, והיין שנפל ע"ג חטים וחומץ לתוך הגריסין. אבל אם היין פוגם את התבלין, הרי התבלין אסורין באכילה, אלא שמותרי*ם בהנאה, חוץ מדמי יין נסך שבהן; וכיון דאסורין באכילה, אסור ליתן מהם בתבשיל; דאף על פי שהיין שבהם נותן טעם לפגם בתבשיל, אפילו הכי, לכתחילה אסור, דודאי אין נותנין לכתחילה חומץ לתוך גריסין, וכיוצא בזה, אבל בדיעבד, מותר, ואפילו בתבשיל שאין פוגמו, לפי שהיין בטל בס'. ואעפ"י שטעם התבלין ניכר בתבשיל, והתבשיל בתבלין, והתבלין נאסרין מחמת בליעת היין, וטעמם לא בטיל, אפ"ל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אפ"ה =אפילו הכי=/, מותר, לפי שהתבלין אינן אסורין מחמת עצמן, והן הן שנותנין טעם; ואלו היו תבלין של ע"ז, או תבלין של ערלה ושל כלאי הכרם, לא היה להם בטלה, כל שטעמן ניכר; אבל אלו תבלין הרי הן כמלח שמלחו בו את הבשר, שהוא עצמה נאסרת מחמת בליעת הדם, והבשר מותר, אף על פי שיש טעם מלח בבשר; וכשמשערין, משערין בכמות התבלין, ולא בשיעור היין הבלוע בתוכן, דלא ידעי*נן כמה הות; וכענין שאמרו בכחל, דאי במאי דנפיק, מנא ידעינן.
<h2>סימן רלו</h2>
לברורי לרידאה.
עמדתי על שאלתכם אשר שאלתם: על היין של הנכרי, שטהרו ישראל, ונתנו בבית שבחצר העכו"ם בעל היין בעצמו, ושהעכ"ם /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ושהעכו"ם/ דר באותה חצר, ואין ישראל המטהר אותו דר שם, וביד הישראל הנזכר שני מפתחות שיש לאוצר היין; ושאלתם: אם היין הזה מותר, אם לאו?
תשובה: איני מוצא ליין הזה שום היתר, מכמה צדדין. האחד: שכבר ראיתם, שהסכמת הגאונים, והרב ר' משה והרב ר' אברהם ז"ל, שיינו של עכו"ם שטהרו ישראל ונתנו בחצר שהעכו"ם דר בו, אין לו תקנה, ואפילו בכמה מפתחות אלא כשישראל יושב ומשמר, ולזה דעתי נוטה גם כן. ועוד: דאפילו יינו של ישראל הנתון בחצרו של עכו"ם, אם אין ישראל דר בה, צריך שני חותמות, אלא שהקלו בו להיות מפתח אחד במקום חותם, ולפי*כך עשו מפתח וחותם כשתי חותמות, אבל ב' מפתחות, לאו כשני חותמות. וגם עמדתי על התקנה שתקנת*ם ושהסכמתם עליה, וראיתי שהוא תקנת ותיקון /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ותיקין/ ובעלי נפש, והסכמת גודרי פרצות בפני העבירה, ועושין סייג ראוי לכם ולכיוצא בכם, ותחזקנה ידיכם שחזקתם אותה בכח החרם והנדוי. ואני תמה: מי ערב אל לבו לגשת לנגוע אליה, והלא אמרו חז"ל שכל שאדם אוסר על עצמו, אפילו בדברים המותרין, או אפילו נוהג בה איסור, הרי הוא אסור עליו כשל תורה, ואם נשאל, אין מתירין לו; וכדגרסינן: דברים המותרים, ואחרים נהגו בהם איסור, נשאל, אין מתירין להם. ושמנו של גיד הנשה, שהוא אסור לכל ישראל כגיד הנשה עצמו, לא אסרה אותו התורה ולא אפילו חכמי ישראל, אלא שנהגו בו איסור ישראל עצמם, ונקראו על שם כך: קדושים; וכדגרסינן: שמנו של גיד הנשה, ישראל קדושים נהגו בו איסור. ואפילו במה שהנשים מחמירות על עצמן, לא פרץ אחד מישראל גדר שגדרו ונהגו בו כשל תורה; וכדגרסינן: בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות דם כחרדל יושבת /שמא צ"ל: יושבות/ עליו שבעה נקיים. וכל מי שנוהג איסור בדבר המותר לגדר, אפשר שהוא חמור מן הנדר והשבועה, שהנדרים והשבועות נשאלין עליהם ומתירין להם, ואלו מי שנוהג איסור בדברים המותרין, כדי לעשות לו גדר בפני האיסור, קבלו על עצמן כאיסורין שאסרתן התורה, שאין לו היתר לעולם. לפיכך אמרו: דברים המותרין, ואחרים נהגו בהן אסור, נשאל, אין מתירין לו; וכ"ש אתם שאסרתם על עצמכם כדי לעשות סייג לפרישות, וקבלתם באלה ובשבועה, וכל הנוגע בה, כנוגע בבבת עינו; האלהים יצילכם ויצילנו מן המכשולות ויתדות הדרכים האלו.
<h2>סימן רלז</h2>
מונטפשלייר.
שאלת: כרם שנשרש ונחתך כל הגזע, ולא ראו השרשים פני חמה, אם /מלה זו נדפסה פעמיים בטעות והיא מיותרת ובדפוס ליוורנו תקל"ח מופיעה המלה: אם, פעם אחת בלבד/ אם נוהג בזה ערלה, אם לאו? דאפילו גבי מקח וממכר, הקונה אילן בתוך של חברו, לכולי עלמא, אין לו קרקע, ופליגי במה שיוצא מן השרשים: אם הם של בעל האילן, אם לאו; דר"מ סבר: כיון שהשרשים שלו, היוצא מהן שלו, ור' יהודה: בתר גזעו שדינן; ואף גבי ערלה אמרינן כי האי גונא, או לא? ואמרינן בירוש*למי פ"ק דשביעית: הגומם כרמו פחות מטפח, חייב בערלה מפני מראית העין; וחכ"א =וחכמים אומרים=: עד שיגמום מעם הארץ שהוא רואה פני החמה, והוא הנקרא גזע היוצא מן השרשים המכונסים, שאינו רואה פני חמה, חייב בערלה. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל: גבי נקצץ האילן, חייב בערלה; לא ידעתי את מקומו.
תשובה: כל שנגמם מעם הארץ, חייב בערלה; שכן שנינו שם: אילן שנגמם, והוציא חליפין: מטפח ולמטה כנטיעה, מטפח ולמעלה כאילן, דברי ר' שמעון; ומאי דקאמר: כנטיעה, היינו לכל מילי, בין לעבודה של שביעית בין של ערלה, וכן פי*רש רבינו שמעון ז"ל שם. וזה שאמרו בירושלמי: דר"א בן יעקב ור' שמעון אמרו דבר אחד. ומכאן למד הרמב"ם ז"ל מה שכתב: האילן שנקצץ, חייב בערלה; ונקצץ מע"ה =מעם הארץ= קאמר. ומסתברא, דדוקא נגמם ע"ה =עם הארץ=, הא נשאר ממנו אפילו פחות מטפח, אין חייב בערלה, דר' שמעון ור"א בן יעקב הוא דאמרו: פחות מטפח, ולומר: דפחות מטפח, כאילו נגמם מעם הארץ. ולית הלכתא כותייהו, שהרי אמרו בירוש*למי: דתרווייהו אמרו דבר אחד, והוה להו כיחיד, ולא קי"ל כוותיהו, אלא קי"ל כרבנן, דאמרי: עד שיגמם עם הארץ, כדאיתא בירושלמי. וכ"ש, אם אינו רואה פני החמה, שנוהגת בו ערלה מפני מראית העין, ולא כמו שכתבת; דלא נחלקו עליהם חכמים, אלא כשנשאר על פני קרקע קצת, אע"פ שהוא פחות מטפח, הא כשנגמם מעם הארץ, שלא נשאר ממנו כלום, מודים חכמים שהוא כנטיעה; וכ"ש, היוצא מן השרשים המכוסים בקרקע. ומיהו, מה שהבאת עליה ההיא דהקונה אילן, לא מן השם הוא זה.
<h2>סימן רלח</h2>
ועל מעשה היין ששלחו מפרפיניאיין לעירכם על יד עכו"ם, בכך שיש בצדו ברזא, ולא נחתם על הברזא, ושיש שם מי שמתיר בהנאה מטעם: שעכו"ם שבחוצה לארץ לאו עע"ז =עובדי עבודה זרה= הן, והוו להו מגען כמגע תינוק בן יומו, ושאתה מן האוסרין, ואפילו כאן, שאינו ספק מגען. וגם אני אודך, וכבר עמדת על מה שכתבתי אני בחבורי, ובמקומי אני עומד לאסור אותו, אפילו בהנאה, שכל שמפקיד אצל העכו"ם יין, אסור, לא שנא בשתיה, ולא שנא בהנאה, זולתי אם ימכרנו לאותו עכו"ם עצמו, דלאותו עכו"ם עצמו מותר ממה נפשך.
<h2>סימן רלט</h2>
+(א"א) הובאה בב"י חי"ד סימן קל"א.+ עוד אמרת: שהיה מעשה באחד, שאחר שטהר יינו של עכו"ם בביתו של עכו"ם ונתן היין בבקבוק של העכו"ם, והבקבוק מחזיק ה' משואות. והכשיר הבקבוק במים חמים שחוחמו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שהוחמו/ באפר מעורב במים, ואחר רתיחת /שמא צ"ל: רתיחה/ עירה המים והאפר על הבקבוק, והדיח אותו, והניח היין בתוכו. ועמד הבקבוק באוצר של עכו"ם עם שאר הבקבוקים של העכו"ם, וסתם כל נקבי הבקבוק בחותם טיט, וכתוב עליו חותם כשר; ולא השאיל לו, ולא הכשיר לו העכו"ם האוצר, והעכו"ם דר בו, ואין האוצר פתוח לרשות הרבים. ולקח האיש המטהר ממנו מיד, לפי דבריו, ארבע משואות, ופרע לו קצת דמים, וזקף השאר עליו במלוה על פה. ואחר חדש, חזר הישראל המטהר מן המקח, ואמר לעכו"ם: שימכרנו למי שירצה. ועכו"ם מכר ממנו לישראל אחד, והעיד אותו ישראל: שרצה למוכרו לו כלו. ואח"כ נמלך הישראל המטהר, ואמר לעכו"ם: שישיב המכר לכמות שהיה והתיר היין חכם אחד, לא ידעתיו, ואנו אסרנוהו.
תשובה: יין זה, כמה איסורין סבבוהו, והחכם המתיר, שלא ידעתו אם חכם הוא, בודאי טעה בהוראתו, מכמה צדדין. האחד: שהכשיר הבקבוק במים חמים עם תערובת האפר, אינו כלום; הבקבוק, זה כלי שמכניסו לקיום הוא, ואין לו הכשר אלא במילוי ועירוי, אי נמי: בהגעלה בכלי ראשון, ועירוי דכלי ראשון, אינו ככלי ראשון. ואפי*לו למאן דסבר: דהוי ככלי ראשון, אין זה ממלא את כל הבקבוק מים חמים בעירויו, אלא משליכין בתוכו קצת מים, ומגלגלין לאחר מכן את הכלי, כדי שיעברו המים על כל חלקיו, ומתערין מצד אל צד לאחר שהשליכום בתוך הכלי, ואין זה עירוי דכלי ראשון, אלא עירוי דעירוי. ותערוב*ת אפר, לא ידעתי מה טיבה, שלא אמרו אלא לגבי נגוב, אבל לערב עם המים, לא מעלה ולא מוריד. ועוד: שזה טהר יינו של נכרי, ולא סגי ליה בביתו של נכרי, אלא ביושב ומשמר; וכן דעת הראב"ד ז"ל, ולזה דעתי נוטה. ועוד: דלכולי עלמא בכה"ג אסור, כיון שנשאר הבקבוק ביד הנכרי אחר שחזר בו הישראל המטהר מן המקח, ואמר לעכו"ם: שימכרנו לכל מי שירצה, והעכו"ם מכר ממנו לישראל אחר, ואפי*לו לעכו"ם היה מוכר, אם היה מוציא /נ"ל שצ"ל מוצא/ עכו"ם שיקננו בשוויו; ואין חותמות מצילין, אלא מחמת שירא לרמות, שמא לא יכוין ברמאותו, וזה ממי ירא? וכל המתירו לא ירא אלהים.
<h2>סימן רמ</h2>
+(א"א) הובאה בב"י סימן הנז*כר.+ ולענין מה שאמר*ת: לפי מה שכתב הראב"ד ז"ל בענין רוכלים המחזירין בעיירות: עיר שיש בה דלתים ובריח, שהיא מלאה כל טוב, וסוחרים אחרים לא ירויחו בה כלום, אבל עיר קטנה שצריכה רוכלים אחרים, מתיירא היא /שמא צ"ל: הוא/ שמא יכנסו שם רוכלים ישראלים, ויראוהו הכפרים שאין שם אלא עובדי אדמה, ואין רוכלין מחזירין שם לא לקנות ולא למכור; אם נדון אותה לזה כעיר קטנה ומותר, או אסור, לפי שאין רוכלין נכנסין שם כלל, לא למכור ולא לקנות, והוו להו לענין זה כעיר גדולה, ואע"פ שישראלים נכנסים שם להתעסק בעתים רחוקות, אין זה מציל, ואסור. ויראה מתוך דבריך: שלגריעות הכפר הוא לה כעיר גדולה לחשיבותא, וכאן וכאן אסור מדעתי, שאתה מסכים על האמת, ולזה דעתי נוטה, כמו שאמרת.
<h2>סימן רמא</h2>
+א"א הובאה בסי*מן הנז*כר.+ עוד כתבת: במטהר יינו של עכו"ם, ונתנו בביתו של עכו"ם, ששכרו לו העכו"ם, או שהשאילו לו, ולקח היין כדרך מקחן של העכו"ם, שלא יוכל אחד מהם לחזור המקח מכח המושל, ולא פרעו, ולא כתב לו: התקבלתי; ואלו רצה ישראל להוליך את יינו, לא יעכבהו העכו"ם, שיחשוב: מה לי אם יוציאנו מרשותי, הרי קנאו ממני בפני עדים, והלך למקומו. ואמרת: שנסתפקת: אם נדמהו לכתב לו: התקבלתי, וזקפו עליו במלוה, כיון שאינו מעכבו מלהוציאו; או נאמר: כל שלא כתב לו: התקבלתי, אסור. ולא ביארת אם העכו"ם וישראל דרין באותו חצר, או שהעכו"ם דר כה /שמא צ"ל: בה/ וישראל באחרת, או שאין דרין בה לא העכו"ם ולא הישראל; שהדין מתחלק באלו הדרכי*ם, וכמו שכתבתי שם בחבור, ואין מפרשין לחכם, ומוחזק אני בך שאתה בקי בחדרי דברים אלו. ומכ"מ, לענין מה שאמרת במשנתינו: המטהר יינו של עכו"ם, ונתנו ברשותו, והלה כתב לו: התקבלתי ממך המעות, מותר; מסתברא, דדוקא כתב לו: התקבלתי, או שזקפן עליו במלוה, הא לאו הכי, אסור, דהרי הוא כשלו, ויכול הוא לעכבו שלא להוציאו, דטוב הוא יותר לנכרי להיות לו יינו אצלו במשכון, מלילך למקומו של ישראל ולהתרעם ממנו למושל מדמי היין. והילכך, כל שלא כתב לו: התקבלתי, אסור, דכל מטהר יינו, ודאי הכי משמע שקנאו, ואין העכוב אלא משום שלא כתב לו: התקבלתי. ומאי דקתני במתניתין: אבל אם רצה ישראל להוציאו, אם אין מניחו עד שיתן לו מעותיו, זה היה מעשה בבית שאן, ואסרו חכמי*ם; האי סיפא פרושא הוא, כלומר: אבל אם כתב לו: התקבלתי, שאין העכו"ם מניחו, זה היה מעשה, ואסרו.
<h2>סימן רמב</h2>
מונטסון.
שאלת: קהל שהם צריכים למעות מפני דוחק המסים, אם יכולים ללות מעות מישראל מבני קהלם אלפים דינר, והקהל יפטרו אותו המלוה במה שנתחייב למס על אותן אלפים דינר; אם יש בו משום ריבית, או לא?
תשובה: בזה אני רואה שהוא אסור, משום ריבית קצוצה, מפני שזה אינו חייב להם כלום, אלא למלך או לנושים בהם, והרי הם כאומרים לו: תן לנו מעות אלו, ואנו נותנין מנה לפלוני שאתה חייב לו. ואין זה דומה למודר הנאה מחבירו, שפורע את חובו, דהתם הוא כמבריח ארי מנכסי חבירו מדעת עצמו, אבל הכא, אינו פורע לו אלא מחמת ריבית המלוה, ומחמת תנאי.
<h2>סימן רמג</h2>
+(א"א) הובאה בב"י סימן קס"ג.+ עוד שאלת: אם ישראל הלוה ברבית לעכו"ם בעדים ובשטר, והעכו"ם מלוה אותן לישראל ברבית, וחוזר ישראל הראשון ונוטל הרבית מיד העכו"ם; אם מותר, אם לאו?
תשובה: גם בזה אני אומר להחמיר ולאסור לפי שזה עושה בכונה לתלות מעותיו ביד העכו"ם בהערמה כדי להלוותן לישראל. ואינו דומה לאותה ששנינו בפרק איזהו נשך: עכו"ם שהלוה מעותיו לישראל ברבית, ובקש להחזירם לו, ומצאו ישראל אחר, ואמר ליה: תנם לי, ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו, מותר; דהתם, לא נעשית בו הערמה, אלא שהעכו"ם לוה אותם לישראל בבירור לצורך עצמו, ומלוה אותם עכשיו לישראל אחר, מותר בהאי גונא, אבל כל שנעשית בו הערמה, אסור. ולא עוד אלא סופה דההיא ברייתא קתני: ואם העמידו אצל ישראל, אסור; ומפרש בגמ*רא: דסיפא לאו מדינא, לפי שאין שליחות לעכו"ם, אלא משום חומר*א ועשו העכו"ם שיש לו שליחות, אע"פ שאין לו שליחות; כך שמעתי בזה. ומה שאמרת: שמותר לנאמני הקהל ליתן מנה למלוה כדי שילוה לקהל, אסור; ואסור, מפני שהנאמנים שלוחי הקהל הם, ומכיס הקהל הם נותנים; שאלו היו הנאמנין נותנין אותו מנה למלוה משל עצמן, ועל דעת שלא ליקח מן הקהל, היה מותר, כההיא דפרק איזהו נשך, אבל כל זמן שאם /שמא צ"ל: שהם/ חוזרים ונפרעים מן הקהל, אסור, שאפילו הקהל שאמרו: כל הנותן אינו מפסיד, אסור; ולא התירו כן אלא בדליקה ובמזונות האשה, כדאיתא בפ' המדי*ר; ואיני מוצא בזה שום צד היתר.
<h2>סימן רמד</h2>
תאזה, לר' יצחק בן מאיימון בן אלחנן.
אמרת: כי עמד תלמיד והורה: דעכשיו יש לנו דם טוהר. ועוד הורה: שהבועל את הבתולה, מותרת כל שבעת ימי המשתה, ואפילו דם שותת ויורד, ואינה צריכה ספירת שבעה, ולא טבילה: וכן מעוברת ומנקת כל דם שתראה, הוי דם טוהר, ובין שתפיל ובין שלא תפיל, דם טוהר הוא, ואינה צריכה לא ספירה ולא טבילה. ועוד הורה: כי מה שאמרו: בועל בעילת מצוה, ופורש, אינה הלכה פסוקה.
תשובה: בתלמיד ארצכם ראיתי שערוריה, מחתה אש בחיקו, תלהטהו אש שלהבת יה, וכל דבריו מלאים מומים, ושמלתו מגוללה בדמים, איש איש מבית ישראל הגר ביניהם עד ארץ ישפילם, יגיעם עפר כי מרים הם, ואיני רואה בכל דבריו דבר ראוי להשיב עליו, ודברים שאפילו תינוקות של בית רבן לא יטעו בהם, ואין מביאין ראיה מן השוטים; אלא אחר שאתה שואלני, אי אפשר להוציאך חלק. המפלת ולד מת, הרי היא כיולדת: אם זכר, תשב לזכר, אם נקבה, תשב לנקבה. והיולדת, מקרא מלא דבר הכתוב, שהיא כנדה שבעה לזכר, ושבועים לנקבה. ושנינו בפרק המפלת: במפלת שפיר מרוקם, תשב לזכר ולנקבה. ועוד שנינו: המפלת ליום ארבעים ואחד, תשב לזכר ולנקבה ולנדה ומעוברת ומניקה, שנינו פ"ק דנדה: מעובר*ת ומניקה שעברו עליה, וראתה, דיה שעתה; ובמה אמרו: דיה שעתה, כלומר: שאינה מטמאה טהרות למפרע מעת לעת ומפקירה /שמא צ"ל: ומפקידה/ לפקידה, בראיה הראשונה, אבל בשניה, מעת לעת ומפקידה לפקידה. ונושא את הבתולה, אפילו למשנה פ*רק תינוקת, אין בכלן שבעת ימי המשתה, כדברי זה, שהרי שנינו בפ*רק תינוקת: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת, בש"א =בית שמאי אומרים=: נותנין לה ארבעה לילות, ובה"א =ובית הלל אומרים=: עד שתחיה את המכה; הגיע זמנה לראות, ונשאת, בש"א: נותנין לה לילה הראשון, ובה"א: עד מוצאי שבת, ארבעה לילות. ראתה, ועודה בבית אביה, בש"א: בועל בעילת מצוה, ובה"א: כל הלילה שלה. הנה שאף למה ששנינו במשנתינו, לא כל הבתולות שוות, ואין בכלן: נותנין לה שבעת ימי המשתה. ועוד: דאין הלכה כן, אלא בכלן: בועל בעילת מצוה, ופורש, כדכתיב. דגרסינן התם: רב ושמואל, דאמרי תרווייהו: בועל בעילת מצוה ופורש, כרבותינו; דתניא: רבותינו חזרו ונמנו: בועל בעילת מצוה, ופורש; ואמר עולא: כי הוו ר' יוחנן וריש לקיש, לא מסקי מינה כמה דמסיק תעלא מבי כרבא; ומסיימי בה הכי: בועל בעילת מצוה ופורש; והלכה פסוקה היא זו, ואין חולק.
<h2>סימן רמה</h2>
+(א"א) רמזה מרן בב"י סימן קע"ג.+ עוד שאלת: על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל*כות מלוה ולוה: היו לו פירות, שאם ירצו למוכרם בשוק ולוקח דמיהם מיד, מוכרם בעשרה, ואם תבע אותם הלוקח לקנותן, ונותן המעות מיד, יקנה אותם בשנים עשר, הרי זה מותר למכרם בשנים עשר, עד שנים עשר חדש, שאפילו הביא זה מעותיו עתה בשנים עשר, היה קונה אותם; וכן כל כיוצא בזה; ע"כ =עד כאן=. ותמהת: איך אפשר זה, דכיון שאלו בא הוא למכרן יותר מעשרה, כשהוא מוכרן בהמתנה שנים עשר חדש בשנים עשר דינרים, הרי זה כאגר נטר לי. ועוד: שגם הרב /הרמב"ם/ בעצמו כתב במוכר מטלטלין או עבדים או קרקע, ואמר לו: אם מעכשיו תתן לי את הדמים, הרי הוא שלך במאה, ואם עד זמן פלוני, הרי הם שלך במאה ועשרים, הרי זו אבק ריבית; וכן כתב: אם מכר מטלטלין עד זמן פלוני במאה, והיו שוים בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים, הרי זה אסור, ואינו נותן לו אלא תשעים; ע"כ =עד כאן=; ומה בין זה לזה?
תשובה: דרך הרב צ"ל /הרמב"ם/ נכונה, ותחלה אומר: שאינו דומה למוכר קרקע או מטלטלין, ואומר: אם מעכשיו בק' =במאה=, ואם מכאן ועד שנים עשר חדש בק' =במאה= ועשרים, כמו שחשבת, דהתם קץ בתחלה ובסוף, שהרי א"ל =אמר ליה=: אם מעכשיו במאה, ואם מכאן ועד שנים עשר חדש במאה ועשרים, וזה כאגר נטרי /שמא צ"ל: נטר/ לי*ה וזהו ששנינו: אין מרבין על המכר; כיצד: מכר לו את השדה, ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי הוא באלף זוז, ואם לגרן, בשנים עשר מנה, אסור. וגרסינן בגמ*רא: אמר רב נחמן: טרשא שרי; פי*רוש טרשא זו, דרב נחמן, באומר לו: חפץ זה בכך וכך לגרן. ולפיכך, אותביה רמי רב /שמא צ"ל: בר/ חמא לרב נחמן ואמרי ליה רב עקיבא /צ"ל: עוקבא/ בר חמא לרב נחמן: מתניתין דקתני: ואם לגרן, בשנים עשר מנה, אסור. א"ל: התם קץ, הכא לא קץ; כלומר בטרשא לא קץ בתחלה, אלא שאמר לו: חפץ זה, כך וכך לגרן, וכיון דלא קץ בתחלה, אע"פ שקץ בסוף, בהמתנה עד לגרן, מותר, דלא מיחזי כאגר נטר לי; אבל מתני*תין, דקץ בתחלה ובסוף אם מעכשיו בכך וכך, ואם לגרן בכך וכך, מיחזי כאגר נטר לי. ומה שאסר הרב ז"ל /הרמב"ם/ במוכר מטלטלין עד זמן פלוני במאה, והם שווים בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעי*ם; גם זה אינו דומה לאותן פירות שאמר הוא ז"ל, דשאני התם, שהפירות עצמן עכשיו שוים מאה, וכן יקנם כל מי שבא לקנותם, אלא שהמוכר בשוק בפחות אוזולי הוא קאמוזיל, מפני שצריך למעות, אבל אם היו נמכרין כך בשוק, ומי שבא לקנות אינו נותן בהם יותר. זהו שאסר הרב ז"ל /הרמב"ם/ במה שכתב: במוכר מטלטלין; והוא הדין והוא הטעם בפירות, ובכיוצא בהם. ולא עוד אלא, שהרב ז"ל /הרמב"ם/ מחמיר הוא בזה, דאפשר היה דכל שלא יצא השער, אינו כקץ בתחילה, וכל דלאו קץ בתחלה ובסוף, אינו אסור, כפשטא דטרשא דרב נחמן, אלא שהרב ז"ל /הרמב"ם/ יפרש דרב נחמן: כגון, שמכר פירות סתם כמו שישוו לגורן, ולא קצץ להם עכשיו דמים שיתן לו לגורן, דעכשיו לא קץ כלל, לא בתחלה ולא בסוף, אבל אם קץ, אפילו לבסוף, אסור. ויש מתירין בכיוצא בזה הדבר, שלא יצא בו השער בשוק עכשיו, ולומר: פירות אלו או מטלטלין אלו אני מוכר לך בכך וכך לגורן, דכל דלא קץ בתחלה, ולא יצא עליו השער בשוק, לא מיחזי כאגר נטר לי.
<h2>סימן רמו</h2>
עוד שאלת: שהרמב"ם ז"ל כתב בהל*כות מאכלות אסורות: כוספן של עכו"ם אין בו משום טעם לפגם ומותר. ומה רצונו לומר; ומאי: כוספן?
תשובה: גירסא משובשת נזדמנה לכם בספר הרב ז"ל /הרמב"ם/, וכן כתב: כוספן של עכו"ם, שהוחמו חמין, בין ביורה גדולה בין בקטנה, מותר, מפני שנותן טעם לפגם הוא; עכ"ל הרב ז"ל. ודבריו דברים מפורשים בגמ*רא הם כצורתן, בפרק אין מעמידין. ופי*רוש כוספן, פי*רש ר"ח ז"ל: גפת של שומשמין, שכשמוציאין את השמן, אין מוציאין אותו אלא במים חמין, והגפת שלהם נקרא: כוספן. ורש"י פי*רש: כוספן, פסולת של תמרים, שעושין מהם שכר, וחולטין אותן במים חמין, ואוכלים אותם; והטעם להתירו, שאעפ"י שהמים שחולטין אותן בהם, מחמין אותם בכליהם, מותר, שסתם כליהם אנו תופסין אותם שאינן בני יומן, וכל כלי שאינו בן יומו, חושבין אותו כנותן טעם לפגם, וק"ל =וקיימא לן= כמ"ד =כמאן דאמר=: נותן לפגם, מותר.
<h2>סימן רמז</h2>
ומה שאמרת: שאבותיהם הקדמונים אמרו: שאינו נקרא יין, עד שישאר שלשה ימים, ובתורת היתר נהגו בו.
תשובה: תמה אני עליהם, וכי לא ראו בהלכה שכל זמן שהתחיל להמשך, נקרא: יין, ונאסר במגעו של עכו"ם? וגם ספרי הרמב"ם ז"ל מצויין אצליכם, ודרשו מעל ספרו וקראו, כי כן כתב הוא ז"ל: ואפילו בשל ישמעאלים, לאסור בשתיה. מיהא, שומר נפשו ירחק ממנו.
<h2>סימן רמח</h2>
+(א"א) עיין בטי"ד סימן ק"י.+ עוד שאלת: קדרה שבשלו בשר נבלה, וערה מן התבשיל לתוך קערות ישנות, ראיתי מי שהתיר הקערות לאחר שנצטננו, ונתנו טעם לדבריהם: דכלי שני אינו מבשל.
תשובה: לא תשמע להם, לכל אשר יאמר כן, דאפי*לו למאן דאמר: כלי שני אינו מבשל, מבשל הוא, ואינו מבשל, אבל מבליע ומפליט הוא, ואפי' חם כחם בית השחיטה וכחם חלב הכסלים, מיד שנשחטה הבהמה וחתכוה לאיברים. וכמו שאמרו בפ"ק דחולין: השוחט בסכין של עכו"ם, רב אמר: קולף, ורבה בר בר חנה אמר: מדיח; ואמרינן עלה: לימא בבית השחיטה רותח הוא קא מיפלגי, מאן דאמר: קולף, סבר: בית השחיטה רותח, ומ"ד =ומאן דאמר= מדיח, סבר: בית השחיטה צונן; ודחינן: לא, דכולי עלמא בית השחיטה רותח, מ"ד =מאן דאמר=: קולף, שפיר, ומ"ד =ומאן דאמר=: מדיח, איידי דטרידי זמנין למפלט דמא לא בלע; אלמא, חם כחם בית השחיטה, מבליע. וכן אמרו שם: לא ליסחוף אינשי כפלי עלוי בשרא, דדילמא דאיב תרבא ובלע בשרא, ואין לך חם מיעט /נראה שצ"ל: מועט/ מאלו, ואפ"ה מבליעין. ואף הרב אלפסי ז"ל כן סבור, כמו שמצינו לו בהלכות בפ*רק כל שעה. דאלו לפי דבריהם, כלי שני של חמץ אין צריך אפילו להגעיל; זה ברור. וההיא דכלי שני, ומה שנא*מר עליו בירושלמי, דרך אחר יש לו, ואין זה מקומו.
<h2>סימן רמט</h2>
מונטסון, +(א"א) הובאה בב"י סי' ח"ן בקיצור.+
שאלת: בהמה שנפלה מהגג גבוה עשרה, והלכה הלוך יפה כדרכה ושחטיה, ונמצאו הכבד והריאה מרוסקין; מי אמרינן: כיון שהלכה, ואסיקנא: הלכה, אינה צריכה בדיקה, כללא הוא: לכל שהלכה, שאין לחוש בה, ואפילו נמצאו איבריה מרוסקין; או דילמא: בדיקה היא דאינה צריכה, הא בדקוה ונמצאו איבריה מרוסקין, חוששין לה.
+(א"א) עיין מהר"ש הלוי חי"ד סי' כ"ג שהגיה ואין צורך להגהה.+ תשובה: מסתברא, דכל שעמדה והלכה, אפילו נמצא שנוי באיבריה, אין חוששין לה, דכל שהלכה, בידוע שאין לה ריסוק גדול המביא לידי טרפות, אלא חוזר לבריאותו. ולפיכך, כל שלא נמצא בה טרפות אחר, כנקבים שבריאה, והבני מעים, ובשאר האברים שנק*ב פוסל בהם, או שנוי אחר שפוסל אפילו שלא מחמת נפילה, אין חוששין לה. ואינו דומה למעשה דבי רב חביב*א, דהוא משרד' כרעא, ומסתמא לא היתה צריכה בדיקה, דתלינן בשגרונא ולא בפסיקת חוט השדרה, ואפ"ה אי בדקוה, אשכחוה דנפסק חוט השדרה, ואפ"ה, הוו תלו לה בשגרונא משום השדרה, דהתם דמשדרא כרעא כפסיקת חוט, דשכיח טפי מפסיקת חוט השדרה; אבל כאן שנפלה לפנינו, ואפ"ה אמרו: דכל שהלכה כדרכה, אין חוששין לה, שמעינן מניה: דקים להו לרבנן: שאע"פ שיראה כריסוק באיברים אינו ריסוק המביא לידי טריפות. ומ"מ המחמיר כמו שהחמרת אתה, תבא עליו ברכה.
<h2>סימן רנ</h2>
מיורקא.
כתבת: ראיתי בקיצר /שמא צ"ל: בקיצור/ של תורת הבית, בשער השני מן הבית הרביעי: היו שתי קדרות, ונפל איסור לאחת מהן, ואיני /נ"ל שצ"ל: ואינו/ יודע לאיזו מהם נפל, ואין באחת מהן כדי לבטל האיסור וכו', עד: נראה לי: שאפי*לו הן לשני בני אדם, וכו', ואמרת: להודיעך יסוד דברים אלו ומהיכן היו למדים דברים אלו?
תשובה: אם באת לשאול על שתי קדרות, היכן מצינו שמצטרפות, כך שנוי במשנתינו בריש פ"ק דביצה: ליטרא קציעות שנדרסה עפ"י הכד, ואינו יודע איזו היא, ר' אלעזר אומר: רואין אותן כאלו הן פרודות, התחתונות מעלות את העליונות, ר' יהושע אומר: לא תעלה, עד שיהא שם מאה פרודין כלומר: שאין התרומה אלא באחד ומאה, ואעפ"י שהליטרא לא נדרסה אלא על פי הכד האחד, אפ"ה, כיון שכלן בספק, כלן מצטרפין לבטל, והרי היא בטלה במאה פרודין. ושנו בתוספת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בתוספת*א/ דתרומות: שתי קופות בשתי עליות, ושתי מגורות בעליה אחת, הרי אלו יעלו, ר' יהודה אומר: אפילו בשתי עירות, מעלות זו את זו; וק"ל =וקיימא לן= כת"ק =כתנא קמא=. ואם אתה שואל על מה שאמרתי: שאפילו שתי קדרות לשני בני אדם, דיראה לי שהן מצטרפות; ובאת לשאול: מנין דין זה, בשהן של שני בני אדם. דע, שבאותה תוספתא דתרומו*ת שכתבתי: חלקו בין שתי קופות, לשתי מגורות שבשתי קופות, אמרו: שאפילו בשתי עליות מצטרפות, ובשתי מגורות אמרו: בעליה אחת מצטרפות; ומשמע, דבשתי עליות, אין מצטרפות. ושאלו בירושלמי: מה בין קופות, למגורות? והשיבו: קופות עשויות להתפנות ולהתערב יחד, וכל העשוי להתערב, כמעורב, אבל מגורות אינן עשויות להתפנות יחד במקום אחד ולהתערב. וכתב הרב ז"ל: דלפי טעם זה, אין אומרים בשתי קדרות: שיצטרפו, אלא כשהן של אדם א*חד, אבל כשהן של שני בני אדם, שאינן עשויות להתערב, אין מצטרפות; ועוד יש לנו בזה קצת ראיה ממקום אחר. ולי אינו נראה לי כן, לפי שלא מצינו בשום מקום שאמרו כן, לא במתניתין, ולא בברייתא מכל השנויות בש"ס, ולא שום אמורא, ואי אפשר דלא מישתמיט חד דלימא הכין, ואדרבא, בכל מקום שחלקו בין ענין לענין בדברים, כגון: גבי ליטרא קציעות, ובמשניות שבתרומות, לא חלקו בדבר זה כלל, בין אדם אחד לשנים; ולפיכך, אמרתי: שיראה לי: שאפילו הן לשני בני אדם, מצטרפין.
<h2>סימן רנא</h2>
+א"א הביאה בב"י סי' ע"ז.+ עוד אמרת: שנסתפק לך דין מליאתא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מוליאתא/, אם הבשר הממולא והמתמלא יצא מידי דמו, על מה נאסר בשולם זה בתוך זה; ומה הפרש יש בין זה לזה: לבשר שנתבשל בקדירה.
תשובה: מן הנראה שתפסתם בידכם כדברי הרמב"ם ז"ל בזה, ודבריו באמת בעינינו מן המתמיהין. ומוליאתא, שאמרו בריש פרק כיצד צולין בבשר שלא נמלח כל צרכו הוא אלא כמליחת בשר שנוהגין בצלי, וכענין קדשי*ם שמולחו והופכו, ומולחו ומעלהו; על כן הביאו ראיה שם, מנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו. ואמרינן: מאי טעמא, לא משום דאמרינן: כבולעו, כך פולטו, לפי שבצלי וקדשים אין מולח אלא לשעה, ומעלהו, ואפ"ה קאמר רבא: דאע"פ שפולטין כרעים, דם בתוכו, מותר, דכבולעו כך פולטו; אבל בשר שנמלח במליחה לקדרה, דהיינו: כדי שיעור צליה, וכדעת הגאונים ז"ל, בזה קים להו דיצא מידי דמו לגמרי. ואע"פ שלאחר שעור זה פולט ציר אדום, אין זה אלא ציר אדום, ושמואל קרי ליה: חמר בשרא, ומותר אפי*לו לכתחלה. אבל הרב ז"ל /הרמב"ם/ חשב להמלט ממה שהקשית אתה, והצריך הבשר המתבשל בקדרה להרתיח המים תחלה, כדי שיחלט הבשר במים רותחין; וכבוד הרב ז"ל /הרמב"ם/ במקומו עומד, שא"כ, מליחה מאי מהניא, דמליחה, הא אמרינן: דאינה מוציאה מידי דם, או משום חליטה אפי*לו בלא מליחה נמי, וטורח במליחה למה. ועוד אסר לנו הרב ז"ל /הרמב"ם/ לטגן עוף או גדי במחבת, שכלנו נוהגין כן, ושם אי אפשר להרתיח המים תחלה, וכך נהגו בכל מקומותינו, וכדומה אני שאף במקומכם עושים כן: שעושין בשר דק דק, ומערבין בבצים, ומטגנין בשמן על גבי האש במחבת. סוף דבר, לא ידענו דרכו של הרב ז"ל בזה; וגם כל אותה הסוגיא שבריש פ' כיצד צולין, מוכחת כן; והלכה למעשה, בכל גלילות ארצנו להתיר אחר המליחה, כמליחת בשר לקדרה, ואין אנו מצריכין מליחה, כדבעי לאורחא.
<h2>סימן רנב</h2>
פרפינאיין, +א"א הובאה בב"י חי"ד סי' שע"ג, ועיין פרח מטה אהרן ומשאת משה ונחפה בכסף.+
שאלת: שומרת יבם שמתה, והיבם כהן, מהו שיטמא לה, כיון שהוא קובר, דטפי עדיפה מארוסה, דהא ירית לה, וארוסה לא ירית לה; או דילמא: ארוסה עדיפא, דהוא מפר לה בשותפות, מה שאין היבם עושה כן, אלא קרובי*ם היורשים נכסי מלוג +בח"ד אי' קרובים היורשים נ"מ =נכסי מלוג= קוברים אותה+ והוא פורע ההוצאה +אולי ר"ל בשנפלו כשהיא שומרת יבם+.
תשובה: תחילת כל דבר אנו צריכין לדעת: כהן שמטמא למתו, אם עקר הדבר תלוי בירושה: שהיורש, מטמא, שאינו יורש, אינו מטמא. ובאמת, אין הדבר תלוי בירושה, שהרי אינו מטמא לאחותו אנוסה ומפותה +היינו לר"ש+ ומוכת עץ וארוסה שנתאלמנה +אולי ר"ל דצריכינן לרבות מהקרובה (יבמות ס') ושם אי' שנתגרשה+, ואעפ"י שהוא יורש, ולא שרי ליטמא לה משום מת מצוה +אולי צ"ל ואפי' משום מ"מ =מת מצוה=+, וכן אשתו פסולה, דמטמא לה לאשתו כשרה, ואינו מטמא לאשתו פסולה. ומה שאמרו בפרק האשה רבה, גבי אשתו קטנה, דתנן +דתניא+: יורשה ומטמא לה, והא הכא דמדאוריי*תא אביה מטמא לה, ומדרבנן מטמא לה בעלה; ופרקי*נן: משום דהויא לה כמת מצוה, דכיון דאב לא ירית לה, לא קרי ולא ענו ליה +בגמ' קריא ולא ענו לה, ועי' חי' למס' בשם הרמב"ן ומש"כ עליו+, דאלמא, כל שזה יורש, הוא מטמא לה, משום מת מצוה, מיהא, דאי לא קרי ולא ענו ליה, דאמרי: איהו ירית ואנן קברי*ה לי*ה +לה+ לא היא, שאני אומר: דלא אמרו שם אלא במי שעשאוהו מדבריהם כבעל, לפי שקרוביה אומרת /שמא צ"ל: אומרים/ +אומרים וכ"ה בח"ד+: אם הוא בעל ויורש כבעל, אף הוא יקבור כבעל, שקובר אשתו כשרה, ואם אינו כבעל לקבור, אף הוא לא יורש; אבל שיעשו אותו כבעל לירושה, ושלא כבעל לקבורה, לא צייתי. אבל מי שהוא בעל מדאורייתא, או קרוב, אעפ"י שהם יורשים, אין זה כמת מצוה, שכבר יודעין שהתורה אוסרתו; וזהו שנראה לי בפי*רוש אותה שמועה. וכיון שכן, מסתברא לי, שהיבם, שאמרו שהוא יורש אותה כל כתובתה, ואפי*לו נכסים הנכנסים והיוצאין עמה, כל שנפלו לה בחיי הבעל, שלא אמרו: נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב, אלא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, אבל נפלו לה תחתיו הבעל +דבעל+, אף הם בחזקת יורשי הבעל. וא"כ, עשינו אותו לגמרי כבעל לירושתה ואם עשינו אותו כבעל לירושה, נעשה אותו כבעל לקבור, דבעל מיהא משום מת מצוה, דאי לא קרי ולא ענו ליה +תי' דבעל מיהא אינן בב"י.+ ואפי*לו לאותן שאמרת דכתבין, אי מיתת בלא בני, תהדר כתובתה לבני נשא; מסתברא כן, דהא נכסי מלוג שנפלו לה תחתיו, הבעל +דבעל, וכ"ה בח"ד+ הוא יורש. ועוד: דכיון דיבם דעלמא מיטמא לה, אין הולכין אחר זה שכתב כן, אלא אחר היבמין דעלמא, דכל שהן רואין יבמין דעלמא, עשאום יורשים כבעל, אף הם אומרים, כיון שאתה עושה יבם כבעל, אף הוא יהא כבעל לקבור. ותדע לך, נושא קטנה, שאמרו: שהוא יורש, שמיטמא לה +בח"ד ומיטמא לה+ מי מפלגינן בין: בשהכניסה לו נדוניא ויש לה נכסים שירשה היא, ובין שכתב לה משלו ואינו יורש ממנה כלום, אלא בין כך ובין כך יטמא לה, הואיל ועשאוהו כבעל לירש כל שיש לה נכסים.
<h2>סימן רנג</h2>
+(א"א) הובאה בב"י חי"ד סי' ז'.+ עוד שאלת: הטבח ששחט לעכו"ם הקצב עשרה בהמות, ובא ישראל לקנות מאחת מהן, ואמר לו הטבח: לא תקח ממנה כי לא שחטתיה אני, והיו שם עדים, ואמרו: בפנינו שחטת אותה; ויש מתירין ויש אוסרין, ואומר: שהוא נאמן יותר ממאה עדים. ושאלתם: מה אני בזה?
תשובה: צללת במים אדירים בזה והבאת כמה ראיות, ואמרת: שהוא נאמן במיגו, דאי בעי אמר: טרפה מצאתיה, ונחתכה הסירכא, או: בסכין פגומה שחטתי; ומה שאמר: לא שחטתי אותה, עילה מצא כדי שלא יקניט את העכו"ם. וכן כתבת כמה דברים כיוצא בזה, ואמרת: שמקצת חכמי הדור אמרו: שאינו נאמן במיגו, דקי"ל: מיגו במקום עדים, לא אמרי*נן, גם אני דעתי כחכמי הדור, ואלו באתי לדון על כל ראיה וראיה שכתב, יארך הענין יתר מדאי. ומ"מ, הוא עומד בטענתו שלא שחטה, ויש עדים שמכחישין אותו, ואמרי': ששחטה; ויותר היה ראוי לכם לומר: שיהא נאמן, לפי שאפשר שלא שחטה, אלא החליד או דרס או שהה, שכל שנפסלה בשחיטתה, נבלה כנותר /צ"ל: כנוחר/ ומעקר, שאינה קרויה שחיטה, אבל כל ששחטה כראוי, ודבר אחר גרם לה ליפסל, אינה נבלה, ושחיטה היא, שמטהרתה מידי נבלה. ומ"מ, כיון שטוען: לא שחטתיה, ועומד בדבורו, שאם שלא שחטה כלל, משום מגו אינו נאמן, דמגו במקום עדים הוא; ומיהו, לדידיה אסורא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אסירא/, דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא, דומה למה שאמרו: קדשתיך, והיא אומרת: לא קדשתני, הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו.
<h2>סימן רנד</h2>
+(א"א) הביאה מרן בב"י סי' קל"א.+ פרפינייאן.
שאלת: מה ששנינו בפרק ר' ישמעאל, בשתי משניות של מטהר יינו של עכו"ם, ונתנו ברשותו, דברישא לא שרי אלא בפתח פתוח לרשות הרבים, וסיפא אפי*לו אין פתח פתוח. ואמרת: דלמה שהסכימו כל המפרשים, דמיירי בלא מפתח וחותם, וקשה לך טובא בלילו*ת, מאי איכא למימר, שאין אימת ישן עליהם, ומאי שנא ממעביר חבית, שאם הודיעו שהוא מפליג, שאסור, אם שהה כדי שיפתח ויסתום, ואם בלא מפתח ברשות עכו"ם אחר, ובלא מפתח וחותם, איך התירו חכמים? ור' שמעון בן אלעזר, למה ליה טעמא: דחיישינן לגומלין? ודקדקת בזה הרבה, ולא מצאת להם פיתרי, אלא במפתח וחותם ביד ישראל, וכמו שהארכת וכתב /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכתבת/ בקונדרסך.
תשובה: איברא, שתי משניות אלו מילי פסיקתא; תני ברישא: אפי*לו בלא מפתח וחותם היא, דאם איתא, כיון דתני: תקנתא, דהיינו: בפתח פתוח לרשו*ת הרבי*ם, ובישראלי*ם ועכו"ם דרים שם, ובעיר שכלה עכו"ם, עד שיהא יושב ומשמר; אם איתא דוקא במפתח וחותם, מאי שנא דלא תנא הכי כדתני: האיך תקנתא; אלא על, כחרין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כרחין/, כל שישראל ועכו"ם דרים שם, מותר, ואפי*לו אין מפתח וחותם ביד ישראל וברשותו. דקתני: היינו: ברשותו, ושאין העכו"ם דר שם, שאלו היה דר שם, פתח פתוח לרשות הרבים מאי מהני, והוא יושב בתוך אותו רשות שהיין בתוכו; אלא על כרחנו, בשאינו דר שם, ואינו יכול ליכנס לו אלא באותו פתח פתוח לרשות הרבים, ולפיכך, מותר, ואפי*לו לא כתב: התקבלתי, דמסתפי, דילמא חזו ליה ומפסיד ריוח יינו; ואפי*לו בלילות, כל שהישראלים דרים שם, או אפי*לו רוכלים ישראלים נכנסין לה, דחושש הוא אפי*לו בלילות, שאם לא זה, יראנו זה, דאפי*לו בלילו*ת אין רגל כל העולם כלה מרשות הרבים, ולפיכך ירא הוא, ואינו נכנס, ובחזקת המשתמר הוא. ואינו דומה למעביר חבית, דהתם היין עצמו מסור בים /צ"ל: בידם/. ועוד: שאין הכל יודעין שיין זה של ישראל הוא, ואין לו קול, אבל זה שמטהר יינו, אינו בידו ממש, וקול יוצא שזה היין שטהר על ידי ישראל למכור לישראלים, ולפיכך נזהר בו, כדי שלא יפסיד ריוח יינו. ואי נמי: התם בשאין רגל הרבים מצוייה בדרכים, כגון: שלא בשעת הגתות, אבל בשעת הגתות, אימת עוברי דרכים עליהם, והרי היין בחזקת משתמר; וכדאיתא בפרק אין מעמידין, ואיתא בתוספתא. ומיהו, בשאין ישראלים דרים שם, אפי*לו פתח פתוח לרשות הרבים, ואפי*לו מפתח וחותם ביד ישראל, אסור, עד שיהא יושב ומשמר, דכיון שיש לו שייכות ביין ובבית, אינו נמנע מליכנוס, דמעכו"ם לא מסתפי, לא יכנס אצל יינו; אבל ברשות עכו"ם אחר, מותר; כלומר: כל שנתון שלא ברשותו, אין חוששין לו. ומ"מ, לעכו"ם שהוא מיפקד אצלו, חיישינן, ומחמת אותו עכו"ם המופקד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מופקד/ אצלו, חיישינן, עד שיהא לו מפתח וחותם. ואידך מתני*תין, כל שכתב לו: התקבלתי, ורוצה ישראל להוציאו ומניחו, מותר; כלומר: אעפ"י שזקפן עליו במלוה, כל שאין לו מלוה על אותו יין עצמו, אעפ"י שמונח ברשותו של אותו עכו"ם, ואין המפתח וחותם ביד ישראל, ואעפ"י שאין פתח פתוח לרשות הרבים, מותר; ואין צריך לומר: לא ביום ולא בלילה, דבבית מיוחד ליינו של ישראל, אין חוששין לגנבים. ואין לאותו העוכ"ם /שמא צ"ל: העכו"ם/ ביין זה שום שייכות, אלא בעכו"ם דעלמא, דכולי עלמא מירתתי מליכנס אצל ממון אחרים, ואפי' בלילות, דאין ישראלים רואים שם. חדא: דאין חוששין אלא ביין המופקד אצלו, או שנתון אצלו. ועוד: דמסתפי, דילמא השתא מדכר ליה ולחמריה, ואתי; וכדאמרי*נן בההוא עובדא דישראל ועכו"ם דהוו יתבי בארבא, ושמע קל שופרא דבי שמשי, וסליק, ואכשריה רבא; ואפילו במוסר מפתח לעכו"ם, אמרו: דחמרא שרי, דלא מסר לה אלא שמירת מפתח. ונראה לי: שכל שכתב לו: התקבלתי, מותר, דאפי*לו נמצא עומד בצד היין, דהכין מוכחא לי הדין שמעתתא, דאמר שמואל: והוא שיש אליו /נראה שצ"ל: עליו/ מלוה על אותו יין, ואמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא; דאלמא מתני*תין דוכתב לו: התקבלתי, אפי*לו עומד בצד היין, שרי במתני' דעכו"ם שנמצא עומד בצד הבור, אלא שבזו יש להחמיר. אבל אם אינו מניחו להוציאו, כלומר: שיש לו מלוה עליו ממש, כיון שיש לו שייכות בבית וביין, אפילו במפתח וחותם, אסור ברישא בשאין פתח פתוח לרשות הרבים; אי נמי: שאין ישראלים דרים שם, ואין רוכלים נכנסן /נכנסין/ לה.
<h2>סימן רנה</h2>
נרבונה +(א"א) הובאה בב"י חלק י"ד סי' ק"ך בקיצור.+
שאלת: עכו"ם מהו שיטביל בלי /צ"ל: כלי/ ישראל, אחר שנודע כי הטבלת כלים מצוה מדברי סופרים, עלינו הדבר הזה, או על ידי שלוחינו, והעכו"ם נתמעט מדין שליחות מצד שאינו בן ברית. הודיענו דעתך בזה.
תשובה: מה שאמרת שטבילת כלים מדברי סופרים, לא כולי עלמא מודים בו, ומדברי הרמב"ם ז"ל יראה שהוא סבור שהוא מדאורייתא, ופשטא דשמעתתא דשילהי ע"ז הכין משמע טפי. ומ"מ, כל לחולין, לא בעי כונה, ואפי*לו לגבי נדה, משום דכל לבעלה, חולין היא, איפליגו בה רב ור' יוחנן, רב אמר: טהורה לביתה, ואסורה לאכול בתרומה, ור' יוחנן אמר: אף לביתה אסורה; וטעמא דרב: אמרי*נן: בעלה, חולין היא, וחולין לא בעי כונה. וסייעוה לרב מדתנן: פירות שנשרו לתוך אמת המים, ופשט ידיו, מי שהיו ידיו טמאות, ונטלן, ידיו טהורות, ופירות אינן בכי יותן. ורבה אותיב לרב נחמן: מטבל לחולין, והוחזק לחולין, הוחזק, אין, לא הוחזק, לא. ותירץ רב נחמן: דהכי קאמר: אעפ"י שהוחזק לחולין, אסור למעשר; ותניא הכין כותיה. ואמרי': לימא תהוי תיובתא לרבי יוחנן מהא; ואוקימנא דרבי יוחנן, דאמר כרבי יוחנן בן יוסי. ותו אקשינן ליה: מדאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: נפלה סכין ושחטה, וכו'; ואמרינן: מאן תנא דלא בעינא כונה לחולין בשחיטה? אמר רבה: ר' נתן היא. ופרקי*נן: בהא אפי*לו ר' יונתן בן יוסי מודה, מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים, דפסול, מכלל: דבחולין, שרי. ולפי פשטה של שמועה משמע, דר' נתן בין בזה ובין בזה אמרה, דכל לחולין לא בעינן כונה, אלא דר' יונתן לא פסק כותיה, אלא בשחיטה, וכסתם מתניתין; וטעמא: משום דגלי רחמנא מתעסק בקדשים, פסול, הא בחולין, שרי; הא בעלמא, לא; אלא, כר' יונתן בן יוסי, וכיון שכן, הוה ליה מחלוקת רב ור' יוחנן, וק"ל =וקיימא לן= כר' יוחנן. אלא שהפוסקים פסקו כרב: דלבעלה, מותרת; ואפשר כן, משום דמשמע: דהתם, דרב נחמן, אית ליה כרב. ועוד נראה: דלגבי טבילת כלים, לא בעי שליחות, דמנא תיתי, ואלו הטבילו ישראל שלא מדעת הבעלים, עלתה לו טבילה, וכל היכא דלא בעינן שליחות, אפי*לו טבילת עכו"ם למה לא תעלם /נראה שצ"ל: תעלה/? ועוד: אפשר, דטבילת עכו"ם, אפי*לו לרבנן, לא גרעה מירדה להקר. ומכל זה יראה לי שעלתה לו טבילה.
<h2>סימן רנו</h2>
גראנוייראש.
שאלת: אחד היה לו בשר מליח ישן הרבה, עד שנפסד מאד בריחו, ובטעמו לא מסריח, אלא כאותו שקורים ראנסי"ר, וחתכו חתיכות חתיכות קטנות, ולאחר שלשה ימים היו מחמין מים ביורה להדיח בהן הקערות, ונמצאת בתוך המים חתיכה קטנה של בשר, כעין חתיכה מעין אותן חתיכות, ובטעמו ובריחו, והדיחו קערות של חרס באותן מים. מהו, מי נימא: שחתיכה זו מאותן חתיכות הכשרות היתה, או לא? ואם תמצא לומר: שאינה מהם, אלא חוששין שמא עורב או חתול הביאוה כאן מבית עכו"ם, מי נימא: שהמים מותרין, לפי שבשר כזה נותן טעם לפגם, או לא? ואי נמי: נסמוך להתיר, לומר: שאין העכו"ם רגילין למלוח בשר כבש, ושור, אלא רגילין למלוח להם דבר אחר.
תשובה: מסתברא, שאין להתיר משום נותן טעם לפגם, דאדרבה, כמה אנשים נותנין אותם לכתחילה בקדרה להטעים את התבשיל, וצא וראה בכל ארץ פרוינצא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: פרווינצא/ לפי הנשמע. אלא הנראה, שסומכין להתיר מפני הטעם השני: שרוב המולחין שור או כבש או עז, ישראלים נינהו, והרי יש כאן תרתי לטיבותא: רוב וקרוב; וכמעט שאין העכו"ם מולחין להם זולתי דבר אחר, ואפי*לו ימלחו מקצתם לעתים, הולכין אחר רוב ישראל, שאפי*לו ביום שישראל אוכלין בשר יותר מן העכו"ם, וראינו מביא בשר, סומכין לומר: רוב אוכלי בשר האידנא, ישראלים נינהו; כדאי*תא בגמ'; וכ"ש כאן, שאין דרכן למלוח כן.
<h2>סימן רנז</h2>
נרבונא.
עוד שאלת: בשר בחלב אשה, מהו? כיון שחלב האשה אחר שפירש, מותר, א"כ אין בזה איסור כלל, וכמו שהוציאו מגדי חלב בהמה טמאה בהדי בשר בהמה טהורה, וחלב בהמה טהורה בהדי בשר בהמה טמאה, שאין בהם שום איסור, לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים; או: אסור משום מראית העין, כמו שחששו בדם דגים, בזמן שאין בו קשקשים.
תשובה: מסתברא, שאסור לבשלו, כל שכן, לאכלו, כל שנכר בו, מאותה דדם דגים, ומדם שעל גבי הככר, שאמרו: שירדו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: גירדו/. ומה שהוציאו בשר בהמה טהורה בהדי חלב טמאה, ובשר טמאה בהדי חלב טהורה, לא דברו אלא בחיוב אכילתו ובשולו, שאין באלו חיוב כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, אבל באיסור מראית העין, לא דברו. ואין זה בכלל מה ששנינו במשנתינו כלל, דדם של בין השינים, מיצצי /צ"ל: מוצצו/, ואפי*לו מצות פרוש אין בו, ואפי*לו הכי, שעל הככר, גירדו /צ"ל: גורדו/, והא נמי, דכותיה היא, דמאי שנא; ואם נפל לתוך התבשיל, בטיל, ואין צריך ששים; וזה נראה לי ברור. ואולם ראיתי עוד בכתבך דבר שיצאת בו אחר דברי הרמב"ם ז"ל, והוא שכתב: בבשר האדם, שהוא בלאו הבא מכלל עשה, שהוא עשה, וממה שאמרו בתורת כהנים; ואינו, דההיא דתורת כהנים, אסמכת*א בעלמא היא, והרבה כיוצא בה בתורת כהנים. ותדע לך, דכלל גדול אמרו: היוצא מן הטמא, טמא, וא"כ, אף דמי חלבו, אסור; ואלו בפרק אעפ"י אמרו: דאפי*לו מצות פרוש אין בו; וא"כ, אף בבשר כן; אבל במת, אפי*לו בהנאה, אסור, כדילפינן בע"ז שם מעגלה ערופה.
עוד ראיתי בכתבך, שאמרת וז"ל =וזה לשונך=: אבן הבשר חיה, חשו למראית העין, ואסרוהו עם החלב מדברי סופרים; ע"כ =עד כאן=. והלשון הזה אינו מחוור דאפי*לו לפי מה שפוסק: דחיה, כעוף, ושניהם מדברי סופרים, לא משום מראית העין אסרום, אלא משום גזרה, כלומר: גזרה אלו, אטו בשר בהמה. והפרש גדול יש בין מה שאיסורו משום גזרה, בין מה שאיסורו משום מראית העין, כי מה שאיסורו משום מראית העין, כל שיש בו היכר, אינו נאסר כדם דגים שכנסון בזמן שיש בו קשקשים, מותר, וכאן אינו אוסר תערובת, וכן אם הוא במקום מכוסה, כדם שעל השנים, מוצצו ואוכלו; ואלו בשר עוף בחלב, ובשר חיה בחלב, ואפי' למ"ד: דבשר חיה, מדברי סופרים, אסור להעלותן עם הגבינה על השלחן, ואוסרין תערובתן, ובעו שיעור; ואלו היה לו בשר עוף או חיה בפיו, אסור לאכול עמו גבינה, וכ"ש בשר חיה, דיש מן המפרשים דאמרו: דאינו באוכלים באפיקורי*ן, משום דמחלף בבשר בהמה דעלמא: אלא בשר חי*ה בחלב, ואפי' למ"ד: דאינו מדברי תורה, מדברי סופרים, אסור כשל תורה, משום גזרת בשר בהמה בחלב.
<h2>סימן רנח</h2>
+(א"א) הובאה בב"י חי"ד סי' ע"ד.+ עוד אמרת: מעשה היה בכולית בהמה מליא מים, שמראיהן רע, אבל לא היו עבין ועכורין, אלא מראיהם כרכומי כמראה הדבש, ויש לדון בזה אחר מה שדקדקו בזה ע"ה בצלולים ועכורין וסרוחים; ואמרת: שעמדת בזה על הספק.
תשובה: זה לא שמעתי, דאפשר כל שמראיו כרכומי, נראה שמיחוי בשר הכוליא הוא שנתערב בהן, וזהו שקראו עכורין דמים עכורין, היינו: בשנתערבה עפרורית המים בהן כמעין נרפש, וכאמרם: צלולה היתה החבית, ועכרוה; וכאן, אם לא שנתערבב בו מיחוי הכוליא, לא נעכרו, ומים זכים, היינו: ליחה לבנה כמים. ואעפ"י שיש לדון בדבר להקל, בשל תורה הולכין לחומרא, וראוי לחוש ולאסור.
<h2>סימן רנט</h2>
עוד אמרת: בטבילת הכלים ע"י עכו"ם, שכתבת אלי בתחילה: אם עלתה להם טבילה, אם לאו? והשבתי אני: שעלתה להם טבילה, דחולין נינהו, וחולין לא בעי כונה, וכל דלא בעי כונה או שליחות, אפילו על ידי עכו"ם, מותר; ולא עדיף מנדה שנפלה מן הגשר, דמותרת לבעלה מטבילת ידים לחולין. ועכשיו חזרת ואמרת: שתמהת על הראיות, ושלא ירדת להם. ואני מה אעשה, ואתה לא הודעתני מה הוא התמה, ומה היא הקושיא שמצאת בהם; ועדיין אני במקומי אני עומד, בהיתר ובראיות, דאנא בהא, ולאו תיובתא חזינא, ולאו קושי*א חזינא, ולולי שאמרת אתה, אפי*לו פקפוק לא חזינא. ועוד: שראיתי שבאת באיסורו מצד דברים המתמיהין, אמרת, זה לשונך: אם יש בהטבלת כלים צד התרה, היא הנותנת להחמיר ולהשוותה לשאר המצות התוריות אשר מגע העכו"ם פוסל בהן, ואין להם חלק וזכרון בירושת שלמות המצות ושחיטת עכו"ם, וכיוצא בו יוכיחו; עכ"ל =עד כאן לשונך=. וזה בעיני תמה גדול לאיש כמוך, האיש כמוך יאמר דבר זה? וכי סכה /שמא צ"ל: סוכה/ שעשאה עכו"ם, מי מיפסלו לבית הילל, דלא בעו סוכה לשם חג, גם סכת גנב"ך, כשרה; וגם מבואו*ת הפתוחים לרשות הרבים, שהעמידו בהם העכו"ם דלתות, ונועלין דלתות העכו"ם בלילה, שעל ידי כן הוכשרו לטלטל בהן, ולולי כן, היו חייבין עליהן משום רשות הרבים, כמו שאמרו בירושלמי; אם כן על כרחנו צריך ישראל להעמיד דלתות ולנועלן בלילות, דלא סגיא בלאו הכי. אלא שבזו תדחה, דסלוק רשות הרבים הוא, ואפי*לו ממילא נמי, דהאי לאו מצוה היא להעמיד דלתות, אלא שכל שלא העמידו, הויא רשות הרבים, ואין מטלטלין בה; ומ"מ, הא איכא סוכה. ועוד: כתיבת הגט, דלכולי עלמא עכו"ם היה כשר בו, אלא משום דבעי כונה בכתיבתו, ועכו"ם בדעתא דנפשיה קא עביד. וכדאי*תא בשילהי פרק המשיא תניין: ולר' מאיר, דאית ליה: עידי חתימה כרתי, ומאי דכתב וחתם, אפי*לו עכו"ם כשר לכתוב את הגט; וכדא*מר רב נחמן התם: ואע"ג דאינה מתגרש*ת אלא בגט; ועם כל זה, בשליחות בלחוד הוא דפסול, לפי שאין שליחות לעכו"ם; ואלו דברים ברורים הם בעיני. ושחיטת העכו"ם דנבילה, מגזירת הכתו*ב הוא, מדכתיב: וזבחת ואכלת, ובא בקבלה: מה שאתה זובח, אתה אוכל. ועכו"ם גם כן היה מתיר את הכרי, אלא משום גזרת הכתוב, דכתיב: גם אתם, ודרשינן: מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית. ולמאן דדריש הכי, אפי*לו העבד תורם של ישראל; אלא דלמאן דאמר ודריש: מה אתם ישראל, אף שלוחכם ישראל, כדאיתא התם בשילהי פרק המביא תניין: העבד אינו תורם מגזרת הכתו*ב. ומצות בפסח שאסרו ללוש אותן עכו"ם, היינו נמי משום דכתיב: ושמרתם את המצות, בעינן שימור לשם מצה, ואפי*לו לאפי*ת כיפי, בענין /שמא צ"ל: בעינן/ לשם מצה, ועכו"ם אדעתה דנפשיה קא עביד. ותפילין ומזוזות שכתבן עכו"ם, היינו משום דחיישינן לשמות שבהן, שמא לא כתבן לשמן, על כן יגנזו וכן ספר תורה. ועוד: דתפילין ומזוזות וספר תורה, פסולין, משום דכתיב: וכתבתם וקשרתם, ודרשינן: מי שישנו בקשירה, ישנו בכתיבה, וכדאיתא בפרק התכלת, ומשום כן, אפי*לו כתבם עבד, עכו"ם, אשה וקטן, פסולין, שנאמר: וקשרתם וכתבתם. ובציצית, פסל ג"כ ר"ח ז"ל, בשעשאתן אשה, לפי שאינה במצות ציצית, וכל שאינו ביעשו להם ציצית, אינו כשר בעשייתן, ואם עשאן אפי*לו ישראל שלא בכונה, פסולין, דבעינן כונה, וכדדרשינן מקרא: דגדילים תעשה לך, וכדאיתא בפ"ק דסכה. ואף זו לא דברי הכל היא, דהא אמרינן בפ': אמר רב יהודה אמר רב: מנין לציצי*ת שכשרה בעכו"ם, שנאמר: דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, ועשו להם אחרים. ומילה נמי, פלוגתא בע"ז ובפרק התכלת, אם כשרה בעכו"ם. דתניא: עיר שאין בה רופא ישראל, ויש בה רופא ארמאי ורופא עכו"ם, ימול ארמאי, ואל ימול עכו"ם, דברי ר"מ; ר' יהודה אומר: ימול ארמאי. ולא מצאתי מקום מצוה שיפסל בה מגע עכו"ם, אלא באותן מקומות המיוחדין שגזר בהן הכתוב; אי נמי: שצריכין כונה או שליחות. גם מה שאמרת: שלא מצאת לטהרת כלים חדשים צד תורה, כבר אמרתי לך שהרמב"ם ז"ל סובר שהיא דבר תורה, ופשטה של שמועה שבסוף פרק בתרא דע"ז מוכחת כן, דאמרינן התם: תנא: וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה; ואמרינן: מנא הני מילי; אמר רבא: דאמר קרא: תעבירו אש /באש/ וטהר, הוסיף לה /לך/ הכתוב טהרה אחרת.
<h2>סימן רס</h2>
+(א"א) הובאה בב"י א"ח סי' קס' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: קס"ב/.+ עוד אמרת: למה לא כתבתי בשער הקדוש*ה במים הראשונים, הא דאמרינן בפ"ק דסוטה: צריך להגביה ידיו, כדי שלא יצאו המים חוץ לפרק, ויחזרו ויטמאו את הידים. וחזרת אחר תירוץ, ואמרת: אולי מפני שפסקתי אני, דלחולין עד הפרק העליון, שהוא סוף הכף המחובר לזרוע, דתו ליכא למיחש שהמים היוצאים, שאין הזרוע עסקן לטמא.
תשובה: היטבת לראות, דכל שנוטל עד סוף הכף, וחוזר ונותן שניה עד אותו הפרק עצמו, למה ניחוש, שהרי למקום שנתן הראשונים יתן השניי*ם, וליוצאין למעלה מן הפרק ההוא על קנה הזרוע אין לחוש, שאותן אין להם שום טומאה, שלא גזרו אלא על הידים. והיא /נראה שצ"ל: וההיא/ דסוטה, בשלא נטל אלא עד פצול האצבעות, ולפיכך צריך להגביה, שמא מים הראשונים יצאו חוץ לפרק, ואעפ"י שנתן השניים עד פיצול, יחזרו אותן הראשונים שיצאו חוץ לפרק, ויטמאו את הידים. ואם תאמר: אם כן, נלמוד משם שאין צריך ליטול עד סוף הכף, ויקשה: למה שפסקתי אני. לא היא; דההיא דסוטה, דרב היא, ורב לקולא, כדאמרינן התם בפרק כל הבשר: אמר רב: עד כאן לחולין, עד כאן לתרומה, ושמואל אמר: עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא; דאלמא, רב לקולא, דאמר, ואיפסיקא הילכתא כשמואל לחומרא.
<h2>סימן רסא</h2>
+(א"א) הובאה בב"י חי"ד סי' קע"ג.+ עוד שאלת: המוכר שטר חוב לחבירו, וקבל עליו אחריות: שאם לא יוכל לגבותו מן העכ"ם /שמא צ"ל: העכו"ם/, או שמא לא יגבנו משום גזרת מלך, שישלם לו הקרן לבד; אם יש משום רבית, אם לאו?
תשובה: כל שמכר לו שט"ח =שטר חוב= בראוי, אעפ"י שגובה בו ריבית, הרי זה מותר בשכר מעותיו הוא נוטל מן העכו"ם. וקבלת האחריות מחמת גזרת המלך, שיגבה הקרן מן המוכר, גם זה מותר, דהוה ליה באחריות /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כאחריות/ מכירת קרקע; וקרוב הדבר, דאפי*לו האחריות הריבית, מותר, באחריות /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כאחריות/ מכירת קרקע, שמקבל אחריות העמל והשבח. אבל מה שקבל: שאם לא יוכל לגבות מן העכו"ם, קרוב בעיני שזה אסור, לפי שתנאי זה מבטל המקח, וא"כ אין כאן מכר אלא כעין מלוה, ואפי*לו כשנוטל הריבית מן העכו"ם, נמצא שנוטל מישראל בשכר מעותיו מישראל הריבית שהרויח מעות של אותו מוכר. ומזה אתה למד למה ששאלת עוד, בבשכן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בממשכן/ חובו, שאסור, דשכר מעותיו הוא נוטל מן הממשכן.
<h2>סימן רסב</h2>
דיני שבת וערובין /כותרת זו אינה רק כותרתו של שו"ת רס"ב אלא של קבוצת השותים הבאה/.
מיורקא, +(א"א) הובאה בב"י ח"אח סי' ש"א.+
כתבת: כי אמרו לכם משמי, שאני התרתי להוציא לרשות הרבים מפתח הקבועה באזור במתניהם את הקבוע באבנט; ורצית לדעת ממני, אם אמת הדבר, או לאו?
דע כי המגיד, שקר העיד, והפכו. כי מעשים באו לידי בישראלים הדרים בכפרים, שהיו עושים מפתח בסוף האזור אשר במתניהם, ומוציאין אותן, וחושבין שהוא בטל לגבי האזור ואני אסרתי להם, לפי שכל דבר שאינו לצורך הכלי, אינו תשמיש הכלי, ואינו בטל לגמרי לגבי כלי, והרי הוא כאילו מוציאו לבדו בלא הכלי. והראיה, מדגרסינן בשבת בפרק תולין: אמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא: מתעטף אדם בכילה וכיסויה, ויוצא לרשות הרבים בשבת, ואינו חושש; ואקשינן: מאי שנא מדרב הונא, דאמר רב הונא: היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה בשבת, חייב חטאת; ופרקינן: ציצית לגבי טלית, חשיבי, ולא בטילי, הני, לא חשיביי /שמא צ"ל חשיבי/, ובטילי; כלו*מר: כיס הכילה, לא חשיבי בפני עצמן, דתשמישי הכילה הן, ולפיכך לא בטילי לגבי טלית. והוא הדין והוא הטעם למפתח זה שבאזור, שלא הוקבע שם לתשמיש האזור, אלא להשתמש בו בפני עצמו הוקבע שם, ואינו בטל לגבי האזור, ומי שמוציאו כן בשבת, חייב חטאת; וישראל נקיים.
<h2>סימן רסג</h2>
+(א"א) הובאה בב"י חא"ח סי' שכ"ו.+ שאלת: הא דאמר ר' יהודה: דעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכין לאדם שלא בפניו; אם דוקא בשעירב עליו אחר /שמא צ"ל: אחד/ מבני החצר, או אפי*לו אחד מן השוק?
תשובה: בחצר שהוא בין שני מבואות, אפי*לו אחד מן השוק מערב עליו לכולי עלמא, ואינו צריך להודיע, דזכות הוא לו, וזכין לו לאדם שלא בפניו; וכ"ש אם עירב אחד עליו, משלו מערב, ודוקא שלא בפניו, אבל בעל כרחו, לא. אחד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ואחד/ מבני חצר מערב עליו אפי' בעל כרחו, אופי' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ואפי'/ משלו מפני שוא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שהוא/ אוסר עליהן; דאמרי' בפרק חלון: אמר שמואל: אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי, ולא נשתתף, נכנסין בתוך ביתו ולוקחין ממנו שתופו בעל כרחו; ואוקימנא: בדאסר עליהן; והיינו דקאמר: רגיל: רגיל, אין, שאינו רגיל, לא.
<h2>סימן רסד</h2>
+(א"א) הוראה /שמא צ"ל: הובאה/ בב"י תא"ח סי' רע"א.+ עוד: מהו לשתות מים קודם שיקדש, אם מותר כמו קודם הבדלה, או לא; לפי שהרב ר' משה ז"ל כתב: ואסור לשתות יין; דאלמא, מים, מותר.
תשובה: מסתברא, דאפילו מים אסור לשתות, משום דאסור לטעום כלום עד שיקדש, אמרו, אלמא, כל טעמה /נראה שצ"ל: טעימה/ אסורה. ועוד: דאם איתא, לשמעינן בקידוש, וכ"ש בהבדלה; אלא ודאי, מקילי הבדלה שנו כאן, וכבי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכמו/ שהקלו בהפסקה, כך הקלו בשתיית מים, ולא קפדי, אבל בקדושא, לא אשכחן. וכן נ"ל מן הירושלמי, דגרסינן בפ*רק ערבי פסחים: ר' יודא נשיא שאיל לר' מונא: בגין דאנא צחי, מה אנא למשתי; אמר ליה: תני ר' חייא: אסור לאדם שיטעום כלום עד שיקדש; ור' יודא לא שאיל מיניה: מה אנא למישתי חמרא? אסיר מיא שרי אלא ש"מ דבקדיש /דבקדוש/ קפדי חומרא /בשל טעות סופר השתבשו שורות אלה וכפי שמשמע מדפוס ליוורנו תקל"ח כך צריך להיות: ועוד: איך השיב לו כן, הוה ליה למימר: חמרא/ אסיר, מיא שרי; אלא ש"מ, דבקדיש /דבקדוש/ קפדי ואפילו אמיא; וכן נהגו. ומנהגן של ישראל תורה היא.
<h2>סימן רסה</h2>
פיפינאין.
שאלת: הא דמכריז ר' יעקב: מי שלא הניח עירובי תבשילין, יבא ויסמוך על שלי, ויכול לזכות לכל בני העיר ולכל הדרים בתוך התחום, כדאמרינן בגמ': ועד כמה? עד תחום שבת. מי אמרי: דוקא דאמר: סתם, אבל אם התנה כפי' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בפי*רוש/: אפי*לו לאותן שיכולין לבא על ידי עירובי תבשילין, יועיל אפי*לו לעירוב חצרות ושתופי מבואות, אם זכה בפירוש לדיורין הנוספין, אם לאו?
תשובה: מסתברא שאם זכה בפי*רוש: ערובי תבשילין לכל מי שיבא אפילו על ידי עירוב, שרשאי, והועיל. הא, לאו כהלכתא בלא טעמא אמרוה, אלא טעמא דמילתא משום: דדעת מניח בעינן, ומניח לא מסיק אדעתיה דאתי על ידי עירוב. והיינו בעינן, דעד כמה, כלומר: מי אמרינן: דלא מסיק אדעיהת /שמא צ"ל: אדעתיה/ אלא אבני העיר לבד ולא על שחוץ לעיר, ואפילו תוך התחום, לפי שאינן רגילין לבא בעיר ולסמוך על עירוב שהניחו בעיר, או אפילו על שחוץ לעיר, ואפילו הרחוקים על שיכולין לבא; ואמרינן: דדעתיה אפילו אהני, אבל על שחוץ לעיר, לא יהיב אדעתי*ה, דדבר שלא שכיח הוא, ואין דעתו עליהם. וכמו שאמר שמואל: דבתוך התחום, למאן דמסדר מתניתא, קמים, לכולי עלמא, שרי, לדידך, אסור; כלומר: שלא נתתי דעתי על הפושעים והמזידין. והילכך, על כל שנתן דעתו, זכו, וסומכין, ואריך. וגם כן מצאתי לרבותי בעלי התוספות, וכן כתבתי אני בחבורי עבודת הקדש: ובערובי חצרות ושתופי מבואות, רשאי לזכות לכל הנוספ*ים, וכן כתבתי אני בחבורי הנזכר. והבאתי ראיה מאותה תוספתא שאמרת, דתניא התם: אם היתה משלו, מגביהה מן הארץ כל שהוא, ואומר: שזכותי לכם ולכל שנתוספי /שמא צ"ל: שנתוספו/ עליכם; וכן הנהגתי אני מכמה שנים בעירנו, לזכות בפירוש בשעת העירוב לכל הנוספים, מפני חשש הבאים לגור בארץ, שלא יאסרו עלינו השכונה באין מבין; וכן ראוי לעשות.
<h2>סימן רסו</h2>
+(א"א) הובאה בב"י חא"ח סי' ש"א.+ עוד שאלת: סנדל של עץ, שקורין: גלוטייש, שאין בהם מסמר, אלא חתיכות ברזל חלק במקום המסמרים, ושמין אותה כדי שלא תהא קרקע אוכלתו; מהו, בשבת?
תשובה: שורת הדין, נראה שהיה מותר, והיינו כמין טס השנויה בברייתא, דקתני: עשאו כמין טס, או כמין יתד, או שחפאו כלו מסמרים כדי שלא תהא קרקע אוכלתו, מותר; אלא ודאי נראה שאסור עכשיו לנהוג בו היתר, שלא יבואו לטעות ולהתיר סנדל המסומר האסור בשבת, לפי שלא נהג בו שום אדם לעשות כן.
<h2>סימן רסח</h2>
+(א"א) הובאה בב"י א"ח סי' רע"ט.+ עוד שאלת: לענין הוקצה לחצי שבת, דאיבעיא לן בפ*רק אין צדין: אם יש מוקצה, אם לאו, ולא איפשיט*א; מה דינו? ולענין נר שהדליקו באמצע השבת לחולה שיש בו סכנה או לחיה, אם מותר לטלטלו לאחר שילדה החיה בשבת ונתרפא החולה, ואפילו יש שם מותר שמן ופתילה, או לאו?
תשובה: מסתברא לי, שמותר לטלטלו אם כבה ואינו נמנע. חדא: דהא קימא לן בשבת כר' שמעון במוקצה, ואפילו במוקצה מחמת מילה, אפילו שרגא דנפט*א, וכדאית*א בשילהי פרק כירה, הואיל וראוי לכסות בו את הכלים; וא"כ, לא הוה הנר מוקצה בכניסת שבת מחמת עצמו, אלא א"כ נר שהדליקו בו מערב אותה שבת, ומשום דדחיה בידים, וזה שהדליקו לצורך החולה או החיה, אין זו הקצאה ולא דחייה, דאדרב*א, מדליקו כדי לטלטלו לצורך החולה. ועוד: דבעיא: דאם יש מוקצה לחד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לחצי/ שבת, דאי חזי ואידחי, והדר: איחזי, לא איפשיטא, ומוקצה דרבנן, וספיקא לקול*א. ועוד: דפשטא דושוין, שאם נולד ומומו עמו, הכין דייקא, דמאי דאוקמה אביי: בדיתבי דייני התם, דחוק הוא, ודחויה בעלמא הוא, דהא לא שכיח. ומנה למדליק בשוגג בשבת, כמה שאמרת, דאין מוקצה לחד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לחצי/ שבת, דכיון שנראה בין השמשות, אע"פ שנדחה כשהדליקו בו, אין זה מוקצה, דאין מוקצה לחצי שבת מספק, ולא מחמת ראיית המבשל בשבת שאמרת, דהלכה כר' מאיר, דאנן: אין הלכה כר"מ סבירא לן, וראיית /נראה שצ"ל: וראיות/ חזקות יש, וכמו שפסק הרב אלפסי ז"ל, אלא שאין זה מקומן. ובמתנה שיהא מותר לו לאחר שיכבה, כבר ראיית /שמא צ"ל: ראית/ דעתי להתיר, כמו שכתבתי בארוכה בספרי: עבודת הקדש.
<h2>סימן רסט</h2>
+(א"א) רמזה בב"י מא"ח /שמא צ"ל: חא"ח/ סימן שם ד'.+ עוד שאלת: מבואות הפתוחים למזרח ולמערב ולצפון ולדרו*ם, ובסוף קצתם יש דלתות, ובקצתם אין דלתות, אם צריך לחי וקורה בכל עקמימות ועקמימות, או לא? לפי שאמרו בפ"ק דעירובין: מבוי עקום, רב אמר: תורתו כמפולש, ושמואל אמר: תורתו כסתום; ופרש"י ז"ל שם: שתי לשונות, ולכל הלשונות, אליבא דרב, צריך צורת פתח לעקמימותו; ור' יצחק ז"ל הקשה: כי זה הוא יותר ממפולש; ואומר רבינו יצחק: תורתו כמפולש, וצריך צורת פתח לרשות הרבים לשני ראשיו, ולעקימומותו /שמא צ"ל: ולעקמימותו/, לחי. ויש לדקדק כרש"י ז"ל, מדאמרינן: אילימא ביתר מעשר, בהא לימא שמואל: תורתו כסתום, משמע דלרב דאמר: תורתו כמפולש, ניחא; כלומר: דהא עביד לעקמימותו צורת פתח. ויש ראיה ממבוי העשוי כנדל, שצריך צורת פתח לעקמימותו; וכן ההיא מבוי דהוה בנהרדעא, דיהבו עליה חומרא דרב וחומרא דשמואל. ומ"מ, לכל פחות /הפחות/ לחי צריך לכל עקמימותו, כדי שלא יאמרו: שהוא נושא במבוי בלא היתר שאין רואין התקון אלא מצד אחד.
תשובה: נראה לי במבוי העקום, שנחלקו בו רב ושמואל, שאין צריך לעקמומות /שמא צ"ל: עקמימות/, אפילו לחי וקורה. ותחלה אומר כל מה שמביאין ראיה לדברי רש"י ז"ל, מהא דאמרינן: אי לימא ביתר מעשר, בהא לימא שמואל: תורתו כסתום, דאלמא לרב ניחא; וכדכת*ב נמי מר. לאו ראיה היא כלל, דהא אפילו לרב לא הוה ניחא, משום דלרב נמי לא ניחא, דהא לרב יותר מעשר ימעט, כדאמרי*נן ליה לרב יהודה: אתנייה, צריך למעט; אלא משום דמצי לאקשויי לשמואל טפי בפשיטות, אקשי מדשמואל, וכדכתב נמי מר. וממבוי העשוי כנדל, גם כן אין ראיה. והרי אני כותב לפניך כל השמועות הללו כמו שהראוני מן השמים, כדי להעמידך בהן במה שאנו /שמא צ"ל: שאני/ סבור בפרושן, ואצייר ציורין כדי שתעמוד בבירור במה שאני מפרש בהון /בדפוס שלפנינו ובכל הדפוסים מופיעים ציורים בגוף השו"ת, אך אי אפשר להכניס ציורים אלה לטקסט המותקן/. מבוי עקום, רב אמר: תורתו כמפולש; פרש"י ז"ל: שצריך לעקימימותו צורת פתח, לפי שהוא מפולש בעקימימותו לחברו, וכאלו מפולש לר"ה =לרשות הרבים=, וצריך לחי או קורה לשני ראשיה היוצאין לר"ה =לרשות הרבים= כזה. ולפי פירושו חמור ממפולש, דאלו במפולש גמור, עושה צורת פתח לאחד מראשי המבוי סמוך לרשות הרבים, ולחי או קורה מן הצד האחר, וכאן צריך צורת פתח, ושני לחיים. ותמה: למה החמירו עליו ממפולש דעלמא, וכי עקימימותו מוסיף עליו איסור ממפולש גמור, השתא שמואל עביד לה כסתום, ורב עביד ליה יותר ממפולש דעלמא. ויש מביאין ראיה לפירושו של רש"י ז"ל, מדאמרי*נן לקמן: מבוי העשוי כנדל, אמר אביי עושה צורת פתח לנדל; ואידך כלהו משתרו בלחי וקורה; אמר ליה רבא: כמאן, כשמואל, דאמר: תורתו כסתום, וכו'; אלא אמר רבא: עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא, ואידך גיסא משתרו בלחי וקורה. ולפי פירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר, דעביד צורת פתח לכל המבואות הקטנים לצד ראשן הפתוח למבוי הגדול, דהיינו: עקימימותו לאידך גיסא הפתוח לרשות הרבים עושה לחי או קורה, וכן עושה לחי לראש המבוי הגדול, דלא סגיא בלאו הכי; דנמצא עכשיו לכל מבוי ומבוי עקום בהם צורת פתח בעקמימימותו /שמא צ"ל: בעקמימותו/, ולחי מכאן ומכאן לשני ראשיו, כדברי רש"י ז"ל. ואי אפשר לפרש: עושה פתח לכולהו מחד גיסא, דהיינו: הפתו*ח לר"ה, ואידך גיסא, דהיינו: ראש המבוי הגדול, לחי או קורה; משום דלא היא /נראה שצ"ל: הויא/ קרי ליה אידך גיסא, דכיון דקאמר: מחד גיסא, אידך גיסא משמע הצד השני ממש של כל אחד ואחד מן המבואות הקטנים. ומסתברא לי: דאפילו לרב, אינו חמור ממפולש דעלמא, ואינו צריך לעקימימותו כלום, אלא עושה צורת פתח מכאן, ולחי או קורה מכאן; ושמואל נמי, דאמר: תורתו כסתום ממש, עביד ליה, דאינו צריך לעקימימותו כלום, אלא עושה לחי וקורה מכאן, ולחי וקורה מכאן לשני ראשי המבואות. וכן נראה לי מן הירושלמי, דגרסינן התם: מבוי שהוא עקום כמפולש /צ"ל: ומפולש/, ר' יוחנן אמר: נותן לחי וקורה מכאן, ועושה צורת פתח מכאן, ר' שמעון בן לקיש אומר: נותן לחי או קורה, ומתיר. על דעתיה דר' שמעון בן לקיש, בקשו לעשות להם תקנה, אלו משתמשין עד מקום הכותל, ואלו משתמשין עד מקום הכותל. ולא נמצאו שתי רשויות משתמשים ברשות אחת? אלא אלו משתמשין דרך עקימימות, ואלו משתמשין דרך עקימימות, ולא נמצאו שתי רשויות משתמש*ות ברשות שהיא אסורה להן? רב ושמואל, רב כרבי יוחנן, ושומאל /צ"ל: ושמואל/ כריש לקיש; ע"כ =עד כאן=. אלמא, לר' יוחנן אינו צריך אלא לחי מכאן, וצורת פתח מכאן, אבל שני לחיין לשני ראשיו, לא; ומדריש לקיש נמי שמעינן דאינו עושה לחי בעקמימותו; ומדקאמר: אלו משתמשין עד מקום הכותל, ואלו משתמשין עד מקום הכותל, ואלו העמידו שם לחי או קורה, אי אפשר להשתמש אלא עד הלחי. הנמצא אחד מהמבואות משתכר אותו קרן עד הכותל, והשני מפסיד מן הלחי ולהלן. וכבר העמידו רב ושמואל בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, ואמרי*נן לקמן: בההוא מבוי עקום דהוה בסורא, כריך בוריה /צ"ל: כרוך בודיא/ ואותביה בעקימימותיה, ואמרינן: כמאן, כשמואל; דמשמע מינה: דדרב ושמואל, בעקימימו*תיה הוא. לא היא! דלא גרסינן: אותביה בעקימימות*יה, אלא: אותביה בשפתיה, וכן גריס ר"ח ז"ל, ועקר. ואף לפי אותה גירסא, דחק רש"י ז"ל ופירשה, אלא שלא נתחוור לי פירושו. וההוא מבוי העשוי כנדל, נראה לי דהכי קאמר: עושה צורת פתח לכל המבואות העקומין, מחד גיסא ולאידך גיסא; כלומר: למבוי המעוקם כנגדו, לחי או קורה, כגון זה /הכוונה לציור המופיע בדפוס שלנו; וראה ההערה דלעיל בתחילת התשובה/, שהמבוי הוה /שמא צ"ל: הזה/ העשוי כנדל, הוא שאין המבואות הקטנים מכוונין זה כנגד זה, שא"כ, לכולי עלמא אי אפשר שלא לעשות לכל המבואות הקטנים צורת פתח מהאי גיסא, ואפי*לו לשמואל, שהרי לכל המבואות מפולשין ממש לרשות הרבים, אלא זה כנגד סתימתו של זה, כרגלי הנדל הזה, שאין רגליו שמשני צדדיו מכוונין זה כנגד זה, אלא כמין סנדל; ולפיכך, מבוי זה עקמימותו רבים, כמו דל"ת כמין למ"ד וכמו חי"ת. ולפיכך, כשתעשם צורת פתח לראש המבוי הגדול, וכן לכל המבואות הקטנים מצד אחד או מצד הימין או מצד השמאל, ומן הצד האחר יעשה לחי או קורה, כצורה שציירנו /ראה ההערה שבתחילת התשובה/; דנמצא עכשיו עקמימות הנעשה כמין דל"ת, שיש לו צורת פתח לראשו האחר היוצא לרשות הרבים, דהיינו: ראש המבוי הגדול, וכמן לחי לפחות לכל שאר המבואות הקטנים לצד החיצון היוצא לרשות הרבים, וכן לעקמימותו, העשויין כמין למ"ד, לכלן צורת פתח ולחי. אבל לעקמימותו העשויין כמין חי"ת שמצד האחר, אין צריך ליה צורת פתח, לפי שאין מבוי עקום כמין חי"ת המפולש, ואפילו לרב, דכיון דשני ראשיו יוצאין לר"ה, כגון זה בגוף הספר מצוין הציור /, אין דרך בני אדם לסבב המבוי מתוכו כדי לצאת אצל הרשות הסמוך לראש השני, אלא הוא מבחוץ דרך ישר מפתח המבוי לראש השני, ולמה יסבב; אבל כשהוא פתוח לרשות הרבים לשני רשויות, הוא צריך לסבב, ועל כן נראה כמפולש, מפני שהעוברים ושבים עוברים בתוכו משער לשער. וכן נראה לקמן, גבי מבוי רחב עשירים/ שמא צ"ל: עשרים /, וכן פירשו שם בתוספות משם רבינו יצחק בר אברהם ז"ל. ואי ק*שיא לך: הא דאמרי' בסמוך: ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא, וכו', ואצרכיה דלתות; דמשמע, שהיה עקום כמין חי"ת, ולפי*כך הצריכוהו שתי דלתות, דהיינו: לשתי עקימימותיו, כגון זה/ ראה ההערה שבתחילת התשובה /. וכמו שפי' רש"י ז"ל, מדקאמר: הצריכוה דלתות, דמשמע: שנים. לא הוא/ שמא צ"ל: היא /; דההיא נמי מבוי עקום כמן גאם היא, כי הא דרב ושמואל דלא אצרכוה אלא דלת אחת, ואצרכוה תורת דלתות, קאמר; ולאפוקי מדשמואל, דאמר: דלא צריך דלת כלל, ולא צורת פתח, ולאפוקי מדרב, דאפילו במפולש גמור אינו מצריך דלת, אלא צורת פתח לבד, ולא שיהא צריך שני דלתות, אלא דלת אחת, כמו שאמרנו. ועוד: שר"ח ז"ל גריס: ואצרכי הדלת/ שמא צ"ל: ואצרכיה דלת /, וגרסתו נכונה. ולענין מחלוקת רב ושמואל שאמרת, שר"ת ז"ל והר"ם ז"ל פסקו כרב, וכן במחלוקת חנניה ות"ק דידיה, אכתו*ב לפניך גם כן מה שכתבתי אני בזה. וכן כתבתי: הרב אלפסי ז"ל פסק הלכה כרב, דפסק כת"ק, דלא מצריך דלתות, משום, דרב ושמואל: הלכה כרב באיסורי; ואע"ג דההוא מבוי דהוה בנהרדעא, אצרכוה דלתות, דחשו לה לדשמואל, דהתם אתרא דשמואל הוא. והרב ז"ל הביא ראיה: מדאמר רבא לקמן, גבי מבוי העשוי בנדל/ שמא צ"ל: כנדל /, עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא; דאלמא, בצורת פתח סגי כת"ק. אבל ר"ח ז"ל פסק הלכה בשמואל/ נ"ל שצ"ל כשמואל /, מדשקלי וטרי כל הני אמוראי בגמ*רא הכא אליביה: או צריך לנעול, או אין צריך לנעול; וכן צריך להיות כדבריו, מדאמרינן לקמן: לימא קסבר רב נחמן דלטעמיה קאמר, ולא לטעמיה דשמואל בלחוד. וההיא דרבא: דמבוי העשוי כנדל, מסתברא לי דאינה ראיה כל כך; דדילמא, צדו האחר פתוח לכרמלית היא/ שמא צ"ל: הוא /, דבכי הא כולי עלמא מודו דאינו צריך דלת, כדאיתא בסמוך. וכן פסק הרמב"ם ז"ל כחנניה, דמצריך דל"ת, וראויות לנעול, אע"פ שאינן ננעלות. אלא, שאני במקצת דבריו שכתב, דצריך שתי דלתות, וזה לשונו, שכתב בהלכות שבת פ' י"ז: שני כותלים ברשות הרבים, והעם עוברין ביניהם, כיצד מכשיר בינתים/? עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן, ואחר כך יעשה רשות היחיד, ואינו צריך לנעול הדלתות; אבל הדלתות צריך שיהיו ראויות לנעול. היו משוקעות בעפר, מפנה אותן ומתקנן לנעול אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילין בהם כלום בהכשר רשות הרבים /בנוסח שלפנינו כתוב: ביניהם? עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואחר כך יעשה ביניהם רה"י. ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה, אבל צריך שיהיו ראויות להנעל. היו משוקעות בעפר, מפנה אותן ומתקנן להנעל, אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילין בהכשר רה"ר/ ע"כ =עד כאן=.
הנה, שהרב, ז"ל סבור, שלא העמידו ברייתא במבואות המפולשין לרשות הרבים, אלא משום הא דר' יוחנן, הא לאו דר' יוחנן ברייתא אפילו ברשות הרבים גמורה כפשוטה; ואיהו ז"ל סבור, שאין הלכה כר' יוחנן, אלא כר' אליעזר תלמידו, דקאי כרבנן דפרק פסין, דאמרי: כאן הודיעך כחן של מחיצות; כאן הודיעוך וסבירא ליה כדאיתא בריש פ*רק פסין. ואע"ג דר' אליעזר תלמיד אצל ר' יוחנן, כיון דקאי כרבנן דר' יהודה כוותיה סבירא לן, והילכך, אפילו לרשות הרבים מיערבא; ופסק נמי כחנניה, דבעי דלת מכאן. אלא שאני תמה, היאך הצריך דלתות, דהא לחנניה בדלת מכאן, ולחי או קורה מכאן, סגי ליה ושמא דרב ז"ל סבור, דהא דאמרינן: האב דלתות /צ"ל: הא בדלתות/ מיערב*א, בשתי דלתות, קאמר, דלת מכאן ומכאן; ואפשר, דהא לתרוצה לדחנניה הוא דאמרי הכי; ואלו הן, אכתי תיקשי לדחנניה, דאלו לדחנניה לא בעי אלא דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, ודלתות, דקא אמרי', רשויות דעלמא קא אמרי' ומשום דבעי לאקשויי אדרבי יוחנן, דאמר: ירושלם, אלמלא דלתותיה ננעלות, נקט איהו נמי דלתות; וצ"ע. ועוד צריך לי עיון, במה שפסק: דרשות הרבים גמורה מיערבא בלא נעילת דלתות, כפשטה דבריתא /שמא צ"ל: דברייתא/, דהא משמע לקמן, דבמבואות המפולשין לרשות הרבים בלחוד פליגי, מדאמר רב יוסף משמיה דרב יהודה אמר רב: מחלקת אאסרטיא מכאן ואסרטיא מכאן, וכו', דאלמא, לאו ברשות הרבים גמורה היא מתניתא, אלא במבואות המפולשין לסרטיא מכאן ומכאן. והרב אלפסי ז"ל כן פסק כר' יוחנן, דרביה הוא, ומתניתא לאו ברשות הרבים גמורה; והא דרב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דרב, נראה לי ראיה גמרה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: גמורה/, וכמו שכתבתי. ואולי מה שכתב: בשני כותלים ברשות הרבים, והעם עוברים ביניהם; היינו: מבואות המפולשין לרשות הרבים. וכן נראה ממה שכתב /הרמב"ם/ בפרק ראשון דעירובין /הלכה ב'/: מדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים, שיש לה דלתות וננעלות בלילה, כלה רשות היחיד היא, זהו דין תורה; ע"כ לשונו; דאלמא, ננעלות בעי, כר' יוחנן.
<h2>סימן רע</h2>
עוד שאלת: מבוי המפולש ויש לו לחיים מכאן, וצורת פתח, ומקצת בתי המבוי של עכו"ם מושכרים לישראלים לשנה, ובתוך זמן יצא משם ישראל אחד וקבע דירתו במבוי אחר, ונשאר ביתו של עכו"ם ריקן, אלא שמשים בו עצים; אם אוסר אותו בית על בני המבוי, מפני שמושכר לישראל; ואפילו אינו מושכר לישראל כיון שאין העכו"ם דר בו, אלא שמשים בו עצים?
תשובה: אפי' היה הבית של ישראל, כל שאין מקום פתו שם, אלא שהוא ישן שם, אינו אוסר, דמקום פתא גורם. ולא עוד אלא, אפי*לו היה שם מקום דירתו ופתו, כל שהלך לשבות אצל בתו, או אפילו במקום אחר שאי אפשר לו לבא בשבת, אינו אוסר, כדאיתא בפ*רק הדר עם העכו"ם. אבל עכו"ם שהיה לו מקום פתא במבוי, אע"פ שאינו שם, אוסר, משום דאפשר דאתי ביומיה. ומ"מ, בין עכו"ם בין ישראל, כל שאינו דר שם, אלא שעושה אותו אוצר, אינו אוסר.
<h2>סימן רעא</h2>
ומה ששאלת: מבוי שיש בו בראשו כיפה, שקורין: בולטא, אם דין הכיפה כצורת פתח, או לא?
תשובה: כל שיש ברגלי הכיפה עשרה טפחים קודם שיתחיל להתעגל, יש לה דין פתח, וחייבת במזוזה; וכן לענין צורת פתח שבמבוי. כדאיתא בפ"ק דעירובין, דגרסינן התם: אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל, אמר ליה: תני מר: מידי בצורת פתח; אמר ליה: תנינא: כיפה, ר' מאיר מחייב במזוזה, וחכמים פוטרים, ושוין שאם יש ברגליה עשרה, שחייבת; אמר אביי: הכל מודים אין ברגליה שלשה, אינה כלום, כי פליגי: בשיש ברגליה שלשה, ורחבה ארבעה, ויש בה לחוק ולהשלים לעשרה, ר' מאיר סבר: חוקקין להשלים, ורבנן סברי: אין חוקקין להשלים; וקיימא לן כחכמים. ומ"מ, בשיש ברגליה עשרה, לכולי עלמא יש לה צורת פתח לחייב במזוזה, ולהתיר במבוי, משום צורת פתח.
<h2>סימן רעב</h2>
+(א"א) מקצת תשובה זו היא בח"א סי' כ"ט.+ עוד שאלת: מה שהותר בשבת בפקוח סכנת נפש, אם נכנס בכלל ההתר ההוא אפילו סכנת אבר אחד, או חוש מחושיו, או לא, ואינו בדוגמת נפש ועין.
תשובה: שלשה חלוקי חליים יש: האחד: סכנת נפש ממש, והשני: סכנת אבר, וחולי שאין בו סכנה, אלא שנופל למשכב, והשלישי: חשש חולי שכואב, אלא שאינו נופל למשכב. סכנת נפש, מפקחין עליו גדולי ישראל, ואפילו באיסור תורה; סכנת אבר, וכן חולי שאין בו סכנה, אע"פ ששוכב במטה מתוך חליו, עושין מלאכה על ידי עכו"ם. והוא, שלא יהיה אותו עכו"ם גר תושב, ולא עבדו של ישראל, שאין בו אלא שבות אמירה בלבד; שאלו חיה /נ"ל שצ"ל: היה/ עבדו של ישראל, אי נמי: גר תושב, אסור לעשות מלאכה לכל ישראל, שאף הם אסורין במלאכתנו, אע"פ שעושים במלאכה לעצמן בשבת, כישראל בחול. ודוקא שלא לעשות על ידיהן איסורי תורה, כבשול ואפיה, וכיוצא בהן, ואי נמי: להביא להם דרך רשות הרבים, אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן, עושין על ידיהן, ואפי*לו על ידי ישראל. וחשש חולי בעלמא, שאינו נופל למשכב, אסור לעשות מלאכה, אפי*לו על ידי עכו"ם, דצרכי חולה אמרו, ולא צרכי החושש, ואפי*לו איסורין דרבנן. והנני כותב לפניך דין כל אחד משלשה אלה, עם מה שעלה בידי עם הראיות שקבלתי מרבותי, ומאשר בררתי אני לפי מה שהראוני מן השמים. סכנת נפש ואפילו חולי שצריך אומד, מחללין עליו את השבת; וזה מבואר. שהרי אמרו: ספק נפשות, להקל; ובפ*רק אין מעמידין גרסינן: אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: כל מכה שצריכה אומד, מחללין עליו /שמא צ"ל: עליה/ את השבת; וזו אינה צריכה לפנים. אבל חולי שאין בו סכנת נפש, אע"פ שיש בו סכנת אבר, ונפל למשכב, אין מחללין עליו את השבת, אלא שאומרין לעכו"ם, ועושה; וזו שאמרו: כל צרכי חולה נעשה על ידי עכו"ם בשבת. ותדע לך, דהא גרסי*נן בפ*רק אין מעמידין: אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה, מותר לכחלה בשבת; סבור מינה: הני מילי, היכא דשחיקי סמנין מאתמול ואתויי, אבל משחק ואתויי סמנין בשבת, לא; אמר להו ההוא מרבנן, ור' יעקב שמיה לדידי מיפרש לי משמיה דרב יהודה: אפי' משחק בשבת, ואתויי דרך רשות הרבים, דקסבר רב: עין שמרדה, יש בו סכנת נפש. וכדאמרי*נן התם: באמתה דהות בי רב שמואל, דקדח ליה עינא בשבתא, וצוחא צוחא, וליכא דמשגח בה, פקע עינא, ומיתה, דשורייני דעינ*א בליבא תלוי. ומאן דהוה סבור: דמשחק ואתויי בשבתא דרך רשות הרבים, לא הוה סלקא דעתיה דליכא סכנת נפש; ואע"ג דאיכא סכנת עורון, אין מחללין בשל תורה, אבל בדברים של דבריהם, דהיינו: לכחול, ואי נמי: לאתויי סמנין דרך סמטה, מותר מפני סכנת אבר, וכמו שפירש"י ז"ל, דהוה ביה סכנת עורון. וכמו שאין עושין לו דברים שיש בהן איסור תורה על ידי ישראל, כך אין עושין אפילו על ידי עבדו ושפחתו העכו"ם של ישראל, אע"פ שאינן של אותו ישראל החולה, שעבדו ושפחתו העכו"ם, אע"פ אינן /שמא צ"ל: שאינן/ תושבי*ם אסורין במלאכת כל ישראל, דבר תורה, אע"פ שעושין מלאכתן לעצמן בשבת, כישראל בחול, כדאיתא בכתובות. ותדע לך, דתניא בפ*רק החולץ: וינפש בן אמתך, בעבד עכו"ם הכתוב מדבר; אתה אומר: כעבד /צ"ל: בעבד/ עכו"ם, או אינו אלא בעבד מל; כשהוא אומר: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, הא עבד מל אמור; הא מה אני מקיים: וינפש בן אמתך, בעבד עכו"ם הכתוב מדבר; והגר, זה גר תושב, וכו'. אלמא, עבד עכו"ם אסור לכל ישראל, כגר תושב, וגר תושב אסור במלאכת ישראל, אע"פ שאין רשות ישראל עליו, כדי שנאמר: לישראל זה, אסור, לישראל אחר, מותר; א"כ, אף עבד עכו"ם כן, אסור לכל ישראל. ולא עבד תושב בלבד, קאמר, דא"כ הוה ליה למיתני בהדיא: עבד תושב, וכדקתני: גר תושב. והא דגרסינן בכריתות, פ*רק מחוסרי כפרה: תנו רבנן: גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחול, ר' שמעון אומר: אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבין, עושין מלאכה לעצמן בשבת, כישראל בחול; לאו למימרא דלישראל אסורין דוקא עבד ואמה תושבין, הא לאו תושבין, מותרין; דאם איתא בהא, ברייתא דבפרק החולץ דדרשי*נן: לאיסור, הוה ליה למיתני הכין בהדיה, וכמו שכתבתי; אלא הכא דלאיסורא במלאכת ישראל, תנו: עבד ערל, סתם, אבל הכא, בפרק מחוסרי כפורים, דתננין לקולא במלאכת עצמן, תנו: עבד ושפחה התושבים, לומר: דאפי*לו עושים מלאכה לצורך לעצמן, כישראל בחול; וזה נ"ל ברור. וחול*ה חושש, שאין בו אפי*לו סכנת אבר, ואין חליו כבד עליו לנפול למשכב, חושש בעלמא הוא זה, ואפי*לו לומר לעכו"ם לעשות, אסור דאמירה לעכו"ם, שבות, ולא התירו שבות בחושש; וכדאמרינן בפרק אין מעמידין: החושש בשיניו, לא יגמע בהם את החומץ; ואמרינן: חושש, שאני; והיינו נמי איסור תורת רטייה, ודכוותא טובא.
<h2>סימן רעג</h2>
דיני יו"ט וחנוכה ופורים /כותרת זו אינה רק כותרתו של שו"ת רע"ג אלא של כל קבוצת השו"תים הבאה/.
שאלת: אם מותר לכתוב חשבון תקופות בחולו של מועד, כמו שמותר לכתוב חשבונותיו, כדאי*תא בתוספת /צ"ל: בתוספתא, וכן משמע מהמשך השאלה/ דמשקין, ומשום דכדבר האבד דמי, שמא ישכח חשבונות שבינו לבן /צ"ל: לבין/ אחרים. ואמרת: שבתוספתא דמשקין מדקדקין מאותה תוספתא, שמא שמע מרבו דבר חדש, או עלה בידו עיון או סברא, ומתירא שמא ישכחנו, שמותר לכתוב.
תשובה: מסתברא, שאפי*לו היה כדברי התוספת שאמרת, בכתיבת התקופות, אסור, דחשבונות של הוצאות ודבר עיון מחודש בהלכה, כדבר האבד הוי, שמא ישכח, אבל חשבון התקופו*ת, ידוע הוא למי שצריך ובקי בחשבונות של תקופות, ואין זה מוציא בלבבו דבר מחודש, ואין זה אלא כמי שכותב מה שמקובל בעל פה, או כמי שכותב, ומעתיק אחד מן הספרים. גם במה שכתבו בתוספת, אני מסתפק זה כמה, ואף בימי רבותי נ"ע, מפני שאמרו: שאין מגיהין אפילו אות אחת, ואפי*לו בספר העזרה, ולמה לא ניחוש שמא ישכח, וכל הספרים נגיה מן הטעיות, שמא ישכח. ועוד: דמצוה איכא, משום: אל תשכן באהלך עולה, ויכתוב אדם פירושיו וחידושיו, ועושה חבוריו וכותב, ונמצא עושה מועדיו חול, ויכתוב תפילין, אפי*לו לאחרים, דהא איכא מצוה!? אלא מסתברא לי, שלא אמרו אלא ביציאותיו וחשבונות שבינו לבין אחרים, שהכל תלוי בזכרון, ושמא לא יזכור ויאבד ממונו, אבל חידוש ששמע, או שעלה בידו בעיונו, זה באובנתא דליבא תלי, ולאחר המועד עשוי הוא לחזר שמועותיו, ויבין כמו שהבין מתחלה. וכן אם מתירא שלא ישכח, ישנה הרבה פעמים בעל פה כדי שיהא שגור בפיו, כמו שאמרו: תנא מיניה ארבעין זמנין, ודמיא כמאן דמנחא ליה בכיסתיה, וכדרך שהיו עושין לזכרון עד שלא נכתבה המשנה והגמ*רא. וכן הטעם בהגהת הספרים, עשוי הוא לחזור ולראות בהן, ולהגיה.
<h2>סימן רעד</h2>
ולענין מה שאמרת: אם חל יום טוב מלפני השבת יום חמישי ויום ששי, והניח עירובי תבשילין; אם מותר לאפות מיום חמישי לשבת, או לא?
מסתברא, דאסור, וכ"ש השתא, דידעינן בקביעא דירחא, ויום ראשון קדש, ויום שני חול, וא"כ, איך יאפה מי"ט לשבת ויש חול באמצע? ומדרב חסדא, דמפרש טעמא משום: דצרכי שבת נעשין ביו"ט, נשמע לרבה, דרב חסדא ודאי לא קאמר: שיהיו צרכי שבת נעשים ביום טוב שחל להיות בחמישי, אלא צרכי שבת הסמוך ליו"ט, קאמר, והוא לרבה, ולא שנא מניח סתם, ולא שנא מתנה, דאי אפשר לו להתנות לבשל ביו"ט הרחוק לשבת.
<h2>סימן רעה</h2>
ולענין חולה שנתרפא במועד, שאמרת: אם מותר לגלח במועד, מפני שלא היה יכול לגלח קודם המועד, לפי שאמרו: שהגלוח קשה לחולה ומחזירו לחליו.
מסתברא לי שאסור לגלח, שא"כ, ליתנייה בהדי הנך דמתני*תין מאלו מגלחין, ובהדיא אמרו בגמ*רא: הא שאר כל אדם, אסורין. ועוד נ"ל ראיה, שלא כל מי שלא היה יכול לגלח קודם המועד, מותר כאותן השנוין במשנתינו, מדאמרינן התם: קטן שנולד במועד, מותר לגלח, שאין לך יוצא מן האסורין גדול מזה, למימר משום דהא דיוצא מבית האסורין, דוקא הוא שבאין להתיר, ומשום דבכלל השנויין במשנתינו הוא זה, הא משום שלא היה יכול לגלח קודם המועד, לא.
<h2>סימן רעו</h2>
עוד שאלת: אם מותר לישא אשה בפורים, כיון דקיי"ל: אין נושאין אשה במועד, משום דאין מערבין שמחה בשמחה, והאי טעמא נמי שייך בפורים, דהא שמחה בשמחה היא, ושמחה ומשתה קבילו עלייהו?
תשובה: מסתברא שהוא מותר, דושמחת בחגך, כתיב, בחגך, ולא באשתך; אבל בפורים מותר. ועוד: דהוה ליה חד יומא, ומשום חד יומא לא משהי איניש נפשיה, וכמאן דאמר: טעמא, משום בטול פריה ורביה, ובעניינים אלו הולכין בהם להקל, דמדרבנן הם.
<h2>סימן רעז</h2>
עוד שאלת: הרי אמרו אין יו"ט מכין לשבת, וכ"ש ליו"ט שני שהוא בחול, וכיון שכן, אם מותר לשמש הכנסת לתקן הפתילות לעשישיות בי"ט אחר המנחה, הואיל וכונתו הוא לצורך היום, כי אולי בו ביום יביאו שמן לאותן עשישיות, וידליק, ונמצא שטרח לצורך יו"ט, ואע"פ שלא היה בשעת תפלה, שכבר גמרו סדר היום, ואפ"ה כבוד שכינה הוא בעשישיו*ת דולקות בבית הכנסת; או נאמר: שמא לא יביאו, ונמצא שטורח שלא לצורך היום?
תשובה: עד שאתה שואלני אם מותר לתקן העשישיות, שמא יביאו שמן וידליקו בו, תשאל: אם מותר אפי*לו להדליק ביום טוב עשישיות של בית הכנסת, שהרי לא התירה תורה אלא אוכל נפש, אי נמי: הנאת כל הנפש, כעושה מדורה להתחמם כנגדה, כדברי ב"ה, אבל כאן, שאינו אלא לכבוד בעלמא, לא. ואעפ"י שיש כאן משום: כבוד בית אלהינו, הרי אסרו לשחוט נדרים ונדבות בי"ט. אלא שבירושלמי דמסכת ביצה פרק משילין, שאלו: מהו להדליק נר של אבטלה? חזקיה אמר: אסור; מתניתא פליגא על חזקיה: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, בשבת אין מבעיר אש, אבל מבעיר אש ביו"ט. ואם תאמר: בדברים שיש בהם אוכל נפש אנן קיימין, והא כתיב: אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, אלא אם כן קיימין בנר של אבטלה. א"ר אבינא: תמן תנינא: ב"ש אוסרין, וב"ה מתירין, ר' תנחום אחוה דר' אילא בעא קומיה של ר' יוחנן, אמ"ל =אמר ליה=: לא תאסור ולא תישתרי; ע"כ בירושלמי. ופי*רוש: נר של אבטלה, נר שאינו צריך לו, אלא לכבוד בעלמא; מ"מ, נהגו בו הכל היתר להדליק בי"ט נרות שלא על שלחנן.
ולענין שאלה ששאלת: אם טורחין בהן שלא בשעת הדלקתן; נראה שאסור, דכיון שגמרו במנחה סדרו של יום, אין דרך להדליק בו ביום, אלא לצורך טפלת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: תפלת/ הערב. דומה למה שאמרו במסכת שבת, פרק כל כתבי הקדש קדרות שאכל בהן ערבית, מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית, מדיחן לאכול בהם צהרים, צהרים, מדיחן לאכול בהם במנחה, ומן המנחה ולמעלה, אין מדיחין אותם; כוסות וקתוניות וצלוחיות, מדיחין כל היום, שאין קבע לשתיה. ונרות של בית הכנסת, נ"ל דכעין קערות שיש להם קבע, שאין מדליקין אותן בחול אלא לכבוד, ולתפלה /שמא צ"ל: ולתפלת/ ערב ובקר וצהרים, גם מכבין אותן אחר תפלת הבוקר; ומנחת י"ט שמדליקין הרבה קודם תפלת הערב, אלו היו כן בחול, היו מכבין אותן אחר התפלה, כדרך שעושין אחר תפלת הבקר.
<h2>סימן רעח</h2>
עוד שאלת: כלים שמשתמשין בהן בחמין, שהיו בהן סדקין או חתיכות נוספו*ת עליהן, ורוצה להגעילן לצורך הפסח, אם יש לחוש לאותן סדקין שהם תחת החתיכות, שאינו מפליט בבת אחת, שהוא מקום דחוק, אי נימא: כבולעו כך פולטו, ומה בולעו על ידי הדחק, כך פולטו?
תשובה: צריכין כלים כאלו תקון קודם הגעלה, ולא מן השם שאמרת, שההגעל*ה מפלטת מכאן כמו לכאן, אלא שאנו חוששין שמא תחת אותן חתיכות נכנס מגוף האיסור, וממשות של האיסור אינו נכשר בהגעלה. לפיכך אנו רגילין בכל כיוצא בזה, שמניחין גומרי על מקום הסדקין, אם הוא כלי של מתכת, כדי שישרף גוף האיסור, אם ישנו, ואחר מגעילו; ואם של עץ, אין לנו בו תקנה, אא"כ ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא כל ממש שבתוכו; וכן הנהגנו במקומנו מזמן רב.
<h2>סימן רעט</h2>
עוד שאלת: כוסות של מתכות שמשתמשין בהן כל השנה, ורוצה להשתמש בהן בפסח, אם מספיק בהן הדחה בעלמא; כמו ששנינו: דברים שמשתמשין בהן בצונן, כגון: הכוסות והצלוחיות, מדיחין ומטבילין והן טהורין; או ניחוש, כי לפעמים בימות החורף מניחין אותן אצל האש לחמם בהם את היין, ונותנין שם לחם חמין, ויצטרכו הגעלה, וזה יתפשט ללוקח כלים מן העכו"ם?
תשובה: משורת הדין נראה שאינו צריך אלא הדחה, כמו ששנינו בברייתא, שאעפ"י שפעמים שעושין כן, כמו שאמרת, כל שאינו בן יומו, מותר, ולפיכך, לא הלכו בהם חכמים אלא אחר עקר תשמישן; שאם אין אתה אומר כן, למה אמרו בלוקח כלים ישנים מן העכו"ם, שאין הכוסות והצלוחיות צריכין אלא הדחה, וכי נשתנה תשמישן של כוסות מאותו זמן לזמננו, עולם כמנהגו נוהג; אלא, שלא הלכו בהכשר הכלים אלא אחר תשמישן; ומ"מ, נהגו עכשיו בפסח להגעיל את הכל, משום חומרו של חמץ.
<h2>סימן רפ</h2>
מענין תפילין וציצית וספר תורה /כותרת זו אינה רק כותרתו של שו"ת ר"פ אלא הכותרת של קבוצת השותי"ם הבאה/.
קרקשונה, לר' מרדכי.
מה שאמרת: בטלית צבוע, שצריך להיות חוטי ציצית מאותו צבע, דהכנף, מין כנף בעינן, דהיינו: ממין צבע הכנף; והראיה, מההיא דריש פרק התכלת; ושכן כתב הרמב"ם ז"ל.
תשובה: איברא, כן כתב הרמב"ם ז"ל וכן סובר גם הראב"ד ז"ל, וכן כתב בתשובות, וסמך על הברייתא: דטלית אין פוטר בה אלא מיניה, כלומר: צבע מינה; וכן כתב בהשגות. וכן פי' רש"י ז"ל: שאם היה הטלית אדום, יטיל בה חוטין אדומין. אבל אני לא ראיתי לחד /נ"ל שצ"ל לאחד/ מרבותי נ"ע שחששו לזה כלל. וכן יראה לי מההיא דרבא, דאמר: אטו ציבעא קא גרים; ואי להקדים בלבד הוא דקא קשיא ליה, וכמו שכתב הראב"ד ז"ל, אבל איהו נמי בעי צבע מין כנף, אני אומר: מאן יהיב לן מעפרא דמר, ומלינן עיינין. אבל אני, כך נראה לי: דרבא לית ליה כההיא ברייתא דאין פוטר אלא מינה, ומנא אמינא לה: מדרמי רבא: כתיב: הכנף, מין כנף, וכתיב: צמר ופשתים; הא כיצד? צמר ופשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין: במינן פוטרין, שלא במינן אין פוטרין; אלמא לדידיה, מין כנף לא מייתי ליה בצבע, אלא במינן ממש, כלומר: לדידיה, דס"ל: הבגדים במשמע, ודלא כתנא דבי ר' ישמעאל, צריך להטיל בהם או צמר או פשתים או מינן; וא"כ לדידיה, מין צבע כנף מנא ליה, ומציצית הכנף לא שמעינן תרתי; אלא לרבא לא קפדינן אציבעא, דציבעא לא גרים כלום. והכין משמע מיהא דגרסי*נן ביבמות בריש פ"ק: לתנא דבי ר' ישמעאל, סד"א כדרבא, דרבא רמי: כתיב: צמר ופשתים, וכתיב: הכנף, מין כנף, וכו', ואקשינן: והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא; ופרקי*נן: איצטריך, סד"א: כדיוקא דרבא: הכנף, מין כנף, והכי קאמר רחמנא: עביד צמר לצמר, ופשתים לפשתים, וכי עבדת צמר לצמר, צבעי*ה תכלת, דאלמא דוקיא דרבא אינו אלא שיהא הצמר ממש ממין הטלית, ואין הקפדה בצבע כלל, אלא בחוט התכלת, אבל כשמטיל פשתים לפשתים, אין צריך צביעת /שמא צ"ל: צביעה/ כלל. ורבא לית ליה ברייתא דאין פוטר בה אלא מינה, כמו שכתבתי; ואית ליה מתני*תין דהתכלת, דקתני: הלבן אינו מעכב את התכלת; ואם איתא דבעינן מין כנף טלית של צמר ושאר מינין, מה אתה עושה לה כשאין לו מין כנף? אלא שמעינן מינה: דלתנא דמתני*תין לית ליה דרשא דהכנף, מין כנף, שיהא צריך להיות צבע הציצית כצבע הכנף, ואלו לתנא דההיא ברייתא: דטלית אין פוטר בה אלא מינה, עכובא הוא, מדקתני: אין פוטר בה אלא מינה. ועל כן נ"ל שעל דבר זה לא כתבה הרב אלפסי ז"ל בהלכות, לפי שהוא פסק כמתני*תין דהתכלת, ותנא דהתכלת לית ליה כההיא ברייתא, וכמו שכתבתי. וא"ת: לדידן דלית לן כרבא, הכנף, מין כנף, במאי מוקי לה? יראה לי: דאית לן כההיא ברייתא, אדתניא: מתחיל בלבן, ומסיים בלבן, מתחיל בלבן, הכנף, מין כנף, ומסיים בלבן, מעלין בקדש ולא מורידין; וזאת הביא הרב אלפסי ז"ל.
<h2>סימן רפא</h2>
מונטוסון.
שאלת: על מה ששמע*ת: שאין הקהל עומדין כאן בשעה ששליח צבור מראה הכתב לעם; נשאלת /נ"ל שצ"ל: ושאלת/: היאך אפשר להם שלא יעמודו?
תשובה: נראה שהביאך לכך מה שאמרו: אם מפני לומדיה כן, מפניה לא כ"ש. ואם מזו, אינה ראיה שיהא חייב העמדה אחר שספר תורה בדוכן, לפי שהוא במקום אחד והצבור במקום אחר, ואין אדם חייב לעמוד מפני רבו שהוא עומד למעלה בביתו והתלמיד למטה על גבי קרקע. אבל כל שמוציאין ספר תורה מן ההיכל עד שמעלין אותו לדוכן, עומדין הקהל על עמדם. ומקרוב ראו קצת מגדולי ישראל והצבור, שיש לעמוד גם בשעת /שמא צ"ל: בשעה/ ששליח צבור זוקפו ומראה הכתב לעם, ואמרו לי: שכל זה מכבוד ספר תורה, ושכן נהגו ברוב מקומות; וכל שטוענין שיש בו כבוד ספר תורה, ראיתי לחוש; ועכשיו כל הצבור עומדים, עד שמניחו במקום שקורא בו.
<h2>סימן רפב</h2>
קנדיא, לר' אליה
שאלת: מפני מה אנו מניחין התפילין על השער בלא הפסק כסוי הראש?
תשובה: מפשט ההלכה ודאי יראה, שצריך להניח על הראש ממש בלי שיפסיק שום דבר בין התפילין לראש. דגרסי*נן בריש פ"ק דערובין: הכל חייבין בתפילין: כהנים, לויים וישראלים; ואקשי*נן: פשיטא? ופרקי*נן: כהנים איצטריכא ליה, סד"א: הואיל וכתוב: וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, כל דאיתיה במצות יד, איתיה במצות הראש, והני כהני הואיל ולא איתנהו במצות היד, דכתיב: ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו, אימא: במצות דראש נמי לא לחייבו, קמ"ל דלא מעכבי הדדי, כדתנן: תפלה של יד אינה מעכבת של ראש. ואקשינן: ומאי שנא דיד, דכתי*ב ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין בשרו, דראש נמי הא כתיב: ושמת את המצנפת על ראשו? ופרקי*נן: תניא: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין; אלמא, על השער ממש צריך להניח, דאי לא, יניח המצנפת על הראש, ויניח תפילין על המצנפת, אפילו אין מקום מגולה בין ציץ למצנפת; וכן אמרו גבי עטרת מלך, שהיתה מונחת על ראש דוד. אבל אני אומר, להלכה אבל לא למעשה, דמותר לניח /בדפוס ליוורנו תקל"ח: להניח/ של ראש על הכובע. ותדע לך, דהא תפילין של יד אין צריך להניחן על הבשר, אלא משום דכתיב בהו: לך לאות, ודרשי*נן: לך לאות, ולא לאחרים לאות; אבל של ראש, אדרבא, דכתיב בהו: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד: שהרי שנינו במגילה, פרק הקורא את המגילה עומד: העושה תפלתו עגולה, סכנה, ואין בה מצוה, נתנה על מצחו ועל פס ידו, הרי זו דרך מינות, ציפהו זהב ונתנה על בית יד של אונקלי, הרי זו דרך החיצוני*ם; ואם איתא, אמאי נקט תפלה של יד, וקתני: נתנה על בית יד של אונקלי ועל הכובע; אלא ש"מ: דדוקא תפלה של יד, ומשום דכתיב ביה: לך לאות, אבל של ראש, לא איכפת לן. וההוא דבפ"ק דעירובין, לא קשיא, דהתם שאני, דאיכא מצנפת שהיא מצוה, ומצוה מפסקת בפני עצמה; וכענין שאמר בזבחים בפ"ק: דבת מינה, מחריבי, דלאו בת מינה, לא מחריב בה. ועטרת דוד נמי שאני, דאלו לא היה שם מקום מגולה, לא היה באפשר להניח תפילין על העטרה כנגד מקום של תינוק רופש /בדפוס ליוורנו תקל"ח: רופס/. זהו שנ"ל להלכה.
<h2>סימן רפג</h2>
הלכות תפלה וברכות ותענית שאלות ותשובות לרשב"א ז"ל /כותרת זו אינה כותרתו של שו"ת רפ"ג בלבד אלא של כל קבוצת השותי"ם הבאים/.
לרידאה.
שאלת: אם מברכין בשלוח הקן, או לאו?
תשובה: דע כי ענין ברכת המצות, שיש לראשונים בה דרכים רבים, ולא נמצא לאחד מהם דרך שוה שתנהג הברכה בכל המצו*ת, שלא תצא מצוה או מצות מכלל אותו דרך. לפי המנהג הנוהג, גם בשלוח הקן יצא להם המחלקת, לפי הדרכים שמצא כל אחד לעצמו. ויש אומרי*ם: שמברך על השלוח: אשר צויתנו לשלח, כמו שמברכין על פדיון הבן וקביעת המזוזה, ואומרין: שמברכין ג"כ על עשיית המעקה. והכלל להם: שכל המצוה /שמא צ"ל: מצוה/ שיכול לעשותה על ידי עצמו, ואינו צריך לאחר, מברך עליה; והמצוה שאינו יכול לעשותה ביני /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בינו/ לבין עצמו, אלא בצירוף אחר, כצדקה, שאם אין עני לקבל, אינו יכול ליתן, וכן מבקר את החולים, ועומד בפני רבו, ומחזיר אבדה, וכל הדומה לאלה, אינו מברך; אבל בקביעת מזוז*ה, ועשיית מעקה, ושלוח הקן, שאינו צריך לאחרים, מברך עליהם; זה כלל, והכלל אחד להם. ועוד יש כללים אחרים למקצת מן החכמים, וסוף דבר זה פיק /שמא צ"ל: פוק/ חזי מאי טעמא /צ"ל: עמא/ דבר. ומ"מ, מה שנסתפק לך אם מברכין /על/ העשה, דהיינו: על השלוח, או על הלאו, דהיינו: לא תק*ח האם על הבנים; והיה נראה יותר שהיה לו לברך על הלאו, מפני שהוא עקר המצו*ה דשלח תשלח אינו אלא ניתק הלאו, שאם עבר ולקח, נתקו הכתוב לעשה דשלח תשלח. ומ"מ, אינו מברך אלא שצונן לשלח, שהנחה, היינו: השלוח, ואם מברכין, אין מברכין אלא על העשה, שאין מברכין לעולם על לאו, שאין מברכין על לאו הנבלה: שאסר לנו את הנבלה והתיר לנו את השחיטה, ועל לאו איסורי המאכלות, ועל לבישת הכלאים. ומה שהוקשה לך: מה שאנו מברכין בברכת האירוסין: אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ואסר לנו את האריסות /שמא צ"ל: הארוסות/, כבר עמדו על זה החכמים אשר היו לפנינו, ונתקשה להם זה. ועוד נתקשה להם: למה מזכירין בברכת אירוסין: והתיר לנו את הנשואות /בנוסח שלפנינו: הנשואות לנו/ על ידי חופה וקדושין, והחפה אינו /שמא צ"ל: אינה/ עכשיו? ועוד: שהזכירו כאן איסור העריות, וחזרו והזכירו איסור הארוסות? והם אמרו: דלפי שהקידושין דבר תורה, והיה לנו לברך עליהם כדרך שמברכין על המצות, ואי אפשר לברך עליהן, לפי שאין עשייתן גמר המצוה, אלא הנישואין, שהיא כניסת החפה, ואין החפה נעשית עכשיו הוצרכו לברך עליהם: אשר קדשנו בקדושת קדושין, ואסר לנו את העריות, שאין קדושין תופסין בהן, והתיר לנו האחרות, שהקדושין תופסין בהן, וזה כמו שמברך קדושתן של ישראל; וכדי שלא נטעה לומר: שהקדושין גומרין ומתירין, תקנו לומר: ואסר לנו את הארוסות, ושאינן מותרו*ת אלא הנשואות לומר: אחר הנישואין, שהן על ידי חופה וקדושין.
<h2>סימן רפד</h2>
עוד שאלת: היאך אנו מברכין על ספירת העומר, והיא אינו מצוי עכשיו; וכל שאנו מברכין על הדבר, הוא שהדבר מצוי, כגון: מקרא מגילה, שהמגילה ביד הקורא. וא"ת: שאין מברכין אלא על הספירה זכר למקדש; אף באותו הזמן נראה שהיתה הבאת העומר מעכבת מדכ*תיב: מיום הביאכם, וכן: מהחל חרמש בקמה.
תשובה: אף בזמן הבאת העומר, לא בעוד העומ*ר מונח בפניהם היו מברכין: על ספירת, שמצות הספירה על כל יחיד ויחיד, מדכתיב: וספרתם לכם, ואפילו אותן שהיו בגבולין היו מברכין כן; ולא ספירה על גופו של עומר, אמר רחמנא, כעל הלולב ועל הציצית ועל התפילין ועל מקרא מגילה, אלא שקבע זמן הספירה: מיום הבאת עומר ומהחל חרמש בקמה. ועכשיו, אעפ"י שאין עומר ואין קרבן, תקנו חכמים מפני שאנו מצווין לעשות חג השבועות לאחר תשלום מספר השבעה שבועות, ותקנו עליה ברכה, כמו בשאר מצות דרבנן; אפילו על מה שנהגו ישראל מעצמן, מברכין, שהרי מברכין על ההלל בימים שאין היחיד גומר בהם ההלל, וקריאת ההלל באותן הימים אינן /שמא צ"ל: אינה/ אלא מנהג; וכדאמרינן: כיון דחזא דמדלגא דליגי /דלוגי/, אמר: מנהג אבותיהם בידיהם. וכתב הרב בעל העטור ז"ל: דבהגדה אמרו: בשעה שאמר להם משה: תעבדון את האלהים על ההר הזה; אמרו לו ישראל: משה רבינו, אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמשים יום; והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו; מכאן קבעו חכמים לספירת העומר בזמן הזה. וכתב הוא ז"ל: אעפ"י שעכשיו אין אנו מביאין לא קרבן ולא עומר, אלא שאנו מחשבין יום לשמחת התורה, כמו שישראל מנו באותה שעה.
<h2>סימן רפה</h2>
לארדאה.
שאלת: יחיד הנכנס לבית הכנסת, ומצא צבור שקורין פסוקי דזמרה, והתחיל לקרוא הברכות, וקודם שיגיע היחיד לברוך שאמר, התחיל שליח צבור תפלת יוצר; היוכל היחיד להתפלל עם הצבור תפלת יוצר, ולאחר מכן יחזור מברוך שאמר עד ישתבח, או לא?
תשובה: תפלת יוצר, שאמרת, נראה שאין הכונה על תפלת יוצר ממש, דהיינו: שמונה עשרה, אלא הברכות של קריאת שמע, וקריאת שמע של יוצר, וזה במחלוקת הגאונים ז"ל ורבני צרפת ז"ל. כי לדעת רבני צרפת ז"ל, יכול הוא להתפלל עם הצבור, ואח"כ חוזר לברוך שאמר, שתפלת הצבור חשובה. והגאונים ז"ל אמרו: כי לא נתקנו פסוקי דזמרה, רק לאמרן קודם תפלה ולא לאחר תפלה, ולפיכך, אם התפלל עם הצבור מעתה, אינו יכול לחזור ולומר פסוקי דזמרה עם הברכות; ולפיכך, לנכנס /נראה שצ"ל: הנכנס/ לבית הכנסת ורצה להתפלל עם הצבור, יברך ברכת /שמא צ"ל: ברכות/ ראשונות של פסוקי דזמרה, ויקצר בפסוקי דזמרה כמו שיוכל, ויאמר מזמור אחד או שנים, לפי מה שהוא יכול, ויברך ישתבח, ויתפלל עם הצבור.
<h2>סימן רפו</h2>
אוניון, להר' יוסף.
שאלת: אם יחיד שביתו סמוך לבית הכנסת, מהו לענות קדיש וקדושה בביתו; שיש נוהגין כן, מההיא דר' יהושע בן לוי: דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, והלכה כוותיה מדמייתי מינה ראיה פרק אלו נאמרין; ויש חולקין על זה, מההיא: דצבור בקטנה ושליח צבור בגדולה, אין יוצאין ידי חובתן.
תשובה: גם רבותי נ"ע ראיתי שנחלקו בדבר זה, ואני דעתי נוטה כדברי הנוהגין בו היתר, וכן דעת רבותי הצרפתים ז"ל, וראיתם: מההיא דר' יהושע בן לוי. ועוד: מדאמרינן פרק ראוהו ב"ד: היה עובר אחורי בית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיון לבו, יצא, למאן דאמר: למקרא מגילה בעינן עשרה, דאי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ודאי/ לא תיקשי ההוא לרב אסי דבעי עשרה. וההוא דפרק כל גגות, לענין צירוף אתמר, כלומר: שרגל הגדולה בקטנה, ואין רגל הקטנה, בגדולה. והלכך, כשהצבור בגדולה ושליח צבור לבדו, או שאין עמו תשלום עשרה, יוצאין ידי חובתן, שהרי אנו רואין הצבור כאלו רגליהן בקטנה, ששם שליח צבור, ונצטרפו כולם; אבל כשהצבור בקטנה ושליח צבור בגדול*ה, אין יוצאין ידי חובתן, לפי שאין רגלי הצבור שבקטנה כאלו הן בגדולה, ונמצא שליח צבור כאלו הוא לבדו לעצמו, ואינו רשאי לומר קדיש או קדושה שלא בעשרה; וכן אם היה עובר לפני התיבה להוציא הצבור שהיו בגדולה, לא יצאו ידי חובתן; וכן תשעה בגדולה ואחד בקטנה, אין מצטרפין, מן הטעם שאמרנו. ולא נאמרו דברי*ם הללו אלא בחצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה, אבל כשיש גפופי בקטנה, שלא נפרצו במלואה, וכ"ש שתי חצרות או בתים מחולקין, אין הפרש בין גדולה לקטנה, אלא אפילו תשעה או מאה בגדולה, ושליח צבור בלא תשלום עשרה בקטנה, אין יוצאין ידי חובתן, לפי שחצירות מחולקות, כל אחת ואחת עומדת בעצמה, ואין רגלה של זו בזו; וכן לענין צירוף תשעה ואחד. אבל כל שיש עם שליח צבור עשרה, כל השומע קולו עונה קדיש וקדושה, ואריך מההיא דר' יהושע ב"ל ומההיא דשופר ומגילה; וכן דעת הראב"ד ז"ל.
<h2>סימן רפז</h2>
עוד אמרת: הא דאמרינן גבי סכה, דגמרי*נן: ט"ו ט"ו מחג המצות, מה מצה לילה הראשונה חובה ושאר הימים רשות; א"כ, מה טעם מברכין על הסכה כל שבעה, מה שאין כן במצה? ואמרת: דלא גמרינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות אלא לענין אכילה בלבד, אבל מצות ישיבה יש בכללה דברים הרבה, צריך שיתקיים אחד מהם, ואם לא קיים אחד מהם, כבר בטל המצוה, אם לא יבטל מחמת אותן הדברים הפוטרין אותה מן המצוה.
תשובה: כבר נשאלתי על זה, והשבתי כעין מה שאמרת אלא שהוספתי בו דברים. ועוד: כי לשון זה שאמרת: צריך לקיים אחד מן הדברים שיש בכלל הישיבה ואם לא קיים, כבר ביטל קיום זה; וביטול זה, לא ידענו.
וזה אשר השבתי: שהתורה אמרה: בסכות תשבו שבעת ימים; ואמרו רבותינו ז"ל: תשבו, כעין תדורו; ולפיכך, כשהוא צריך לסעוד סעודה או לישן, צריך לסעוד ולישן שם, אבל כל שאינו סועד, ואפילו אוכל פירות בעלמא אינו חייב על כל פנים לסעוד שם. דלא קי"ל כרב אליעזר, דאמר: חייב אדם לאכול י"ד סעודות בסכה, ומשום: תשבו, כעין תדרו /תדורו/; וכבר חזר בו, והודה כדברי חכמים: דאינו חייב אלא לילה הראשון, משום דגמרי חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות; וכן אם היה אפשר לו שלא לישן, לא היה מחוייב על כל פנים ליכנס בסכה ולישן. והגע עצמך, הרי שהוצרך לדבר מצוה כל הימים, או שהיה הולך בדרך ונפטר מן הסכה, ויום אחרון של חג חזר, ויכול לעמוד בלא סעודה ובלא שינה, אין אנו מחייבין אותו לסעוד ולישן כדי לקיים מצות סוכה, שלא חייבתו התורה בכך. אלא אני אומר: שמצות אכילת מצה אינה אלא לילה ראשונה, ואפילו רצה לאכול פת, ואפילו אותה לילה עצמו, אינו חייב לאכול מצה משומרת, שלא חייבתו תורה אלא לאכול כזית מצה, ואחר כך בין יאכל מצה משומרת בין לא יאכל מצה שאינה משומר*ת, רשאי. אבל בסכה, כל שאוכל פת, וכל שהוא ישן, מחוייב לאכול ולישן בסוכה, דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא; והילכך, כל שהוא אוכל או ישן, חייבתו תורה להיות בסכה; ולפיכך, מברך בשאר הימים כבלילה הראשון, ולפי שאינו מחוייב לאכול פת אלא ליל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לילה/ הראשון, גם לילה הראש*ון של חג הסכות אין החיוב, אלא משום דגמרינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות. אמרתי אני בפני רבותי נ"ע: דהא דאמרי*נן בברכות בפרק שלשה שאכלו: טעה ולא הזכיר בראש חדש של ראש חדש: בברכת המזון, אינו חוזר, בתפלה, חוזר; מאי טעמא? בתפלה דלא מצי פטר נפשיה, חוזר, בברכת המזון דמצי פטר נפשיה, דאי בעי אכיל, אי בעי לא אכיל, לא מהדרינן ליה; ואמרי*נן עלה: אי הכי, שבתות וי"ט דעל כרחיה אכיל, הכי נמי, אין הכי נמי. ודנתי אני לפני רבותי ז"ל: די"ט, שאמרו דוקא לילה הראשון של פסח ושל חג הסכות, דעל כרחיה אכילת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אכיל/ פת, אבל בשאר הימים ולילות שאינו חייב לאכול פת, אינו חוזר; דאי אמרת: משום דעל כרחיה אכיל, דאסור להתענות, א"כ אפילו ראשי חדשים כן, שהרי אסור להתענות בראש חדש. ומקצת מחכמי הארץ הקשו עלי מלשון י"ט; ואמרתי אני: י"ט: לילה הראשון של פסח, ולילה ראשון של חג, ואי נמי: ימים טובים דעלמא; וכדאמרינן: בעלמא זהו בוגרות, קתני: בוגרות דעלמא.
<h2>סימן רפח</h2>
סיסיליא.
שאלת: מהו שיחזור שליח צבור שמנה /שמונה/ עשרה בתפלת ערבית, כדרך שהוא מחזיר בתפלת שחרית, מוסף ומנחה?
תשובה: דבר ברור הוא שאינו מחזיר, לפי שאין שליח צבור מחזיר תפלה אלא להוציא את שאינו בקי; דאין הלכה כרשב"ג אלא באילין תקיעתא, דהיינו: בראש השנה וביום הכפורים של יובלות, וכדאיתא בשילהי מסכת ראש השנה, וכיון שכן, למה יחזיר בתפלת ערבית, והא קי"ל: תפלת ערבית רשות. ואפילו לדברי הגאונים ז"ל, שאמרו: שאם התפלל פעם אחד, קבלה עליו בחובה; אם התפלל, בקי הוא, ואין שליח צבור מוציאו, ואם אינו בקי ולא התפלל, פטור הוא, ואם החזיר שליח צבור את התפלה, נמצא שהוציא שם שמים לבטלה; ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן.
<h2>סימן רפט</h2>
עוד שאלת: מהו לומר עשרת הדברות בשחר בבית הכנסת, לפי שיש אנשים רוצים להנהיג צבור /שמא צ"ל: בצבור/; כן ראוי לעשות, או לאו?
תשובה: אסור לעשות כן. ואעפ"י ששנינו במס*כת תמיד: אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת, והם ברכו וקראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע; כבר בטלוה מפני תרעומת המינין, כדאיתא בפ"ק דברכות, דגרסינן התם: וקראו עשרת הדברים, אמר ר' יהודה אמר שמואל: בגבולין בקשו לקרותן, אלא שכבר בטלוה מפני תרעומת המינין; תניא נמי הכי: ר' נתן אומר: בגבולין בקשו לקרותן, אלא שכבר בטלוה, רבה בר בר חנה סבר למקרינהו, אמר ליה רב אשי: כבר בטלום.
<h2>סימן רצ</h2>
לארדאה.
שאלת: למה אין אנו מברכין על הבשמי*ם במצאי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: במוצאי/ י"ט שחל להיות בתוך השבת, כמו שאנו מברכין במוצאי שבת, שהרי יש בי"ט נשמה יתירה, ועל זה אנו מברכין בי"ט שחל להיות במוצאי שבת: יקנה"ז =יין, קדוש, נר, הבדלה, זמן=, ואין מברכין על הבשמים?
תשובה: נראה לי כי נשמה יתירה שאמרו, הוא מפני שהימים נפעלים כפי ענין התחלת בריאתם. וכמו שאמרו במסכת ראש השנה /צ"ל: תענית/ בפרק בשלשה פרקים: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם, וכו'; אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת ויושבין ארבע תעניות: בשבת, בשני ובשלישי וברביעי ובחמישי; בשני, על יורדי הים, כלומר: מפני שבו נחלקו המים, ועלול להיות צער בימים; בשלישי, על הולכי מדברות, כלומר: שבו נבראת היבשה; ברביעי, שלא תפול אסכרה על התינוקות, כלומר: שבו נבראו המאורות, דכת*יב בהו: והיו למאורות, והוא חסר, דמארת, כתיב; בחמישי, על עוברות ומניקות: עוברות, שלא יפילו, ומניקות, שיניקו את בניהם, כלומר: לפי שבאותו היום נבראו עופות ודגים. ולפיכך, כשנגמרת מלאכת הבריאה עומד העולם על שלמותו, ובריאתו בשבת, ולאחר שבת חוזרין ימי השבת חלילה להיותם נפעלים כתחילתם, והראשון חלוש מכלן, שממנו ההתחלה. וכענין זה עוד אמרו שם: ביום ראשון שלא היו מתענין בו, מפני שהוא שלישי ליצירה, כלומר: ליצירת האדם, כלו*מר: והאדם חלוש בשלישי ליצירה, כתנוקות שהם חלושים בשלישי, כמו שמוזכר בדברי חכמים, ואמרו: אי נמי: משום נשמה יתירה, ופירושו כמו שאמרתי; ולפיכך, צריך ריחני להשיב נפש ולחזק. אבל במוצאי יו"ט, אין צריך; ומכל מקום, כשבא י"ט אחר השבת, אינו צריך לבשמים, שעונג י"ט עולה כעונג הבשמים, ויותר. וי"מ: נשמה יתירה דהיינו: המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת כאלו היא נשמה יתירה, וכשעובר ממנו ונכנס בימי הטורח והענוי, כאלו אבדה ממנו נשמה יתירה, והוא נחלש. ולפי פי*רוש זה, בשבת הוא שנתוספה בו נשמה, מפני שהוא יום מנוחה, ואפי*לו ממלאכת אוכל נפש, מה שאין כן בי"ט; ומ"מ, במוצאי שבת לי"ט אין צריך, שעונג עולה כבשמים.
<h2>סימן רצא</h2>
שאלות ותשובות לרשב"א ז"ל, מענין הקדש וצדקה /כותרת זו אינה רק כותרתו של שו"ת רצ"א אלא של כל קבוצת השותי"ם הבאים/.
צרויירה.
שאלת: צבור שהסכימו להקדש מעות ביד גבאי צדקה להסתפק בהם בכל מיני רוחים, ויהיו מוצקים /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מוקצים/ בידם למצוה; או שאם יפטר לבית עולמו אחד מבני העם, שילווהו שנים מבני הקהל ויפרעו הוצאתם מן ההקדש ההוא, לפי שאין בית הקברות בעיר ההיא; ואם יהיה מת מצוה, שיפרעו תכריכי המת מן ההקדש ההיא. ולאחר זמן נזדמן ריוח בהקדש ההיא וראו הקהל עם הגבאין שאין כל ההקדש עם הריוח שנזדמן שם צריך לזה. הודיעני: אם יכולין הצבור לעשות מקצת ההקדש למצוה אחרת, כגון: תלמוד תורה, או לקנות ספר תורה, או להשיא בת ישראל הצריכה; או לאו?
תשובה: מצוה לשנות למצוה אחרת [ומדעת] הגבאין; וכמו שאמרו בפ"ק דעירובין /דערכין/: ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת, מותר לשנותה מיד; ואסיקנא התם: דוקא לדבר מצוה, אבל לא לדבר הרשות; ומיהו, דוקא בשיש נרות ומנורות כדי הצורך לבית הכנסת. וכאן נמי, בשיש ספק לאותה מצוה שקבלו עליהם כמותר /נ"ל שצ"ל: במותר, וכן משמע מדפוס ליוורנו תקל"ח/, כדי שלא תתבטל אותה מצוה, ולהיות הדבר יותר נכון, ימנו עוד הצבור איש אחד על דבר זה, ויראה אותו הנברר אם ראוי לעשות כן, וברשותו, במעמד הצבור, יעשה כן.
<h2>סימן רצב</h2>
בירביישקאה +(א"א) הובאה בב"י חי"ד סימן רנ"א.+
שאלת: עני אחד, יש לו אב עשיר ואינו רוצה לפרנסו, שאינו חייב לזונו אלא כשאר אנשי העיר; מהו לכופו בב"ד?
תשובה: כל שהבנים קטני קטנים, עד שיתחייב לזונן, וכופין אותו, ואפילו לא אמיד. וכדאמרינן בשילהי פרק אעפ"י: דרש עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה: אעפ"י שאמרו: אין אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן אותם כשהם קטני קטנים; עד כמה: עד בן שש, ולמעלה משית, כל שהן קטנים, שאינן בני מלאכה, כופין אותו בדברים. וכדאמר בפרק נערה שנתפתתה: כי הוו אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ארור/ ילדה, ואבני מתא שדיא. וכי אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום, ולומר: עורבא בעי בני, והאי לא בעי בני. כי הוו אתו לקמיה דרבא, אמר להו: ניחא לך דליתזנו בנך מצדקה. ואלו אמיד, כייפינן ליה; מדגרסינן התם: ולא אמרן אלא דלא אמיד, הא אמיד, כייפינן ליה בעל כרחי*ה, כי הא דרבא כפא ליה לבר אמי, ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. ונראה לי, דאפי*לו בבנו גדול או אמיד, כופין אותו לזונו מדין צדקה, כי ההיא דרבא, וכופין אותו לצדקה יותר משאר העשירים שבעיר, וקודם להם, שחייב הוא לפרנסו, משום: וחי אחיך עמך; ואינו יכול להמלט מחיוב זה, ולומר: שיפרנס אותו עם שאר העשירים על ידי גבאי צדקה, שכל הנופל, אינו נופל תחילה ליד גבאי. וכענין שאמרו בנדרים פ' ר' אליעזר /ס"ה ע"ב/: עוד א"ר מאיר: פותחין לו מן הכתוב בתורה, שמא יעני, ואין אתה יכול לפרנסו; ואמרינן עלה בגמ*רא: אמר ליה רב חנא בר רב קטינא לרבה: ולימא ליה: כל דמעני, לאו עלאי נפיל, מאי דמטי ליה לפרנוסי בהדי, כולי עלמא מפרנסינא ליה; אמר ליה: שאני אומר: כל הנופל, אינו נופל ליד גבאי צדקה תחילה. ומחמרינן על האב יותר משאר העם, ומבקשין טצדקי /תחבולה/ לחייבו יותר משאר. וכמו שאמרו בשילהי גט פשוט: משה בר ערבי, ערבא דכתובתה דכלתיה הוה, ורב הונא בריה צורבא מרבנן הוה, ודחיקא ליה עלמא, אמר אביי: ליכא דלסבייה עצה לרב הונא: דמגרשא לדביתהו, ותזיל ותגבה כתובתה מאבוה, וליהדר ניהדרא; אמר ליה רבא: והא ידירנה הנאה, תנן? אמר ליה אביי: אטו כל דמגרש, בבי דינא מגרש; ואקשינן: ומי אמר אביי הכי, והאמר אביי: איזהו רשע ערום: זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג; ופרקינן: בנו, שאני. אלמא, באב באין בעקיפין לסבב לגרש, ושלא ידע להדירה הנאה. ועוד: שמשיאין לבן עצה, מה שאין כן בעלמא. וא"ת =ואם תאמר=: א"כ =אם כן= למה לא היו כופין אותו להדיא ליזון את רב הונא בנו? י"ל =יש לומר=: שלא היו כופין לזון את אשתו ואת בניו, אף על פי שיכפוהו לזון את רב הונא בנו לבד.
<h2>סימן רצג</h2>
לברורי סרקוסטא +(א"א) הובאה בב"י חי"ד סימן רנ"ט.+
שאלתם: ראובן שהקדיש מנה מנכסיו בשעת מיתה, ושיקח שמעון בנו מהם קרקע להקדש, ושיחלק הוא פירותיו בכל שנה ושנה בזמן ידוע, ועל מנת שלא יהא רשות ולא צווי ולא מניעה לשום אדם בעולם, לא בקרקע הקדש ולא בפירותיו ולא בחלוק מעותיו, אלא בנו והבאים מכחו. ועכשיו, עבר זמן רב, ולא קנה שמעון הקרקע; אם יכולין גבאי ההקדש לכופו לקנות הקרקע, כדי שתגיע הנאת /הנאה/ לעניים, או לא?
תשובה: שמעון זה עובר על דברי אביו, ועובר בשתים: אחת שעובר על דברי אביו, ועוד: שמצוה לקיים דברי המת, ועוד: שמונע צדקה מאי זה עני שיהיה. אבל מ"מ, ממון זה אין לו תובעין, שהרי יכול ליתן הפירות למי שירצה, ושלא ליתן לאדם אחר; וכיון שכן, אין לגבאי ההקדש לתבעו ולכופו, שאין בעלי דברים שלו, ואף על פי שהם יד עניי העיר.
<h2>סימן רצד</h2>
+(א"א) שם הובאה /הכוונה כנראה לב"י חי"ד סימן רנ"ט המוזכר בשו"ת הקודם/.+ עוד שאלתם: אם יש כח ביחיד לתבוע ולהוציא לאור זכות העניים, אעפ"י שאין בידו הרשאת הקהל; או יכול לומר לו: לא בעל דברים דידי את.
תשובה: מסתברא, במקום שיש גבאין ממונין על קופת הצדקה, הגבאין אפטרופסין הם לעניים, וידם כיד העניים, ואין אחד יכול לתבוע זכות העניים מעצמו בלתי הרשאת הקהל, והגבאים שהם יד העניים.
<h2>סימן רצה</h2>
אושקא +(א"א) שם הובאה /ראה ההערה לדברי המלבה"ד בשו"ת הקודם/.+
שאלת: מצוה מחמת מיתה, שהקדיש בכלל צואתו סך ידוע לבנין בית הכנסת, ומתוך אורך חליו ירד מנכסיו, ורצו לפחות מתנותיו. אם דין ההקדש כדין הדיוט, ויכול לחזור; או דילמא, כח הקדש אלים, ואינו יכול לחזור בו?
תשובה: שאלה זו בעיא בגמ*רא היא פרק מי שמת, וסלקא בתיקו; דגרסינן התם: איבעיא להו: שכ"מ =שכיב מרע= שהקדיש כל נכסיו, מהו; הפקיד כל נכסיו לעניים, מהו; כלו*מר: יכול לחזור בו כמו שיכו*ל לחזור בו כשחלק נכסיו לעלמא? וסלקא בתיקו, דאיסורא. ועוד: מדאמר רב הונא, בשילהי גט פשוט: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר: מנה לפלוני בידי, נאמן, חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ויש מי שפסק לקולא בתיקו דממונא, ומפרשי אותה דרב הונא: בבריא שהקדיש כל נכסיו, ועכשיו הוא שכיב מרע, אמר: מנה לפלוני בידי. ואני אומר: שאותה דרב הונא, בשכיב מרע, מדקאמר: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ולא אמר: שכיב מרע שאמר: מנה לפלוני בידי, וכבר הקדיש כל נכסיו, וכיוצא בלשון זה. ומ"מ, אני דעתי נוטה כדברי מי שפוסק להקל. וההיא דרב הונא, כשקדיש /נ"ל שצ"ל: שהקדיש/ כל נכסיו, ומסר לגזבר, שאינו יכול לחזור ולא לישאל על הקדשו, שאילולי כן, יכול הוא לישאל על הקדשו, ומתוך שיכול לישאל עליו, היה נאמן בלא טענת: אין אדם עושה קנוניא על ההקדש; וכן מוכיח בערכין בפ*רק שום היתומים. ומ"מ לצאת ידי כלם, טוב הוא שישאל החולה זה על הקדשו, דקי"ל: דיש שאלה בהקדש כדברי ב"ה; והוא שלא מסר הקדשו ליד גזבר הקדש, שאלו מסר, אי אפשר לישאל עליו. וכדמוכח בנדרים בפרק הנודר מן המבושל, דאמרינן: דנדרים קרויין דבר שיש לו מתירין, ואפילו באלף לא בטיל, משום דיכול לישאל עליו; ופרקי*נן: דההיא שבטלה באחד ומאה, דוקא בתרומה ביד כהן, כלומר: דכיון שנתנה כבר לכהן, אי אפשר לישאל עליו.
<h2>סימן רצו</h2>
אושקא.
שאלתם: לאה, אלמנת שמעון, נפטרה לבית עולמה והניחה בנים. ובא ראובן, והעיד: כי קצת קרובי שמעון בעלה היו מחלים אותה לעשות חסד עם יתומי בעלה, והיא בריאה, ואמרה: אין דעתי לתת לאחי ולא לשום אדם שבעולם כלום, אבל אני רוצה שיהיה כל ממוני הקדש, מלבד מה שאני*ח ליתומי בעלי הנז*כר. וכן העיד והודה כדברי ראובן. והעיד עוד ראובן הנז*כר: שא"ל =שאמר לה=: הזהרי במה שתאמר /נ"ל שצ"ל שתאמרי/, כי מי שמקדיש נכסיו אין לו חרטה. ואמרת: שהשבתו מיד: אני יודעת מה אומר, ויודעת מה שאני אומרת. ולאחר ימים חלתה לאה, ונפטרה. ומתוך עדיות אלו, החזיקו גבאי צדקה שבעיר בבתים ובנכסיה. ויורשי לאה אומרין: שאין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, שכלן נוגעין בעדותן הם. וגזברי ההקדשות אומרים: שכן נהגו בכל המדינות וק"ק לצוות ולהקדיש בעידי אנשי המקום, ואם אתה אומר כן, הפקעת כל ההקדשות. ועוד: שמנהג העיר על כל קרקע הנמכר, שמכריזין עליו בבית הכנסת: שכל מי שיש לו בו זכות יראה זכותו תוך ט"ו ימים, ואם לא יראה אותו תוך זמן הסכימו כל הקהל שתהא זכותו מפקעת; וכן הסכימו בכח וחרם, ועוד: בקנס, למי שיערער אחר אותו זמן; ובבתים אלו הכריזו, והיורשים לא הראו זכותם; ונמצא, אפילו לפי דבריהם, שזכותם מפקעת, וזה הבתים הפקר, וכמי שהפקירו אותה אצל הקדש.
תשובה: תחילת כל דבר, יש לעיין אם יש ממש במה שאמרה לאה, אם לאו. לפי שיש לבעל הדין לחלוק ולומר: שלא נתכונ*ה זו להקדיש כל נכסיה מעתה, שאלו כן, היתה אומרת: הריני מקדשת כל נכסי, או: כל נכסי יהא הקדש, וכיוצא בזה. אבל עכשיו, שאמרה: אין דעתי שאתן לאחי, ולא לשום אדם כלום, אבל רוצה אני שיהא כל ממוני הקדש, מלבד מה שאניח ליתומי בעלי, נראה שלא אמרה אלא לדחותם, שלא יחשבו שתתן נכסיה ליורשיה, ולא תעשה חסד ליורשי בעלה, אלא אדרבא, ברצונה הוא שלא תתן ליורשיה, ושתתן ליורשי בעלה, ושתעשה כל שאר נכסיה הקדש. ותדע, שאלו היה בדעתה שתקדיש מעכשיו, היה לה ליתן ליתומי הבעל מה שעלה בדעתה לגרע מן ההקדש, וליתן להם, ומאי: מלבד מה שאניח ליתומי בעלי, דקא אמרה? ועוד: שלשון: שאניח, משמע: לאחר פטירה, וזה יורה שאינה מקדשת, ולא נותנת עכשיו, אלא שמגלה דעתה שרצונה להקדיש נכסיה אחריה, ולהניח קצתם באותה שעה ליתומי הבעל; שלא עלה על דעתה להקדיש היא כל נכסיה מעכשיו, ותפיל עצמה ליד גבאי צדקה, או לחזר על הפתחים; שאם נתכונה להקדיש מעכשיו, א"כ מעתה היה כל ממונה הקדש, וגוזלת היא את ההקדש כל שתטול מכל נכסיה אפילו שוה פרוטה שלא מדעת הגזברים, ומדוע לא הצילו העדים לעניים בעת ההיא? ואין לומר: שלא הקדישה אלא לאחר מיתה, שהיא לא אמרה כן. ואין במשמע דבריה אלא, או שהיא מקדש*ת מעכשיו כל ממונה, או: שאינה מקדשת כלום עכשיו, אלא שמגלה דעתה שרצונ*ה לעשות כן. ומפני שאין הדעת נותנת שיהא בדעתה להקדיש כל נכסיה והיא תמות ברעב, נראה יותר שלא אמרה כן אלא לדחות אותן המתחננים לה מעליה ולפייסם בדברים; ויש לנו כיוצא בזה לסמוך על אמדן דעת זה, כל שיש טענה לסמוך עליה, כגון: שכיב מרע שכתב כל נכסיו, שאפילו קנו מידו, אם שייר כלשהו, מתנתו קיימת, ואם לא שייר כלום, אז אין מתנתו קיימת, שלא עלתה על דעת שיתן כל נכסיו, והוא ימות ברעב, אלא אמדן הדעת הוא שלא נתן אלא על דעת שימות, ואם יקום, שתהא מתנתו בטלה. מכלל דברים אלו מסתברא לי, שלא נתכונה להקדיש כל נכסיה מעכשיו. גם יורה על זה עוד, מה שאמר אליה ראובן העד: הזהרי במה שאת אומרת, שהמקדיש כל נכסיו אין לו חרטה; שאם היא הקדישה מעכשיו, איך תזהר היא מעתה, והלא כבר הקדישה? אלא, שהוא היה מזהירה שלא תקדיש כלום, שאם תקדיש, לא תוכל עוד להתחרט, והיא קבלה עצתו, והשיבתו: יודעת אני מה שאתה אומר, ואזהר בשקרים. אבל אם החזיקו הגזברים בבתים, והכריזו, ולא ערערו היורשים כלל, כמו שאמרתם, ויש הסכמה ביניהם שכל בכענין זה, הופקע זכות בעל דבר, ואפילו יבא אליהו ויאמר: שיש לו זכות, בטל זכותו; אף קרקע זה מופקע אצל ההקדש, שרשאין בני העיר להתנות ביניהם כל מה שירצו, ולהפקיע על קצתן, וכמו שמפורש בגמ*רא פ"ק דבבא בתרא, ויתר בתוספתא דבבא מציעא פרק אחרון.
<h2>סימן רצז</h2>
לברורי בלנסיאה +(א"א) הובאה בב"י חי"ד סי' רנ"ט.+
שאלתם: ראובן חלה, והיו לו שני בנים, וצוה על נכסיו, ומינה שני אפוטרופוסים /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אפוטרופים/ על בניו על נכסי עזבונו, וצוה לאפטרופוסין סתם, לחלק נכסיו הקדש בכל שנה ושנה בחנוכה לעניים וליתומים ולאלמנות, ולא אמר סך הקדש, ולא ייחד לאותו הקדש שום נכסים. ואחד מן האפוטרופוס /שמא צ"ל: האפוטרופוסים/, קודם שנתמנה אפוטרופוס, קנה קרקע, ובעוד ראובן חי, עמד אפוטרופוס הנזכר בבית הכנסת ביום הכפורים, ואמר לפני הקהל: הריני מקדיש קרקע פלוני, ויהא נקרא על שם ראובן, הוא אותו ראובן הנז*כר; ולא היה ראובן הנזכר מצוי שם. ואחר כן צוה ראובן, והקדיש מה שהקדיש, ולא ייחד לא קרקע זה, ולא קרקע אחר, ולא נכסים אחרים. ועכשיו, נפטר א*חד מן אפוטרופוסים, ורצו הקהל למנות אפוטרופוס אחר תחת אותו שנפטר, שיהא אפוטרופוס על ההקדש עם אותו השני, שהוא חי; ורצו גם כן לדעת כמה הוא ההקדש, ובמה: אם בקרקע, אם במטלטלין. והאפוטרופוס טוען: שאין לו להודיע להם, ולא למנות אחר עמו, אלא הוא יעשה כל ימי חייו בכל שנה, כמו שצוהו המצוה, ואחריו יעשו כן כאשר צום. וזהו נוסח הצואה: ועוד אני מצוה מחמת מיתה, שהאפוטרו*פוסים הנזכרים יחלוקו מעות ההקדש בכל שנה ושנה לזמן חנוכה לעניים ליתומים ולאלמנות, לפי ראות עיניהם, כל ימי חייהם, ואחריהם: בני פלוני ופלוני, בעצת שני אנשים טובים מן הקהל, ואחר בני, בני בניהם, על מנת שלא ימכרו שום דבר מן ההקדש, לא מן הקרקע, ולא מן הפירות. הודיענו, הדין עם מי?
תשובה: איני רואה שיהיה על אפוטרופוסין להודיע לקהל מהו עקר ההקדש, ובמה, שהרי הוא נתן הרשות ביד האפטרופוסין לחלק לפי מה ראות עיניהם. אלו הקדיש לעניי העיר סתם, היה באפשר שיהא עליהם להודיע, מפני שמן הדין היה מתחלק לעניים שבעיר כלם, כפי ההלכה; לא כפי המנהג שאני רואה, שנוהג בכל המקומות, שאין ההקדשות מתחלקין בשוה לעניים; ומ"מ לפי הדין כך היה ראוי; ואז היה באפשר שיהא עליהם להודיע, לפי שהיו להם תובעים. אבל עכשיו, שהם רשאים לחלק למי שיראה בעיניהם, נמצא שאין להקדש זה תובע, והרי זה כמעשרות, שאין הלויים והעניים יכולין לומר לבעלי בתים: הודיעונו כמה מעשר ראשון או מעשר שני יש בידכם, לפי שאין להם תובע, שבעל הבית טובת הנאה שלו, ויכול ליתן ולחלק לכל מי שירצה. וכן אין לקהל למנות אפטרופא אחר עמו, שההקדש הזה אינו מתחלק אלא, או על ידי אפוטרופין שמנה ראובן, או על ידי בניו אחריהם. ואם דעת המצוה שיהיו אפטרופסין בשנים או אפילו האחד מהם מחלק ההקדש, הרי זה הנשאר יחלק כבראשונה; ואם אין דעתו שיחלק האחד, אלא כל שיהיו שניהם קיימים, אם כן יחזור החלוק אצל הבנים, ולא אצל גזבר אחר שימנו הקהל. ומ"מ, רואה אני בכל המקומו*ת, שכל שהיחיד ממנה אפטרופוסין, או אפילו הקהל ממנין גזברים או נאמנים, אפילו ימות א*חד מהם, או ילך למדינת הים, אין המנוי והאפטרופוסות בטלין, אלא הנשארים מהם נוהגין מנויין ואפטרופוסות; והדין נותן, שאלולי כן, אם תלך /שמא צ"ל: ילך/ לדרכו הא*חד קצת ימים לעסקיו, ולא היה כאן לזמן חנוכה, המנוי בטל; וכן הגבאי או הנאמן אינו נוהג עד שוב חברו, ואין זה דעת הצבור, ולא דעת היחיד המצוה. והנה ראובן זה מנה אפטרופין שני אלה על בניו ועל ביתו, ועדין האחד הנשאר נוהג אפטרופסות לפי דעת כל המעמיד אפטרופין, אחר שהכל נוהגין כן, ואלמלא היתה דעת ראובן, היה לו לצוות בפירוש ולומר: שאם יפטר אחד מן האפטרופין, שימנו אחר תחתיו, או שיבטל האפטרופוסות.
<h2>סימן רצח</h2>
ארדוה, +(א"א) הובאה בקיצור בב"י חי"ד סי' רנ"ח.+
שאלת: מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפ*רק שור שנגח, וכו': המקדיש דבר שהוא ברשותו באמירה בעלמא, אף שלא במעמד עניים, לא מצי הדר ביה, מדין: בפיך, זו צדקה. והא ממון שאין לו תובעין הוא, דמאן תבע ליה בדינא? אי תבע ליה עני זה, אמר: לעני אחר יהיבנא ליה; אלמא, מצי ביה הדר /שמא צ"ל: הדר ביה/ ולאישתמוטי מינייהו.
תשובה: זו אינ*ה תורה, דאע"ג דמצי לאישתמוטי מכל חד וחד מינייהו בבי דינא, מ"מ חיובי מחייב לשמים ליתן, משום: בפיך, זו צדקה. ולא כתב הרב ז"ל: דמצי חד מינייהו למתבעיה דינא, אלא דמחוייב ליתן, מדכתיב: מוצא שפתיך תשמור ועשית. ודוקא במקדיש דבר שהוא ברשותו, אבל דבר שאינו ברשותו, לא, דכתיב: כי יקדיש את ביתו, מה ביתו ברשותו, אף כל שיש בידו וברשותו; הא לאו שלו, או שאינו ברשותו, לא; והיינו דא"ר יוחנן: גזל ולא נתיאשו הבעלים, שניהם אינן יכולין להקדיש. ודוקא במקדיש את הדבר שאין ההקדש חל אלא על דבר שהוא שלו וברשותו, אבל האומר: אתן לעניים כך וכך, אע"ג שאינו בידו עכשיו, חייב ליתן, כנדר וכנדבה, וכל זה בכלל: בפיך, זו צדקה. ולא עוד אלא, פעמים שמעשין אותו ליתן, שאלו אמר: סלע זה לעניי עירי, והיו שם גבאי צדקה שהצדקות שבעיר נחלקות על ידיהן, כופין אותו ליתן; וכהנהו עובדי דבפ' בני העיר.
<h2>סימן רצט</h2>
דיני אבל, ובכללם: ענין אסור בית הקברות /כותרת זו אינה כותרתו של שו"ת רצ"ט בלבד אלא של כל קבוצת השותי"ם הבאה/.
לארדיאה.
שאלת ואמרת: שמצאת כתוב בשם הגאונים: דאין מספידין על הקבר כלל. העמידנו על הטעם, מהו?
תשובה: זה לא שמעתי מעולם, לא ידעתי בו טעם, אך מעשים בכל יום שעושין כן, ולא שמעתי מעולם אחד מן הגדולים שמיחה בדבר.
<h2>סימן ש</h2>
עוד שאלת: לבאר לך מה ששנו בברייתא, פ*רק מי שמתו מוטל לפניו: אוכל בבית אחר; ואם אין לו בית אחר, אוכל בבית חבירו; אין לו בית לחבירו, עושה מחיצה ואוכל; אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל; ואינו מיסב, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין, ומכל מצות האמורות בתורה. ובשבת, מיסב ואוכל, ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל מצות האמורות בתורה.
תשובה: כבר פירשו בגמ*רא: המוטל לפניו, לאו דוקא, אלא כל שמוטל עליו לקברו, מוטל לפניו קרו ליה, דכתיב: ואקברה מתי מלפני, וההיא שעתא לא קמה הוה קאי. והטעם בזה: דכל שמוטל עליו לקברו, הוא צריך להתעסק בצרכיו ותכריכיו ובענינים הצריכים לו, כארון וחלילים ובקבורתו, ואלו הוא מיסב או אוכל בשר ושותה יין, תהיה סעודתו כקבע, ויתרשל בצרכי המת. ולפיכך, אפשר למי שמת לו מת קרוב שאינו מוטל עליו לקברו, כגון: שמתה לו אחות והיא נשואה, שמוטלת על בעלה לקברה, הוא אינו נמנע מלהסב ומלאכול בשר ולשתות יין; וכן כל כיוצא בזה. ולפיכך, בשבת שאינו יכול להתעסק בצרכי קבורה, ואין בו משום רישול עסק צרכיו, מיסב ואוכל בשר ושותה יין. ומ"מ משום כבודו של מת, אינו אוכל ושותה בפניו, אלא בבית אחר, אם אפשר; ואם אי אפשר לו, עושה מחיצה בינו ובין המת, ואוכל. איזו מחיצה שתהיה, ואפילו בסדין, שכל שיש מחיצה, הרי הוא כבית אחר, כל שתוקע שולי הסדין בארץ, או שיעשה בענין שלא יהא בטל /נראה שצ"ל: ניטל/ ברוח; ואין צריך מחיצת אבנים, ולא אפילו מחיצת עצים ואבנים וקנים, דוילון, מחיצה הוא לכל דבר שכיוצא בזה; וסימן לדבר: והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואינו מברך ואינו מזמן, פי*רוש: אינו מברך ברכת המוציא; ואינו מזמן, אין צריך לברך ברכת המזון. ואין מברכין עליו, יש מפרשים: אין צריך שיברכו אחרים עליו ברכת המוציא. ואין מזמנין עליו, אין מצטרף לשלשה לזמון. ומרבותי נ"נ פירשו: אין מברכין עליו ברכת המזון, שלא תאמר: כיון שאינו יכול לברך לעצמו, יהא כבור וחכם, דחכם מברך, ובור יוצא; ואין מזמנין עליו, שאין מצטרף לשלשה לזמון. ובירושלמי אמרו: הא בירך, אין עונין אחריו אמן; פי*רוש: וזהו אינו מברך, שאמרו בברייתא, ואחרים שברכו, אין עונה אחריהם אמן, פי*רוש: וזהו שאמרו בברייתא: אין מברכין עליו, ופטור בחול מן הק"ש ומן התפלין ומן התפלה, מפני שהוא טרוד להתעסק במצוה אחרת, והעוסק במצוה פטור מן המצוה; ואע"פ שיכול לקיים את שניהם, אי אפשר שלא יתעכב מעט; אבל בשבת, חייב בכל המצות, שאינו יכול להתעסק במשיאו, ואינו עוסק במצוה. ולק"ש ותפלה, אין צריך מחיצה; ולא אמרו: מחיצה, אלא לאוכל ושותה, אבל לק"ש ותפלה, לא, אלא מרחיק ארבע אמות, משום: לועג לרש, וקורא ומתפלל; ואפילו רואה את הקבר, שאין בראיית הקבר לא משום טומאה ולא משום ערות דבר, כמו שיראה שעלה בדעתכם מתוך מה שכתבת, אלא שתוך ארבע אמות הוי במקומו של מת, ואינו משום: לועג לרש, אבל חוץ לארבע אינו מקומו, ומותר; וכן בבית הקברות. ואם יש שם מחיצה, אפילו מותר אחורי המחיצה מיד, שהמחיצ*ה מפסקת, ואפילו תוך ארבע אמות, דכבית אחר הוא. ומזה יתבאר לך מה שבא בשאלה השנייה: במתפלל בבית שיש בו קבר; יעשה מחיצה של בגדים בין הקבר ובין שאר הבית.
<h2>סימן שא</h2>
עוד אמרת: שמצאת במדרש תלים /תהלים/ ראיה לדברי רת"ם ז"ל, שפירש: גולל, האבן שנותנין על הקבר, וזו קושיא לדברי רש"י ז"ל, שפי*רש: שהוא כסוי הארון; לפי שאמרו שם במדרש: אפילו האבות לא נקראו קדושים, עד שנתנו בארץ ונסתם הגולל לפניהם; דאלמא, גולל הוא כסוי הקבר, ולא כסוי הארון.
תשובה: לא ראיתי בזה הכרע, דאע"ג שאמרו: עד שנתנו בארץ ונסתם הגולל בפניה*ם, ואתה נראה שדעתך לסמוך על מה שאמרו: עד שנתנו בארץ, ואח"כ אמרו: ונסתם הגולל בפניהם, דאלמא, סתימת הגולל אחר נתינתם בארץ. אין זה דבר מוכרע, שכל שצריך שני ענינים, אין מקפידין לזכור האחד קודם אחר, אלא לומר: עד שיעשה זה וזה, בא לומר: שאעפ"י שנסתם הגולל בפניהם, אינן נקראים קדושים עד שנתנו בארץ; וכענין זה בהזכרת הדברים שלא בהקפדת הדבור, הקדמה ואיחור הרבה בתלמוד. ועוד: שאפשר שפעמים נותנין האבן בארץ, עד שלא יתנו על הארון את הכיסוי מלמעלה.
<h2>סימן שב</h2>
עניני שבועות ונדרים, ואיסור והיתר, וחרמות ונדוי /כותרת זו אינה כותרתו של שו"ת ש"ב בלבד אלא של קבוצת השותי"ם הבאה/.
קרקשונא, להר' מרדכי האזובי בר' יצחק, +(א"א) רמזה מרן בב"י חי"ד סי' רל"ט.+
שאלת: הא דתנן: ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זירוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, נדרי אונסין; ובנדרי הבאי ושגגות ואונסין, מפורש בגמ*רא שהן מותרין בשבועה כבנדרים, אבל בזריזין, לא נזכר בש"ס אם מותר בשבועות כבנדרים, אם לאו. וכתבת: דיראה, שאין זרוזין בשבועה, הואיל ויצאה שבועה מפיו; ואינו דומה לנדרי זירוזין, שאינו אלא שאוסר פירות עליו.
תשובה: חיי דמר, אף אני כתבתי שאני תמה מפני מה לא הזכירוה בגמ*רא, כדרך שהזכירו השאר. ומיהו, נראה שהיא מותרת, כנדרי זירוזין, שכן מצאתיה מפורש בגמ*רא דבני מערבא, והכין גרסינן התם: תני: כשם שנדרי זרוזין מותרין, כך שבועות זירוזין מותרין. ומ"מ, טעמא דכתב מר לאסור, מפני שהוציא שבועה מפיו, הרי שבועת הבאי גם כן מוציא שבועה מפיו? אלא שכן דרך העולם לדבר כן, ואינו אומר בדוקא, ואינו נשבע להעמיד דבריו שכן ראה ממש; ובזרוזין נמי לא נשבע בדוקא ולהעתיד /נראה שצ"ל: ולהעמיד/ דבריו ממש, אלא כן דרך העולם לומר לזרז, ואין פיו ולבו שוין בסך שאמר, ודתני בירושל*מי יכריע.
<h2>סימן שג</h2>
+(א"א) רמזה מרן בב"י חי"ד סי' רפ"ז.+ עוד כתבת: לבאר לך דעתי בחרמי קהל, שמחרימין על הסכמותיהם בתקנותיהם, בנתינת המסים, או בשער /נראה שצ"ל: בשאר/ עניניהם, והם מחרימין: על דעת המקום ועל דעת רבים; ואם יכולין להתיר חרם זה, אם יסכימו כל הקהל להתירו, אם לאו? ומהו פי*רוש: על דעת רבים, לפי שרבו הדעות בפי*רוש זה.
תשובה: מה אומר לך ומה אחדש לך בזה, וכבר עמדת על דעת כלם, וכמו שבא בכתבך. ועוד יש דעות מוחלקות במנין הרבים, אם דוקא שלשה, או אפילו שנים. ודעתי נוטה: שאין רבים, אפילו בנדרים, פחות משלשה, וכדאמרינן בעלמא: ימים, שנים, רבים, שלשה; ואע"פ שאמרו: דמה שאמר משה: על דעתו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דעתי/ ועל דעת המקום, הוי על דעת רבים. ויש מפרשים עוד: שצריך לפרוט את הרבים שנודר, ועל דעתם; על זה אין אנו מסכימין אלא לדברי הראב"ד ז"ל: שאפילו אם אמר סתם: על דעת רבים, כבר מסר דעתו וחרטתו על דעת הרבים, וכח הרבים גדול לבטל דעתו וחרטתו אצלם ולשים אותה בידם, מה שאין כן בתולה באחד, ולא אפילו בשנים, שאין כחן יפה. ולפיכך, בנודר על דעת רבים, כבר שם פתחיו וחרטתו ביד הרבים, ואין דעת הרבים שוה, דשמא פתחו של זה וחרטתו אין כפתחו של זה, אלא א"כ לדבר מצוה, ולא לכל דבר מצוה אמרו, אלא לדבר מצוה שהכל יודעין שעל דבר זה לא נדר, וכאותה דמקרי דרדקי, שהכל יודעין שלא הדרוהו כשלא מצאו דדייק כותיה, והיינו דקתני התם כי הא; וכמו שכתב ר"ת ז"ל. ואעפ"י שבמס*כת מכות, בשמעתא דקיימו ולא קיימו הוא, משמע לכאור*ה דאפי*לו על כל דבר מצוה, מתירין, וכדעת מקצת רבותינו ז"ל נ"ע, אני כן דעתי נוטה כדברי ר"ת ז"ל; וההיא דמכות, נמי יש להעמידה אפילו לדעתו; ואין מפרשים לחכם. ומ"מ, בין הכי ובין הכי, חרמי קהל, וכן כל נדרי הרבים, אין תלויין בדבר זה, דאפי*לו בלא דעת רבים, שורת הדין אין ניתרין על ידי חכם, לפי שאין הנדרין נתרין אלא בפתחים, ואי אפשר להיות פתח לכל הנדרין שוה. ועוד: שאין אדם מתיר נדר עצמו, דכתיב: לא יחל דברו, הוא אינו מחל, אבל אחרים מוחלין לו, וא"כ היאך הצבור מתירין לעצמן? אין לי הטענה להתרת חרמי צבור ושבועתם, אלא משום דכל שנהגו, הוו להו בשעת נדרן כמתנין וכתולין על דעת עצמן, לומר: שינהוג כן כל זמן שירצו, וכהפרת הבעל, וכדרב פנחס, דאמר: כל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת. ועל כן אני אומר: שאין התירם מועלת למפרע, אלא להבא, דמיגו /צ"ל: דמייגז/ גייזי. ועל זה נראה שסומכים בכל מקום ומקום להתיר חרמות, ואפי*לו החרימו על דעת רבים, ואפי' אמרי: על דעת המקום; אע"פ שאני חוכך, שלא להתיר לעולם נדרי היחידים כל זמן שאמרי: על דעת המקום, שעל דעת המקום הנדר והשבועה חמורים, שאין להם היתר, וכדאמרינן בשבועות: על דעת המקום, למה לי. ואפי' הכי, אין אני מונע בחרמי הצבור להתיר, אפי*לו בשאמרו: על דעת רבים ועל דעת המקום, מפני שהם כמתנים, כמו שאמרתי, אלא א"כ פירשו: שעל דעת כן שלא יתירו הם נשבעים, או שיוסיפו בשבועותיהם או בחרמים דבר שיראה ממנו שעל דעת כן נשבעו שלא יהא להם היתר, כבשאר החרמים והשבועות; וכן נהגנו אנו עכשיו, שמוסיפים בו: על דעת הקהלות הרחוקות, כדי שיראה מזה, שאין חרם זה כשאר, שיהא לו היתר.
<h2>סימן שד</h2>
+א"א הביאה בב"י בקיצור בחי"ד סי' רכ"ח.+ שאלתם: יהודי אחד חטא, והסכימה דעת הקהל, ומנו להם בוררים לעונשו כפי חטאו, הן ממון, הן נדוי, הן עונש אחד /בדפוס ליורנו תקל"ח: אחר/, וקבלו עליהם להתנהג עמו כהסכמת הבוררים; והסכימו הבוררים ונדוהו לזמן, וצוו הבוררים לשליח צבור להכריז הסכמתם, וצוו להחרים אותו חרם: על דעתם ועל דעת רבים. וכשהתחיל שליח צבור להחרים, ענה אחד מבני קהל שלא היה מן הבוררים, ואמר לשליח צבור: להחרים על דעת הקהלות הרחוקות. והחרים שליח צבור כן, והקהל שתקו כולם ולא מיחו בידו, מפני שחשבו שהסכמת הברורים היתה כך. גם לא היו כל הברורים בבית הכנסת בשעת החרם; ואח"כ, שאלו הקהל את פיהם: אם הסכימו בכך, ואמרו: שלא הסכימו, כי אם על דעת רבים. באר לנו: אם יש פתח לחרם זה מצד זה. עוד יודע לך, כי האיש ההוא אשר נדו, מגביה את קולו ברבים בפני עמים רבים, שאם לא יתירו את נדויו, שיעשה חבלות לקהל מכל אשר קדמוהו, ועוד דברים שלא ניתנו ליכתב. זה תורף שאלתכם. עוד אמרתם: שכבר התרתם נדויו, אלא ששיירתם בהיתר, אם אסכים אני בהיתר.
תשובה: תחלת כל דבר, שצריך להודיע מה יש בין: על דעת רבים, למה שנהגו מקרוב להוסיף: על דעת הקהלות הרחוקות. ומן הידוע, שבחרמי הקהל ושבועתם אין הפרש מן הדין בין אמרו: על דעת הקהלות הרחוקות, ובין אמרו: על דעת רבים, לא שלא אמרו ובין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ובין שלא אמרו לא/ זה ולא זה, לפי שאין שום נדר ושבוע*ה נתרין בלא פתחים, ונדרי*ם ושבו*עות של יחיד אפשר למצוא היחיד פתוחים /בדפוס ליוורנו תקל"ח: פתחים/ לעצמו, אבל של רבים, אי אפשר למצוא להם פתחים, דפתחו של זה אין פתחו של זה. והטעם בזה: בעצמו, בנדר שהודר על דעת רבים, שהרי תלה היחיד הנודר דעתו ונדרו על דעת הרבים, ואין דעת הרבים שוה, אלא אם יש פתח של מצוה, ודוקא מצוה שהכל יודעין שלא על דעת כן נדר ונשבע, כההוא דמקרי דרדקי בפ*רק השולח; וכיון שכן, נדרי הרבים ושבועתם, או תולה בדעת רבים, אין לו היתר; והילכך, נדרי הצבור ושבועתם אין להם היתר לעולם, שורת הדין, אלא אם כן לדבר מצוה, וכעין מצוה זו שאמרתי. ועוד יש לדמות, שאי אפשר לצבור להתיר שום נדר ושום שבועה שנדרו ושנשבעו, לפי שאין מוחל לעצמו, דכתיב: לא יחל דברו, ואמרו ז"ל: הוא אינו מיחל, אבל אחרים מוחלין לו: ומה שנהגו בקהלות להתיר, אינו אלא משום שכך נהגו. והילכך, אפילו כשהן נשבעין, נשבעין ונודרין סתם בלי תנאי, הרי זה מן הסתם כאלו התנו בפירוש: שיהא נוהג כל זמן שירצו, אבל אם יסכימו להתיר, יהא מותר; והוו להו נדרי הצבור ושבועתם, כנדרי האשה שהבעל מפר ויכול להתיר, וטעמא: כדרב פנחס, דאמר: כל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת. והילכך, כיון שנהגו להתיר, אפי' בנדר ושבועה שעשו על דעת רבים, הם יכולין על סמך מנהג זה, אפי*לו הדירו ונשבעו על דעת רבים. ולפי*כך, התחילו מקרוב להוסי*ף על דעת הקהלות הרחוקות, ולגלות ששבוע*ה זו או נדר זה, אינו כשאר, שתולין בדעתן שלא יהא כשאר נדרים של יחיד או של רבים שאין לו היתר בלא פתחי*ם. ומעתה כל שאין לו פתח ההיתר, אינו מותר. ולנדון שלפנינו אני אומר: כי מדעתי יש להתיר, כדרך שנהגו להתיר נדרים ושבועות שנדרו על דעת רבים לבד, לפי שדעת הקהלות הרחוקות שהוסיף שליח צבור בחרם, לא היתה מדעת הברורים, והצבור לא קבלו ושתקו אלא מתוך שגגה, שחשבו שכך הסכימו הברורים, והם לא כן עשו, ואם כן היתה לכל הקהל בשגגה. ומקצת הברורים שהיו שם ושתקו, שתיקתן זה לא מעלה ולא מורידה, לפי שאפי*לו הסכימו בכך, לא היה מועיל כלום, שאין ההסכמה הולכת אלא אחר מה שהסכימו כלם, ולא אחר הסכמה שיסכימו מקצתן; ואפי*לו היתה הולכת אחר הרוב, דאין הסכמת הרוב אלא כשהיתה הסכמת הרוב מתוך מעמד כלם, כענין שבדינין דעלמא; וכל שכן שאלו גם כן שהיו בבית הכנסת לא צוו ולא הסכימו, אלא אחד מן הצבור אמר כן. ועוד: דבין הכי ובין הכי כבר התרתם, ואפי*לו נדר שהודר על דעת רבים אומר ר"ת ז"ל: שאע"פ שאין מתירין אותו לכתחלה, אם התירו, מותר בדיעבד; ואע"פ שיש מגדולי המורים שחולקין עליו, כדאי הוא ר"ת ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק. ועוד: כי לפי מה שרמזתם בכתב שאלתכם, יש צד מצוה שהכל יש להסכים עליה להתיר, ושדעת רבים ודעת הקהלות הרחוקות יסכימו עליה בשוה. ועוד יש טענות אחרות לסמוך עליהן בנדון הזה שלפנינו, אלא שלא ראיתי לכתבן, שלא יארך המכתב ללא צורך. ואחר שיצאו מבית דינכם זכאין מן הנדוי, והתרתם, רואה אני שהן מותרין.
<h2>סימן שה</h2>
טורטושא +(א"א) הובאה בב"י חי"ד סי' רט"ז.+
שאלת: מי שנשבע סתם: שלא ישחו*ק לשו*ם צחוק, אלא פירות בפירות; מהו לשחוק ביצים, הנקרא: קוטאם? מי אמרינן: סתם פירות לא משמע ביצים, וכדתנן בפ*רק הנודר מן הירק: הנודר מפירות השנה, אסור בפירות השנה, ומותר בטלאים וגדיים וביצים; או דילמא: שאני התם, דאמר: פירות השנה, אבל פירות, אפי*לו ביצים במשמע?
תשובה: לשון פירות כולל הרבה, ושם משותף הוא לכמה ענינים, וכל אחד מתפיס לפי מקומו ועניינו. ולגבי נדרים ושבועות הכל הולך אחר דעת הנודר והנשבע, וכמו ששנינו: סתם נדרים להחמי*ר, ופירושן, להקל. ולפיכך, שואלין הנודר במה היתה כונתו, וכל שיאמר, סומכין על פירושו; אבל אם אינו יודע למה נתכוין, אלא שנדר סתם, הולכין בנדרו להחמיר, שסתמן של בני אדם, עכשיו, אין קורין בשר ודגים וביצים, פירות. וכל כיוצא בזה הולכין אחר לשון של בני אדם שבכל מקום ומקום, כמו ששנינו בתרומה: דבגליל דנין בתרומת הגרן, וביהודה בתרומת הלשכה.
<h2>סימן שו</h2>
מיורקא.
שאלת: קהל שהסכימו הסכמה, והחרימו חרם חמור לקיימה, ובתוך כך נתחרטו ורצו לבטלה; אם יש היתר לאותו חרם, או לא; ובמה יותר, ואיך לשון ההתרה?
תשובה: תחלת כל דבר אתה צריך לדעת, שאין השבועות והנדרים והחרמין נתרין אלא בפתחים; וכן אין אדם מתיר עצמו, אלא אחרי*ם מתירין לו; וכן אם הדיר את אחרים, אותם אחרים שהדירם מהנאתו אין נשאל להם, ואין יכולין להתירו, משום דהוו להו כמתירין לעצמן, וכתיב: לא יחל דברו, ודרשינן: הוא אינו מיחל, אבל אחרים מוחלין לו. וכיון שכן, אי אפשר לצבור שהחרימו או שנשבעו להתיר חרמן ושבועתן מכל הצדדין שקדמתי, לפי שאין פתחו של זה כפתחו של זה אלא אם הפתח ההוא ידוע לכל, שכלם לא נשבעו ולא החרימו על דעת כן, כעובדא דההוא מקרי דרדקי דבפ*רק השולח. ועוד: שהם אינן יכולין להתיר לעצמן, ולא מקצתן למקצתן, אם יהיה אותו ההיתר תועלת והיתר למתירין. ומ"מ נהגו הקהלות להחרים ולהתיר לעצמן, וכיון שנהגו כן, הרי נודע מתוך הנהגתם שהן כמתנין: שינהגו כן כל זמן שירצו, וכל זמן שירצו שיוכל להתירו. והוו להו חרמי צבור, כנדרי האשה שהבעל יכול להתיר, דהוי טעמא כרב פנחס, דאמר רב פנחס: כל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת. ולפי*כך, במקומות שנהגו להתיר, מתירין על סמך טעם זו /שמא צ"ל: זה/, אלא אם כן התנו כן בפירוש שלא יוכלו להתיר, וכיוצא בזה. אבל במקומות שלא נהגו להתיר, אין מתירין, לפי ששם מעמידין חרמם ושבועתם על עיקר הדין, כמו שאמרתי. ובמקומות שמתירין, אין צריך לומר שום לשון, אלא שליח צבור מדעת הצבור אומר במעמד הצבור: חרם פלוני, הצבור מסכימים להתירו, ומותר הוא.
<h2>סימן שז</h2>
מונבלק +(א"א) הובאה בב"י חי"ד סי' רכ"ח בקיצור.+
שאלת: מי שנשבע לחבירו לפרוע לו מנה לראש חדש אדר, חייב הוא לפרוע ביום החדש הראשון, כיון דריש ירחא קרו ליה, דהא הנודר מן היין שלא לשתות כל חדש שבט, מותר לשתות ביום החדש הראשון של אדר, כדאיתא בפ*רק קונם; או דילמא: כל שנשבע לעשות דבר בראש החדש, אינו חייב לפרוע עד יום החדש השני, דהא שני נמי ראש חדש, והוא העקר?
תשובה: מסתברא לי שהוא חייב לפרוע ביום החדש הראשון, דכל בשבועה או נדר, הולכין בהן אחר לשון בני אדם. ואינו דומה לנשבע לפרוע בראש חדש ניסן שהוא חדש מלא, שאי אתה מחייבו לפרוע בתחלת היום, דשאני הכא, שהימים מחולקים, ושני ימים הם, ואנו תופסין את היום הראשון בראש חדש בפני עצמו; וכיון שכן, יש לחוש ולהחמיר, דהוה ליה כספיקא דאיסורא, ולחומרא. ועוד: דלעולם, כל שהוא נשבע לראש חדש אדר, מיד שנכנס ביום החדש הראשון חל עליו חיוב השבועה. דגרסינן בריש פ"ק דנדרים: מה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר, אף נזירות עובר בבל יחל ובבל תאחר. וואקמיה רבא: לבל תאחר דנזירות, כגון: דאמר: לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, דמההיא שעתא הוה ליה נזיר, מידי דהוה האומר לאשתו: הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי, אסורה לאכול בתרומה מיד. אלמא, כל שעתא ושעתא אמרי*נן דילמא מיית, הכא נמי אמרינן: דילמא מיית השתא. אלא שיש לחלק: דהתם אי מיית, הרי נזירותו בטל לגמרי, ואשה זו אכלה באותה שעה תרומה באיסור זרות, אבל הכא, דאפי*לו מאית /מיית/, חיוב הפרעון עודנו עומד, לא.
<h2>סימן שח</h2>
לארדה, לחברים.
שאלתם: ברורי כת החברים הפקידו ממון החבורה ביד ראובן ושמעון, ובשטר. וכתוב בלשון השטר: אנו מודים הודאה גמורה, שקפקידו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שהפקידו/ בידינו יהודה ולוי ברורי החברה סך פלוני, על מנת שנתעסק בו ביושר ובאמונה עד זמן פלוני. ועל מנת כן הפקידו בידינו, שלא יהיה כח בידם ולא בידי בא כחם להוציאו מתחת ידינו עד הזמן הנז*כר ואנו כולנו נהיה מוכרחים בכח שבועתנו למסור ביד ברורי כת החברים שיהיו באותו זמן, כל הנמצא ברשותנו מן הפקדון הזה, וכו'. ובפנינו, אנו עדים, נשבעו ראובן ושמעון שיתנהגו בכל עניני פקדון זה ביושר ובאמונה לפי ראות עיניהם, וקנינא, אנן סהדי, וכו'. עכשיו הגיע הזמן שקבעו להם ותובעי*ם ברורי החברים לראובן ושמעון להחזיר להם הפקדון מכח שבועתם. והם משיבים: שאינן מוכרחין בכח השבועה להחזיר הפקדון לפי שלא נזכר בלשון השטר; ואנו כלנו נהיה מוכרחים בכח השבועה למסור, וכו', אינו שום דבר, שהרי פרט בסוף השטר על מה נשבעו, ושם אינו מזכיר שיהיו מוכרחים להחזיר הפקדון לזמן. הודיענו, הדין עם מי לענין השבועה?
תשובה: מסתברא, שיש כאן משום שבועה, מכמה טעמים. חדא מפני שהם מודים בשבועה, שכך הוא. שהרי נסח /נוסח/ השטר כך הוא: אנו מודים הודאה גמורה שהפקידו בידינו יהודה ולוי, וכו'; ואנו כלנו, נהי*ה המוכרחים /שמא צ"ל: מוכרחים/ בכח שבועתנו למסר ביד ברורי כת החברים, וכו'. אלמא כבר הודו בשבועתם בהחזרת הממון, מלבד מה שנשבעו בפני העדים שיתנהגו בממון ביושר ובאמונה, שזו שבועה אחרת בפני עצמה, וזו שבועה בפני עצמה. ועוד: שהאומר: שבועה שאעשה דבר זה, הרי זו שבועה גמורה, וחייב לעשות כן; וקרוב הוא לומר: דמה שאמרו: ואנו כלנו נהיה מוכרחים, כמי שאמרו: ובשבועה נהיה מוכרחים למסור וכו'. גם כי מה שנשבעו בפני העדים: שיתנהגו ככל /נ"ל שצ"ל: בכל/ עניני פקדון זה ביושר ובאמונה, אפי*לו מסירת הממון בכלל עניני הפקדון הוא, ואין לך יושר ואמונה גדול מזה שהשיבו הממון למי שהתנו להחזירו לו, וזה עקר, דכל שלא התעסק בממון בהשגחה רבה לעשות ממנו עסק טוב כמה שאפשר, ולא יחזירוהו לבעליו בזמנו, אין לך עול ועוות גדול מזה, ונכרתה האמונה.
<h2>סימן שט</h2>
עוד שאלתם: כת הקברים, הסכימו והתקינו תקנה אחת ביניהם, וכך כתוב בה. וקבלנו עלינו להיותנו קברים כל ימי חיינו, ולא יוכל שום אדם ממנו להסתלק כל ימי חיינו מחבורה זו, אלא אם יהיה אונס הראוי לימנע לפי ראות עיני הקברים. וכתוב בתקנה ענינים אחרים, ובסופה כתוב: ותמשך זאת ההסכמה מהיום לחמש שנים שלמות; ע"כ =עד כאן=. ואחר הזמן הזה הנז*כר, הסכימו דעת הקברים והתקינו תקנה אחרת, וכן כתוב בה: קבלנו עלינו בכח וחרם ובנדר, שיהא מוכרח כל אחד ואחד מבני החבורה לחתום את שמו בסוף תקנה זו מכאן ועד חדש ימים, וכל מי שלא ירצה לחתום תוך זמן הנז*כר, לא יהא כח ורשות ביד הקברים לקבלו בחבורתנו, אלא כאיש נכרי, שיתן סך ידוע בכניסתו; ע"כ =עד כאן=. ובשעה שעשו תקנה זו היו שם כל החברים, זולתי עשרה מהם שלא היו באותו מעמד. ועכשיו לא רצו מקצת אותן עשרה לחתום תוך הזמן. מקצת מן הקברים אמרו: שאין עוד רשות לקברים לקבלם אלא כאנשים נכרים; ואעפ"י שקבלו עליהם להיותם קברים כל ימי חייהם, כבר הוציאו כל מי שיש לו אונס לפי ראות הקברים, והתקנה השנית שהתקינו: שאם לא יחתום שלא יקבלוהו, הוא אונסו. ויש מקצת אומרים: דכיון שלא היו אלו באותו מעמד, אין זה מזיק להם.
תשובה: הדין עם אלו העשרה, כיון שלא היו באותו מעמד, דכיון שכבר נכנסו בחבורה וזכו במצוה, מי יוכל לחלקם? ומה הקבלה שיקבלו הקברים מעתה, והם אינם צריכים לקבלם, שגם הם למן היום הראשון שנכנסו בחבורה מקובלים בהם. ותמה אני: אפי*לו אותן שהיו באותו מעמד, אם לא רצו לחתום, אם יוכלו להסתלק מן המצוה שקימו /שקיימו/ וקבלו עליהם בטענה זו, שאין כאן אונס. שאפי*לו היה אונס זה מכלל האנוסין /שמא צ"ל: האונסין/, אין שום אונס שאדם מביא על עצמו אונס אלא רצון; כל שכן, שסתם האונסין שהוציאו, אינן אלא אונסי הגוף, כחולי, וכיוצא בזה. אבל באומר: שלא יהא קבר אלא אם יחתום, או אם לא ילך, או ילך פלוני, אין זה מכלל האונסין שהוציאו; וזה נראה לי ברור.
<h2>סימן שי</h2>
עוד שאלתם: ברורי כת הקברים הפקידו סך ממון מממון כת הקברים ביד לוי ויהודה, שיתעסקו בו עד זמן ידוע, ולסוף אותו זמן שיחזירו כל אותו ממון ליד ברורי הקברים שיהיו באותו זמן. וקודם השלמת זמן הפקדון התקינו הקברים תקנה, וכתב /שמא צ"ל: וכתוב/ בה בלשון הזה: אלו השנים המתעסקין, יתעסקו בכל ממון החברים, אפי*לו לאחר שיגיע סוף זמנה, עד שיסכימו כל הקברים לברור שנים אחרים במקומם, שכך הסכימו כל הברורים. וכשהתקינו זה, לא היו שם שנים מן הברורים של אותו זמן, שהפקידו הממון להמתעסקים. וכשהגיע הזמן הנז*כר, אומרים ברורי אותו הזמן למתעסקים, מכח שבועתם, להחזיר הממון לברורים. והמתעסקים משיבים: כבר ידוע שהממון הוא מכת הקברים, וכבר הסכימו הברורי*ם שיהא הממון בידנו, עד שימנו שנים אחרים במקומנו. הדין, עם מי?
תשובה: מסתברא שהדין עם הברורים, שהרי נשבעו להחזיר הממון ליד הברורים שיהיו באותו זמן, וחייבים הם מכח שבועתם להחזירו לאשר נשבעו להחזיר, שהם הברורים שיהיו באותו זמן. ואפי*לו הלוה מעות מחבירו, ונשבע לו לפרעו לזמן פלוני, אם האריך לו המלוה את הזמן, אינו פטור משבועתו, אלא א"כ פטרו לגמרי, ואומר לו: הריני כאלו התקבלתי. ולא עוד אלא, שאלו יש להם חלק וזכות באותו ממון כשאר החברים, ומי יוכל לעשות ולהסכים בהפך ממה שנעשה חוץ מרצונם, אלא אם כן יש כח ביד החברים ללכת אחר הרוב. ומ"מ, אפי*לו כן, המתעסקים חייבים לקיים שבועתם, וכמו שאמרתי.
<h2>סימן שיא</h2>
מונטסון.
שאלת: מי שכתב לאשתו, ונשבע לה: שיקנה לה קרקע שוה אלפים דינרין מכאן ועד שתי שנים, במקום שישוו שניהם, ונשבע: שיתנהו לה במתנה לחוד ועוד נשבע: שידור עמה במקומה. ועכשיו היא רוצה שיקנהו במקומה, והוא אינו רוצה אלא במקומו, או במקום אחר. מי נימא: שהדין עמה, דכיון שיש לו ליתנו לה במתנה, ועוד: שחייב הוא לדור עמה במקומה, סתמא, במקומה הוא חייב לקנותו, ואעפ"י שהתנה: שיקנה במקום שישוו ביניהם, והוא אינו משוה עמה, אין זה אונס, שאונס זה הוא מבואר על עצמו; או לא?
תשובה: הדין עמו, שאלו נשבע סתם, פטור משבועתו, אפי*לו יקנהו ברחוק, ואפי*לו נתקדשה לו על מנת כן, ולא אמרינן: לא נתכונו לו אלא במקומה. וכמו ששנינו בקדושין בפרק האומר: על מנת שיש לי בית כור, הרי זו מקודשת, ויש לו במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום, מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת. אלמא, כל שאמר סתם, מקודשת, ואפי*לו יש לו במדי, ולא אמרי*נן: לא נתכונה זו אלא שיש לו במקומה, שתוכל להתפרנס ממנו ושתוכל לגבותו בכתובתה. והכא נמי לא שנא, וכ"ש שהתנה בפירוש: שלא יתחייב לקנותו אלא במקום שישוה הוא עמה. ואעפ"י שנשבע: שיתננו לה במתנה, מה בכך, יקנהו במקום שהשוה הוא עמה, ויתנהו לה, וכי אם יקנה לה קרקע במקום רחוק, לא יהא קנוי להו מה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לה? ומה/ שאתה קורא אותו: מביא אנסו על עצמו, לא כן דברת; שאם כן, אתה מבטל תנאי ההשואה, והכל תלוי ברצונה, ומה ראית לדחות דעתו מפני דעתה, ולא דעתה מפני דעתו; ואדרבא, היא כמוציא מחבירו, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
<h2>סימן שיב</h2>
+(א"א) הביא*ה בב"י חי"ד סי' רכ"ח+ לארדאה.
שאלת: ראובן נשא אשה, וילדה לו בנים, ומתה, והבנים קטנים; ואם ישא אשה נכריה לבנים, לא אגדלם /בדפוס ליוורנו תקל"ח: תגדלם/ יפה; ולפיכך, רצה לישא אשה את לאה אחות שמעון, והיא קרובת הילדים. ושמעון נשבע על דעת רבים שלא ידבר עם לאה זו אחותו, אם תנשא לראובן זה, ובזה נפלה מחלוקת גדולה בינו ובין קרובי הילדים. הודיענו: אם יוכל להתיר נדרו לדבר מצוה גדולה כזו, לתקנת הקטנים, ולבטל המחלוקת הגדולה, אם לאו; כל שכן שלא פרט את הרבים, וכדעת ר"ת ז"ל.
תשובה: נדר זה אין לו היתר, אפי*לו שלא נדר על דעת רבים, עד שתנשא אחותו זו לראובן זה, דקיי"ל: שאין חכם מתיר, עד שיחול הנדר; וכדגרסי*נו בשילהי פרק בתרא דנדרים: בשאלה, דברי הכל: אין חכם מתיר, אלא אם כן חל הנדר, דכתיב: לא יחל דברו. ולפיכך, אי אפשר לחכם להתיר נדר זה, אלא לאחר שתנשא, ואז יחול הנדר. ואחר שתנשא ויחול הנדר, אפשר שיש לו היתר למצוה כזו, לתקנת הקטנים ולבטל המחלוקת, דגדול השלום, ולסמוך בשעת הדחק בזה על דעת גדולים אחרים שהתירו לדבר מצוה, ויש להם על מה שיסמכו במכות, בשמע*תא דקיימו ולא קיימו, ובלבד שלא ילמדו מזה למקום אחר שאין בו מצוה כל כך.
<h2>סימן שיג</h2>
לארדאה +(א"א) הובא בקיצור בב"י חי"ד סי' רכ"ח, ועיין עוד מוהר"א ששן סימן ר"ל, ובכנה"ג סי' רכ"ח הגהת ב"י אות ר"פ.+
עוד שאלת: מי שנשבע לדעת חמיו וחמותו שלא יצא חוץ לעיר, וגם לא יוציא את אשתו לעיר אחרת אלא שש חדשים בשנה. ונתנו לו חמיו וחמותו רשות שילך הוא לבדו חוץ, ולעשות תנאי, וכה אמרו לו: אם תרצה אתה ללכת לעסקך, תלך לשלום, אבל בתנו לא תלך בלתי רשותנו. מי מספיקים דברים אלו להתירו, או צריך היתר אחר; ואם אשתו מותרת, כיון שהוא מותר, והוי כנדר שהותר מקצתו, או לא?
תשובה: כל שנודר ונשבע על דעת אחרים, אין הכונה שיוכלו אותן האחרים להתיר לו, אלא לחוזק הנדר והשבועה הוא. שהנדר שהודר על דעת יחיד אינו חזק, שאינו נשבע על כונת אותו היחיד ועל דעתו, אלא הדבר תלוי בדעתו וכונתו, ואומרים: אדעתא דהכי מי נדרת. ואלו נשבע או נדר על דעת רבים, הרי זה נדר חזק, שסלק דעתו מכאן, וסמכו לרבים. ואפילו אמר הוא: אדעתא דהכי והכי לא נדר, לא משגיחים בו, שהרי סילק דעתו מכאן ומסרו לרבים; ולפיכך, נדר שהודר על דעת רבים, אין לו הפרה, שדעתו של זה אינו כדעתו של זה. וזה שנשבע על דעת חמיו וחמותו כך סתם, אין הענין שיוכלו הם להתירו. ולפיכך, צריך היתר חכם. ואין כל אדם מתיר את הנדר, ואפילו שלשה הדיוטות, אלא מי שיודע לפתוח את הנדר לפחות, וכן הוא בירושלמי. וענין נדר שהותר מקצתו, הותר כולו, יש בו להקל ולהחמיר, וכל אחד ואחד לפי מה שהוא ענין, ואין כאן מקום אריכות לכתוב לך הדברים כהווייתן; ועוד שיש בזה דעות חלוקין למפרשים על ההלכה שבפרק ארבעה נדרים.
<h2>סימן שיד</h2>
קלעת איוב להר' יוסף +(א"א) הובאה בב"י חי"ד סימן ר"ה.+
שאלת: אלו בני אדם שקונסין עצמן על דבר, ואומרים: אם אעשה כך, או: אם אעבור על כך, יהא פתו פת עכו"ם, ויינו יין נסך; אם עשה ועבר, היש בדבריו כלום להאסר פתו ויינו מחמת כך, או לא? ובאת לדקדק על זה ממה ששנו במשנתנו: כבשר מלוח כיין נסך; וכמו שכתבת בארוכה בכתבך.
תשובה: תחלה /שמא צ"ל: תחלת/ כל דבר אני אומר: שאין זה משום אותן שבמשנתנו, שאותן אינן אלא מדין התפסה, שאומר: זה כזה, ואין התפסה בדבר איסור, אלא בדבר הנדור, מדכתיב: כי ידור נדר. אבל כאן אינו מדין התפסה, אלא מדין איסור, שאוסר ממש עצמו עכשיו פתו ויינו. והצבור יכולין לקנוס את העוברים, ולהבדילם מקהל ישראל, ולעשות פתן כפת עכו"ם, ויינו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ויינן/ כיין נסך, וכמו שכתוב: יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. אבל מה שצריך לדעת, הוא מה ששאלת: אם היחיד שאינו מין, ועדיין עומד בקהל ישראל, ונוהג כדת משה ויהודים, האוסר פתו ויינו, אם נוהגים בו אותו איסור, אם לאו? ולא מצאתי בשורת הדין שיהא נאסר בדבורו, אלא אם כן התפיסו בדבר הנדור, או אפילו בדבר האסור לעם הארץ. אלא שאני חוכך, דשמא גם זה אסור לעם הארץ, כדי שלא יקל ראשו. וכאותה ששנינו בפרק אלו מותרין: האומר לאשתו: הרי את עלי כאימא, פותחים לו פתח ממקום אחר, שלא יקל את ראשו לכך. ואקשי*נן עלה מברייתא, דקתני: הרי את עלי כבשר אחותי, לא אמר כלום; ופריק: הא בתלמיד חכם, הא בעם הארץ; וכולי עלמא השתא כעמי הארץ, שהרוב אינן בני תורה. ועוד: אני חושש לזה, לפי שאנו רואין שנוהגין בזה איסור; וכבר אמרו בירושלמי: כל הלכה שהיא רופפת בידך, ואינך יודע מה טיבה, צא וראה מה צבור נוהג ונוהג כן.
<h2>סימן שטו</h2>
לארדה +(א"א) דוגמא לזו עיין בח"א לרבינו המחבר ז"ל סימן תשצ"ג, ובמיוחסות סימן רע"ז.+
שאלת: מי שנשב*ע לפרוע לעכו"ם לזמן, או לעמוד באושטגיש, והגיע הזמן ואין העכו"ם. היפטר מן האושטגייש, או לא, שהרי אינו חייב להוליך המעות אחריו?
תשובה: כל שאין המלוה שם, אינו חייב להוליך אחריו, וכל שאינו מעוכב מחמתו, אלא מחמת המלוה, פטור מן השבועה ומן האושטגיש, דאנוס הוא זה. ולא אמרתי אלא בזמן שהפרעון מזומן בידו, שאלו המלוה כאן, יפרענו; אבל אם אין מעות הפרעון בידו, אין האונס מצד המלוה שאינו כאן, שאפילו היה כאן, לא היה פורע. ולפי*כך, כל שהפרעון מוכן בידו, פטור, שאנו*ס הוא, והוא שיהא צרו*ר מונח בידו לפרוע לעכו"ם מיד לכשיבא; הא לאו הכי, חייב.
<h2>סימן שטז</h2>
+(א"א) הובאה בב"י חי"ד סימן רכ"ח.+ עוד שאלת: קהל שהחרימו: שיפרעו חובותיהם, ויבנו בית הכנסת מן המעות שיגבה /שמא צ"ל: שיגבו/ מן הרבית שיחזירו להם העכו"ם, שהיו נושים בהם. ועכשיו גבו מן העכו"ם הנושים בהם מעות מחמת הרבית, ואין בהם כדי לפרוע חובותיהם. הודיעני: אם יכולין לפרוע לבעלי חובותיהם כל אותן מעות, או: יוציאו מחציתם לבנות בית הכנסת, ומחציתם לפרעון החובות, כההיא: דמחצה לאהרן, ומחצה לבניו?
תשובה: מסתכרא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מסתברא/ שמחצה לזה ומחצה לזה, כההיא: דמחצה לאהרן, ומחצה לבניו, שאמרת.
<h2>סימן שיז</h2>
מונטסון +(א"א) הובאה בב"י ח"מ סימן פ"ז מחודש כ"ה.+
שאלת: מי שנתחייב בשבועה לחבירו, והשביעוהו אחד מן הברורים ושליח ב"ד שלא בפני חבירו; צריך לישבע פעם שניה בפני בעל דינו, או לאו?
תשובה: אם נשבע כתקנו, ושנשבע על דעת ב"ד, מסתברא שנפטר, אף על פי שלא נשבע בפני חברו, דלכתחלה ודאי חייב לישבע בפני בעל דינו. ואלו רצה בעל דינו להשביעו בפני רבים ובמקומו, שומעין לו; כעובדא דההיא איתתא, דאיתחייבא שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי, ואמרה בעל דינה: תיתי ותשבע לי באתראי, וכדאיתא בפרק הכותב; אבל אם נשבע, נשבע. ואמרי*נן בפרק מי שהיה נשוי: הראשונה נשבעה לשניה, ושניה לשלישית, ואלו ראשונה לשלישית, לא; מאי טעמא, לאו משום דאמרינן: שליחיתה /שמא צ"ל: שליחותה/ קא עבדא; ודחינן; מי דמי, התם שבועה לאחד שבועה למאה; אלמא, אין השלישית יכולה לומר: אף בעלת דידי היא וצריכה לישבע לי בפני.
<h2>סימן שיח</h2>
גאקה.
שאלתם: תקנה התקינו בעיר, לענוש כל העובר עבירה, ומנו ברורים על זה, והברורים יכולין לקנוס ממון את העובר, ושיהא הקנס לברורי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לברורי*ם/. ועכשיו היתה ללוי מניקה אחת יהודית, שתניק לו את הילד, ואותה מניקה הלכה בי"ט אחרון של פסח לרחוץ בנהר; והברורים תובעים מלוי קנס, שרצו לקנוס אותו על מה שעשתה מניקתו. ולוי נשבע שבועה בתורה, שלא ידע בכל אלה שום דבר. ועוד: כי המניקה אינה מן העיר ואינה יושבת עמו, אלא שבאה עם בתה מעירה לחוג עמו, וחלתה בתה, ואמרה לה חכמה: קחי שמן ומלח ורחצי את בתך, והשליכי בנהר ותתרפא; והיא לקחה את בתה, כדי שלא יחשדוה העכו"ם כעושה כשפים ומשלכת בנהר. הודיעני, אם יש לקנוס אותה בכך, אם לא?
תשובה: רואה אני את לוי פטור לגמרי, מכמה טעמים. האחד: שהמניקה אינה שלו, והוא אינו מתחייב על מה שיעבור ויעשה כל אורח שיכנס בביתו. ולא עוד אלא, אפילו עבד /נ"ל שצ"ל: עבר, וכן משמע מדפוס ליוורנו תקל"ח/ אחד מבני ביתו, אינו מתחייב הוא בכך, שהם אינן שלו. ואפילו הזיקו, אינו חייב במה שהזיקו, אף על פי שמתחייב בניזקי ממונו, כמו שחייבה התורה בנזקי שורו. ולא עוד אלא, אפילו נזקי עבדו ושפחתו הכנענים שהם שלו וממונו, אינו חייב לפי שהם בני דעת, ושלא יכונו להזיק ולחייב את הבעל בכונה מאה מנא /מנה/. וכמו שאמרו בריש פ"ק דבבא קמא: שאין אדם חייב בנזקי עבדו ושפחתו; וקא יהיב טעמא התם: שמא יקניטנו רבו, וילך וידלוק /שמא צ"ל: וידליק/ גדישו של חבירו, ונמצא מחייב את רבו מאה מנה בכל יום. ולפיכך, לוי זה פטור לגמרי.
<h2>סימן שיט</h2>
מודילא +(א"א) הביאה מרן בבדק הבית סי' רכ"ח.+
שאלת: מי שנדר לחבירו: שילמדוהו /שמא צ"ל: שילמדהו/ ההלכה שלשה פעמים, והתלמיד ישמשנו כל אותו זמן כמה שיצטרך; ואם יעבור אחד מהם, יאסר בבשר ויין. ומצא התלמיד קשה לשמוע, ולא יכול לסבול עמל למודו, ונפרד ממנו, ונוהג איסורו בבשר ויין, ונעשה חלש. ושמע חכם, ואמר לו: שיתיר נדרו. השיב הנודר: איך אחל, ואני נדרתי לו ברבים ועל דעת רבים, ונכתב בספר. ועוד: שכבר החלותי באיסור הנדר, ואחר שהותחל, איך יתיר? השיב החכם: אעפ"י שחל הנדר, הריני מתיר לך, ואעפ"י שנעשה על דעת רבים, לדבר מצוה מתירין לו; והכא איכא דבר מצוה, שאם תתענה בבשר ויין, לא תוכל לעסוק בתורה; ומה שנדרת בפני רבים, במודעה סגי. חזרתי ואמרתי: שהתנינו: שלא יוכל לפטור את חבירו. והשיב: אינו רואה בשטר זה מכל זה כלום, ואין לדין אלא מה שכתוב בשטר. ולולי שאני ירא, הייתי אומר: שלא נראה לי דבריו בזה. דמה שאמר: שהנדר שהודר על דעת רבים, יש לו היתר בדבר מצוה, וזה דבר מצוה הוא, אינו כן. דמאן לימא לן שיהא כן, שמא לא יהיה כן, וב"ה כך אני למד היום, כמו שהייתי לומד קודם לכן, רק שאין אני חזק בכחי. והוא הכריחני לקבל ההוראה, ולאכול בשר ולשתות יין, ועל שעשיתי כך, קבלתי עלי להתענות שני וחמישי מניסן ועד ראש השנה, מפני שלא היה לי בזה פתח ולא חרטה, וע"י התעניות כשל כח. הודיעני, אם אסמוך על אותה הוראה, אם לאו?
תשובה: מה שאמרת: שכבר חל הנדר, ואחר שחל אין לו היתר, זה ודאי גרם לך סגוף הגוף הרבה, דאדרבה, אין מתירין אלא עד שיחול הנדר, כדאסיקנא בשילהי פרק בתרא דנדרים. ומה שהורה החכם: שעל דעת רבים, יש לו הפרה לדבר מצוה; באמת ר"ת אמר: שלא על כל דבר מצוה אמרו, אלא על מצוה שהכל מסכימין שלא על דעת כן נדר, כעובדא דמקרי דרדקי, דדבר ידוע באמת שלא הדירוהו אם היו יודעין שלא ימצאו דדייק כותיה, אבל על מצוה אחרת, לא. והיינו דקאמר התם: כי הא דההוא מקרי דרדקי, דמשמע: דוקא כי הא. אבל אחרים אומרים: שהוא הדין לכל דבר מצוה, דבמקום מצוה לא נדרו, כדמשמע לכאורה ממסכת מכות בשמעתא: דבטלו ולא בטלו. ומ"מ, דהכא נמי מצוה שהכל מסכימין בה היא, שאין המסגף עצמו יכול לעמוד על התורה ועל הסברא. וכבר אמרו: בר בי רב דיתיב בתעניתא, כלבא ליכול שרותיה והכל לפי טבעו של בני אדם: יש שאוכל פת במלח, ומתעדן כדניאל וחביריו, שאמרו: ויתנו לנו מן הזרענים ונהיה טובים; ויש מתמוגגין בשאינן יושבין על סיר הבשר; וכל אחד עושה לפי כח שימצא בטבעו. ומה שאמרת: שהתנאי היה שלא יוכל לפטור זה את זה; כדין אמרת; שאין הנדר תלוי בכתיבת השטר, אלא במה שגמרו בלבם והוציאו מפיהם. אלא שאין באותו הלשון, אלא שלא יוכלו להתיר זה את זה, אבל על פי חכם, יכולין להתיר, ובלבד שיתרצה חבירו ובפניו, או בידיעתו.
<h2>סימן שכ</h2>
סרקוסטה +(א"א) הובאה בב"י אח"מ /שמא צ"ל: ח"מ/ סימן ח"ן, ועיין מחודש כ' ובכנה"ג.+
שאלת: ראובן לוה משמעון מנה בשטר ובשבועה, וקבע לו זמן לפרוע לו לששה חדשים. וחזר ולוה ממנו מנה אחת /שמא צ"ל: אחר/ בשטר ושלא בשבועה, כל זמן שירצה לפרוע ממנו, ותוך זמן השטר הראשון, פרע לו סתם מנה אחד. ועכשיו, לאחר עבור זמן הששה חדשים, תבעו שמעון בשטר השבועה. והשיב ראובן: כי אותו מנה שפרע, פרע מחמת אותו שלוה בשבועה, ואעפ"י שפרעו תוך זמנו, מפני שנתירא שמא כשיגיע זמנו לא יהיו בידו מעות. ושמעון טוען: לא כי, אלא מחמת החוב שלא היה בו זמן, ועל אותו לקחתיו אני, מפני שיש באותו שטר: שתפרעני כל זמן שארצה, והשטר הראשון לא הגיע זמנו, ולא עביד איניש דפרע גו זמניה. הודיענו הדין עם מי?
תשובה: הדין עם שמעון התובע, דכל שפרעו סתם, לא על אותו שלא הגיע זמנו פרע, דלא עביד דפרע גו זמניה. וחזקה זו חזקה גדולה, עד שאנו סומכין עליה אפילו ליפרע מן היתומים הקטנים, כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא, ואפילו שלא בשבועה, אעפ"י שאין נפרעין בעלמא מן היתומים אלא בשבועה. וזמן שטען: שהקדים לפרוע מחמת השבועה, גם זה אינה טענה; שזו היתה דעתן של אביי ורבא, דאמרי תרווייהו: דעביד איניש דפרע תוך זמנו, וקא מפרשי טעמא: זימנין דמתרמי ליה זוזי, ואמר: איזיל ואפרעוה /שמא צ"ל: ואפרעיה/, דכי מטי זמניה לא ליתי לטרדן. ולא קיימא לן כאביי ורבא, אלא כריש לקיש, דאמר: לא עביד איניש דפרע גו זמניה. וגדולה מזו אני אומר: שאפילו אמר לו ראובן בפירוש בשעת פרעון: מחמת השטר שבשבועה אני נותן, וקבלו סתם, ואמר: לא על שטר השבועה קבלתים, אלא מחמת השטר השני, הדין עמו, ושומעין לו. והראיה: מההיא דאבימי בריה דר' אבוה, שאעפ"י שהשליח נותן על פרעון החוב שבשטר, מי שקבלה אמר: לא על דעת כן קבלתים, אלא על סיטראי דאית לי גביה. ועוד: דגרסינן פרק קמא דקדושין: תניא: אמר ליה /שמא צ"ל: לה/: כנסי סלע זה שאני חייב ליכי, וחזרו /שמא צ"ל: וחזר/ ואמר לה: התקדשי לי בו בשעת מתן מעות, רצתה, מקודשת, לא רצתה אינה מקודשת. ופרישנא: דרצתה, דאמרה: אין, לא רצתה: דאישתיקא; מאי טעמא? דיכולה למימר: אין שקלי, ודידי שקלי. וכל שאין ראובן נאמן לגבי פרעון החוב ואין מקבלין ממנו טענתו, אף הוא חייב בשבועתו.
<h2>סימן שכא</h2>
ועל ענין המנודה, ששאלת: אם שנדוהו הקהל, והחמירו בנדיו /שמא צ"ל: בנדויו/: שלא ידבר עמו א*חד מבני הקהל, ושלא יהנה אותו, ויש מנודים אחרים כיוצא בו; אם מותרין אותן המנודין לדבר עם אותו המנודה ולהנותו, אם לאו? דברים ברורים שאסורים הם להנותו כשאר הקהל, ושלא לדבר עמו. שאילו דרו אנשים ידועים יחד, ואמרו: שלא יהנה אותם אדם, ושלא ידבר עמהם, היה במשמע: שלא ידברו ושלא יהנו אותם אנשים אחרים שאינם מכללם, אבל הם עצמם אינן בכלל איסור זה. אבל עכשיו, שנדו כל מי שלא יפרע המס ליום פלוני, וזה לא פרע, הרי כל הקהל נוהגין עמו אותו נדוי, ואם יתנדה אחד מן הקהל לאחר מכן, אין נדויו מתירו בנדוי חבירו שכבר נאסר עליו. והוא הדין והוא הטעם, אפילו שניהם עוברין יחד על הפרעון של אותו יום.
<h2>סימן שכב</h2>
לאושקא +(א"א) תשובה זו שייכא לסימן תתכ"ד שבחלק א'.+
תשובת שאלת /נראה שצ"ל: שאלה/: כבר כתבתי לכם מה שנראה לי בענין אותו האיש שנתנד*ה, וכי ענין צבור חמור על הדרך הזה אשר הסכימו עליו, וכתב אדונינו המלך המתיר אתכם, ואותו ראיתי, ואתכם לא ידעתי. הכונה במה שאתם רגילים לומר: שלבה פצלת המלכות; אם כונתכם לתלות נדרכם כרצון המלכות באמת, כל שהמלך רוצה להתיר או מצוה להתיר, מותר. וכמו שאמרו בנדרים: שאינו נושא בת פלוני, שאביה רע, לבית פלוני אינו נכנס, שכלב רע בתוך ביתו; אמרו לו: מת האב, או: נהרג הכלב, מותר; והעמדוה: בתולה נדדו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: נדרו/ בכך. אבל אם אין הכונה בכך, איני יודע בזה צד. ומ"מ, נראה שלא הסכימו כל הקהל לנדותו אלא מפני שהיה רגיל להזיק הצבור, ועל כן הסכמתם לנדותו, ועכשיו חזר בו. וא"כ, אותם אנשים מבני הקהל שנסכים להתירו, יתנו להם כל הקהל ביום הקהל רשות להתיר לעצמם, וישאל /שמא צ"ל: וישאלו/ על נדרם בפני שלשה מבני הקהל, מאותן שיודעין לפתוח את הנדר, ויתרו /נראה שצ"ל: ויתירו/ להם בפתחים, כדין החרמים והנדרים, ואם אלה הניתרין יודעים בעצמם שמתחרטים במה שנדרו והסכימו וסמכו על זה; דהא קי"ל כמאן דאמר: פותחין בחרטה. ובלבד שיתחרטו חרטה גמורה, חרטה דמעיקרא, רצוני לומר: שיגמרו בדעתם שלא היו רוצים מעקרא בנדוי, ושהחרטה הזאת היא שעוקר*ת הנדר. אבל אם יאמרו: טוב בעינינו שנידוהו מפני קלקול הנהגתו, אבל כיון שחזר אנו מתחרטים, אין זו חרטה שמתירין עליה שזו נולד הוא, ואין פותחין בנולד. ואתם חכמים ונבונים, וידועים הפתחים והחרמות שתסמכו עליהם. ואם דעתם לומר: שאם היו מפייסים אותם בשעת הנדוי אנשים נכבדים, כאלו שמפייסים אותם עכשיו, לא היו מנדין אותו; גם זה פתח, ובלבד שיהא לבם כפיהם בדבר הזה.
<h2>סימן שכג</h2>
עוד שאלת: הא דאמרינן בנדרים פרק ארבעה נדרים, גבי קניא דרבא: מדקאמר: פרעתיך, אינו חייב אלא שבועת היסת בלא נקיטת חפץ; וא"כ, היאך אמר: אינקוט ספרא דאורייתא ואשבע?
תשובה: יש מי שסובר: דאפילו שבועת היסת הוא בנקיטת חפץ, ומביאין ראיה: מדאיבעיא לן בשבועות בפרק שבועת הדיינין: מאי איכא בין שבועה דאורייתא ובין שבועה דרבנן? ואסיקנא: דאיכא בנייהו /בינייהו/: למיפך שבועה, ולמיחד לנכסיה; ולא קאמר: דאיכא בנייהו: למנקט חפצא. ועוד מביאין ראיה מיהא דנדרים. ומיהו, אנן לא סבירא לן הכי, אלא דאורייתא בנקיטת חפץ, והוא הדין לשבועת המשנה, אבל שבועת היסת בלא נקיטת חפץ. והתם בשבועת הדיינין, בדינין שיש בין דאורייתא לדרבנן קאמרינן, אבל בטכסיסי השבועות לא קאמרינן, ובין נקיטת חפץ ללא נקיטת חפץ, תכסיסין נינהו, ובהכי לא איירינן. וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל. וההיא דנדרים, איכא למימר: דמודה מקצת היה, או: עד אחד היה שם, שנשבע שבועת התורה; ומה שלא הזכירו שם כן, לפי שלא היו באין שם על דין זה, אלא ללמדנו: שלא היו נשבעין על דעת ב"ד, ורבא הוא שתקן משום מעשה שהיה.
<h2>סימן שכד</h2>
פרפינאיין. +(א"א) רמזה מרן בב"י חי"ד סימן רכ"ח+
שאלת: מי שנשבע לחבירו לפרוע לו מנה לזמן קצוב, ולא נשבע על דעת רבים, וקודם שהגיע זמנו ראה בעצמו שלא יוכל לפרעו ולקיים תנאו ונשאל בפני שלשה ושלא בפני בעל חובו, מהו? דהא תניא בפרק ר' אליעזר: המודר הנאה מחבירו, אין מתירין לו אלא בפניו; איכא למימר: מאי בפניו, בידיעתו, כלומר: שידע חבירו שנשאל על נדרו. מדפרישו טעמא עלה בירושלמי: מפני החשד, ואתו בעל חובו אכזרי שלא יאריך לו אם יבא לפניו; אם מותר לו להתיר מפני שלשה הדיוטות שלא בפניו? והרמב"ם ז"ל כתב: במי שמוחזק בעני, והדבר גלוי וידוע לדיין, ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו כדי לצערו, יראה שאסור לדיין ירא שמים להשביעו, הכל כמו שבא בשאלתך; וכן זה שאין לו יכולת לפרעו, מתירין לו.
תשובה: איברא, מה ששנינו בברייתא בנדרים פרק ר' אליעזר: המודר הנאה מחבירו, אין מתירין לו אלא בפניו, כך קבלנו פירושא: דבפניו, לאו דווקא בפניו במעמדו, אלא בפניו, לומר: שצריך להתיר לדעתו; כמו שאמרת. ומההיא דירושלמי, דקא מפרש טעמא: מפני החשד; ואעפ"י שהלשון אחר שם: מפני הבושה, יש מפרשי*ם: שצריך להתבייש בהתרתו בפניו ממש, כדרך שנתבייש בפניו באיסורו; וגרסינן בברייתא: המודר הנאה מחבירו בפניו, והכין איתא בתוספתא ובירושלמי. אפילו כן, כך קבלנו: שאם הותר לדעתו ושלא במעמדו, הותר. ומ"מ, אם נדר או שבועה היא לתועלת מי שנשבע לו או שנדר לו, אין מתירין לו אלא מרצונו, וכשבועתו של משה שנאמר: ויאמר ה' אל משה במדין, במדין נדרת, לך והתר נדרך במדין; ואפילו התירו שלא מדעתו ורצונו, אינו מותר, שהרי צדקיה, שהתירו לו, הנביא מקנתרו, שנאמר: וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו בה'. וכן דעת הרב ר' אברהם ב"ד /ראב"ד/ ז"ל; גם רת"ם ז"ל מודה בכך, כל שהוא מקובל טובה מחמת נדרו כמשה וכצדקיה. ואם איש עני הוא זה, ואין לו מעות ולא שום דבר שיכול לשום לו בפרעון חובו, אנוס הוא זה, ואין צריך היתר, דאנוס רחמנא פטריה. ואין אנו צריכין בזה ראיה מאותם של הר"ם ז"ל, דגדולה ממנה יש בידנו, שהרי אמרו בשילהי פרק איזהו נשך: כי אתא רב דימי, אמר: מנין לנושה בחברו מנה, ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו, שנא*מר: לא תהיה לו כנושה; ר' אמי ור' אסי דאמרי תרווייהו: כאלו דנן בשני דינין, שנא*מר: הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים. אבל אם יש לו מעות או מטלטלין או קרקע, ישום /נראה שצ"ל: ישלם/ לו מהם כשיעור חובו, ולמה יתירו לו ויפסידו לבעל חובו שנתן מעותיו על סמך שבועתו, והכתוב אומר: שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית.
<h2>סימן שכה</h2>
שאלת: בני העיר שהסכימו שלא לשתות מיין שנעשה במקום פלוני, וכדי שלא לפרסם אותו מקום החרימו סתם על דעת רבים, שלא לשתות מיין שנעשה חוץ לעירם עד זמן פלוני, ועכשיו אין לבני העיר יין משל עירם, ורצו להתיר החרם כדי לשתות מיין שאר מקומו*ת, ולא מיין אותו מקום שהיתה עיקר הסכמתם עליו. ושאלת: היוכלו להתיר, כמו שאמרתי אני משמו של רת"ם ז"ל: דעל דעת רבים, היינו: כשמפרש על דעת פלוני ופלוני, אבל על דעת רבים סתם, לאו כלום הוא. ואם יש היתר לאותו חרם, היוכלו לשתות מיין אותה העיר שהיתה עיקר הסכמתם עליו, הואיל והותר מקצתו?
תשובה: אע"פ שכתבנו בשם רת"ם ז"ל: שאין דעת רבים אלא בפורטן, אין אנו עושים מעשה בזה כדבריו, וכבר נהגו בכל המקומות לומר: על דעת רבים סתם, ורוב העולם הסכימו על זה שאין צריך לפרוט. אבל רוב המקומות שראיתי ושמעתי מתירין חרמי צבור הם בעצמם כל זמן שירצו, וזה שלא מדין התר בנדרים, מכמה צדדין. האחד, שאין אדם מתיר נדרי כצמו, דכתי*ב: לא יחל דברו, ודרשי*נן: הוא אינו מחל, אבל אחרים מוחלין לו. ועוד: שאין הנדרין נתרין אלא בפתחים, וכשהצבור מתירין אינם מתירין על פי פתחים. ועוד: שאי אפשר, דפתחו של זה אינו כפתחו של זה, והציבור מתירין בלא פתחים. ואין לי טעם על מה שיסמוכו, אלא שכבר אמרו קצת מרבותי נ"נ: דכיון שנהגו הציבור כן, הרי הן כאלו אמרו בשעת החרם: שעל דעת כן הם מחרימין, שאם ירצו להתירו מעצמן שלא בפתחי*ם, שיהא רשות בידן; וכל חרמי הצבור עשוים כנדרי האשה והפרת הבעל, דמפר*ש ר' פנחס טעמא: משום: דכל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת. וכיון שכן, אם דרך עירכם להתיר חרמי צבור, ואפילו בזמן שהסכימו על דעת רבים, כבר שמעת*ם הטענה שסומכין עליה כל צבור וצבור. ואם אין מנהג העיר להתיר אלא חרמות שלא הסכימו על דעת רבים, אבל כל שעשו לו חזוק לשעה והחרימו על דעת רבים אין דרכן להתירו, גם זה אי אפשר לצבור להתירו בשום פנים, לפי שאין חכם מתיר לעצמו אלא על פי חכם, ולא על פי פתחים, ואפילו לדברי סברא של רת"ם ז"ל, שאין זה מצד דעת רבים לבד, אלא מצד מה שגלו הצבור דעתם עכשו, שאין זה כשאר חרמי*ם שתולין התירן בדעתן. ואם תמצאו מקום להתיר על פי מה שאמרתי, התירו הכל, ואל תכניסו עצמכם בענין: נדר שהותר מקצתו הותר כלו, כי הענין ההוא יש בו להקל ולהחמיר; ועוד: שאין דעת כל החכמים מסכמת לפסק אחד ולא לפירוש אחד; על כן צריך אדם להתרחק ממנו, ואם תוכל להתירו, התירו את הכל.
<h2>סימן שכו</h2>
גירונדא.
שאלת: במי שנדה עצמו בשני עולמים אם לא יעשה כן, ועבר ולא עשה, ובא להתיר נדויו בפני חכם, אם יועיל לו הפרת נדויו בעולם הבא? שאם יועיל, למה לא נשאל יהודה על נדויו, והיו עצמותוי /שמא צ"ל: עצמותיו/ מגולגלין בארון עד שבקש משה רבינו עליו, כדאיתא בפ*רק החובל.
תשובה: איברא, לשון חכמים מרפא, וחכם עוקר הנדר ואת הנדוי מעיקרו, וכאלו לא היה הנדר והנדוי כלום. וענין יהודה, שאמרת, מפני שהיה סבור: שנדוי על תנאי, אם נתקיים התנאי, שוב אין צריך התרה, ועל כן לא שאל על נדויו; הא שאל, הכל הוה מיפר /נראה שצ"ל: מופר/ על פי שאלה לחכם. וכדאמרינן במס*כת מכות, בפרק אלו הן הגולין: אמר רב יהודה: נדוי על תנאי צריך הפרה, אע"פ שנתקיים התנאי; מנלן? מיהודה, שנא*מר: וזאת ליהודה; וכן כדאיתא התם.
<h2>סימן שכז</h2>
+(א"א) הובאה בקצרה בב"י חח"מ סי' כ"ח מחודש כ"ג.+ שאלת: לפי מה שכתבתי אני: שאין מקבלין עדות בלילה, ואפילו עברו וקבלו, אין דנין על פי אותה קבלה; אם היו עדיו רודפין ללכת למדינת הים, אם מקבלי*ם, כמו שהקלו בכך לקבל שלא בפני בעל דין, אם לאו?
תשובה: קבלת עדות, כתחילת דין הוא, כדאיתא בריש פ*רק ראוהו ב"ד, ותחלת הדין אינו לעולם אלא ביום, ואם דנו, אין דיניהם דין; מה שאפשר /נראה שתיבת שאפשר היא מיותרת/ שאין כן בקבלת עדות שלא בפני בעל דין; ופלוגתא היא בירושלמי. ואפשר, דטעמ*א דמילתא: משום דעדות בפני בעל דין, בדיני נפשות לבד כתיב, דכתיב גבי שור: והועד בבעליו, וכמיתת הבעלים כך מיתת השור, והיינו דאמרינן גבי שור: אי אהדרתיה ניהלאי, מעריקנ*א ליה לאגם; ואלו לגבי ממון אמרינן: דאי שלחו ליה, ולא בא, מקבלין שלא בפניו. ומ"מ, בין שתאמר כן בין שלא תאמר כן, אנו אין לנו לדון על זה מקבלת עדות שלא בפני בעל דין, דבקבלת עדות בעצמה שלא בפני בעל דין, לא מצאתי ידי ורגלי בבית המדרש; שהרי בשהיו עדיו רודפין ללכת למדינת הים, ואי נמי: בשהיה חולה או עדיו חולין, הקלו לקבל שלא בפני בעל דין, ואלו בקטן המוטל בעריסה, שיצטרך להמתין שלש עשרה שנה, לא הקלו לקבל שלא בפניו. וכבר שאלתי את פי רבותי נ"נ, ולא מצאו טעם בדבר; ואנו אין לנו אלא מה שאמרו לנו בגמ*רא. גם בקיום שטרות, כבר הורה זקן, ואין משיבין את הארי לאחר מותו. וכבר ראית שהארכתי בקבלת עדות שלא בפני בעל דין בפ' הגוזל בתרא, ובקבלת עדות בלילה, בפ' יש נוחלין; ומשם תראה מה שעלה בידי בכלל דברים אלו.
<h2>סימן שכח</h2>
סרקוסטא.
שאלת: ראובן ושמעון נתחייבו לפרוע ללוי ולרחל כך וכך מעות לזמן ידוע, בתנאי שאם לא יפרעום לאותו זמן שיהיו בנדוי גמור, ועבר הזמן ולא פרעו, אם הם בנדוי עד שיפרעו, אם לאו? ואם תמצא לומר: שהם בנדוי, אם האריכם המלך, אם הם פטורים, אם לאו? ואם תמצא לומר: שאינם פטורים, אם לא היה להם מה לפרוע לזמן הנז*כר, אם נפטרו מן הנדוי, אם לאו? ואם תמצא לומר: שהם פטורים, אם אחר שעבר הזמן הרויחו, ויש להם עתה מה לפרוע, אם חזרו לנדוים עד שיפרעו, אם לאו? ואם היה לו מה לפרע /שמא צ"ל: להם מה לפרוע/ לזמן הנזכר, ועבר הזמן ולא פרעו, אם יתירו להם הנדוי שלשה, אם הם מותרין לגמרי, או אם יכולין המלוים לעכב על ידם עד שיפרעום?
תשובה: מי שנשבע לפרוע עד יום פלוני, ועבר אותו יום ולא פרע, אפילו פרע מחרתו, כבר עבר על שבועתו; כנשבע שיאכל ככר זה היום, ולא אכלו, אפילו אכלו אחר עבור היום, הרי זה עובר על שבועת בטוי; אע"פ ששנינו: שאינו לוקה, היינו משום: שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, או משום דהוה ליה התראת ספק, כדאי*תא בשמעתין קמייתא בפ"ק דשבועות. וכן הדין במנדה עצמו אם לא יפרע עד יום פלוני, כי אחר עבור אותו יום חל עליו נדויו, אפילו פרע בלילה של אחריו; ומי שמחויב נדוי אם לא יפרע, אינו נפטר מיד נדויו, אלא בפרעון ביומו, או בהיתיר*ו; ואפילו אם יאריכו לו מלך ושרים, ואפילו פטרו המלוה בעצמו; מ"מ, אם עבר יומו, חל נדויו. ואם אין ללוה שום דבר לפרוע, או לעשות ממנו שומא לבעל חובו, לא קרקע ולא מטלטלין, אפי*לו כסות, אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה, ואפילו אם ירויחו מחר, אע"פ שהוא חייב לפרוע, אין כאן נדוי, אחר שעבר הזמן הקבוע. ואם היה לו שם /שמא צ"ל: שום/ דבר לשום לבעל חובו, שאז חל עליו הנדוי באותו יום, יש לו להתיר נדויו בשלשה, ובהכי יותר לו. והתר זה יוכל להעשות אפילו שלא מדעת המלוה, כי אע"פ שכל שהוא חייב לפרוע מחמת הנדוי, אין חכם יכול להתירו שלא מדעת המלוה; עכשו, שאין הנדוי לא מעלה ולא מוריד בכפיית פרעון החוב, אחר שעבר הזמן, כמו שאמרנו, אין להתעכב מחמת רצון המלוה ופריע*ת החוב ההוא, שאין לו עסק בזה כלל; ולפיכך, מתירין אותו אפילו שלא מרצונו, אלא שצריך להודיעו כדי שלא יחשדנו המלוה כעובר על הנדוי, וכדגרסינן בירושלמי: בנדוהו בפניו, ואמר: מפני החשד.
<h2>סימן שכט</h2>
אמרת: ששאל עוד על החרם שקבלו עליהם, ורצו להתירו תוך הזמן, אם יכולין להתירו אותן הנקשרים בחרם, או שצריכין שיתירוהו אחרים? וכן הנשים הנשואות, אם צריכות להיות במעמד בעת ההיתר, או יכולין בעליהם להיות שליח בשבילן להיתר? ונראה דעת השואל החכם, שאותן הנקשרים בחרם יכולין להתירו, ובדעתו גם כן, שאין הנשים הנשואות צריכות להיות במעמד. ומביא ראיה לדבריו מדאמרינן בנדרים: בעל נעשה שליח לחרטת אשתו, איכא דמכנפי. ואני השבותיו: שצריך שיתירוהו אחרים, ולא אותן הנקשרים בחרם, מדאמרינן: כל דבר שבמנין, צריך מנין אחר להתירו.
תשובה: שורת הדין, שום חרם או שבועה שהחרימו או שנשבעו הקהל על דעת רבים, שוב אין לו היתר, לא על ידם ולא אפילו על ידי אחרים. על ידי עצמם, דבר ברור הוא שאין אדם מוחל לעצמו, ואפילו פתח לנפשיה כמה פתחים וכמה חרטות, ואפילו חרטה דמעיקר*א, דמקרא מלא דבר הכתוב: לא יחל דברו, ואמרו ז"ל: הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. והא דאמרינן בריש פר' ארבעה נדרים: ברב סחורה דהוה ליה נדרא, ואתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: אית לי נדרא למשרא; א"ל: נדרת על דעתא דהכי; א"ל: אין, נדרת על דעתא דהכי; א"ל: אין, כמה זימניה; א"ל: זיל לקלעך; נפק רב סחורא ופתח פתחה לנפשי*ה; ר' אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו אדם: כל שהיא תפארת לעושי*ה ותפארת לו מן האדם; והא פתח רב נחמן. ולכאורה הוה משמע הכא, דרב סחורא פתח פיתחא לנפשי*ה, והתיר עליו את נדרו; ולא היא, דהתם הכי קאמר אע"ג דבפני רב נחמן לא מצא פתח על ידי שאלותיו של רב נחמן, אחר כן הוה ליה פתחא, דרב נחמן פתח לנדרו, וחזר אצל חכם, או חזר אצל רב נחמן, ומחל לו. וזה דבר ברור, שאין אדם מוחל לעצמו, כדנפקא לן מלא יחל דברו. אבל מה שכתב מר: דכל דבר שמבנין /בדפוס ליוורנו, תקל"ח: שבמנין/, צריך מנין אחר להתירו, לא מן השם הוא זה; דהתם, הכי קאמר: כל דבר שנאסר במנין, אפי*לו לדבר ידוע ולזמן אפילו עבר הזמן, אינו נתר עד שיותר לאחר מכן במנין, ואפילו אותו מנין עצמו מתירו. וכדאמרי' בריש פ"ק דביצה: רב יוסף אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך, ביצה אסורה, מאי טעמיה הוי דבר שבמנין, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו; אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דתניא: לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואומר: במשוך היובל המה יעלו בהר; ותניא: כרם רבעי היה עולה לירושלים, וכו', כדאיתא התם. ואמרי*נן: מאי ואומר; מכדי כתיב: והיו נכונים לשלשת ימים, לך אמור להם שובו, למה לי? שמע מינה: כל דבר שבמנין, צריך מנין אחר להתירו; וזה מבואר. ומה שנהגו בקהלות להחרים ולהתיר לעצמן, היינו מדין המנהג, דכל זה שנהגו, הרי הוא כאלו התנו בשעת החרם שיוכלו הם להתירו, והוו להו כנדרי האשה, וכטעמיה דרב פנחס, דאמר: כל הנודרת, על דעת בעלה נודרת. ועל כן אני אומר: דהתרת חרמי הקהל אינו מועיל למה שעבר, אלא מכאן ולהבא, כהפרת הבעל דמיגז גייז; אבל חכם, עוקרו מעקרו. ולפיכך, נהגו להתיר אפילו הם עצמם, ואפילו אותן שאין שם כל הנקשרים בחרם, שעל דעת כן החרימו; ואע"פ שאין אדם מוחל לעצמו, כמו שאני כתבתי; ואפי*לו שלא בפתחים, דאי אפשר למצוא פתחים לרבים, שפתחו של זה אינו כפתחו של זה. וזהו שאמרי*נן: דנדר שהודר על דעת רבים, אין לו היתר אלא לדבר מצוה; ודבר מצוה, כי ההיא דגיטין, וכדברי רת"ם ז"ל. ומעתה אין הנשים צריכות להיות שם, ולא אפילו מקצת הנועדים שם בשעת החרם.
<h2>סימן של</h2>
לברורי לראדאה.
שאלתם: כת הקברים בררו חמשה אנשים לעשות להם תקונים הצריכים להם, ויהיו מוכרחים החמשה הנזכרים לעמוד באישטגי"ש במקום אחד, ולא יצא להם א*חד מהם משם בשום צד עד שתגמר הסכמתם; ואם שמא יצטרך שום אחד מן הנבררים לצאת מחוץ לעיר, תהא רשות בידו, ובלבד שילך פרסה, וכשישוב בעיר הזאת או בתחומיה, יהא מוכרח בכח החרם לשוב מיד באישטגי"ש הנזכר, ולא יהא רשאי לצאת משם עד שתגמר הסכמתם. הודיעני: אם לא שב זה מיד כפי התקנה, ואפילו באותו יום לא שב, מפני שנאנס או ששכח או שעבר, אם חייב להשלים; או אמרינן: זמנו קבוע היה לשוב, דהיינו: מיד, וכיון דלא שב מיד, מאי דהוה, הוה, כיון דאין כתוב בתקנה: לשוב ולעמוד, אלא לשוב בלבד.
תשובה: אותו לשון שכתוב: מיד, כאן, אינו זמן קבוע, לומר: שאם לא שב מיד, שנפטר מן החרם, דמאי דהוה /הוה/, וכמי שנשבע: שיאכל ככר זה היום, שאם עבר היום ולא אכל, שאין חיוב שבועה עליו לאכלו אחר עבור היום; דהתם, לא נשבע אלא שיאכלנו היום וכבר עבר היום, אבל כאן, שהחרימו שיעמדו באישטגי"ש עד שתגמר הסכמתם, אלא שנתנו רשות ליוצא פרסה שיצא, ובלבד כל שיהא חוץ לתחומי העיר, אבל כל שיכנס תוך תחומי העיר, מיד יהיה בעונש החרם, לשוב אל מקום האושטגי"ש. ואותו: מיד, אינו לשון קביעות זמן, אלא לשון קצור הרשות ומניעת עמידתו בחוץ, שכך אמרו: יהא רשות לצאת, ובלבד כל שהוא חוץ לתחומיו. וכן אם נאנס כל זמן המשך האונס, פטור, דאונס רחמנא פטריה, אבל מיד שעבר האונס, חייב חיוב עמידתו באושטגי"ש במקומו, שכך אמרו: מיד שיהא תוך התחומין יחזור הוא בחיובו כמות שהיה, וישוב לאושטגי"ש. ולפיכך, הנדון שלפנינו, אין האונס פטרו אחר עבור הזמן האונס ולא שכחתו, אלא כל הימים הוא בחיובו, כי מיד שנכנס תוך התחומין, יחזור לחיובו, וכל שעומד בחוץ אחרי זה, הרי הוא בענשו, ועובר על החרם, ואם עבר ולא שב, הרי הוא חשוד, ככל עובר על החרם. וכל שאר הטענות שטען, איני רואה בהן ממש לפטור אותו מחיוב החרם, זולתי מה שטען: שהותר החרם, שהתירוהו בצבור על ידי שליח צבור. גם בזה יש להחמיר, אם הוא לא היה שם בשעה שטוען שהתירו השליח צבור שאע"פ שמקצת מבני הקהל אומרי*ם: שהתירוהו, ושהם היו שם בשעה שהתירוהו, ואחרים אומרי*ם: שבאותו הזמן גם הם היו בבית הכנסת, וראו שהיו רוצים להתירו, אבל לא נגמר הענין, ולא התירוהו; וכיון שכן, הוו להו תרי ותרי, וכל תרי ותרי הוה ליה ספיקא דרבנן, והעמד החרם על חזקתו. וכענין שאמרו: בשנים שאומרים: מת בעלה של פלונית, ושנים אומרים: לא מת, מעמידין אותה בחזקתה, והיא והבא עליה שניהם בחטאת; ולא עוד אלא, אפילו למאן דאמר: תרי ותרי, ספיקא דאורייתא, ומפקי לה מחזקתה, מ"מ היא והבא עליה באשם תלוי קיימי, כדאיתא בכתובות פ*רק האשה שנתאלמנה; אלא א"כ אומר: בריא לנו, וכגון: שנשאת לאחד העדים, ובאומרת: בריא לי, כדאיתא התם. וכאן, אם לא היה הוא עצמו שם, אינו יכול לטעון: בריא, ולסמוך על אחרים שאומרין לו: שהותר החרם, כיון שיש אחרי*ם שאומרין: שלא הותר. ואותה שאמרו שם בפ' האשה שנתאלמנה, ראי*ה גמורה על זה; שהקשו שם: הבא עליה, באשם תלוי קאי, אע"פ שיש שם שמעידין שמת; ולא מצאו תירוץ רוחא, אלא בשנשאת לא*חד מעדיה; ועם כל זה חזרו הקשו: היא גופא באשם תלוי קיימא; והוצרכו להעמידה דוקא, באומרת: בריא לי; שמע מינה: שניהם, היא והבעל, אסורין, וקיימי באשם תלוי, ואעפ"י שיש שם שנים מעידים עליו שמת, ולא עוד אלא, דלכתחילה לא תנשא אפי*לו לאחד מעדיה, ואף באומרת: בריא לי, משום לזות שפתים; וזה דבר ברור. ואם גמרו הברורים הנשארים ההסכמה, ויצאו מן האושטגי"ש כפי התקנה, שוב אין לזה לשוב שם, דחזרתו אחר גמר הסכמה מה זו עושה, והחרם לא היה אלא שימשך חיוב באושטגי"ש עד שתגמר ההסכמה, וכבר נגמרה, ועבר הזמן האושטגי"ש.
<h2>סימן שלא</h2>
מונטסון.
שאלת: מי שנדר בחלום על דעת רבים שלא יאכל בבית פלוני עד זמן פלוני, אם צריך להתירו כשאר נדרים שנדר בהקיץ; ואם צריך להתירו, כיון שנדר על דעת רבים; ואם יכולין להתירו, אפי*לו שלא על דבר מצוה, ובשלשה, כשאר נדרים, או לא?
תשובה: לא נאמרו דברים בגמרא, אלא בנדוהו בחלום, אבל לחשש בעלמא, חושש אני לרוחא דמילתא, אפי*לו בשבועות ונדרים. ומ"מ, בהיתר בעלמא בפני שלשה כשרים דעלמא, סגי; והראיה, מההיא ששנינו: הרואה חלום, ונפשו עגומה עלין, ילך ויפתרנו בפני שלשה, דרחמי עליה. וראיתי בתשובת הגאוני*ם ז"ל, שנשאלו: על מי שנשבע, או נדר בחלום; והשיבו: מביאין עשרה בני אדם דידעי למיקרו, ויתירו לו את נדרו, ובחרטה נמי, שנדר ונשבע בהקיץ; ומייתי ראיה מההיא דאמרינן: החוטא לחבירו, ומת, מביא עשרה בני אדם ומשתטח על קברו, ויאמר: חטאתי לה' אלהי ישראל ולך; ויענו כלם: מחול לך, מחול /לך/, מחול לך, שלשה פעמים; וראוי להתנהג על פיהם.
<h2>סימן שלב</h2>
פוייג סרדן.
שאלת: מי שנתחייב שבועת התורה לחבירו, וגלגל עליו שבועת חכמים, וקפץ ונשבע שבועת התורה, ולא גלגל בכלל השבועה שהוא מגלגל עליו, ונסתפקתי אחר שקפץ ונשבע, אם יוכל זה הנתבע להפך על מי שמגלגל עליו אותה שבועה, כדין שבועת חכמים, דבדרבנן מהפכינן. ואם תמצא לומר: שאינו יכול להפכה, אחר שהיא באה על ידי שבועת התורה, כיצד ישבע: משביעין אותו בטכסיסי שבועת התורה, או לאו?
תשובה: מתוך לשון השבועה לא נתבארה לי כונת מה שאמרת: שקפץ ונשבע, ולא גלגל בכלל השבועה. קפיצה זו, איני יודע מה היא. אם לומר: שתבעו מנה, והודה לו במקצת, ועוד גלגל עליו דברים אחרים, שאין נשבעין עליהם דבר תורה אלא מדרבנן, וזה קפץ ונשבע שאינו חייב לו אלא חמשים, ועדיין התובע והנתבע שם ולא נסתלקו מן הענין, מה קפיצה זו עושה, עדיין תורת גלגול עליו; ואף הגלגלין, שבועתן דבר תורה, ולא מדרבנן, ונשבע הוא אף על הגלגלין בנקיטת חפץ. ואם נסתלקו מן הענין, ולאחר זמן חזר וגלגל עליו אותן גלגולין, שבועה אחרת היא זו, ואם זה כופר בכל, הויא לה שבועה דרבנן, ויכול להפכה. ודיני הגלגול דברים עתיקים: כשהתובע טוען בריא או ספק, וכן כשהנתבע כופר בו בריא, או בטוען: איני יודע. ומובטח אני בך שאתה בקי בדברים אלו, ולפיכך לא כתבתים לך; ועוד: שלא על זה שאלתני.
<h2>סימן שלג</h2>
ולענין חשוד על השבועה, ששאלת שהביא ראובן שני עדים שנתחייב לו שמעון מאה זוז, זה לעצמו וזה לעצמו, ונשבע לפרעם באושטגי"ש, ועבר על שבועתו, ובאותו זמן יצא ולא עמד תוך תחומי האושטגי"ש. טען שמעון: שוגג הייתי, ושכחתי זמן השבועה. והם לא התרו בו, והעדים בעצמם יורו /נראה שצ"ל: יודו/ שלא התרו בו.
תשובה: מגדולי המורים אמרו: שכל כיוצא בזה, אינו חשוד על השבועה, שאין חשוד אלא מי שבשעת השבועה נשבע לשקר, דחשוד על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון ועל שבועת בטוי, דאכלתי ולא אכלתי, וכסתמא דמתני*תין דכל הנשבעין ופשטה דשמועה דגמ*רא. דתנן: שכנגדו על השבועה, אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון; ואמרינן עלה בש"ס: וליתני שבועת בטוי; כדקא תני: שבועה, הכי קא משבע /צ"ל: כי קתני שבועה דכי קא משתבע/: בשקרא קא משתבע, אבל שבועת בטוי, דכי קא משתבע: בקושטא קא משתבע; ודילמא מקיים לה, לא קתני; אכלתי ולא אכלתי, מאי איכא למימר; תנא: שבועת שוא, וכל דדמי ליה. ומפרשי הני רבוואתא: דלא קתני לה: בחשודין, דזה אינו חשוד, דבשעה שנשבע, דעתו היה לקיימה, ואינו חשוד אלא מי שעובר בשעת השבועה, אבל מה שטוען: שוגג הייתי, אינו נאמן להכשיר את עצמו למסור לו את השבועה, שאם כן אין לך חשוד על השבועה, אפי*לו בשבועת העדות דיכול הוא לטעון: שכחתי, וסבור הייתי שכן היה. וכדאמרינן בפרק אלו נערות: עדים זוממין: ממונא, משלמי, מילקא, לא לקי, משום דלאו בני התראה נינהו; אמר רבא: תדע, ניתרי בהו מעיקרא, אמרי: אשתליין. אבל אם יש לפטרו ולהוציאו מדין חשוד, אינו אלא ממה שאמרנו.
<h2>סימן שלד</h2>
ענינים מעורבים מהרשב"א ז"ל /כותרת זו אינה רק כותרתו של שו"ת של"ד אלא של כל קבוצת השותי"ם הבאה/.
לארדאה.
שאלת: הא דאמרינן בריש פ"ק דמציעא: תקפה אחד בפניו, מהו, וכו', הכא במאי עסקינן: בשתפסי לה תרוייהו, ואמרינן להו: זילו פלגוה, ונפיק, והדר אתו, כי תפיס לה חד מינייהו, האי אמר: אודויי אודי ליה, והאי אמר: בדמי אוגרתיה ניהליה, דאמרינן: עד השתא חשדת ליה בגזלנה, והשתא אוגרתיה ניהליה. וק*שה לך: ליה מניה /צ"ל: ליהמניה/ במגו דאי בעי אמר: תקפה מינאי.
תשובה: קושיא זו כבר עמדו עליה, והרמב"ן ז"ל תירץ: דאפי*לו כי אמר: תקפה מן ידי, לא מהימן דאמרינן: עד השתא לא יכיל לך, השתא יכיל לך? ואחרים תירצו: דמגו ריע הוא, דאנן סהדי דלא אוגריה ניהליה בלא סהדי, וכמגו במקום עדים הוא; ואי נמי: משום דהוה ליה כמגו במקום חזקה, ואיבעיא לן בפ"ק דבבא בתרא: אי אמרי*נן מגו במקום חזקה, או לא ולא איפשיט*א, הילכך, היכא דקיימא, תיקום.
<h2>סימן שלה</h2>
עוד שאלת: הא דאמרי*נן בפ"ק דמציעא: אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות, ור' יוחנן אמר: יש לה; ושקלינן וטרינן טובא, ואסיקנא: איבעית אימא, מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליג; ופירש"י: ר"ל, בקטן, ור' יוחנן, בקטנה. וקשיא לך: והא ר"ל: קטנה אמר, ואמוראי דייקי בלישנא.
תשובה: זו אינה קושיא, דבכי הא לא דייקינן, אלא אדרבא, כדי לפרוק קושיי, מהפכינן ומחסרינן, ולמימר דלאו בדוקא אתמר; כ"ש בכי הא, דאמרי*נן דלאו קטנה איתמר, אלא קטן אתמר, ובכמה דוכתי אמרינן: אלא אי אתמר, הכי איתמר; וכ"ש דהכא. בלא השגחה הקשית כן על פירושו של רש"י ז"ל, דבגמרא הוא כן בהדיא לחד מן לישני, וכדאמרי*נן: איבעית אימא: בקטנה, כ"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט, והכא בקטן קא מפלגי.
<h2>סימן שלו</h2>
עוד שאלת: הא דאמרינן באלו מציאות: ת"ש: דאמר רב אסי: מצא חבית יין בעיר שרובה עכו"ם, מותרת משום מציאה, וכו', רב אסי סבר ליה כותיה בחדא, ופליג עליה בחדא, וקשיא לך: רב אסי, דהוא אמוראה, היאך פליג על ר' שמעון בן אלעזר, דהוא תנא? וכתבת: דאין לתרץ, דכיון דרבנן קיימי כותיה ברוב ישראל, מצי פליג, דא"כ, תיפשוט מינה דפליגי רבנן עליה ברוב ישראל.
תשובה: גם זו כתבת בלא השגחה, דברוב ישראל ודאי פליגי רבנן עליה, לכשתמצא לומר: דר' שמעון בר אלעזר, אפי*לו ברוב ישראל אמרה; דהא בריש בעיין אמרת: אם תימצי לומר: אפי*לו ברוב ישראל נמי אמר, פליגי רבנן עליה, או לא פליגי; ואהדרו עליה מיד: ברוב ישראל ודאי פליגי, ברוב עכו"ם, פליגי, או לא פליגי; ותו לא שקלינן וטרינן בכולא שמעתתא, אלא ר' שמעון ברוב עכו"ם דוקא, או אפי*לו ברוב ישראל.
<h2>סימן שלז</h2>
עוד שאלת: הא דאמרינן: ההוא גברא דאשכח ארבע זוזי דסייר בסידני*ה, ושדו בנהר בירן, אתא לקמיה דרב יהודה, א"ל: זיל אכריז; ואקשינן: והא זוטו של ים הוא? וקשיא לך: אמאי לא אמר: והא שלוליתו של נהר הוא, דהא נהר בירן לא ים הוא, ונקט לשון שאינו נופל בו, ושביק לשון דנופל בו.
תשובה: מה זו קושיא, רישא נקט, דהכי קתני: מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר, ויקרה להם כן בכמה מקומות ואפי' בקראי. וכאותה שאמרו בפרק אין מעמידין: בנותיהן, דאורייתא הוא, דכתיב: לא תתחתן בם, ועל כרחין לאו דוקא דבגיותן לית להו חתנות, וכדאמרה רבא ביבמו*ת, אלא עקרא משום סופיה דקרא הוא, דכתיב בהו: לא תקח לבנך דהיינו: בגיותן, ואפי*לו הכי נקט רישא דקרא.
<h2>סימן שלח</h2>
בילא פראנקא שאלת: בפרק הבא על יבמתו שנינו: נשואין ומלקיות, כר'. ועיינתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מספר שופטים וזה לשונו: מי שלקה בב"ד על איסור כרת, ולקה פעם שניה על אותו כרת עצמו, כגון: שאכל חלב ולקה עליו, ואכל חלב שניה ולקה עליו, אם אכל חלב פעם שלישית, אין מלקין אותו, אלא מכניסין אותו לכיפה; ע"כ =עד כאן=. ותמהני על לשונו, שאינו +שאין+ זה תרי זימני, אלא תלתא זימני; ובנשואין נמי אמרינן: נשאת לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא; וכן נמי לגבי מילה. והודיעני, מנא ליה הא?
תשובה: דברי הרב נכונים הם; תדע, דבתרי זימני הויא חזקה שלא לעשות אותו מעשה אחר שנתחזק שני פעמים, כגון: שנשאת שתי פעמים ומתו, שוב אינה נשאת לשלישי, וכן במילה, אם מתו השנים, אין מלין את השלישי, עד שיפול בו דמו +עי' מהרש"א חולין מ"ז ע"ב וב"י טיו"ד סי' רס"ג ובחי' למס' ר"פ הערל+, אבל לענשו בשניה, אינו נענש. ותדע לך, דבשור המועד, דבתלתא זימני אין עונשין בשלישית עצמה לשלם נזק שלם, וטעם זה מפורש בריש פרק חזקת הבתים. דגרסינן התם: א"ר יוחנן: שמעתי מהולכי אשא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אושא/ שהיו אומרים: מנין, לחזקה שהיא שלש שנים, משור המועד, כיון שנגח שלש נגיחות, נפק ליה מחזקת תם וקם בחזקת מועד, הכא נמי, כיון דאכלה שלש שנים, נפקא ליה מרשות מוכר וקמה ליה בחזקת לוקח. ואקשינן: אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מחייב, הכא נמי עד שנה רביעית לא קמה ברשותיה? ופרקינן: הכי השתא, התם, כי +מכי+ נגח שלש נגיחות הוי מועד, אידך כי לא נגח, מאי משלם; הכא, כיון דאכלה תלת שנין, קמה לה ברשותיה; הנה זה טעם מבואר. ומיהו, מפורש הוא בש"ס כדברי הרב, דגירסינן /בדפוס ליוורנו תקל"ח דגרסינן/ התם +סנהדרין פ"א+: מי שעבר עבירה שיש בה מלקות פעם ראשונה ושניה, מלקין אותו, שלישית, כונסין אותו לכיפה, אבא שאול אומר: אף בשלישית מלקין אותו, ברביעית כונסין אותו לכיפה; מאי לאו, דכולי +דכ"ע+ מלקיות מחזיקות, ובפלוגת*א דרבנן +דרבי+ ורבן שמעון בן גמליאל קא מיפלגי, וכו', כדאיתא התם בפרק הנשרפין. אלמא, אפי' ר' מלקין אותו שני פעמים, עד +ועד+ שלישית אין כונסין אותו לכיפה; הנה זה מבואר.
<h2>סימן שלט</h2>
מונטפשלייר +(א"א) הובאה בבית יוסף סי' קנ"ד.+
שאלת: דמהא דקתני בפרק הבא על יבמתו: הפילה, וחזרה והפילה, וחזרה והפילה, הוחזקה לנפלים; אתה מדקדק: דאפי*לו ילדה בן קיימא קודם שהפילה, ואחר כך הפילה שלשה פעמים, יוציא ויתן כתובה, שהרי הוחזקה זו לנפלים, ולא זכה ליבנות ממנה, דאפי*לו לב"ה לא קיים מצות פריה ורביה עד שיהיו לו זכר ונקבה +עיין ירושלמי /יבמות/ פ' הבא על יבמתו ה"ו ושאלתות פ' ברכה והעמק שאלה שם דב"ה לקולא.+ ושאלת: שאודיעך מזה דעתי.
תשובה: אני אין דעתי כן, דלא אמרי*נן: אלא במי שלא ילדה בן קיימא, הא ילדה, ראויה היתה זו, אלא שלאחר מכן נתקלקלה שדהו הוא דנסתפחה /צ"ל: דנסתחפה/. והגע עצמך, בין לב"ש בין לב"ה, אם ילדה ועמדה מלדת, התאמר: שתתגרש; הא ודאי לא יגרש, דשדהו היא דנסתפחה /צ"ל: דנסתחפה/. לא אמרו במשנתי*נו: אלא שלא יבטל מפריה ורביה, אלא א"כ יש לו בנים, אלא יתעסק עד שיהיו לו שני זכרים לב"ש, או אפי*לו זכר ונקבה לב"ה. ובאשה זו, אם ירצה, יקח אשה אחרת על אשתו אם עמדה מלדת, אבל לגרש, לא אמרו לגרש אלא בששהא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כששהא/ עמה עשר שנים ולא ילדה, ומשמע: שלא ילדה כלל, הא ילדה, לא; וטעמא דמילתא: כדאמרית: דאיהו הוא דנסתפחה /צ"ל: דנסתחפה/ שדהו.
<h2>סימן שמ</h2>
עוד חזר השואל ושאל: ומה שהשבת מפרק הבא על יבמתו, בענין הפילה וחזרה והפילה, דלא אמרו אלא: במי שלא ילדה לו בן קיימא, הא ילדה, ראויה היתה לו +זו+ לילד, אלא שלאחר מכן נתקלקלה, ושדהו היא דנסתפחה /צ"ל: דנסתחפה/. והגע עצמך, בין לב"ה בין לב"ש, אם ילדה ועמדה מלדת, התאמר: שיגרש, הא ודאי לא יגרש, דשדהו הוא דנסתפחה /דנסתחפה/. לא אמרו במשנה זו: אלא שלא יבטל מפרי*ה ורביה, אלא א"כ יש לו בנים, אלא יתעסק עד שיהיו לו בנים: לב"ש שני זכרים, או אפי*לו זכר ונקבה לב"ה. ובאשה זו, או אם ירצה, יקח לו אשה אחרת על אשתו אם עמדה מלדת, אבל לגרש לא אמרו אלא א"כ ששהא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כששהא/ עמה עשר שנים ולא ילדה, משמע: שלא ילדה כלל, הא ילדה, לא; טעמא דמלתא: כדאמרית: דאיהו הוא דנסתפחה /דנסתחפה/ שדהו; עד כאן. וכתבת: ויש להשיב, שאין לדמות הפילה ללא ילדה דבשילדה קצת אין להחזיקה כעקרה, וכשהפילה ג' פעמים אחר לידת בן קיימא, ואמר +ואחר+: שהוחזקה לנפלים, שמא בטבעה הוא שנתקלקל האם שלה בלידה ראשונה או שניה ואחר תפיל, והספר אינו נותן חלוק בין ילדה קודם שהפילה בין לא ילדה, ובכי האי גונא אמרו +אולי צ"ל ובכה"ג לא אמרו+: ובלבד שלא ידמה, דבדבר שהוא טבעי אין לנו אלא מה שאמרו חכמים. או נוכל לפרש: נשא אשה ושהה, ולא ילדה כדי פריה ורביה: זכר נקבה /ונקבה/ לב"ה. וראיה, מדאמרי*נן במדרש: הנה נא עצרני ה' מלדת, אין עצירה בלא התחלה, ובת היתה לו לאברהם, ובכל שמה, ונולדה קודם יצחק ושם כתו*ב: מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען, דילפי*נן מיניה: שהא עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה. אם כן, נאמר: אעפ"י שילדה בן קיימא, כיון שלא ילדה כדי פרי*ה ורבי*ה, אלא ישא אחרת אם אפשר בספוקייהו, ואם לא, יגרש וישא אחרת.
תשובה: מה זו סמיכה על טעמים אלו, הלא שנינו: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ומדקתני: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים, ודאי משמע: שמשעת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שמשעה/ שנשאה לא ילדה אתה אומר: שילדה ועמדה, א"כ לאשמועינן: ילדה ועמדה, וכ"ש נשא ולא ילדה. אלא כל שילדה, ודאי נראה שקלקול חולי הוא, שנתקלקל בית ולד שלה, וכל מחמת חולי, אין זמן עשר שנים עולה לו; וכדאיתא התם בפרק הבא על יבמתו: וכל שהוא מחמת חולי, סופו להבריא. ועוד: תדע, דלא אמרו בשהה י' שנים, אלא שבזמן זה ניכר שהיא עקרה; שהרי שנינו: אם הפילה, מונין לה משעה שהפילה; והטעם בזה: דמ"מ, כיון שנתעברה, ניכר שאינה עקרה, אלא שיהא עמה עוד עשר שנים, דשמא כיון שאינה עקרה, עוד תלד ולד של קיימא ויבנה ממנה, אבל אם לאחר שהפילה לא ילדה חוששין שבית ולד שלה מקולקל שלא לגמור ולד של קיימא, וגם שלא לקבל את הזרע. ומ"מ, לא אמרתי אלא שלא לכוף אותו בשוטים להוציא, כמו שכופין למי ששהא עמה עשר שנים ולא ילדה, אבל הוא מצוה שלא יתבטל מפריה ורביה, ואם לא מז /נ"ל שצ"ל: מזו והו"ו הושמטה מתוך ט"ס/ ישא אחרת. ותדע, שבאותה שלא ילדה קאמרינן, דהא בשהה עמה עשר שנים אפי*לו אמרה: דירנה /בשו"ת הרשב"א הנדפס כנספח בראש הספר קובץ הערות עמס' יבמות, הגירסא דיירנא/ עמה +בגמ' אי' בהדיה+ בסהדי, לא שבקינן לה, כדאמרי*נן בפרק המדיר, מפני שהיא מוחזקת מעתה בעקרה שלא תלד; אבל זו שילדה, יצתה מכלל עקרה, ולמה לא תשב עמו; הרבה נשים עמדו מלדת אחר שילדו, מחמת מקרה שקבל בית ולד שלהן, ואחר ילדו על ידי רופא, ושמא זו אם תשב אצלו, עוד תלד לו, והילכך, יקח אשה על זו, ותשב זו עוד עמו, ולא בעדים, אלא אדרבא, תזקק לו. ועוד: אלו היו לו בנים ומתו, דקיי"ל כר' יוחנן, דאמר: לא קיים פריה ורביה, הנאמר: שאלו מתו אחר שזקנה אמם, שנכוף אותו בשוטים לגרש אם הבנים, ויקח אחרת? ומי שילדה לו בנים, ונמצא אחד מהם סריס, שלא קיים מצות פריה ורביה, נאמר: שיגרש את אשתו הזקנה כדי שיקח אחרת, ויוציא זו אשר ילדה לו? זה אין השכל מקבל; אלא שחייב לישא אחרת על אשתו זו, ותלד לו. גם מה שאמרת: דולא ילדה, אפשר דלא ילדה כדי פריה ורביה, קאמר. זה תימא בעיני, מתני*תין אמרה: ולא ילדה, ואת אמרת: כדי פריה ורביה. ועוד דכל הני בעיות דאיבעי בגמרא: בשנשאת לשני ולשלישי ולרביעי, לא אתאן כלל במי שילדה לראשון ועמדה מלדת, דהיא ודאי כתובה אית לה, דשדהו נסתפחה /נסתחפה/, כמו שאמרתי. ומה שהבאת מן המדרש: דעצרני, וכי אתה משיב מן ההגדה; ואותו מדרש הפך הוא לגמרי מגמרא שלנו; שהם אמרו: אמר רב נחמן: שרה אמנו אילונית היתה, שנאמר: ותהי שרי עקרה, אין לה ולד, אפי*לו בית ולד אין לה. ועוד: דלפי המדרש זה, מאין לך שלא ילדה עשר שנים מעשר שנים לשבת אברם, דילמא אין משם ראיה אלא רבנן מדנפשייהו ידעי לה, דסוד ה' ליראיו, וכענין שאמרו בסוטה. ותדע, דאפי*לו לגמרין לא סמכו דינן בהא דאברהם, דאדרבא, אמרי: אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר; וכן בדורות אחרונים ששנותיהן מועטין, אמר רב: שתי שנים ומחצה כנגד שלשה ערורין /עבורין/, ורבא +ורבה+ אמר רב נחמן: שלש שנים כנגד שלש פקידות, וזה אין לנו לא מאברהם, ולא מצד אחר שבכתוב.
<h2>סימן שמא</h2>
סרקוסטה.
שאלת: עציץ נקוב שאמרו, באיזה מקום יהא נקוב, דוקא בשוליו, מפני שאין הזרעים יונקין אלא מן השרשים, או אפי*לו נקוב בצדו?
תשובה: אפי' נקוב בצדו כל שהוא, נקוב כנגד מה שהזרעים טמונין בעפרו של עציץ, לפי שהזרעים יונקים מן הקרקע, אפי*לו דרך נקב שבצדו של עציץ. דתנן במסכת שבת בפ*רק המצניע: התולש מעציץ נקוב, חייב, ממי שאינו נקוב, פטור, ר' שמעון פוטר בזה ובזה; ואמרינן עלה בש"ס: מודה ר' שמעון: אם נקב מרביעית; אלמא לרבנן, אפי*לו מצדו ולמעלה מרביעית, שאפי /נ"ל שצ"ל: שאפי*לו/ מן הנקב לבדו יונק לחלוחית מן הקרקע. וכן פי*רש רש"י ז"ל, זה לשונו: התולש מעציץ נקוב, חייב, דהוי כמחובר, דיונק הוא מן המחובר על ידי נקב שמריח לחלוחית מן הקרקע, אפי*לו הנקב בצדו; =עד כאו=. ודוקא כשהנקב כנגד מה שטמון הגזע בעפר העציץ, אבל למעלה ממה שטמון, לא, שאם כן, אפי*לו שאינו נקוב, כנקוב דמאוירא קא רבו וינקי מלחלוחית הקרקע.
<h2>סימן שמב</h2>
מונטסון.
שאלת ואמרת, דקשיא לך: הא דאמרינן בפרק עגלה ערופה: ר' יהודה, שדה בשדך לא משמע ליה. ואילו בפרק אלו נאמרין, משמע ליה לר"י: דדייקינן לישנא דקרא; דתנן: ר' יהודה אומר, וענתה ואמרה ככה, וכ', /נ"ל שצ"ל: וכו', אך בדפוס ליוורנו תקל"ח לא מופיעה כלל מילה זו/ עד שתאמר בלשון הקדש; ואמרינן בש"ס: ורבנן האי ככה, וכו' ור' ירמי' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: יהודה/ מכה ככה, כלומר: מדהוא /מדהוה/ ליה למימר: כה, ואמר: ככה, משמע ליה דמעכב; ורבנן, כה ככה לא משמע להו. דאלמא איפכא שמעינן להו: דר' יהודה דייק, ורבנן לא דייקי.
תשובה: ר' יהודה, שדך לשדה, לא משמע ליה שנרבה שכחת קמה מיתר כף שבשדך, שהלשון: בשדה ובשדך, אחד, אלא שאתה בא לרבות משום רבוי האות, וזהו דלא משמע ליה לר' יהודה. אבל בההיא דאמרה: ככה, לא מכפל האות, ויתורה לבד הוא, אלא שהלשון בעצמו מורה לו כן, מדכתיב: ואמרה ככה, דמשמע לי*ה: שתאמר ממש ככה, באותו לשון, והיינו: דהוא למד ממנו כל מקום שתאמר ככה, שיהיו בלשון הקדש שזה כבנין אב לכולן; והן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכן/ יתור: וענתה, שנא*מר כאן ללמד על כל מקום שנא*מר בו: עניה. ולרבנן לא משמע להו שיהא הפרש בין כה לככה, אבל בין שדה לשדך, שהאות הנוספת משמשת ומוספת בעלמא, נראה להם כאן שנכתבה לתוספת דרשא.
<h2>סימן שמג</h2>
טורטושא.
שאלת: הא דאמרינן בנדרים, פרק אלו מותרין: אמר רבא: האי דאמרינן: ישיבת סכה עלי', וכו'; והקשו בתוס', וכן כתבת בחדושין: אפי' בנדר נמי, אמאי אסור, ליתי עשה דסכה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו; ותרצו: דבנדר אית ביה עשה: דכל היוצא מפיו יעשה, ולא תעשה: דלא יחל דברו. והא תימא, דהא, גלוח דנזיר אית ביה עשה ולא תעשה, ואפי*לו הכי אמרינן בריש פ"ק דיבמות: דנזיר מצורע, אתי עשה דויגלח את כל שערו את ראשו, ודחי ללא תעשה שבו, וטעמא: משום דלאו ועשה נזיר קילי, משום דאיתיה בשאלה; ואם כן, אף אנו נאמר כן בלאו ועשה דנדרים, דאיהו נמי איתיה בשאלה.
תשובה: כל מה שאמרו שם ביבמות, לא בדוקא נאמר אלא דחיאתא בעלמא נינהו. ומשבאנו ללמוד מראשו דנזיר דאתי עשה ודחי לא תעשה, אמרו: דמהתם ליכא למגמר, משום דאיכא למפרך: דדילמא טעמא התם: משום דישנו בשאלה, והיינו טעמא נמי דלא ילפינן מיניה אפי*לו למאן דאמר ומוקי ליה לראשו דנזיר, דליתי עשה ולדחי עשה ולא תעשה בעלמא. אבל שנלמוד אני מיניה: דלעולם ליתי עשה ולידחי עשה ולא תעשה דישנן בשאלה, זה אינו; דדילמא עשה דגלוח מצורע חמור, ומשו*ם שלום הבית דחי ללאו ועשה דגלוח דנזיר, והנח לאו דאית ביה +צריך תקון, ואולי צ"ל והנך לאו משום קולא דאית בהו, או צ"ל ובלאו הנך לאו דאית ביה+ דאפי*לו עשה לא דחי עשה גרידא, דמאי אולמיה דהאי מהאי; אלא משום דעשה דמצורע חמור טפי משום שלום הבית. והיינו דאיצטריך שתי צפרים חיות, למעוטי צפורי עיר הנדחת וצפרים שהחליפן בצפרים +בגמ' שם תקנו הגי*רסה דצ"ל שהחליפן בע"ז+, דאי לאו דמעטינהו, הוה אמינא: דליתי השחוטה מינייהו, וכדאיתא בפרק שלוח הקן. אלא מראשו דנזיר מצורע לא גמרינן ליה בעלמא לא להקל, דליתי עשה לידחי לא תעשה שאינו בשאלה, ולא להקל דליתי עשה דליתי*ה בשאלה ולידחי עשה ולא תעשה דישנן בשאלה.
<h2>סימן שמד</h2>
עוד שאלת: הא דאמרינן בסוף פרק אלו טריפות: במים, כלל, וכו', עד: בכלל ופרט וכלל: מה הפרט מפורש: מים נובעין, אף כל מים נובעים; מאי רבי, רבי: חריצין ונעיצין, לאיסורא, ואימעוט בורות שיחין ומערות, להיתירא. דבי ר' ישמעאל תנא: במים במים, שני פעמים, אין זה כלל ופרט, אלא ריבה ומיעוט וריבה, וכו'. ולפי הגמ*רא אין בין זה לזה ולא כלום, דלתרוייהו מרבינן חריצין ונעיצין לאיסור*א, ולתרוייהו אימעי*ט בורות שיחין ומערות להתירא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: להיתירא/, ולתרוייהו איצטריך את זה תאכלו; א"כ =אם כן=, אין ביניהם כלום.
תשובה: כל מה שיש ביניהם חריצין ונעיצין שאינן נובעין, ופי*רוש חריצין ונעיצין, דתנא דבי רב ודתנא דבי רבי ישמעאל: אינן אחדין; דהנהו דתנא דבי רב, הוי נובעין, כעין ימים ונחלים. והיינו דקאמר: מה הפרט מפורש: מים נובעין, אף כל מים נובעין; ומאי רבי, רבי: חריצין ונעיצין; כלומר שהן נובעין, לאיסורא, ואימעיט בורות שיחין ומערות, להיתירא, שהן מכונסין; והוא הדין לחריצין ונעיצין מכונסין, לאיסורא, מפני שהן זוחלין כנחלים ואינן עצורים בכלים; ומאי מיעט; מיעט: בורות שיחין ומערות שאינן דומין לימים ונחלים; חדא: דאינן נובעין, ועוד: שאינן זוחלין אלא מכונסין.
<h2>סימן שמה</h2>
עוד שאלת: מה שאמרו בנזיר פרק ג' מינין: מאי איכא בין כלל ופרט לרבוי ומיעוט, דאלו כלל ופרט מרבה אפי*לו עלין, ומאי דדריש רבה ומיעט: לולבין אין, עלין לא; ולפי מה שפי' רש"י ז"ל בכל מקום, כי רבוי ומיעוט לבד הוי בכלל ופרט וכלל, וכן משמע בכל התלמוד: דרבוי ומיעוט מרבה כל מילי וממעט כל דהו, וכלל ופרט וכלל לא מרבה אלא כעין הפרט.
תשובה: כל אותה שמועה שבראש פרק שלשה מינין מעורבבת בגירסאות, ואין ספר מסכים עם חבירו. יש ספרי*ם דגרסי: מאי איכא בין מיעט וריבה לפרט וכלל; איכא: דאלו פרט וכלל מרבה אפי*לו עלין, ומיעט וריבה: לולבין, אין; עלין, לא. ומיהו אף לגרסא זו קשה מה שהוקשה לך, דבכל מקום מרבי טפי רבוי ומיעוט ממדת כלל ופרט. ובפרישות של הרב ר' שמואל אבן שניאור ז"ל תירצו: שנראה כמו שפירש רש"י ז"ל בכל מקום: כלל ופרט, הפרט מפרש הכלל, ולכך אין לרבות אלא דברים שכעין הפרט. אבל ריבה ומיעט, המיעוט אינו מפרש הרבוי, אלא הרבוי מלמד באפי נפשיה, והילכך מרבינן טובא אפי*לו דבר שאינו כעין המיעוט. אבל בכלל ופרט וכלל, הוי איפכא, שהרי כשהפרט לפני הכלל אין לו לומר שיהא פי*רוש של כלל שהוא קודם לו, וגם במיעוט לא דיינינן ליה, הילכך מרבינן טובא מן הכלל. אבל למאן דדריש במיעוט וריבה, יש לי לדרש המעוט מיעוט גמור, גם כשהוא לפני הרבוי, כמו אם היה אחר הרבוי; ע"כ =עד כאן= לשונו. וגירסא אחרת יש במקצת בספרים הישנים, וגרסי*נן הכי: דאלו פרט וכלל, עלין ולולבין, ואלו מיעט וריבה, אפי' עלין ולולבין; וזאת נראית לי גירסא נכונה. והשתא, לא תיקשי לך הא דאמרינן ברישא דשמעתתא: דר' אליעזר דריש רבוי ומיעוט; ומשום כך תניא בברייתא: ר' אליעזר אומר: אפי*לו עלין ולולבין. ולא נצטרך לדחו*ק ולחלק בין עלין שאמרו בריש שמעתין, דמרבי' לר' אליעזר, לעלין דהכא, ולומר: דעלין דר' אליעזר עלין רכין, ועלין דהכא בקשין שאינן ראויין לאכילה, דזה באמת דוחק, דהכא והכא עלין אמרינן; ואם איתא, הוו להו בגמ*רא לפרושי. ועוד: דהא לרבנן, דדרשי כללי ופרטי, ממעטי*נן שבישתא, דהיינו לולבין, דהיינו שריגין, דמתרגמינן: שבשין; ואם איתא, היכי מרבינן הכא לדידהו לולבין ועלין קשין שאינן ראוין לאכילה? על כן נראית לי גירסא שניה נכונה, ומצאנוה בספר ישן נושן.
<h2>סימן שמו</h2>
מונטסון.
אמרת: שהוקשה לך על רש"י ז"ל, שפי*רש בפרק ראשית הגז: דכי אמרינן: נהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז, הוא הדין למתנות דהנה, דר' אלעאי נתינה גמר מתרומה ואלו הוא ז"ל פי*רש בפ' בני העיר הפך מזה, בההי*א דאמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה, ופירש הוא ז"ל: מתנותיה, דהיינו: הזרוע והלחיים והקיבה, שנוהגין אפילו בזמן הזה. ודוחק הוא לומר שרצה לומר: שנוהגין בזמן הזה בארץ, אבל לא בחוצה לארץ.
תשובה: ומה קשה לך בדבר זה, דהא עלה דההיא, דר' יוחנן אמרה, ולר' יוחנן דבארץ ישראל היה, אפי*לו בזמן נוהגת היו במקומות, ולר' יוחנן דאמר: יובלות נוהגות היו, או שהוא אמר: אין, כר' אלעאי, או שלא דבר אלא במקומו, דהיינו: בארץ ישראל; אי נמי: אפי*לו בכל מקום שהיו רוב ישראל רגילין שם, ומדרבנן, שתקנו שם ליתן תרומה מעשרות, כמו שתקנו שם תרומה, תקנו אף במתנות.
<h2>סימן שמז</h2>
מיורקא.
שאלת: לפרש לך משנת: איסור בכל החדש, וראש חדש להבא; מה שאמרו על זה בגמ*רא: פשיטא, כי איצטריכא, בחדש חסר, מהו דתימא: ראש חדש לשעבר הוי, קמ"ל, דהא קרו ליה אינשי: ריש ירחא.
תשובה: הפירוש הנכון המקובל בידינו והמתקבל בהלכה הוא כן: מי שנדר שלא ישתה יין כל חדש שבט, הרי הוא אסור כל חדש שבט, עד בא ראש חדש אדר, אעפ"י שחדש אדר עושין שני ימים, והיום הראשון באמת נמנה מכלל ימי חדש שבט שעבר, אפי*לו הכי, לענין נדרים אינו נחשב אלא מכלל החדש הבא, דהיינו: אדר, והרי נודר זה מותר בו ביין, שאינו נחשב מכלל החדש שעבר אלא מכלל החדש הבא. וקא פריש טעמא בגמ*רא: משו*ם דרישא דירחא קרו ליה אינשי לאותו יום ראשון ובנדרי*ם אין הולכין בו אלא אחר לשון בני אדם.
<h2>סימן שמח</h2>
מונטסון.
אמרת: הא דאמרי*נן בפירקא קמא דראש השנה: בהא דאמרי*נן בך חטא, ולא באשתך חטא. וכתבתי אני בחדושין: דהא דאמרי*נן הכא: ולא באשתך חטא, בדשלים לאחר שעבר על בל תאחר. והא דאמרינן בפרק במה מדליקין: בעון נדרים אשתו של אדם מתה, שנא*מר: אם אין לך למה יקח משכבך, בלא שלים כלל. ועל זה הוקשה לך, ואמרת, זה לשונך: לא הבנתי זה, דאם איתא, לא הוא /הוה/ שתיק גמרא מיניה. ועוד: דא"כ, דהכא בדשלים, וההיא דר' יוחנן ואי תימא ר' אליעזר בדלא שלים, א"כ מאי קמ"ל דקא אמרינן: פשיטא? לכן אמרתי: דהא דאמרינן הכא: בך חטא, ולא באשתך חטא, היינו דוקא: בקרבנות שהבעל נודר ועברו עליו שלשה רגלים ואתא לאשמועינן: דבהא פרט לך הכתוב: בך חטא, ולא באשתך חטא, לומר: שאין אשתו מתה בעון זה. אבל ההיא דר' יוחנן ואי תימא ר' אליעזר, וההיא דפרק במה מדליקין, בנודר ממון, ולא קרבנות, דבהא לא פרט לך הכתוב, אדרבה, משמע דאשתו נתפסת, והיינו דאמרי*נן: אימא בהאי עון נמי דבל תאחר אשתו של אדם מתה, קמ"ל; והלשון אומר לך דרשני.
תשובה: דבריך איני מכיר, וכמדומה שכל מה שכתבת כאן כתבת בלא השגחה, מכמה צדדין. חדא: דעקר מה שכתבת, אינו אלא שחלקת בין מאחר קרבנות למאחר שאר נדרים, וכאן וכאן משלם לבסוף, וקרא: דבך חטא דוקא בקרבנו*ת. ומי גרם לך זה, והלא אותו מקרא שכתו*ב בו: והי*ה בך חטא, כולל קרבנות ושאר כל הנדרים, וכדדרשינן בהדיא: כי תדור נדר, אין לי אלא נדר, נדבה מנין; נאמן כאן ונאמר כאן /חסר כאן וצריכים להוסיף ע"פ הגמרא ר"ה ה ע"ב: נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו לה'/: ה' אלהיך אלו ערכין והחרמין והקדשות, כי דרש ידרשנו, אלו חטאות ואשמות ועולות ושלמים, ה' אלהיך, אלו הצדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח, מעמך, זה לקט שכחה ופאה; ועל כל זה כתב רחמנא: בך חטא, ולא באשתך חטא; ואי קרא לא קאי אכולהו, אוקמיה אההוא דסליק מיני*ה דוקא, דהיינו: לקט שכחה ופאה; ומה ראית לאוקמיה אקרבנות בלבד, זה ודאי תימא, מי הביאך לזה? ועוד: דההיא דר' יוחנן ואי תימא ר' אליעזר, בשאינו משלם ודאי משמע, מדאמר: אין אשתו של אדם מתה אלא א"כ מבקשין ממנו ואין לו, מדקאמר: אין לו, משמע: דאינו נותן כלל, דמי שאין לו אינו משלם; וקרא נמי: אם אין לך לשלם, כתיב. ועוד: שאמרת: דהוא ליה לפרושי, ומאי קושיא, דכל שאמר מבקשין ממנו ואין לו, כבר פירש: שאינו משלם. ומהאי שאמרת: דפשיטא, ומאי קאמר: קא משמע לן; היינו: שהייתי אומר: דכל שאינו משלם בזמן שקבעת לו התורה, קרינא ביה: אינו משלם, שהרי אינו משלם בזמן שהיה לו לשלם, ולפיכך איצטריך למימר קרא דבכי הא, כיון שמשלם לבסוף, יהיה בו חטא על שעבר. ואשתו, בחטאו, כערב, או כמשכנו שמתמשכנות עליו, בששלם עליו, כבר נפטר הערב ונפדה המשכון, אבל כשאינו משלם, משתלם מן המשכון; ומי גרם שלא הבנת זה? וזה נראה לי פשוט וברור. והיינו נמי דקאמר: אימא בהאי עון נמי דבל תאחר, שאינו משלם בחטאו, אעפ"י שמשלם לבסוף, אשתו נמי מתה, כעל נדרים שאינו משלם כלום, קמ"ל; והנה דרשתי יפה יפה.
<h2>סימן שמט</h2>
לארדאה.
שאלת: מהו שאומר הכתוב: יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה, בתחילה נקראת: יבמתו, וכשצוה הכתוב שיקחנה לאשה, חזר וסתם: ויבמה, והלא אשתו היא?
תשובה: כל מלה ומלה שבכתוב לדרשא בר /נראה שצ"ל: באה/, שמשלקחה, קראה: אשתו, ולומר שהיא לו כאשתו דעלמא, שמגרשה בגט ומחזירה; שלא תאמר: כיון שיבמה וחזר וגרשה, נאסרת עליו, דמצות יבום כבר קיים וקמ"ל: ויבמה, לומר: שמיבמה בעל כרחה; שלא תאמר: שאינה אלא כאשה דעלמא, שאינה אשתו בעל כרחה, קמ"ל. וכדגרסינן ביבמות: א"ר יוסי בר חנינא: ולקחה לו לאשה, מלמד שמגרשה בגט ומחזירה, ויבמה, בעל כרחה. ובריש פרק הבא על יבמתו הוציאוהו לדרשא אחרינא, גרסינן התם: יבמה יבא עליה, כדרכה, ולקחה לו לאשה, שלא כדרכה, ויבמה, ביאה גומר בה, ואין כסף ושטר גומרין בה; ולומר: דאע"ג דכתיב: ולקחה לו לאשה, אין גומרין בה כל שלשה דרכים שהאשה נקנית בהן, דהיינו: כסף שטר וביאה, אלא לקוחין הן אינן אלא בביאה בלבד.
<h2>סימן שנ</h2>
אויניון.
שאלה: הא דאמרינן בפרק שואל אדם מחבירו, גבי: הנח להם לישראל, דהני מילי בדרבנן, אבל בדאורייתא, לא. ובמס*כת ביצה פרק המביא אמרי*נן: ולא היא, דהא תוספת ענוי דאורייאת הוא /בדפוס ליורנו תקל"ח: דאורייתא/, ואמרינן: הנח להם לישראל.
תשובה: ההוא דבפרק שואל, בדבר הידוע והמבואר שהוא דאורייתא, דהעובר רשע גמור הוא, ומחינן ליה ותלשינן ממרטינן; אבל תוספת ענוי, לא מתפרש בהדיא בקרא, אלא דמדרשא נפיק לן: מערב עד ערב, או: מתשעה לחדש תענו, ובהא הוא דלא מחינן; והתם לא גרסי: דאכלו ושתו מחשכה, דאין לך אחד שעושה כן, אלא: עד שחשכה, גרסינן. ואם תאמר: ואם כן כבר הוסיפו רגע כל שפוסקין קודם שחשכה, ובהא מקיימא תוספת; לא הוא, דמהתם שמעינן דתוספת יש לה שיעור.
<h2>סימן שנא</h2>
מונטבלנק.
שאלת: בהא דאמרינן: אבל מחנכין אותן לפני שנה או שתים, ואסיקנא בגמרא: דתרי חנוכי הוו אליבא דרב הונא, ודרב נחמן, דאית להו השלמה דדבריהם. ומתני*תין הכי קתני: לפני שנה לדבריהם, לחולה, ולפני שתים לדבריהם, לבריא, מחנכין אותן לשעות. וברייתא דקתני: אבל מחנכין אותן שנה ושתים סמוך לפרקן, מיירי: בחנוך דהשלמה. ותמיהא לי: בשלמא לרב הונא, דאמר: בן עשר שנים, בן אחד עשרה, משלימין מדרבנן, ניחא, דהכי קאמר: בן עשר לבריא, דהיינו: שתים סמוך לפרקן, ובן אחת עשרה לחולה, דהיינו: שנה סמוך לפרקן, מחנכין להשלים התענית מדבריהם; אלא לרב נחמן, דאמר: בן אחת עשרה משלימין מדרבנן, דהיינו: חולה לפני שנה סמוך לפרקו, אמאי לא קאמר: שתים לפרקן, כדקתני ברייתא בהדיא: שנה או שתים סמוך לפרקן, וכדקאמר נמי רב הונא?
תשובה: שמועה זו רבו גרסותיה, ומדברי רש"י ז"ל שמענו שאין גרסא זו שכתבת בדרב נחמן בספרו, שהוא ז"ל כתב, זה לשונו: לא פליג רב נחמן אדרב הונא, וחדא הוא, מר פריש מילי בתינוקת, ומר פריש מילי בתינוק; ע"כ =עד כאן=. ולא נתבארה גירסתו כדברי /נראה שצ"ל: בדברי/ רב נחמן מה היא. ומ"מ, לפי דבריו, מה שהוקשה לך אינו קשה לפי גרסתו, ששניהם הולכין בשטה אחת. וכן כתב: עוד אמר רבא בר עילא: תרי חנוכי הוו, ולדידן נמי השלמה, דדבריהם שתים לבריא לפי השלמה דאורייתא, ואחת לחולה; ע"כ =עד כאן=. גם בספרים שלנו לא פליגי בהשלמה כלל, אלא בחינוך, שכך יש בגירסא: ורב נחמן אמר: בן תשע מחנכין אותן לשעות, בן עשר בן אחת עשרה משלימין מדרבנן, בן שתים עשרה דאורייתא, ובתינוקת; דתינוק בן עשר מחנכין אותו לשעות, אחת עשרה ושתים עשרה משלימין מדרבנן, בן שלש עשרה שנה משלימין בדאוריי*תא זו גירסת ספרינו. וגם לגירסא זו אין להקשות מה שהקשית אעפ"י שיש מקום עיון אחר באותה שמועה לפי הגירסאות. אבל בהלכות הרב ז"ל היא אותה גירסא שכתבת; ולפי אותה גירסא נחלקו רב הונא ורב נחמן בהשלמה של דבריהם, דלרב הונא: שתי שנים, ולר' נחמן: ליכא אלא שנה אחת. ואפילו לפי גירסא זו אפשר לומר: דעקר חלוקתם בהשלמה דרבנן הוא, דלרבי יוחנן ליכא השלמה מדבריהם כלל, וחנוכין דנשנו בין במתנית*א בין בברייתא חנוך שעות בלחוד הן, ולרב הונא ולרב נחמן איכא השלמה דדבריהם. ועליהם הקשו מן הברייתא, לומר: דמינה שמעינן דליכא השלמה כלל מדבריהם, דהא קתני: דאין מחנכין אלא שנה או שתים קודם לפרקו, והיינו: חנוך שעות סמוך לפרקן, ואלו לדבריהם מחנכין אותן קודם לפרקן שלש וארבע. ופרקי אינהו: דמאי חנוך דברייתא, השלמה, דתרי חנוכי היו, ואפי*לו לבריית*א איכא השלמה דרבנן, כדי לחנכן במצות.
<h2>סימן שנב</h2>
לארדאה.
שאלת: יהודי נתקוטט עם יהודי שיצא מן הכלל, וקראו: משומד, והנזכר העליל עליו, מפני שאמרו לו כי פירוש מלת משומד, הוא כפרן, שקורין העכו"ם: ריני"גאט; ושאלת: לבאר לך מהו לשון משומד.
תשובה: לשון משומד, הוא כל מי שרגיל לעשו*ת עבירה אחת, ואפילו שלא בכונה להכעיס אלא אפילו לתיאבון. וכמו שאמרו: משומד לתיאבון בודק סכין ונותן לו, הנה שהוא מוחזק אצלנו כיהודי גמור לאכול משחיטתו, אלא שאנו חושדין אותו שלא יחוש להאכילנו נבלה, כיון שהוא אינו נמנע ממנה לתאוה. וכן אמרו שם: משומד לדבר אחד, אינו משומד לכל התורה כולה, אלא מעמידין אותו בכל שאר מצות התורה ביהודי /נ"ל שצ"ל: כיהודי/ כשר, יהודי גמור. ועוד שנינו בברייתא במסכת ע"ז פרק אין מעמידין: איזהו מין, ואיזהו משומד; משומד: כל שאוכל נבלה לתיאבון, מין: כל שאוכל נבלה להכעיס. ומכל אלו יראה הרואה, שאין לשון משומד, ריני"גאט, כמו שאמר, אלא פורץ גדר לאכול לתאוה מה שאסרה התורה, וכן כל מי שתאב לאכול את החזיר וכיוצא בו.
<h2>סימן שנג</h2>
טוליטולא, לר' יוסף קשריש ז"ל.
שאלת: למה אמרו: מגו לאפוקי ממונא לא אמרו; מה ראו לומר כן, והא מגו דאורייתא הוא, והדעת נותנת דקושטא הוא, דקאמר: דאלו רצה לשקר היה עומד בטענתו הראשונה, ויאמר: שטרא מעליא הוא; ומה לי לאפוקי ומה לי לאוקומי.
תשובה: בעקר הדין, אי אמרי*נן בעלמא מגו לאפוקי ממונא, או לא, נחלקו בו כל גדולי המורים, ונראה עקר כדברי האומר: דאפילו לאפוקי, אמרי*נן. וסבור אני: שעמדתי על דברי אלו ואלו ועל ראיותיהם, אבל מדרך הסברא היה ראוי יותר לומר: דלאפוקי ממש לא אמרינן, שאינו מן הדין שנוציא ממון מזה בטענה, או מפני שהיה יכול לטעון מה שהוא טען, ודי אם נאמר כן להעמיד, ואפילו בדבר שהוא עומד בחזקת הבעלי*ם במיגו דאי בעי אמר: אנא זבינתה מינך, וכיוצא בזה; אע"ג דקרוב הוא זה לאפוקי ממונא, משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת; אבל לאפוקי ממש, לא. ומה שבאו לסמוך עליו תחילה, לומר: דמגו דאורייתא לאו לאפוקי ממש, שמעינן מיניה, דהא מבתי נתתי לאיש הזה באו ללמוד, ואת בתי נתתי לאיש, דאסרה אכולי עלמא, וכי אמר: הזה, התירה והוציאה מכולהו אינשי אחריני דעלמא, לאו אפוקי ממש הוא. אלא שרוב הראיות מראות, דאפילו לאפוקי, אמרינן. ומההיא דשטרא זייפא הוא, דאסיקנא: היכא דקיימא, תיקום, זוזי, היכי דקיימי, לוקמוה; ליכא לא סיעתא ולא תיובתא. דהתם, טעמא כדקאמר רב יוסף, אמאי קא סמכת לאפוקי ממונא אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא, ולולי שטר זה ממש לא היינו גובין מזה כלום; נמצא, שבשטר זה המזוייף אתה בא להוציא ממון; ואינו בדין זה כמיגו דעלמא, שאנו מאמינין שבמה שבא להוציא הוא אמת, שאלו רצה לשקר היה טוען טענה אחרת; אבל כאן, שהו*א בא להוצי*א ממון בשטר שנודע שהו*א שקר, אינו בדין שנאמין אותו במה שטוען להוציא ממון, ודי אם נאמין לאוקומי, כמו בקרקע שהוא מוחזק עכשיו בידו; ועל דבר זה נחלק רב יוסף אפילו בארעא. ותדע לך, דהתם לאו במיגו דלאפוקי קא מפלגי, כדדייקי מינה הנך רבוותא ז"ל, דהא רב יוסף לא תלי כולה טעמא אלא בריעותא דההוא שטרא, ולא בלאפוקי ממונא. וכבר עמדו הראשוני*ם ז"ל על אותה הלכה, והקשו על רב יוסף, דמשמע להו דלית ליה מגו ונתחבטו עליה, ואני קצרתי לך הדברים כאן. ועוד יש למקצת מרבותי ז"ל באותה הלכה פי*רוש לתרץ בה קושיא זו; ואולי כבר עמדת על אותן הדברים, ואין זה מקום אריכות.
<h2>סימן שנד</h2>
עוד שאלת: המוחל שטר משכונה, מהו? שאני סבור: דבאתרא דלא מסלקי, אינו מחול, דלא עדיף משביעית, שהיא אפקעתא דמלכא; ובאתרא דלא מסלקי, אין השביעית משמטתה.
תשובה: איברא, אפילו באתרא דלא מסלקי, מוחל הוא, ומחילתו מחילה, שלא עקר הקרקע הממושכן הוא מוחל, אלא המלוה שיש לו עליו, ומעות אין כאן, משכונה אין כאן, שכל שאין גופו קנוי, מחילה שייכא בה. וכדאמרי*נן בפ"ק דקידושין: עבד עברי גופו קנוי, כלומר: דמכירה ליומי הוא דעבד בעלמא, דאי לא, לימא ליה באפי תרי זיל; ואעפ"י שמגרע בפדיונו ויוצא, מ"מ, כיון שאין לאדון שום ממון עליו, אלא עבודת שש, הרי הוא כמקח של גופו, ובעי גט שחרור דעבד. מה שאין כן במשכונה של קרקע, ואפילו באתרא דלא מסלקי, דעקר ממונא הוא דאית ליה עליה, דלגוביינא קיימא, וחוב הוא שיש לו עליו, ומחילתו על המעות שיש לו עליו היא. ואפשר דמשכונה דסורא, דלאו לגוביינא קיימא, אינו יכול למחול, כעבד עברי; אלא שיש לחלק. ואינו דומה לשביעית דשביעית בלא יגוש תליא מילתא, כל שהוא ביגוש ועומד. ותדע לך, שהרי המלוה על המשכון דמטלטלין, אין השביעית משמטת, כדאיתא בגיטין, תאמר: שאין יכול למחול? וכן מוסר שטרותיו לב"ד, שאין השביעית משמטת, שאמר /תאמר/: שאינו יכול למחות? ועוד: לר' יוחנן ולר' שמעון ב"ל דאמרי בגיטין פרק השולח: דמלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים, אינו משמט, ותניא כותייהו, הנאמר: דאין אדם מוחל מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים? ולב"ש נמי, דאמרי: שטר העומד לגבות, כגבוי דמי, ואינו משמט, וכדאמרינן התם בפרק השולח, הכי נמי דאינו יכול למחול? אלא מכאן אתה למד: שאין הנדון דומה לראיה: והטענה בזה כמו שכתבתי /[סוגריים אלו:] לא נסגרות/. וכ"ש אם קנו מידו; דמחילה, אפילו בקרקע שלו, בשקנו מידו, קנה. דמגופה של קרקע קנו מידו, כדאיתא בריש פרק הכותב, וכדמוכח נמי בפרק חזקת, גבי השותפין מעידין זה לזה, וכדאוקימנא: בשכתב לו: דין ודברים אין לי על שדה זו, ובשקנו מידו. ומיהו, ודאי אם מכר או נתן המשכונה לאחר, אפשר שאינו יכול לחזור ולמחול, כדרך שאינו יכול למחול בשמכר מלוה שיש עליו משכון מטלטלי. וכדמוכח בקדושין פרק קמא, דגרסי התם: המקדש במלוה שיש עליה משכון, מקודשת, ואלו היה יכול למחול, לא היתה מקודשת, למאן דאמר בפ*רק שני: דלא סמכה דעתה בשקדשה בשטר חוב שיש לו על אחרים, דמימר אמרה: שביק לדידי ומחיל לאחריני. ודוקא כל שהוא כנגד המשכון אבל מה שהוא למעלה /מן/ המשכון, מוחל.
<h2>סימן שנה</h2>
עוד שאלת: עשור נכסי דבת, עשור קרקעות בלבד היא נוטל*ת, או עשור כל הנכסים מן הקרקע? שאני סבור: עשור הכל, שבכל מקום מזכיר לשון גוביינא, ואלו היתה נוטלת עשור הקרקעות, אין זו אלא חלוקה. ומיהו יש לדחות, מפני שהיא כבעלת חוב, מזכיר לשון גוביינא.
תשובה: באמת למאן דאית ליה עשור נכסי, ואין שמין באב, אינה נוטלת אלא עשור מן הקרקע ממש בלבד, ולא ממטלטלי, לא מהם ולא ממטלטלי, לא מהם ולא מהקרקע כנגדן, ואין כאן בית מיחש /שמא צ"ל: מיחוש/. דהא אמר רבא: ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין למזוני בין לפרנסה, ופרנסה כמזוני, ומה מזוני אין לה כלל ממטלטלי, אף פרנסה אין לה כלל ממטלטלי, ואינה נוטלת כנגדן מן הקרקעות. ובשילהי מציאת האשה גרסינן: שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בר רב הונא זוטי מנהרדעא: כי אתיא האי אתתא לקמך, אגביה עשור נכסי מאצטרבולי דרחייא: אמר רב אשי: הוינן בי רב כהנא; הוה מגבינן אפילו מעמלא דבתי, והנהו ודאי לאו לאגבויי מעמלא דבתי ומאצטרבולי דרחייא, מה שראוי לה ליטול ממקרקעי כנגד חלק המטלטלין קאמרי, ולומר: שאלו כקרקע לגוביינא אלא שאלו נחשבין כקרקע ליטול מהן העישור; ובזה לא ראיתי מי שנסתפק בו מעולם. והאי דקא מפיק ליה בלשון גוביינא, לפי שאינה אלא כבעלת חוב, ואף הם יכולין לסלקה בחדא ארעא. ואם מכרו או משכנו האחין, אין מוציאין אפילו לפרנסה, כדברי ר' יוחנן. ואלו היתה כיורשת וכנוטלת העישור משעה שמת האב, אף הם אינן יכולין לסלקה, לא במעות ולא באחד מן הקרקעות, ואם מכרו או שעבדו, היא מוציאה חלקה לפרנסתה, ולפיכך הוציאוה בלשון גוביינא. ואלו מיהא למאן דאמר: לפרנסה שמין באב, נראה ודאי שנוטלת מן הנכסין המטלטלין במאי דאמדיניה לאב, שאין עניות ועשירות דעת האב ליתן לבנות לפי קרקעותיו לבד אלא לפי כל נכסיו. והיינו דקאמרי*נן בפרק האשה שנתפתתה: אמר רב חייא בר יוסף: רב זן מחיטי דעליה; ואיבעיא להו: פרנסה הוי, ומאי עלייה מעלוייא דאב; וכדשמואל, דאמר שמואל: לפרנסה שמין באב; אלמא, למאן דאית ליה שמין באב, נוטלת היא אף מן המטלטלין בדשיימוה ליה לדעתיה דאב, או דוקא לפחות מעשור נכסי. מוחזק אני בך שכבר עמדת על דברים אלו, על הראיות, שרש"י ז"ל פי*רש: אפילו ליתן לה יותר מעשור, ור"ח ז"ל פי*רש: בהיפך, וראיותיהן מרובות לכאן ולכאן, ומדמה אני שאתה בקי בהן.
<h2>סימן שנו</h2>
גירונדא.
שאלתכם: מה ששנינו: שנים מחייבין או מזכין, ואחד אומר: איני יודע, יוסיפו הדיינין, אם הוסיפו, ואמר אחד מן הנוספין: איני יודע, והשנים מן הראשונים ואחד מן האחרונים אומר: זכאי, או חייב, יגמר הדין על פי שלשה אלו, הואיל ויש ב"ד שלם של שלשה, או יוסיפו עוד שנים, וכן עד שבעים ואחד. ואמרתם: שנראה לכם, שהדין לגמר על פי השלשה שלא הוי השנים שאמרו: אין אנו יודעין, אלא שהיו חולקין, והלא הדין נגמר על פי הרוב; אבל כל עוד שלא הוסיפו, נמצא שאותו שאמר: איני יודע, אינו נחשב לכלום, ואין דיני ממונות בפחות משלשה.
תשובה: איני יודע למה אתם צריכין בזה להכרעתי, אחר שראיתם הסכמת הרמב"ם ז"ל, והרב משה הכהן ז"ל, גם הסכמת הרב יונה בר יוסף ז"ל, שכתב כן דרך פשיטות, וכי אין הגדולים כראוי לסמוך עליהן? אולם אחר שאמרתם שאענה גם אני חלקי, הריני כותב באשר /שמא צ"ל: כאשר/ הראוני מן השמים. ואומר אני: כי גם בעיני נראה כן, דכל שנשאר ב"ד של שלשה, דנין על פי שיזכו או יחייבו הרוב מן השלשה, שאין הדבר תלוי אלא שיהא שם עוד מנין הראוי, דהיינו: שלשה שדנין ומחייבין או מזכין, לפי שאותו שאומר: איני יודע, אינו נחשב לכלום ואינו יושב עוד עמהם, וכשהוסיפו שנים, הוו להו ב"ד שקול. וכדמוכח בשילהי פ"א דסנהדרין, דגרסינן התם: אמר ר' אבהו: במוסיפין עושין ב"ד שקול; ואקשי*נן: פשיטא; ופרקינן: מהו דתימא: האי דקאמר: איני יודע, כמאן דאיתיה דמי, קמ"ל, ואי אמר טעמא, שמעינן ליה, קמ"ל האי דקאמר: איני יודע כמאן דליתיה דמי. וסתמא דמילתא אין לחלק בזה בין דיני ממונות לדיני נפשות, והכא כמאן דליתיה דמי; וכן ודאי משמע בפ*רק דיני ממונות בתרא, דקא מני ואזיל מה בין דיני ממונות לדיני נפשות, ולא מני הדא בהדיוהו /שמא צ"ל: בהדייהו/. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל, שנראה כדמפרש אותה של פ"ק דוקא בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות עודנו נחשב מכללם, ואינו נראה כן, כמו שכתבתי. ולפי זה, כל שהאחד אומר: אינני יודע, והוסיפו שנים, הוו להו ב"ד שקול של ארבעה, ואפילו יאמר האחד בין מן הראשונים בין מן האחרונים הנוספים: איני יודע, השלשה דנין, ובין מחייבין ובין מזכין, דנין על פי השלשה; ולא עוד אלא אפילו שנים מחייבין או מזכין, ואחד חולק ואומר: איני יודע, הם הולכין אחר השנים, שהם רובו של ב"ד, שהאומר: איני יודע, כמאן דליתיה דמי, והוו להו כב"ד של שלשה שהולכין אחר הרוב. סוף דבר, אין הכל תלוי אלא שישאר שם מנין הראוי, דהיינו: בדיני ממונות, שלשה, ובדיני נפשות, עשרים ושלשה, חוץ מאותו שאמר: איני יודע, דההוא, כמאן דליתיה דמי. וכן נראה מפורש מדברי רש"י ז"ל, שכן כתב בפרק זה בורר ז"ל =זה לשונו=: אפילו שנים מזכין או מחייבין, והשלישי אומר: איני יודע, יוסיפו הדיינין, ואף על גב דאיהוא פליג עלייהו, הוה בטל במיעוטו, וכי אמר: איני יודע, הוי כמו שלא ישב בדין, ונמצא הדין בשנים, ואנן תלת בעינן; אלמא, אין הכל תלוי אלא כשיש שם מנין הראוי. וכלשון הזה בעצמו כתב בפרק היו בודקין: אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין, וחד אומר: איני יודע, יוסיפו הדיינין, דהאי דאמר: איני יודע, כמאן דליתיה דמי, ואין דנין דיני נפשות, לא לחובה ולא לזכות, בפחות מעשרים ושלשה; ע"כ =עד כאן=. וכיון שכן, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות לא אמרו: מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד, אלא כשנחלקו אלו כנגד אלו; הא היו המזכין או המחייבין רוב הראוי לחתוך הדין על פיו, אפילו היה שם אחד אומר: איני יודע, או אפילו יותר, אין מוסיפין מחמת כך, אלא חותכין הדין על פי הרוב שזכו או שחייבו, בדיני ממונו*ת בין לזכות בין לחובה, ובדיני נפשות לזכות בהטיית אחד, ולחובה בהטיי*ת שנים. וכן היא פשטה דמתניתין, דקתני: עד כמה מוסיפין שנים שנים, עד שבעים ושנים; שלשים וששה מחייבין ושלשין וששה מזכין, דנין אלו כנגד אלו; דאלמא, אין התוספת עד שבעים ואחד אלא בשנחלקו אלו כנגד אלו ולא היו אלו מרובין על אלו. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל, שכתב שם בפרק היו בודקין, ז"ל =זה לשונו=: שנים שנים, אם נתחלקו השנים שהוסיפו זה לכאן וזה לכאן, דאכתי ליכא הטייה לא לטובה על פי אחד ולא לרעה על פי שנים, צריך עוד להוסיף שנים, וכן עד שבעים ואחד; ע"כ =עד כאן=. וכן נראה לי מן הירושלמי: דב"ד של שלשה שאמר אחד: איני יודע, והוסיפו שנים, ואחר כך אמר אחד מן הארבעה: איני יודע, שהדין נגמר על פי השלשה, כאלו היתה תחלת ישיבתן בשלשה. אלא דגרסינן התם בפרק היו בודקין: תני: למה אמרו: מוסיפין דיינים, שאם היו שנים מן הראשונים מזכין ואחד מן האחרונים עמהם, שנגמר הדין בשלשה; א"ר אילא: מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה, אין גומרין אותו בשלשה; א"ר יוסי: ותשמע מינה: שלשה שדנו, ומת אחד מהם, חותמין בשנים, ואומר: אעפ"י שחתמנו בשנים, דנו בשלשה. ונראה לי פירושו: שאם היו שנים מן הראשונים מזכין, ואחד מן האחרונים יושב עמהם בדין, כלומר: נשא ונותן עמהם ודן, ואינו רוצה לומר: מזכה, אלא דן עמהם בין לזכות בין לחובה, אעפ"י שאמר הרביעי: איני יודע, נגמר הדין בשלשה, שהרביעי שאמר: איני יודע, אינו מכללם, אלא כמאן דליתיה דמי, לפיכך נגמר הדין בשלשה אלו; ולפיכך, היה סבור ר' אילא, דכיון שהיתה ישיבתן בארבעה, לא יגמר בפחות מארבעה, והרביעי שאמר: איני יודע, מעכב בארבעה, כאחד מן השלשה שאמר: איני יודע. והא דקאמר ברישא: שנים מן הראשונים ואחד מן האחרונים, לאו למימרא שיהיה אותן שמן האחרו*נים נים /אותיות אלו הם המשך המלה הקודמת/ מזכה גם כן, ושיהיו שלשתן מזכין והרביעי חולק ומחייב; שאם כן, היאך יחלוק ר' אילא ויאמר: שיהי*ו צריכין כולן להשוות לדעת אחת, ולא נלך אחר השלשה. שאם תאמר: לפי שאלו ב"ד שקול, וכל ב"ד שקול הרי הן כאלו ירדו לדעות; שאם כן, אף אנו נאמר כן בדיני נפשות: כל שמוסיפין שנים, צריכין להיות כולן משוין לדעת אחת; וזה אינו, דהא כשהיה עשרים וארבעה, הטייה לטובה, באחד, והטייתן לרעה, בשנים, ואעפ"י שכל שהוסיפו הרי הן ב"ד שקול; ואין לומר: שיהא מחלק ר' אילא בין דיני נפשות לדיני ממונות. אלא נראה לי שעל כרחנו יש לנו לפרש כן כמו שפירשתי. וכל ששנים מן הראשונים מזכין, ואחד מן האחרונים יושב ודן עמהם, אעפ"י שחולק ומחייב, יגמר הדין על פי ב"ד זה, כאלו היתה תחלת ישיבתן בשלשה, וקיימא לן כרישא דירוש*למי. ושתים זו שמענו מכאן: חדא: דאין האומר: איני יודע, נחשב מכלל הב"ד; מדקאמר ר' אילא שנראה דינו ליגמר בארבעה. ועוד: דאם אמר אחד מארבע*ה: איני יודע, יגמר הענין על פי השלשה, שהם מנין הראוי. ונראה לי כי בירושלמי זה נסמך הרמב"ם ז"ל במה שכתב, ז"ל =זה לשונו=: או שאמרו שלשה: זכאי, ואחד: חייב, ואמר אחד: איני יודע, וכו' הולכין אחר הרוב; ע"כ =עד כאן=. הצריך, שלשה לומר: זכאי, כפשטו של ירושלמי זה, וגרם לי זה מה שהוא סבור, שאף האומר: איני יודע, כמאן דאיתיה דמי; ואם כן, עד שיהו שלשה מזכין או מחייבין, אין כאן רוב; וכבר כתבנו שאין כן ומבואר הוא.
<h2>סימן שנז</h2>
עוד שאלו: כיון שהמשליש תובע את השליש להחזיר לו את שטרו, לפי שלא נתקיים התנאי, והשליש מודה לו כן בב"ד, צריכין ב"ד למנות טוען או אנטלאר לקטן כנגד השליש, או לא? שנראין הדברים שאין כאן מקום לטוען ולאנטלאר, שהשליש הוא אפטרופא ונפקד של קטן.
תשובה: דבר ברור נראה לי כן, שאין צריכין למנות לו טוען, מכמה טעמים. חדא: מטעם זה שאמרת: שהשליש הוא כאפטרופא ונפקד שלו בדבר זה במה שיהא בו זכותו. ועוד: שהתובע אין לו עסק עם היתום, אלא עם השליש, שתובעו במה שהשליש בידו. ועוד: שאילו היה הקטן צריך לטוען, והיה זה כאילו המשליש תובע את היתום או האפטרופא שלו, למה ימנו הב"ד טוען אחר, הם יטענו בשבילו כל מה שהיה יכול לטעון היתום, שהרי הטוען שימנו לא יטעון בריא אלא שיטעון מספק מה שיוכל לטעון לתועלת היתום, אף כן /שמא צ"ל: כאן/ אף הב"ד עצמן יעשו כן, דכגון זה: פתח פיך לאלם הוא. ועוד: דקיימא לן: דר"ג ובית דינו, אביהן של יתומים.
<h2>סימן שנח</h2>
גירונדא.
שאלת: הא דאמרינן בריש פרק כל הגט: מאי יתר מכן, יתר מכן, תנא דבי ר' ישמעאל: לא זה שנכתב שלא לשם גירושין, אלא זה שנכתב לשם גירושין, ולא זה שלא נכתב לשם גירושין דידיה, אלא זה שנכתב לשם גירושין דידיה, ולא זה שלא נכתב לשם גירושה, אלא זה שנכתב לשם גירושה. וקשיא לך: הא נמי, היכי קרו ליה לשם גירושה, כיון דאין ברירה אין זה אלא לשם גירושיו?
תשובה: כל שהיו לו שתי נשים, וכתב לגרש איזו שירצה, בשנתנו לאחת מהן, הרי זו כאילו נכתב לשם גירושיה של זו. שאינו כאותה דלמעלה מזו, דנכתב בפירוש בשם לאה הגדולה, ונתנו ללאה הקטנה, שנכתב בפירוש שלא לשמה, ולפיכך אינו גט. אבל זו, שנכתב שלא לשום אחת מהן, כשנתנו לה, הרי זה כאילו נכתב לשם גירושיה, ואפילו הכי, פסול, משום דאין ברירה; וכדמפרש בהדיא בגמרא: סיפא למה לי? הא קיימא לן דאין ברירה.
<h2>סימן שנט</h2>
עוד שאלת: בהא דגרסינן בההיא שמעתא: אלא מעתה, רישא דקתני: פסול לגרש בו, שני הוא דלא מצי מגרש, הא ראשון מצי מגרש, והתנן, וכו'. אמאי לא דייק תרתי מהכא, דשמעינן מינה: דאחר מוציא עליהן, ושהם מוציאין על אחרים.
תשובה: זו אינה תורה, והיכי לידוק מינה דהן מוציאין על אחרים; דאין לומר כן אלא בשהלוה ידוע שהוא הוא שלוה, אלא שהמלוה אינן יודע /שמא צ"ל: אינו ידוע/, דשמא לא מזה לוה אלא מחבירו דשמו כשמו, והלוה הזה דוחהו: לא ממך לויתי אלא מחבירך, וממנו נפל, ומצאתו; אבל כאן אינו כן, שהמגרש אינו ידוע. אבל מאידך, ודאי אי אפשר למידק מינה, דאפילו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, אחר יכול להוציא עליהן; ועלה קא מקשינן: דהא אינו באפשר, דהא אמרת דכולי עלמא מודו דאין אחר יכול להוציא עליהן. ודבר ברור אני רואה כאן.
<h2>סימן שס</h2>
עוד חזר השואל ושאל קושיא אחרת: הא דתניא בפרק השולח: סיים לו שדה בהלואתו, אינו משמטו. וקשיא לך: מדגרסינן בפ*רק איזהו נשך: אמר רב פפא: האי משכנתא באתרא דמסלקי, השביעית משמטתה; והא התם, דמשכנו בידיה, ואפי*לו הכי אמרינן: דשביעית משמטתה.
תשובה: מה זו קושיא, והא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דבפרק איזהו נשך לית להו כההיא מתניתא, דמוקי לה כב"ש. דהא ר' יוחנן, דהוא סבירא ליה דשטר שיש בו אחריות נכסים, וברייתא זו מסייעתו, אמר: שלא נעשה מעשה דדילמא ההיא מתניתא ב"ש הוא /שמא צ"ל: היא/, דאמרינן: שטר העומד לגבות, כגבוי דמי, וכדאיתא התם.
<h2>סימן שסא</h2>
טורטושא.
שאלת: הא דאמרינן בשילהי גט פשוט: ואם אמר לו: על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב; בד"א =במה דבים אמורים=: בשאין נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה, לא יפרע מן הערב. ותמהת: על מה שכתבתי אני שם: דמסתברא לי, דאפילו התנה עמו בפירוש: בין שיש נכסים ידועים ללוה בין שאין לו, לא יתבע את הערב תחילה, דפיטומי מילי בעלמא נינהו, ולעולם סמכא דעתי*ה שיפרע מן הלוה תחילה כל זמן שיש לו נכסים, ואפשר לו לגבות ממנו; דעד כאן לא גמר ומשעבד נפשיה בההיא הנאה דקא מהימן ליה ומותר על דיניה, אלא כל שאי אפשר ליה להפרע ממנו, ואפשר אפילו באומר לו: תן לי, ואני קבלן; ע"כ =עד כאן=. ועל זה שכתבתי, שאלת ואמרת: שאינך יודע לפי זה היאך תתפרש משנתינו, דקתני בהדיא: ואם אמר לו: על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב, אם אין נכסים ידועים ללוה.
תשובה: קושיא זו איני מכיר, דמשנתינו הרי היא מפורשת לפניך היטב על מה שהעמדנוה בגמרא, דחסורי מיחסרא והכי קתני: המלוה את חבירו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב, ואפי*לו אין נכסים ידועים ללוה, עד שיעמיד את הלוה בדין ויחפש אם יש לו נכסים. ואם אמר לו: ע"מ =על מנת= שאפרע ממי שארצה, אם אין לו ללוה נכסים ידועים, יפרע מן הערב, ואין הערב יכול לדחותו ולומר לו: צא והעמידהו בדין וחפש; אבל אם יש לו נכסים ידועים ללוה, לעולם לא יפרע מן הערב, ואפי*לו אמר לו: על מנת שאפרע ממי שארצה; שלא קבל עליו הערב שלא לדחותו אצל הלוה, אלא כל שאינו יכול ליפרע מן הלוה מנכסי*ם ידועים, אבל ביש לו, לא קבל. ולפי מה שאמרתי אני: אפילו אמר לו, בין יש לו בין אין לו, לפי שאין הערב משתעבד מן הדין, דאסמכתא היא, משום דמהימן ליה, משעבד עצמו שלא יפסיד, כיון שעל אמונתו הלוהו, ועל זה ויתר על דינו; אבל כל שאינו מפסיד על אמונתו, לא גמר ושעבד עצמו; ואעפ"י שהתנה עמו בפירוש, פיטומי מילי נינהו. והנה משנתינו ומה שאמרו עליה בגמרא שעשיתי לי סמיכות ממה שנחלקו בקפח"ן ועפח"ן מפורשת היטב ועל מה שאמרתי אני כבר ראית /שלושת השורות האחרונות הודפסו בטעות בסדר הפוך וכך צ"ל: והנה משנתינו ומה שאמרו עליה בגמרא מפורשת היטב. ועל מה שאמרתי אני, כבר ראית שעשיתי לי סמיכות ממה שנחלקו בקפח"ן ועפח"ן, וכן משמע מדפוס ליוורנו תקל"ח/ ואמרו: דכולן לשון ערבות הן, עד שיאמר: תן לו ואני נותן; ואעפ"י שאמר: הלוהו ואני קבלן, ואף על פי שהוא כאלו אמר לו: על מנת שאפרע ממי שארצה תחילה, דהא דיניה דקבלן גמור הכין הוא, ואפילו הכי, כל שאמר לו: הלוהו, לא יתבע הקבלן תחילה. ואמרתי עוד: דאפשר אפילו בשאמר לו: תן לו ואני קבלן, דכולן לשון ערבות הן, כדרבא, עד שיאמר לו: תן לו ואני נותן.
<h2>סימן שסב</h2>
עוד שאלת: מה שפירש רש"י ז"ל בשילהי בבא בתרא, גבי: והלכתא: ערב דשעת מתן מעות לא בעי קנין; וכתב הוא ז"ל: דאם כתוב בשטר: לאחר חתום שטרות, גובה מנכסים משועבדים. ואיני יודע, לאחר חתום שטרו*ת היאך גובה ממשועבדים שהרי ערבות על פה הוא?
תשובה: פירוש רש"י מסוף פרק גט פשוט לא הגיעו לידינו מעולם, אבל המדומה לי כי זה טעות סופר הוא בספרך, ושמא קודם חתום שטרות הוא, ובשכתב בו: ופלוני ערב, דשייך בשעבודא דשטרא.
<h2>סימן שסג</h2>
גרבונא.
כתבת: כי ראית שהסכמתי אני בפירוש: עיקר /בדפוס ליוורנו תקל"ח עקור/ סמנין, לדעת הרב בעל ההלכות ז"ל, שפירש: עקור סמנין שנעקרו מן הלחי מקום שאינו עושה אותה טרפה, אלא דהכי אגמריה רחמנא למשה: לא תשחוט בסמנין עקורין. וכי ראית מה שתפס הופס /בדפוס ליוורנו תקל"ח: התופס/, שאם אינה טריפה יולדת; הא לכולי עלמא: ולדותיה אסורין; וק"ו מטרפה, ששחיטה מטהרתה מידי נבלה, מה שאין כן בזו. ואם כן, בפלוגתא דטריפה יולדת או לא, דמייתינן עלה פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בולד טרפה, אמאי לא אוקמ': בעקור סימנין דיולד*ת, וולדותיהן אסורין, ובשנטרפה, ולבסוף עברה; וקל וחומר מטרפה, ומה טרפה ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה, ולדה אסור, זו ששחיטתה אינה מטהרתה מידי נבלה, לא כל שכן. ואמרת: דנראה דלאו קושיא היא, דהיכי תוקמי לה בהכין, דהא לאו טרפה היא.
תשובה: כן האמת כמו שכתבת; ודע כי כל מה שכתב התופס שם, והאריך משך בחבלי שוא, ולרוב פשיטות דבר הבטלה, אשר שם לא ראיתי לשפוך בה דיו, כי אפי*לו המתחילים פרק אין עומדין, כי יעמדו על אותן דברים, יראו מיד נגעיהם, כל שכן אתה ויודעי בינה; דהיאה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דהיאך/ יבואו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: יביאו/ הא אהך פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע, כי הם נחלקו בולד טרפה, וזו, אם היא טרפה כמו שהוא אומר, היא היא דמנא ליה שהיא יולדת. אדרבא, אם ראינוה שילדה, אינה טרפה למאן דאמר: טרפה אינה יולדת, ואם אינה טרפה כדברי הרב ז"ל, יולדת איך יחלקו בה והיא אינה טרפה; היש שבוש יותר מזה? וזה קל וחומר שעשה, קל וחומר של שגעון הוא. ומאי קל וחומר יש מטריפה, שיש בגופה פסול הטורף לא הדרא בריא, לזו שאין לה פסול הטורף אלא שצריכה שחוטה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שחיטה/, ואין לה כל שיהו סימניה עקורין, ולא התירה תורה בהמה בלא שחיטה. ואלו עלתה לה ארוכה ושבו סימנין להתחבר, הותרת /נראה שצ"ל: הותרה/ בשחיטה, אלא שכל שהן עקורין, אי אפשר לשחטה. ובודאי חלבה וולדותיהן מותרין ככל בהמות דעלמא שעומדים ואיסור בחייהן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: באיסור חייהן/ וולדן חלבן מותרין. ושוחט את הטריפה ומצד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ומצא/ בה בן ט' חי, דהוה ס"ד למימר דלדברי המתיר: אסור, וחלבו, מותרין. ואעפ"י שאין לו היתר בשחיטה, זה ודאי מוליד הוא, דאמר רב משרשיא: לדברי האומר: חוששים לזרע האין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: האב/ בן פקועה דאזיל אבהמה מעלייתא, הולד אין לו תקנה. ואם יחלוק בזה, ויאמר: שאין ולדותיו מותרין, מ"מ ילך יקשה: מפני מה לא העמידו ר' אליעזר ור' יהושע מחלוקתם בזה, למאן דאמר לדברי המתיר: אסור, וכדקיימא לן כדברי המתיר. ומכאן יראה הרואה בטול דבריו. ועוד: כי נטה על כל דבריו קו תהו, כי הצורך לעשות שלשה דינין בסימנין עקורין: כולן, נבלה; רובן, כשרה; נתדלדל, טרפה. והעמיד עקור סמנים בהלכות שחיטה: בנדלדלו, וכשהרגיש בקושיא שהקשית גם אתה, שאם כן, חזרנו להקשות: איך הכניס טרפה בהלכות שחיטה, הוצרך לגבב קש וגבבה. ואמר: כי לפי שנקב הושט ניכר לכל, לפי שהוא בגופו של סימן, ועקור הסימן אינו בגופו, לפיכך היה קרוב לטעות, ועל כן הכניסו בהל*כות שחיטה. ועתה, ראה איזה מוח ישתבש לומר כן, ופי*רוש דברי היה: כי הוא משבש המסתלק מן הזריזות, והוא מאסף רוח בחפניו, שיש בהם מלא חפנים הויות וקושיות, וכל דבריו אלה רזים וזרים הם מאד, ראוי*ות לקרות עליהם: תזרם ורוח תשאם. וקשה מכל אלה מה שהשתבשת בו אתה, רק שלא ירדת לעומק התחתי*ת אשר נפלו דבריו שם. כי חשב פסיקת הגרגרת לעקור סימנין מן הלחי, כלומר: שנפסקה הגרגרת ממקום חבורה, וזה לשונו: ואפי*לו למאן דאמר: אין שחיטה לעוף מן התורה, דכולי עלמא: יש עקור, וזו היא ששנינו בטרפות העוף, פסיקת הגרגרת, ואם מתה, זו היא נבלת העוף; עכ"ל =עד כאן לשונו=.
ועתה ראה אם יאמרו כן תינוקות של בית רבן, שאם כן, ליתני: פסיקת הסימנין, ומה לי גרגרת דנקט. וההיא, בכל מקום קורין: נשמטה הגרגרת, והיה להם למיתני עוד: נחתכה הגרגרת, שהוא פסול בגופו, כמו ששנו: נקיבת הושט; ואין ראוי להשיב על זה. ועוד יצא לכלל דבר שהוא יותר מטעות, כי אמר, זה לשונו: אבל דאתיא למימר: אין עקור סימנין לעוף, היינו: דאם עקרן מכחו, כשר, וזו היא שחיטתו; ע"כ =עד כאן=. ומי שמע טעות כזה; והוא טעה במה שאמרו בפרק כסוי הדם, גבי הנוחר והמעקר, פטור מלכסות. ואי אמרת: אין שחיטה לעוף מן התורה, נחירתו זו היא שחיטתו? יחשב /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וחשב/ כי בין בהנוחר בין בהמעקר, אמר שזו היא שחיטתו, וזו טעות גמורה. שלא אמרו אלא בנוחר, והנוחר הוא שחותך הסימן עצמו בסכין באורך הסימן, והשחיטה היא ברחב הסימן. ותדע לך דאי לא, לימא: נחירתו ועקירתו זו היא שחיטתו, או לימא סתם: ואי אמרת: אין שחיטה לעוף מן התורה, זו היא שחיטתו, דקאי אתרוייהו, ולמה לו לפרוט: נחירתו. ועוד: שהרי אמרו: כאשר צויתיך, מלמד: שנצטוה משה על רוב אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה. +ע"כ נמצא+.
<h2>סימן שסד</h2>
מונטסון.
שאלת: על מה שכתב הרמב"ם פרק כ"ה להלכות ביאה: אשה שנשאת לשני אנשים, ומתו, לשלישי לא תנשא; ואם נשאת, לא תצא; ואפי' נתקדשה, יכנוס; ע"כ =עד כאן=. מנין זו להרב ז"ל, שהרי: לא תנשא, אמרו.
תשובה: חזרתי על כל צדדי +צדדים+, ולא מצאתי מקום שיסמך הרב ז"ל בזה, זולתי שאני מדמה אולי סמך על מה ששנו סתם: לא תנשא, ולא מסיים בה: ואם נשאת, תצא. או שסמך על מעשה דאביי, דאף על גב שהיה סבור דבמיתה +בב"י אי' דבמילה פליגי כו' אולם ג"ז אינו מובן לפי הגמ' שלפנינו, דמשמע דאביי משוה מילה לנשואין ובתרוייהו פליגי, אלא סמך אהא דר"י+ פליגי, אבל לא בנשואין, ועל כן נשא; מכל מקום, הא שמע דרב יוסף רביה וכן רבה רביה +לפנינו בגמ' רק ר"י פסק כסתמי, אולם רבה לא נזכר+ פסקו הלכה כסתמיה בנשואין ומלקות כר', ואפי*לו הכי לא גירש אחר שנשאה. וכן רבא, דתפיס עליה ואמר: מי איכא דעביד עובדא בנפשיה הכי, ואפי' הכי לא אפקוה מיניה. ואי נמי: מדאמרינן בשילהי פרק כיצד: מאי לאו, מיתה אמיתה וגירושין אגירושין, ודלא כר'; ודחו: לא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה, דאלמא, סתמא כר' +ולעולם סתמא כר'+; דאלמא, דוקא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה, אבל מיתה אמיתה וגירושין אגירושין, לא ישא. ובודאי בשנתגרשה משנים, אעפ"י שלכתחילה לא תנשא לשלישי, הואיל והוחזקה זו בגירושין. וכדעת קצת מגדולי הראשונים ז"ל: אפי*לו הכי אם נשאת, ודאי לא תצא. ומינה, דמיתה אמיתה נמי, אם נשאת, לא תצא. לבד זה מצאתי לדברי הרב ז"ל, ולא נתיישבה בה דעתו.
עוד הקשית על דברי ר"ת ז"ל, שכתב: דכל שאי אפשר אלא על ידי הוצאה, אינו קרי: דבר שיש לו מתירין. והביא ראיה מההיא דפרק הזהב, דלית ליה, דלא פסק +דלא פריק.+ ואמרת: שזה תימה, דלא אמר: שאין לו, שא"כ, כשאמר לו: וניתי מעשר, ליפרוק: דלית ליה. זהו תורף דבריך. ורת"ם ז"ל, עקר ראייתו, מדאקשינן: וליחליה על מעות הראשונים; ודחה: דלית ליה; דלא פריך +דלא פריק+: אמאי לא אקשיתו +אקשי תו+, נסקיה לירושלים וניכליה, וכדאקשינן לבסוף, וגבי +גבי+ ושנכנס לירושלים ויצא. וכיון דלא אקשינן ליה, כתב הרב ז"ל: דמינה שמעינן דליכא לאקשויי הכי, אלא אשנכנס לירושלים ויצא, דמשמע: אפי*לו לא יצא אלא פסיעה אחת חוץ לירושלים. ומשום הכי אקשינן ליעיילי*ה בירושלים, כיון שאפשר בלא טורח, וכל +בלי+ הפסד והוצאה דהשתא, הוא /בשו"ת הרשב"א הנדפס בראש הספר קובץ הערות עמ"ס יבמות הגירסא: הוי/ ליה כדבר שיש לו מתירין אבל כאן, דאי אפשר אלא בטורח והוצאה, לא חייבוהו להעלותו בתערובתו, דבכי הא לא מיקרי: דבר שיש לו מתירין. והצורך לפרש הא דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה: ר' +שמעון+ שזורי נתערב לו טבל בחולין, אמר לו ר' טרפון: לך קח מן השוק ועשר עליו. דהתם נמי אף על גב דהזקיקו ליקח ולעשר, אין הפסד ממון בדבר, דמה שיקנה מן השוק, נשאר, אלא מה שמוציא ממנו כנגד מעשר, שנתערב +אולי צ"ל כנגד מעשר הטבל שנתערב+ לו בחולין; אלו דברי הרב ז"ל.
<h2>סימן שסה</h2>
עוד הקשית: במה שאמרו /בבא מציעא ע ע"א/: נהגו בני בופרי /שמא צ"ל: כופרא/, אגרא בשעת משיכה, ופגרא בשעת שכירה. ואקשינן: אטו במנהגא תליא מילתא? ופריק: משום דמתניתא תניא איפכא, תלה לה במנהגא. ואמרת: קשיא לי, לישני ליה: דמשום אגרא תלה לה במנהגא, דהא מדינא אין שכירות משתלמת אלא בסוף.
תשובה: מתוך דבריך נראה שאתה מפרש: אגרא בשעת משיכה, שהיו נותנין שכרה מיד בשעת משיכה; וכן פירש הראב"ד ז"ל. ואם כפי*רוש זה, מעתה מה הקושיא הזו, שאף בגמרא כן תירצו כמו שאמרת, דהכי פירושו: משום דמתניתא איפכא תניא, דמדקתני: ואני מעלה לך סלע בחדש, משמע: שלא היו פורעין בשעת משיכה, לפיכך אמר: שבני כופרי נהגו ליתן שכרה בשעת משיכה; וכן פי*רש הראב"ד ז"ל. ומשום דממתניתא סלקינן, ומינה סייעינן לרב, דאמר: ספינא אגרא ופגרא, תלה לה הכא במתניתא דתנא איפכא. והוא הדין דהוה מצי למימר: משום דדינא איפכא, תלה לה במנהגא; והכל עולה לטעם אחד. ומיהו, אנן, אף לההיא גירסא לאו הכי מפרשינן: שנהגו ליתן שכרה מיד בשעת מכירה. אלא לפי ששנינו בברייתא /בבא מציעא ס"ט:/ הרי פרתך עשוייה עלי בשלשים דינר, דמשמע: שהיו עושין לה דמים בשעת משיכה, שאם תמות, ישלם בשעת משיכה; ואעפ"י שנפחתה בין בשעת /שמא צ"ל: שעת/ משיכה לשעת שבירה, אמר: שבני כופרי היו מתנין בשעת משיכה ליתן שכרה בלבד, אם לא תשבר, ואעפ"י שתפחת מחמת מלאכתה. ופגרא, בשעת שבירה, דכיון שנותנין שכרה על פתחה, אם תשבר לאחר שנפחתה, לא ישלמו אלא דמים שהיתה שוה בשעת שבירה. והקשו: אטו במנהגא תליא מילתא, זה דין גמור הוא? ופריק: משם דמתניתא איפכא תניא, דלפי' מאי דתנא מתניתא, הוא להו לשלומי בשנשברה בשעת משיכה, אעפ"י שנפתחה בנתים /שמא צ"ל: שנפחתה בינתיים/, וכדקתני: פרתך עשוייה עלי בשלשים דינר. ואם תאמר: והיאך אפשר לומר דמתניתא קתני: דישלם אגרא בשעת משיכה, דא"כ, כי יהיב אגרא, הויא ליה כריבית. נראה לי: דכיון שאינו חייב בתשלומין אלא אם כן נשברה ועומדת היא להחזיר בעינה, וכל שחוזרת בעינה, חוזרת לבעלים כמות שהיא אין זה במלוה אלא בשכירות, אלא שמתנה לשלם לו אם תמות הבהמה או תשבר הספינה. ואעפ"י ששאר שוכרין אין חייבין בכך, הרי אמרו: מנה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מתנה/ שומר חנם להיות כשואל. ודוקא כמר שמואל, משום דחוזרת בעינה, ואפי*לו הכי תקיל ויהיב תקיל ושקיל הוא, דהוא קשיא ליה לרב ענין /שמא צ"ל: ענן/.
<h2>סימן שסו</h2>
עוד שאלת: במה שכתבתי אני בתורת הבית: כי נראה מדברי הרמ"בם ז"ל, שהנגיעה ביין ברגל אינו אוסר בהנאה. אם סמכתי בזה על מה שכתב הוא: כיצד הנגיעה שאוסרת בה העכו"ם היין? הוא שנגע ביין עצמו בידו, בין בשאר אבריו שדרכן לנסך בהן כן. בודאי ע"ז סמכתי, ואמרתי מה שאמרתי.
ומה שבאת לדקדק מדברי הרב אלפסי ז"ל, שדעתו נוטה לפסוק כשמואל, בפלוגתא דתינוק בן יום אחד, ובלוקח עבדים מן העכו"ם, מפני שהביא בהלכות דברי ר' יהושע ב"ל. אין לסמוך על זה כלל, שהרב ז"ל הוצרך להביא דברי רב ודברי שמואל; ומה שאמרו בגמר על דבריהם, מחמת שאמר בסוף דבריו: שנחלקו על זה רבוואתא ז"ל, הילכתא כמאן.
<h2>סימן שסז</h2>
גורונא.
שאלת: הא דאמרי*נן בהגוזל בתרא /ב"ק קי"ז ע"א/: בההי*א דבעי אחוויי תיבנא דחבריה, דאתא לקמיה דרב, ואמר ליה: לא תחוי; ואמר: מחוינא ומחוינא. והוה יתיב רב כהנא קמיה דרב, ושמטיה לקועיה, וקרי רב עליה: בניך עלפו /עולפו/ שכבו בראש כל חוצות כתוא /כתא/ מכמר, וכו', כדאית*א התם. וקשיא לך: וכי בשביל שאמר כן, יהרג, והלא ספק היה אם היה עושה כן, אם לאו, ואיך יהרג מספק, ודילמא גזים ולא עביד, כי ההוא דנקיט מגלא ותובליא ואמר: אזיל ואגרי*רה לדיקלא דפלניא. זהו תורף שאלתך.
תשובה: המסור, כנחש, והקודם להרגו, זכה. ומה שאמרת: היאך הורגין אותו מספק; אם רגיל לעשות כן, כל שאומר, כאלו עשה, והרי הוא בכלל: הבא להרגך השכם להרגו; כההיא דרב כהנא, שלא המתין לראו*ת היעמדו דבריו. וכל שמוסר, ואפי*לו ממון, הרי הוא כאלו ממיתו, ואין אומרים: נמתין עד שימות, ואחר שימות ימיתוהו ב"ד או יורשי המת; ואפי*לו מי שאינו רגיל בכך, אלו הכרנו בו שהוא רוצה לעשות. כההיא דרב כהנא, שאמרו לו: לא תחוי, והוא העיז ואמר: מחוינא ומחוינא. הרי הוא כאלו ידענו בבירור שיעשה, ואף על ספק זה נהרג. ואפי*לו אחרים מצילין את זה בנפשו של מסור, כרודף שניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף; ואין אומרים: אעפ"י שהוא רודף, שמא יחזור בו ולא יעשה אשר יזם לעשות. וההיא דאמרינן בפרק קמא דגיטין: דשלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם העומדין עלי ובידי למסרן למלכות, מהו? ושלח ליה: דמצערן לי טובא; ואפי*לו הכי אמר ליה: דום לה' והתחולל לו. הנה לא מסורות היו, ולא היו מצערין אותו בכך, אלא בדברים או בנזקים אחרים, שאלו מסורות היו, מותר היה לו, ומצוה.
<h2>סימן שסח</h2>
טוליטולא.
שאלת: קצץ, האמור בפ' קמא דשבת, מהו? שאני סבור: דלא סוף דבר קצץ בתחילה, שיאמר: כך וכך אתן לך, אלא כל שעושין על מנת לפרעיא, פי*רוש: שלבסוף יתפשר עמו, ממו /מלה זו אינה מופיעה בדפוס ליוורנו תקל"ח/ מותר, דכי עסיק, בדדייה קא עסיק; ולא אתי אלא למעוטי: שכירו לשנה או לחדש, דלא מתהני עכו"ם, ובדישראל קא עסיק.
תשובה: איברא, לאו קצץ ממש, קאמר. ומיהו, מסתבר שקצץ או התנה עמו שיתן לו שכרו, דהשתא בדידי*ה קא עסיק, אבל בסתם, לא, אעפ"י שיש בדעת העכו"ם שיתן לו המשלח או מי שנשתלח לו שכר, ויתפשר עמו, לפי שכל שלא קצץ ושלא התנה לו שכר, אין דעת העכו"ם סמוכה בכך, ובדישראל קא עסיק.
<h2>סימן שסט</h2>
+(א"א) תשובה זו שייכת אחר סי' אלף רל"ב שבח"א, שהשיב לרבי דן אשכנזי ז"ל.+ עוד שאלת: הגיעני קונדריס שני, וראיתי בו, כי עודך מחזיק לומר: שהטוען טענת דמים, אפילו בגדולה, בת ישראל אסורה. ואנו חקרנוה, כן היא כדעת כל נביאי כל חוזה, וכל חכמי ישראל כן הסכימו להלכה, שאפי*לו בטענת דמים, כל שיש ספק ספיקא, מותרת. וכן בדין שכל איסורי תורה, ספק ספיקא, מותר, חוץ מאיסורי ע"ז, למאן דאית ליה הכי התם בריש פרק התערובות, ומאי שנא טענת דמים. ותדע לך עוד, מדקא מותיב בהדיא גבי דרבי אלעזר: ואמאי, ספק ספיקא הוא? ומאן דמותיב, מסבר סבר דטענת פתח פתוח נמי טענה ברורה היא, דמיקם קים ליה בה. דהא כי אוקימינן באשת כהן ובבת ישראל פחותה מג' שנים ויום אחד הדר אקשי: מאי קמ"ל, דשווייה אנפשיה חתיכא דאיסורא, תנינא? ופריק: מהו דתימא: התם הוא דודאי קים ליה, אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה, קמ"ל. אלמא, מאן דהוא מקשי לר' אלעזר סבירא ליה דמיקם הוא דקים ליה. ואף מאן דמתרץ, הכי נמי משמע ליה, מדקאמר: התם הוא דודאי קים ליה, אבל הכא הוא דלא קים ליה, קמ"ל. ומהאי לישנא משמע, דה"ק =דהכי קאמר=: אבל הכא, אי לאו דאשמועינן ר' אלעזר, הוה אמינא: דלא קים לי*ה ולא יהא נאמן, קמ"ל, דאף בפתח פתוח קים לי*ה וטענה ברורה היא. ותדע, דאי לא, הוה לי*ה למימר: אבל הכא דלא קים ליה, לא, קמ"ל; אלא ודאי משמע, דלר' אלעזר ולהני דמקשו ומתרצי מיקם קים ליה, ושמא בנשאוי כר' אחאי. וכל מה שהקשית לה בראשונה על פסק הראשונים מדעתי, לא הנחתי התם שלא העברתי עליו כמה סממנין כבר עד שעבר, ואני תמה שהוספת עכשיו, ואמרת: דלפי מה, שהעמיד משנתנו באשת כהן, קשיא לך: דאפי*לו באשת כהן איכא תרי ספיקי: ספק תחתיו, ספק מוכת עץ, וכי זו קושיא לפי הראשונים ולא לפירושך. דעל כרחך, מאי דקא מקשי: אמאי, ספק ספיקא הוא; ומאי דמתרצינן, ומוקמינן: באשת כהן על טוען פתח פתוח, דר' אלעזר אקשינן ותרצינן; וכיון שכן, לכל הפירושין יש להקשות קושיא זו. וכבר קדמוך בתוספות, דהם גם הם תרצו: דמוכת עץ לא שכיחא ואין טוענין לה אלא אם כן תטעון היא בעצמה. ועל דרך הירושלמי, שכתבתי לך בראשונה, דגרסינן התם בריש פרק האשה שנתאלמנה: וחש לומר: שמא מוכת עץ היא, אבל ר' יוחנן לא חש על דבר שאינו מצוי.
ומה שאתה מחזר בתר פירכי על דבר זה שבירושלמי, ואמרת: דמוכת עץ שכיחא. חדא: דאסקינן בפרקין: כולהו נמי חבוטי מחבטן, כלומר: מוכת עץ שכיחא. ועוד: דאי לא שכיחא, אמאי אמרי*נן לקמן בדר"ג: מגו דאיבעיא /דאי בעיא/ אמרה: מוכת עץ, נאמנת, וכו', הא לא אמרינן מגו במילת*א דלא שכיחא, כדמוכח בשבועות, דלא אמרי: מגו דאי בעי אמר: נאנסו, משום דטענת נאנסו לא שכיחא; ע"כ =עד כאן= לשונך. וכל שאתה מוסיף בדברים אלו, אתה מוסיף פלא בעיני, פה קדוש היאך יאמר דברים אלו, שאיני רואה שום ענין לכל פרטי קושיות אלו. וכי מה שאמרת: דמוכת עץ שכיחא, מדאמרינן: דכולהו חבוטי מיחבטן, אם כן כולהו נשי יהו אסורות לכהן גדול, למאן דאסר במוכת עץ. ועוד: שויתינהו, לר' יוחנן דירושלמי ולר' יהושע דמתניתין, טועין, שאף אתה כתבת: דר' יהושע, דלית ליה מגו, סבר: מוכת עץ לא שכיחא, וכי לא ידעי דכולהו מיחבטן. אלא ודאי חבוטי שכיח, דכולהו מיחבטן, אבל מוכת עץ לא שכיחא, דלא כל דמיחבטה מוכת עץ. ואנן הכי מפרשי*נן לה לההיא: מאי טעמא דסומכוס? א"ר זירא: מפני שמתחבטת, וקא סבר: דמתוך חבט בתולי*ה נושרין. ואקשי: אי לחבוט גדול שמשיר הבתולים קא חייש, אפי*לו כולהו אין להם טענת בתולים? ותירץ: כולהו, אע"ג דמיחבטן, רואות מראות, אבל זו, אעפ"י שמתבחבטת /שמא צ"ל: שמתחבטת/, אינה רואה ואינה מראה. ומכל מקום, רבנן לא חיישי לחבוט גדול שמשיר הבתולים, לא בשאר הנשים ולא בסומה. ולא קיימא לן כסומכוס שאמר משום ר /שמא צ"ל: ר'/ מאיר, ולא כמו שכתב מר במסקנא: דכולהו חבוטי מיחבטן. ולא עוד אלא, אפי*לו סומכוס, לאו מוכת עץ בדמיחבטן, קאמר, דחבוט שכיח, אבל מוכת עץ בשעת חבוט לא שכיח, כדמשמע דסבירא ליה למר. מדכתבת זה בלשונך: חדא: דמסקי*נן בפירוש: כולהו נמי חבוטי מיחבטן, אלמא, מוכת עץ שכיח; ע"כ =עד כאן= לשונך. ואפי*לו אם תמצא לומר: דלאו מוכת עץ קאמרת, אלא חבוט, דהוי כהכאת עץ לסומכוס, איכא תרי ספיקי: דאפיק מוכת עץ, ועייל חבוט. לא היא, דהתם ה"ק: כולהו כי מיחבטי רואות /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ורואות/ דם, מראות לאמן, ועל ידי כן קול יוצא שהאם עצמה מוציאה קול, או מרננה, לפי שאין לה שום גנאי בהכי, דאף השתא פתחה נעכל /נראה שצ"ל: נעול/ ולא נעשה בה שום מעשה איש. ולפיכך אין טוענין לה ממילא, דודאי כל שלא נודע והיא לא טענה בבירור, לא ראתה משום חבוט. ומיהו, אי טענה, מאמינין אותה, דגרסינן בירושלמי: אמר ר' חנינא: מעשה באשה אחת שלא נמצאו לה בתולים, ובא לפני ר', אמר לה: היכן הם; אמרת לו: מעלותיו של בית אבא היו גבוהות, ונשרו; והאמינה ר'. אבל מוכת עץ, אע"ג דלא טענה היא, טעני*נן לה, אי לאו דלא שכיחא. דהאי דלא טענה: מוכת עץ אני, היינו משום דיש לה קצת גנאי, דנעשה בה מעשה איש על ידי עץ, ופתחה פתוח, וכיון דיש לה קצת גנאי, כיסה קלון ואינה מגלה, ולפיכך לא אמרה, ולא טענה, ולא יצא קול. והילכך, אי לאו דמכת /דמוכת/ עץ לא שכיחא, אנן נמי הוה טענינן לה מן הסתם. ומאי דקאמר מר: דאי לא שכיח, אמאי אמרינן בר"ג: מגו דאי בעיא אמרה: מוכת עץ אני, דהא לא אמרי*נן מגו במילתא דלא שכיחא. אי בעינא אמינא לך, דלא גרסינן בדר"ג: מגו דאי בעיא אמרה, אלא הכי גרסינן: עד כאן לא קאמר ר"ג התם, אלא משום דאית לה חזקה דגופה; וכן היא גירסת הרב ר' שמואל הנגיד ז"ל, וכן הגירסא בספרים המדוייקי*ם שלפנינו. ומיה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ומיהו/ מדגריס לה ר' שלמה ז"ל, וכדמוכחא קצת עליה פרק האשה שנתאלמנה, לא דחינא לה. ומ"מ, עקר טעמיה דר"ג לא משום מגו הוא, אלא משום חזקה דגופא, ואפילו לאפוקי ממונא, דהא, במוכת עץ אני ליכא מגו, כדאמרינן בריש פרק האשה שנתאלמנה, ואפי*לו הכי הימנה ר"ג.
ועוד: דההוא מגו דמוכת עץ, לאו מגור /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מגו/ גמור הוא דהא אפי*לו אמרה: מוכת עץ אני, אינה נאמנת לר' יהושע, טפי מדאמרה: משארסתני נאנסתי. אלא על כרחין, עיקרה משום חזקה דגופה היא, וטעמא דמגו, סניפין בעלמא ניהו, ומשום דר' יהושע נקיט ליה, לומר: כיון דאיכא חזקה ומגו דמוכת עץ, דהיא /דהויא/ לה טענה יפה, טפי ניאמנה /שמא צ"ל: נאמינה/; ואמר ליה ר' יהושע: דבהאי מגו לא מודה, וכדאיתא בריש פרק האשה שנתאלמנה. אבל מכל מקום, מאי דקאמר מר: דלא אמרינן מגו במילתא דלא שכיחא, כדמוכח בשבועות, אנא שותא דמר לא ידענא, ולא ידענא היכן נאמר כן בשבועות. ואולי, כדמוכח בהמוכר את הבית, קאמר מר, ומדייני גולה יליף לה מר, מדאמרינן: בשטר היוצא על היתומים, נשבע וגובה כולו, ולא טענינן להו ליתמי: דילמא נאנסו, ואע"ג דהוה מצי טעין הכי אבוהון, וטעמא משום דאונסין לא שכיחא. ליתא, דאנן כדייני ארץ ישראל קיימא לן, דאמרי: נשבע, וגובה מחצה; וכדפסק רבא התם בהדיא. ובמפקיד את חבירו בשטר, ואמר: החזרתי, אסיקנא התם: דנאמן, מגו דאי בעי אמר: נאנסו, ואע"ג דאיכא בידא דאידך, ואמר ליה: שטרך בידי מאי בעי. ומכל מקום, גם אותך ראיתי שהוצרכת לתרץ, ואולי להגדיל תורה באת, להכניס פילא בקפא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בקופא/ דמחטא. ואמרת: דאשת כהן, דקאמר, אשת כהן גדול, קאמר, ומשום דליכא אלא חדא ספיקא, דמוכת עץ אסורה לכהן גדול. יש בזה כמה תמיהות: דליסתום לישניה, ולימא: אשת כהן, ולא לימא: באשת כהן גדול. ועוד: דאף היא אינה כן, דמוכת עץ, אם נשא, נשוי, כדאיתא בפרק הבא על יבמתו, משום דסופה להיות בוגרת תחתיו, וסופה להיות מוכת עץ תחתי*ו. מתני' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ומתני*תין/ דקתני: מוכת עץ, דילמא: לכתחילה; ודמרבנן /שמא צ"ל: ומדרבנן/, דאמרינן בפרק קמא דנידה: אמר רב הונא: תנא: שלש בתולות הן: בתולת אדם, ובתולת קרקע, ובתולת שקמה. בתולת אדם: כל זמן שלא נבעלה, נפקא מינה לכהן גדול; אלמא, אינה אסורה אלא בשעשה בה איש מעשה ממש. ומה שהוספת עוד, ואמרת: דנראה לך: דאפי*לו בטוענת: מוכת עץ אני, היה בעל נאמן לאסרה עליו משום ספק סוטה, והא דנאמנת שלא להפסידה כתובתה, וכדאיתא בירושלמי שהבאתי אני. גם בזה לא דקדק מר בלישניה במה שאמר: שהבעל נאמן לאוסרה, ואין כאן דרך לנאמנותו של בעל, דאף הוא מודה, אלא שתולה בהכאת עץ, והוה ליה למר למימר: שהיא אינה נאמנת, ואסורה משום ספק סוטה.
ועוד: שאעפ"י שאתה בא להסתייע ממה שגליתי לך דאיתמר בירושלמי, מתפלא אני מה הנאך הירושלמי יותר מפשטה דמתני*תין דר"ג, דמשמע: דנאמנת להכשיר עצמה, ומשום דאית לה חזקה דגופא, ומשום דדרשי להו: דאונס בישראל מישרא שרי, ולא אסרינן לה משום ספק סוטה. ומתני*תין דהנושא את האשה, ודאי משמע לדעת גמרין, דאפי*לו להתיר את עצמה, קאמר, דהא אמרינן: טעמא משום דאית לה חזקה דגופא, וכיון דתלינן בחזקה דגופה, אף גופה שרי. ועוד: דבירושלמי אתמהו עלה, ואמרו: לדעתיה דר' אלעזר, דאמר: אף בפתח אסור לקיימה, בוגרת אימתי נשאת; בתולה מן הנשואין, אימתי נשאת; מוכת עץ דר' מאיר, אימתי נשאת; ע"כ בירושלמי; ולא פריקו בה מידי. גם מתוך הירושלמי הזה למדנו, דטענ*ת בתולים בטענת פתח פתוח, שלא לאסרה לבעל, כל שיש תרי ספיקי, ולמאן דשרי בטענת פתח פתוח, שהיא נמי כטענת דמים. דהא מקשי ואזלי על דעתיה דר' אלעזר: בתולה מן הנשואין, אימתי נשאת; מוכת עץ לר' מאיר, אימתי נשאת; והני ודאי לית להו אפי*לו טענת דמים. אלמא, למאן דשרי, ולית ליה לר' אלעזר, אפי*לו בטוען טענת דמים בתרי ספיקי, שרי, כדשרי בטוען טענת פתח פתוח. ולר' אלעזר, דאוסר בזו, אוסר בזו; דאלמא, אין הפרש בין זו לזו; וזה נראה מבואר. ומה שחזרת עוד על אותה דיהודה וגליל והסומא, אינו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: איני/ רואה בכל מה ששנית ושלשת שום דבר מחודש על מה שכבר כתבת, כבר פירשתיו וביארתי, ומעתה לא הייתי משתכר בביאורן רק להג הרבה ויגיעת בשר. ועובדי דר"ג, שהרחבתי בהם כמה דרכים, ובאת אחר אחרון, שאמרת: שמא לא בדק אלא שלא להפסידה כתובתה, ואסור אפי*לו שעה אחת בלא כתובה, ואמרת: א"כ, אף בקמייתא יבדוק, כדי שלא להפסידה כתובתה. אנא תיובתא לא חזינא בזה, שבעל ובא בטענת פתח פתוח, היאך אפשר עוד בבדיקה. דאי בדיקת חבית, הרי פתחה פתוח עכשיו, ובמה יודע אם כשבעל שבר בריח ודלתים או היה פתח פתוח מתחילה. ואי בבדיקת סדין, זו דמים היו לה בודאי, אלא שזה טוען: דכיון שפתחה פתוח, דם זה דם הצדדין היה בפרצה דחוקה, שהרי נותנין לבתולה ארבע לילות, מה שאין יכול לטעון בשאין טוען פתח פתוח. ואעפ"י שלא העמידו שושבינין ולא פשפש, דגרסינן בירושלמי: על ההיא דגליל ויהודה, בשלא פשפש ומצא, היא אומרת: דם בתולים, והוא אומר: לא כן, אלא דם צפור הוא, הורע כחו. ותדע דפי /שמא צ"ל: דלפי/ מה שהשיבו ר"ג בקמייתא: שמא הטית, אף בטענת דמים יש לומר כן, שמא הטה, לפיכך לא נמצאו לה בתוליו /שמא צ"ל: בתולין/, וכדשמואל, דאמר: יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם. אלא דבההוא דלא אפשר בבדיקה, בא באותה טענה, או משום שנזדמנה לו הטיה, או שמא מתוך שהוא בהול לביתו, עקרה לדשא ועברה, ועל כן בא לו ר"ג מצד אחר, ואמר לו: שמא עקרת לדשא ועבדה, ואינה אסורה /בדפוס ליוורנו תקל"ח מופיעה פה המלה: לך/. ולמה שהעמדתי אותה שבדק באשת כהן, ואידך באשת ישראל, אמרת: שא"כ, היה לו לפרש מה קושיא זו; והא דרבי אלעזר, דאמר: סתם, נאמן לאסרה עליו, ולא פי*רש במי העמדנוה, באשת כהן ובבת ישראל פחותה משלש, אלא הם אומרים: סתם, ומסרו לחכמים. גם אני תמה במאי דכתב מר: דאי מותרת, אפי*לו בטוען טענת דמים, כל היכא דאיכא ספק ספיקא, היה ליה לר' אלעזר למינקט: הטוען טענת דמים, דאפי*לו בספק ספיקא, מותרת, כל שכן, בטוען טענת פתח פתוח, דלא קים ליה, דכח היתירא עדיף ליה; עד כאן לשונך. ומה זו קושיא, כי איצטריך ר' אלעזר לאשמוענין /שמא צ"ל: לאשמועינן/ היתירא בספק ספיקא, לאפוקי ממה שאתה בא לחדש עלינו, הא פשיטא דכל שאתה מוצא ספק ספיקא, אפי*לו באיסורי תורה, להקל, חוץ מאיסורי ע"ז, למאן דאמר הכי בפ' התערובות. ולא היתירא איצטריך לאשמעינן בהא, אלא אדרבא, איסורא איצטריך לאשמועינן, דאף בטען פתח פתוח, נאמן, ולא אמרי*נן: דאינו נאמן, דלא קים לי*ה בגויה; וכדאי*תא בגמ*רא בהדיא.
ועוד אני תמה על אשר ראיתיך מתחזק בזה ובונה יסודות, על מה שאמרת: ר"ג קים ליה, שמא, דאפלו /שמא צ"ל: דאפילו/ בספק ספיקא, פסיל, זה לשונך. אישתמיטתיה למר הא דאמרינן שילהי פרקין, אליבא דהילכתא, הילכך לר"ג אלים ליה בריא, וכו'; וקיל ליה, שמא דאפילו בספק ספיקא, פסיל; מכאן קשיא לדבריכם, וראיה לדברי. וליכא למימר: דמעלה עשו ביוחסין, כמו שכתב רבינו יונה ז"ל, משום דהוה קשיא ליה הך דידי, דאם כן קשיא רישא, דקתני: אלים ליה בריא, דאפילו בחד ספיקא שרי, ואין זו מעלה העולה היא למעלה אלא ירידה, מדסיפא: מדינא, רישא נמי, מדינא, עד כאן לשונך. וקורא אני בזה: משיב חכמים אחור, כי איני רואה בכל מה שכתבת כאן אלא דברים של קנתור /קנטור/, לא זולת זה; ועתה ראה ואל נא תשא פני רצונך, כי האמת אהוב. ואומר אני: כי מדברי מר נכר, שאתה סבור: דבריא, דקאמר רבה, היינו: כל מי שיטעון טענה ברורה, דכל שיש טענה ברורה, אין אנו משגיחין בספק ספיקא לדחות את הטענה הברורה. ולפכיך /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לפיכך/, כל שטען הבעל טענת דמים, שהיא טענה ברורה, אעפ"י שיש בזה ספק ספיקא, קילי ליה, אבל בטענת פתח פתוח, דאינה ברורה, אלא שמא, בספק ספיקא, מכשרינן, והיינו: דר' אלעזר. שכן כתבת עוד, זה לשונך: אלא על כרחין, דלא שרינן בתרי ספיקא, אלא בבריא ובריא, או בשמא ושמא, אבל כשהיא טוענת שמא, ובעלה טוען בריא, פסלינן אפילו בתרי ספיקי. וזו כשגגה שיוצא מלפני השליט, דלא אמרו: בריא ושמא, אלא בריא המכשיר בודאי או הפוסל בודאי; וכגון: הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, הוא אומר: דרוסת איש את בבירור, והיא אומרת: אין דרוסת איש אני, אבל משארסתני נאנסתי. ואע"ג דבעל טוען טענה ברורה: דלא מצא לה בתולים, אפילו הכי, קרינן ליה: שמא לטענתה בריא, שהוא בריא המכשיר; ולבריא שלו, קרינן: שמא, משום דאינו בריא לפסול, דדילמא משנארסה /שמא צ"ל: משנתארסה/ נאנסה, כמו שאמרה היא. וכדאמרינן בריש האיש /שמא צ"ל: האשה/ שנתאלמנה: ע"כ =עד כאן= לא קאמר ר"ג, אלא בבריא ושמא, אבל בבריא ובריא, לא קאמר. ולפעמים תקרא טענת הבעל: בריא, במכחישין זה את זה; כגון: שהבעל אומר: לא מצאתי בתולים, והיא אומרת: מצא, ואבדן מדעת. דהשתא, בריא דידיה, פוסל, כיון שאין לה טענה, אלא שמצא ואבד, והוא טוען בריא: שלא מצא, הרי היא בודאי נפסלת על ידי בריא שלו. אבל כל שהיא אינה מכחשת, בין מודה כמתני*תין, בין שותקת כר' אלעזר, אעפ"י שהבעל טוען טענת דמים, אין זה בריא הפוסל, דאפשר דקודם שנתארסה נאנסה. ואם תמצא לומר: לאחר שנתארסה, שמא מוכת עץ, ולפיכך אינה אסורה. ואין עסק לשמעתיה דרבה בהא דקאמר מר כלל, וכמו שכתבתי. והקושית /שמא צ"ל: והקושיות/ שהקשו הראשונים מההיא דקיל ליה, שמא על ההיא דר' אלעזר, דאוקימנא לה דוקא באשת כהן, או בקטנה בת ישראל, אבל בבת ישראל גדולה, מותרת, משום ספק ספיקא; עליה הוא שהקשו, כי איכא תרי ספיקי, מאי הוי; והא אמר רבה: דלר"ג קים ליה שמא, דאפילו בספק ספיקא פסול.
ועוד: לישגח מר, דלא אמר רבה: בדר"ג בריא ושמא, בבריא של בעל, אלא בבריא של האשה ושמא של האשה, ואם כן מה עסקו של רבה בהא דידך, ואין זו דומה לזו. ועוד: שכבר אמרתי: דמאן דמקשה על ההיא דר' אלעזר: אמאי, ספק ספיקא היא; הוה משמע ליה: דאף טענת פתח פתוח, טענת בריא היא לבעל, ובנשאוי, כרב אחאי. ואף מאן דאוקמה באשת כהן, משמע דהכי נמי סביר*ה ליה, וכמו שכתבתי למעלה, ואפילו הכי, אמרינן: דבפסק /שמא צ"ל: דבספק/ ספיקא, מותרת. ועוד: שכבר הראיתיך בעיניך בגמרא דבני מערבא, שלא חלקו בין זו לזו, דאילו לר' אלעזר דירושלמי, אפילו בטענת פתח פתוח, אסורה, משום ספק סוטה; ולדידן, שריא.
ועוד אני תמה שדבריך סותרין זה את זה. ראה, אתה אומר אלי: דר"ג קיל ליה שמא, דאפי*לו בספק ספיקא, פסול, ורבה משום דפסול ר"ג אלמנת עיסה, אע"ג דאית בה תרי ספיקי, אמרה, והיא גופה שמא. ושמא היא, שהרי אין לבעל כאן טענת בריא, ואפילו הכי, פסול, ואילו בשמא ושמא, דהיינו: טענת פתח פתוח דר' אלעזר, כי איכא תרי ספיקי, מכשר. ואף אתה כן כתבת בפירוש, ובודאי קשיא דידך אדידך; אלא שאני רואה שרדיפת הרצון מביאה לידי שגגה. אלא על כרחנו דברי רבינו הרב הגדול ז"ל עקר: דר"ג, דסתם בההיא משום מעלת יוחסין היא. וכדאמרינן נמי התם, גבי תינוקת שירדה למלאת מים מן העין, דאף על גב דבעלמא באיסורי תורה סגי ליה בחד רובא, הכא בעינא תרי רובי, וקא מפרש טעמא, משום: מעלה עשו ביוחסין. ובפ*רק עשרה יוחסין אמר רבא: דברי תורה, אחד שתוקי ואחד אסופי, כשר, ומה טעם אמרו: פסול, מעל*ה עשו ביוחסין. ומה שהקשית על דברי רבינו ז"ל: אי משום מעלת יוחסין, אמאי אלים ליה בריא להכשיר אפילו בחד ספיקא? תמה אני מה זו קושיא, דכל שטוענת בריא, מעמידין אותה אדינה, וסומכין עליה, וכן בדין. ותדע לך, דהא רבא הוא דאמר בפרק עשרה יוחסין: דשתוקי לא מפסל, אלא משום: מעלה עשו ביוחסין. וכשנבדקה האם, ואמרה: לכשר נבעלתי, נאמנת, כאבא שאול, שהיה קורא לשתוקי: בדוקי. ואמרינן התם: דאבא שאול, כר"ג, ועדיפא מדר"ג, דאי מהתם, הוה אמינא: התם, ברוב כשרין אצלה, אבל ברוב פסולין אצלה, אימא: לא, צריכא. כלומר: דמדאבא שאול שמעינן: דר"ג, אפילו ברוב פסולין, קא מכשר. ואמר רבא: הלכה כאבא שאול, כלומר: אע"ג דבשמא עשו מעלה כטוענת בריא מוקמינן לה אדינה; וזה נגלה מבורר. ועל טענת הפריצות שהתנצלת עכשיו, ואמרת: שלא כתבת בעקר, מקבל אני התנצלות בזה, ויהי מה שאף אם כתבתו בעקר, מדתן של חכמי האמת כך היא שחוזרין בהם ומודים על האמת, ומי יתן ונהגת כן בכל.
ועוד כתבת, זה לשונך: ואשר כתבת: אי נמי, טענה: מוכת עץ אני, לא חשו לה, ואבדה כתובתה דלא חשו לדבר שאינו מצוי. אשתמיטיתיה למר. דהא מסקינן לדר"ג, דהלכתא כותיה, דאמרינן: מגו דאי בעיא אמרה: מוכת עץ אני, וכי ר' יוחנן יחלוק על תנא זה, לא עלה על לב איש; אלא, כדפרישית לעיל; עד כאן לשונך. ועוד נוסף עליהם דברים כאשר אכתוב בלשונך, ואדין על מה דאשתב*ש קונדרסך מתוך חורפך. ואומר אני: כי הנאך לבוא בעקיפין ליפות את השדופין ולמלאת קדים את המלאים, ואם /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ואת/ היפין שאתה כותב משמי, וגורע ומוסיף ודורש; אמור, מי הביאך לומר מה שלא נכתב ולא נאמר, אני כתבתי וזה לשוני וקונדריסי בידך, תחלוקו. ואי נמי: משום מוכת עץ, הוה לה למטען, וא"נ: =ואי נמי=: לא חשו לה, כדאיתא בירושלמי בפ*רק האשה שנתאלמנה, וחש לומר: מוכת עץ היתה, א"ר יוחנן: לא חשו על דבר שאינו מצוי; עד כאן לשוני. ואתה הוספת מדעתך: ואי נמי: לא טענה: מוכת עץ אני, לא חשו לה; ע"כ =עד כאן=. ואני תמה איך לא חש מר לקמחית, ולמה תעשה כך, ואין זה דרכן של חכמים. ועוד: שהיה לך ללמוד דברי מן הירו*שלמי עצמו שהבאתי לך, וממקום שבא, דעל מתניתין: דאם יש עדים שיצתה בהינותה /נראה שצ"ל: בהינומא/, כתובתה מאתים, ועליה חסו, וחש לומר: שמא מוכת עץ היתה; והשיב ר' יוחנן: דלא חשו על דבר שאינו מצוי. והיאך הייתי מביא ממנו ראיה לטוענת בפירוש: מוכת עץ אני, שלא תהא נאמנת. ועוד: שאילו עלה זה בדעת*ך, ובאת להקשות עלי, מי העלים ממך מתניתין: דהיא אומרת: מוכת עץ אני, שהיא מחופשת, דנאמנת; דתנן: ר"ג ור' אלעזר אומרים: נאמנת; ובאת להקשות עלי ממשא ומתן דגמרא, ומגירסא שאינה מוסכמת; אין זה כי אם רצון פשוט, או שבוש דאשתבש קונדרסך. ואני כך אמרתי: דאילו משום ספק מוכת עץ, ליתא, דאילו הוכתה, היה לה לטעון; ואי נמי: שאין אומרים מן הסתם מגו בדבר שאינו מצוי. עוד אני תמה במה שאתה חוזר וכותב כל היום: שנשמט ממני הא דמסקינן בהו בדר"ג, דהלכתא כותיה דאמרינן: מגו דאי בעיא אמרה: מוכת עץ אני. ואתה סבור שנשמטה ממני משום רמיזה, ואני רואה שנשמטה מעיניך משנת: היא אומרת: מוכת עץ אני, וסוגיא דבריש פרק האשה שנתאלמנה, דאמרו: דאין כאן מגו; וכן משנת: היו בה מומין, ועודה בבית אביה; וכמו שנאמר עליה בגמרא. ומקשו התם: טעמא דמייתי אב ראיה, הא לא מייתי אב ראיה, בעל מהימן, מני ר' יהושע הוא, דאמר: לא מפיה אנו חיין; אימא סיפא: נכנסה לרשות הבעל, הבעל צריך להביא ראיה, וכו'; אתאן לר"ג, דאמר: נאמנת. א"ר אלעזר: תברא, מי ששנה זו, לא שנה זו. אלמא ר"ג, אפילו ליכא מגו, עדיף ליה חזקה דגופא, אפי*לו במקום ממונא. ובמקום ממונא בלחוד הוא דפליגי, וכדאמר רבא התם: לא תימא ר' יהושע, לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל, אלא כי לא אזיל היכא דאיכא חזקה דממונא, אבל היכא דליכא חזקה דממונא, אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא. ועוד נשמט ממך מה שאמר ר' יוחנן בפי' מתניתין: דהיא אומרת: מוכת עץ אני, טענתייהי, /בדפוס ליוורנו תקל"ח: טענתייהו/, במאי: במאתים ומנה; ור' אלעזר אמר: במנה, ולא כלום. ואמרינן בשלמא לר' אלעזר, היינו דקתני מתניתין: תרתי, וכו', אלא לר' יוחנן, תרתי למה לי? חדא להודיעך כחו דר"ג, וחדא להודיעך כחו דר' יהושע. קמייתא, להודיעך כחו דר' יהושע, דאע"ג דאיכא למימר: מגו, לא מהימנא. בתרייתא, להודיעך כחו דר"ג, דאע"ג דליכא למימר: מגו, לא מהימנא. ואפשר ששם חפצך מסוה על פניך לבל תראה אחת מכל אלו ואתה בא לישען בקנה רצוץ ועושהו ראמות וגביש ועושה פרכת מקורי עכביש.
ועוד תמה: איך אמרת: וכי יחלוק ר' יוחנן על תנא זה, לא עלה על לב איש; עד כאן לשונך. ואביא לראי' איך נסתבו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ואבי ראה איך נסתמו/ ממך כל המעיינו*ת והכל מן החפץ הגובר הוא, שכבר הראיתיך כעיניך /שמא צ"ל: בעיניך/, שאותה גירסא אינה מוסכמת, ואפילו היא מוסכמת, אינה עקר טעמו של ר"ג, ור' יוחנן אמר בהדיא, וכמו שכתבתי. ועוד בר מין דין ובר מן דין, וכי ר"ג אמרו לאותו מגו בהדיא, שאתה בא להקשות ממנו לר' יוחנן, ולומר: שלא יעלה על דעת שיחלוק עליו ר' יוחנן, זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה, דלכשתמצא לומר: אמר לך ר' יוחנן, לאו משום מגו, אלא משום חזקה דגופא, דאמר ר"ג, סתם עליה. ולא עוד, אלא כל שלא אמרו ר"ג עצמו בהדיא, אפילו נאמר אותו טעם בברייתא, לא היה לך להקשות כן, דדילמא ר' יוחנן ברייתא אחרת שמע, שתולה טעמו של ר"ג בחזקה דגופא לבד, ולא במגו, ואין מקשין בכי הא: היאך יחלוק ר' יוחנן. ואל תתמה, דהא אית לן כי הא בשילהי מציאת האשה, בר' יוחנן גופיה, בההיא דאל /שמא צ"ל: דא"ל =דאמר ליה=/ לר' חייא, בין מכרו בין משכנו, מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, ור' יוחנן אמר: א*חד זה וא*חד זה אין מוציאין; ואתינן למימר התם: דר' יוחנן יחלוק על ר'. ולא הוצרכתי לכל זה אלא להגדיל תורה ולהודיעך שאינך מדבר באוזן שאינה שומעת. גם מה שבאת לדון מן הירושלמי, דלר' יהושע בלחוד קא מקשה, לא זו הדרך; והנכון מה שאמרת: שאין בידך הירושלמי, ובאמת, כי לא ראיתי ולא שמעתי ואין אתה יכול להתבונן במה שלא ידעת ולא שמעת. גם ראיתיך מאריך להקשות על הירושלמי, שכתבתי: דגרסינן התם: חזר ואמר: יש טענת בתולים כר"ג ור' אליעזר. ומדרך קושייתך שבשת הספרים, ואמרת: דלא גרסינן: ר' אליעזר, אלא: ר' אלעזר. וכל שאתה מוסיף בדברים אלו אתה מוסיף תנואות /עלילות/ בעיני כל. רואה ובטוח אני בך שאתה בקי בחדרי תורה, ואיך יעלה על דעתך לומר דבר זה, חברותא בין ר"ג ור' אלעזר, ועור /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ועוד/: איך לא חשת לקמחך. ולא כן אמרו, בעי ר' ירמיה: מעתה אין טענת בתולים כר"ג ור' אליעזר, אלא כר' יהושע. ואית לך למימר כאן: ור' אלעזר חדא, דר' אלעזר מאן דכר שמיה? ועוד: דר' אלעזר, איסור שמענו, היתר לא שמענו. אם כן, על כרחך, מאי דחזר ואמר: יש טענת בתולים, כר"ג ור' אליעזר הנזכרים, קאמר. זה פשוט לכל בעל עינים, אלא שאתה בונה יסודות על אבני בהו, ונוטה על קו תהו, שכל מה שהקשית אין לו ענין, ואינו עולה מן המנין, ובאת לשבש דברים ברורים מפני אותם הדקדוקים שחשבתם למרפסי אגרין, ואמרת: שישו בני מעי שישו על דברים אלו שמצאת, ואני עונה אמן על הברכה שבירכת, אבל על המציאה שמצאת אין בה כדי ברכה, ואם באתי לכתוב פרטי הקושיות שיש במה שפירשת באותו הירושלמי, יארך המכתב ללא הועיל.
<h2>סימן שע</h2>
עוד כתוב בקונדרסך, זה לשונך: ואשר הארכת בדרב המנונא, דתלמוד ערוך בידך, דהלכתא כותיה, מדפריך סתם תלמודא מיניה, ולא אשכחן סוגיא דלא כותיה; עד כאן.
תשובה: סהדא רבא, פירוש רת"ם ז"ל, שפירש אהא דרב פפי, דרגיל התלמוד להקשות אע"ג דלית הילכתא הכין, והביא ראיות; הכי נמי אמינא אנא, דלית הלכתא כותיה, אלא כרבא בשילהי נדרים, דהוא בתרא; עד כאן לשונך. רואה אני שהנאך לסתם ראיות המליאות והבריאות וכותב הדמדומין לבד, ואני כתבתי לך ראיות חזקות, מדפריך בהדיא מדר' המנונא. וסוגיא פשוטה בידן של ראשונים, דכל היכא דפריך מן חד מאימוראי, היינו: שקול הדעת. דאיתמר בגמרא, כדאמרינן: איזהו שקול הדעת: היכא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר, וסוגיין בעלמא כחד מינייהו. מיהו, היכא דערכינן סתמא כחד, וסוגיין בעלמא דלא כותיה, לא משגיחינן למאי דפריכו מיניה סתם, דבהנהו דוכתי לא פריכו אלא בדרך: הניחא למאן דאמר הכין, אלא למאן דאמר הכין מאי איכא למימר; ודכותייהו איכא טובא בגמרא, והבאתי תרי מינייהו. חדא בריש פרק האשה שנתאלמנה: וכיון דרוב נשים בתולות נשאות, כי לא אתו עדים מאי הוי? ועוד אחרת בפרק האיש מקדש: אילימא דאמר להו: הולכת את וחמור הוא, ואת וחמור לא קנה; עכ"ל. ואת עשית עצמך כמחדש דברים ואמרת: סהדא רבא, פירוש רת"ם ז"ל, דרב פפי, דרגיל התלמוד להקשות אע"ג דלית הילכתא הכי. ומה ידעת ולא נדע בזה, אטו מגרע גרועי הנך תרתי דכתב*תי לך מההיא דרב פפי, דרגילת התלמיד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דרגיל התלמוד/ להקשות אע"ג דלית הילכתא, וכי כיפי תלית לן בההיא דרב פפי טפי מהנך, ואולי הנאתך המליצה, שאמרת: סהדא רבא, פי*רוש רת"ם ז"ל. ואני אומר: שהדי /סהדי/ במרומים, כי האמת כמו שאמרתי, דהלכה ברב /שמא צ"ל: כרב/ המנונא, ופליאה ממני דעתך כי דחית בלא כלום כמה הלכות שהן מורות באצבע דהלכה כרב המנונא, פרק התקבל ובפרק האשה שלום ובכתובות, דאסיקנא: דכולי עלמא אית להו דרב המנונא. ובהא נמי, דאמרינן התם: ראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר' יוסי בגירושין, ולא ראה במיתה; מאי טעמא: מיתה אינה יכולה להכחישתו, גירושין יכולה להכחישו. ואקשינן: ומי מחרפא ביה, והאמר רב המנונא: האשה שאמר*ה לבעלה: גירשתני, נאמנת, אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה. ואיצטריכו לפרוקי: היכא דאיכא עדים דמסייעי לה, מעיזה ומעיזה. ואי משום דרבא פליג עליה בשילהי נדרים הא איכא רב משרשיא דקאי סתם כותיה, ומיתיב /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ומותיב/ לרבא, והוו להו תרי לגבי חד; וכמו שכתבתי בקונדרסי הראשון. ואני רואה שאתה בא לדחות כל הראשונים ז"ל: ר"ח, והרב אלפסי, והרמב"ם ז"ל, וכמה הלכות, מפני סברתך לבד; ורבינו הקדוש היה סותם כמה משניות דלא כותיה, כל שרבים חולקים עליו, ואתה דוחה עליו בלא כלום מפני דעתך.
עוד ראיתי להביא ראיה על הראיות שכתבתי למבראשונה /דברי הימים א', ט"ו, י"ג/. דהא רב הונא אית ליה דרב המנונא, מדגרסינן בפרק המגרש: שלח להו: תצא, והעמידו דבר על בוריו, והודיעוני. ואסיקנא: דה"ק: אי קדושי דקמא, קדושי מעליי נינהו, לא צריכא גט משני, ופליגא דרב הונא, דאמר רב הונא: אשת איש שפשט*ה ידה וקבלה קדושין מאחר, מקודשת, וכדרב המנונא. ואידך, כלומר: שמואל, כי איתמר דרב המנונא, בפניו; שלא בפניו, לא אמר. דאלמא רב הונא אית ליה דרב המנונא, ולכאורה אף שמואל כן. ולא עוד אלא, אפשר דאפילו רבא לא פליג עליה דרב המוננא /שמא צ"ל: המנונא/, אלא דאתא לדחויי ראיתו ממתניתין. ורב משרשיא קאי כרב המנונא, ואותביה לרבא מן השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה, ועל מה דמשני אשנויי לא ניקום ולא נסמוך. ועל מה שכתבתי אני: דל /צ"ל: דלא/ אשכחן סוגיא בתלמודא דלא כרב המנונא; השבת אתה, וזה לשונך: מטיבותיה דמר לא יגעתי, ומצאתי סוגיא דלא כותיה, מדתניא: יבמה שאמרה: לא נבעלתי עד לאחר שלשים יום, אינה נאמנת. ואי איתא לדרב המנונא, אמאי אינה נאמנת, הא אמרינן: אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, לומר: לא נבעלתי, וידעה דידע בה בעלה דנבלעה מאתו, ותהא נאמנת לאחר שלשים יום בתוך שלשים יום. וכי תימא: דאית ליה נמי חזקה דטפי מתלתין יומין, ולא /לא/ מוקי נפשיה, אע"ג דתלמוד לא קרי ליה חזקה, מכל מקום, אם איתא לדרב המנונא, תהא נאמנת במגו דאי בעיא אמרה: אינו יכול; ע"כ לשונך.
ועוד נוסף עליהם דברים כהנה וכהנה, נלאה הקולמוס לכתוב אותם, ואני תמה בכל מה שכתבת כאן. אלא שאתה כתבת התנצלות, באמרך: כי לא יגעת ומצאת; ואני אומר: כי זה באמת אמת, שאם יגעת, בודאי מצאת מה שלא מצאת; ואיני יודע מי גרם לך בזה לגרוע ולהוסיף ולעשות גירסאות מחודשות מעצמך. וחדשתו בכאן: אינה נאמנת, ואין בגירסא: אינה נאמנת, אלא: מבקשין ממנו שיחלוץ לומר שאין כופין. ואפילו לפי גירסתך, אם אתה אומר: דכל שאין כופין, הרי הוא כאילו אמר: אינה נאמנת; הזאת חשבת למשפט, אמאי שבקת מתניתין ומקשת מברייתא? הלא שנינו במשנתינו: היבמה שאמרה בתוך שלשים יום: לא נבעלתי, כופין אותו לחלוץ; לאחר שלשים יום, מבקשין ממנו שיחלוץ; ומי סניא הא מתניתין ממתניתא. ועוד תמה: שקראת זה: סוגיא דלא כותיה, ולא זו סוגיא דלא כותיה, אלא תיובתא דידיה לפי דבריך, ואף בלשון אינך מקפיד, וכל זה מחפץ הנצוח. ועוד אני אומר: אם זו דלא כרב המנונא, כמו שמצאת בעצמך, אמאי לא אקשי ליה רבא או חד מן אמוראה מינה, ואי אפשר דלא משתמיט חד בשום דוכתא דליקשי ליה מינה לרב המנונא, וכל שכן לרב הונא. ואולי זה גרם לך להקשות מברייתא ולא ממתניתין, כדי שתוכל להמלט מיד ולומר: ברייתא לא שמוע /שמא צ"ל: שמיע/ להו, ומה תעשה למשנתינו, דקתני: דבתוך שלשים כופין, ולאחר שלשים אין כופין. ועוד: דרבא גופיה איירי בה התם. ולא עוד אלא, ששם ממש בפרק ב"ש, סמוך לאותה משנה שנו: הנודרת הנאה מיבמה, ועלה גלגלו בגמרא אותה משנה שבנדרים, דקתני: בראשונה היו אומרים: שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה; שממנה דקדק רב המנונא: האשה שאמרה לבעלה: גרשתני, נאמנת. והיה להם לזכור הלכה ולהקשות ממתניתין, וממתניתא לרב המנונא. ורבא גופיה, דאיירי בפירוש דההוא מתניתין, אמאי לא איסתייע מינה ולותיב לרב המנונא. ועוד: דאם איתא דהא מתניתין ומתניתא שייכי כדרב המנונא, ואינה נאמנת, ודלא כרב המנונא, אם כן אף תוך שלשים יום לא תהא נאמנת, דכי מצי מוקי נפשיה, מאי הוי, הא אמר: דלא אוקי נפשיה, ובעל, והוא נאמן, וכדרבא. אלא ודאי, דהתם לא איריא, דהתם לאו במעיזה ולא מעיזה תליא מילתא. ולא דמיא לדרב הונא ולדרב המנונא, דבהא דרב המנונא ורב הונא הוא דשייך לומר: אינה מעיזה, לומר: שאינה מעיזה כל כך להפקיע עצמה מיד בעלה, דזו ודאי עדות גדולה, ואינה עשויה להעיז כל כך בפניו, ולא אפילו שלא בפניו, כדעת רב הונא. אבל הכא, אדרבא, היא מעכבת עצמה תחת יד יבמה, וכמראה שהיא נזהרת שלא תנשא לשוק בלא חליצה, אין כאן עדות, ונאמנת לגבי עצמה ליאסר, עד שיחלוץ לה יבמה, משום דשויא נפשה חתיכה דאיסורא, ואינה נאמנת לגבי צרתה, ואפילו לרב המנונא. ומיהו, אף לכוף את היבם, נאמנת, כל היכא דאיהו מצי מוקי נפשיה, משום דמוקמינן לה אחזקתה קמייתא דיבמה, ולא משתריא אלא בחלוצה. אבל היכא דלא מצי מוקי נפשיה, ונכנסה עמו לבית הסתר, חזקה אלימתא היא, ובודאי משוינן לה אפילו לר' מאיר לאחר שלשים יום, כל שכן לר' יוסי דאפילו משעה ראשונה שנכנסה עמו לבית הסתר, אינו מעמיד עצמו, ואינה נאמנת, למאי דסביר לי*ה לרבה בר רב הונא התם. ועוד תדע לך, שכן האמת, דלפי מה שאתה בונה מדעתך דכל שהיא טוענת כנגדה, בעלה כמוה, היא נאמנת לרב המנונא. אם כן, קשיא ליה לרב המנונא: קדשתני, והוא אומר: לא קדשתיך, הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. ואמאי? לוקמיה לדידה דאינה מעיזה, ונכוף אותו ליתן גט, ומה לי טוענת: איני מותרת לשוק בלא חליצה, מה לי: איני מותרת לשוק בלא גט; והתם נמי אמרו: מבקשין ממנו ליתן גט, כמו שאמרו כאן. אלא מה שאמרת: שלא יגעת ומצאת, רואה אני: שיגעת ולא מצאת.
ועוד טרחת בענין מגו במקום חזקה, וצללת בדברים רבים ולא העלית בידך כלום. ואני חושש שאינך חושש לקמחך בכל מה שאמרת שם, שאם היינו אומרים: דאין מגו במקום חזקה, אם כן בפרק קמא דבבא בתרא, ששאלנו: אי אמרינן מגו במקום חזקה, או לא, היה להם להביא ראיה מכאן, דלא אמרינן מגו במקום חזקה. וכל זה תמה שידקדקו שם דקדוקין אלו שלך, ומתוכן יצא או שאין הלכה כרב המנונא, או שאין מגו במקום חזקה, הזאת חשבת למשפט שיעשו מחשבתך יסוד? ועוד: וכי כל החזקות אחרות /נ"ל שצ"ל אחדות, וכן משמע מדפוס ליוורנו תקל"ח/, על כרחינו יש חזקה אלימתא דאין מגו עומד כנגדה, כמגו דמודה במקצת, ואחרים יש בתלמוד כיוצא בו. והתמה הגדול שאמרת: נקוט האי פסקא בידך וקבע בה מסמרות, כאשר כתבת, ואמרת: שאתה אוהב רב המנונא, ויותר ממנו אשתך. ואין אלו דברי מי שחכם כמוך, איך אמרת שאקח הפסק שעלה בדעתך ואניח דעתי ודעת רבותי ודעת כל הגאונים ז"ל, שהם מיוסדים על אדני פז? אם עשיתי כן, וחסדנו שומע, ואיני שומע לך. המבלי ראיה ובאפס יד תעשה לך חיל להפיל חיל וחומה? וחי נפשך, לולי שיכבד עלי מאד לכתוב על כל פרט ופרט שבא בכתבך, כי עתה הוצרכתי לפרוט אחר כל הפרטים, ולא הנחתי לא פרט ולא עוללות, אלא שהעמל וכבודך מנעני. ומכל מקום, אני רואה עצמי להראותך במקצת מקומות שאין הדבר כמו שעלה בדעתך, ואעפ"י שאיני צריך לכך במקום זה בכל פטטיא בישין ופטטיא אורייתא טבין, וזה אחד מהם שחשבת לחכמה באמתך /בדפוס ליוורנו תקל"ח: באמרך/: כי רבא יורה /נראה שצ"ל: יודה/ לרב המנונא היכא ידעינן, דלא תקיף ליה מגברא, אלו דבריך ומי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, אטו אנן בתואני דלבא דנשי יתבינן לידע אי תקפה השתא מגברא, או לא; ולפעמים, שאפי*לו האהובה שבנשים עולה טינא בלבא, כי המקרים רבים. שאם אין אתה אומר כן, אף בשלש נשים, שאמרו: שמא עיניה נתנה באחר, נחזי אנן אי תקיף לה מגברה, או לא. ועוד: באמת כל מי שמפקעת עצמה מבעלה, תקיף ליה מיניה, וכן כל המגרש, מתוך ההקפדה הוא מגרש, וכמו שאמרו: מה הבריות אומרות: מה ראתה אמן של אלו להתגרש. ואפי*לו הכי בפרק התקבל, גבי: בעל אומר: לגירושין, ושליש אומר: לגירושין, והיא אומרת: נתנו לי ואבד ממני, שאמרו: שאינן נאמנין; אקשינן: וליהמנה לדידה מדרב המנונא. אלמא, תקיף לה מגברא היא, מדקרו להא: קטטה בינו לבינה, ואפי*לו הכי אמרו: וליהמנה מדרב המנונא; ולא אשכחן פירוקא, אלא: כשהוכחשה בעדים. סוף דבר, איני רואה בכל מה שאמרת רק דבר שפתים. ואשר תמהת: איך שכחתיך, כי הכרתיך, ולשמע אוזן שמעתיך; כל זה מן סתימה. וכי אתה לא הכרת כל הגאונים וגדולי ישראל אשר היו לפניך ולפני, לא ראית דבריהם, וידעת שכל דבריהם נתנו מרועה אחד, ושמעת שמעם, וראית אורם שואף וזורח מן העולם ועד העולם, ואתה סותר את הכותל בצפורן לעיניהם, לסתור את דבריהם ולדחות בשקול דעתך בלבד אמתות שלהם. ואיך תתמה: אם לא הכרתיך, ולא עניתי אמן אחריך, ואשים אותך דין לדין ולהכריע את כולם. אין זה כי אם רמות רוחא דנקיט ליה למר, ובאמת שמעתיך, ובעיני ראיתיך. ועוד: עכשיו הכרתיך, וחכם גדול אתה, אבל אינך אדון בדברים אלו, כי גם לנו לבב להכיר ולהבדיל בין אומר /תיבת אומר מיותרת/ אומר, לאשר לא אמרו. ומי יתן לך כי תבא לנצח הגבורים אשר מעולם, ועצה וגבורה למלחמה של תורה, והמכריעים לפני חכמים הצנועין ובעלי התריסין הגמרא והסברא, מושכין ידיהן ומקבלין האמת ממי שאמרו, ואתה זורק מרה במי שאינו נושא אליך פנים כנגד האמת לסתרו. ואילו דבר חדש אמרת לנו, שמענוך, אבל עכשו שאמרת: שלא כהלכה, לא נשמע לך.
<h2>סימן שעא</h2>
עוד כתוב בקונדרסך, זה לשונו: ומה שכתבת, הוספת וגרעת, וזה לשונך: דבודאי לא אשכחן תנא דאית ליה: פנוי הבא על הפנויה, עשאה זונה, אלא ר' אלעזר בלחוד. והוא הדין דהוה מצי למימר התם: ורב, דאמר כר' שמעון; ותו לא הוה מצי לאקשויי: אי כר' שמעון תיפוק לי דהויא לה זונה, דהא לא אשכחן לר' שמעון דסביר ליה בהא כר' אליעזר; עד כאן.
תשובה: אישתמיטתיה למר הא דבפרק ארבע מיתות +דף נ"א ע"א+, דבהדיא סבר ר' שמעון בר זוגיה דר' אלעזר כר' אלעזר אף בזונה, דמסיק התם: הא מני ר' שמעון היא; אלמא, כלה ברייתא ר' שמעון היא; עכ"ל =עד כאן לשונו=. +ע"כ לשון השואל ומכאן מתחילים ד*ברי הרשב"א+ מה שאמרת: שנשמט ממני ההיא דארבע מיתות ב"ד, וגם מרבך ורבינו ורבן של ישראל, רש"י ז"ל, נשמט. שגם הוא כתב בההיא דאלו נערות: ואם תאמר: יש כאן לאו דזונה, לא אשכח תנא דאית ליה: פנוי הבא על הפנויה, עשאה זונה, אלא ר' אלעזר; עכ"ל =עד כאן לשונו=. הנה שנעלם מעיני העדה מה שנגלה לך, אל תתהדר לפני מלך. וההיא דפרק ארבעה אחים +ארבע מיתות+, רש"י ז"ל כר' עקיבא מפרש לך +לה+, דאף ר' עקיבא אית ליה דר' שמעון, דשריפה חמורה, כדאיתא התם בהדיא בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא. גם בידינו תוספות חכמי הצרפתים, וכתוב בהם: דההיא דארבע מיתות לאו כר' אלעזר דעשאה זונה בביאה אחת, אלא כר' אלעזר, דאית ליה זנות אף בפנוי ופנויה וביאות +ובביאות+ הרבה שהיא המופקרת, דאמר ר' עקיבא, והעתיקו לשון רש"י ז"ל. וכן כתוב בהן: ת"ל: בת, ובת, מריבויא דויו /האות: ו/ קא דריש, וכר' עקיבא ס"ל, דדריש לקמן כי האי גונא. והא דקתני בהך ברייתא: כותי נתין +עי' רש"י סנהדרין נ"א ע"א ד"ה עו"כ נתין כו' ורש"ש שם+ חלל וממזר, דמשמע: דיש לו בה קדושין, הרי היא אשת איש, וקדושין תופסין בחייבי לאויש /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לאוין/, ושמעינן לה לר"ע, דאמר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, איכא תנא ביבמו*ת דאית לי*ה: דכי אמר ר"ע ה"מ, אחייבי לאוין דשאר, אבל מחייבי לאוין גרידי. לא כן פי*רש בקונדרס. והא דמוקי לה בסמוך כר' אלעזר, דאמר: פנוי הבא על הפנויה, שלא לשום אישות, עשאה זונה; ושמעינן ליה לר' עקיבא דפליג עליה פרק הבא על יבמתו, ואמר: זונה, זו מופקרת, היינו: דלא משוינן לה זונה בחדא ביאה, אבל מכל מקום נעשית זו בביאת +זונה בביאת+ פנוי ופנויה אלא דבעי כמה ביאות; עד כאן לשון התוספות. הנה שגם התוספות רבותינו ורבותיך כן כתבו, וכן פירשו לדעת רש"י ז"ל. ואתה שכתבת: דהתם בהדיא סבר ר' שמעון בר זוגיה דר' אלעזר כר' אלעזר אף בזונה, דמסיק התם: הא מני ר' שמעון היא, וסבר כר' אלעזר. דבר שאינו אמרת, ואני רואה שאתה מוסיף מעצמך הגירסאות כל מה שיעלה בלבך. דלא מסיק התם: דר' שמעון סבר כר' אלעזר, אלא הכי איתא: והא, לזנות, כתיב, כר' אלעזר, דאמר: פנוי הבא על הפנויה, ולא אמרו: סבר לה כר' אלעזר, כמו שכתבת אתה. והכי קאמר: פנויה נמי זנות שייך בה, כדר' אלעזר, והיינו: מופקרת, והיינו: דכי תני ר' עקיבא באורך /באידך/ ברייתא +שם ע"ב+, דפליג בהדי ר' ישמעאל; יכול אפי*לו פנויה, נאמר כאן: אביה, וכו'; לא אקשינן עלה: והא לזנות, כתיב, כדאקשינן הכא +עלה+ דהא /שמא צ"ל: אדהא/ ברייתא, משום דכבר שמעינן ליה לר' עקיבא +דף ס"א ע"ב+ בהדיא: זונה, זו מופקרת, כדאיתא בפרק הבא על יבמתו. אבל לר' שמעון, לא שמענו, ולפיכך הוצרכו להקשות ולתרץ. ומסתברא, דלהכי אוקמיה להא ברייתא קמייתא כר' שמעון, ולא אוקמוה כר' עקיבא בהדיא, אע"ג דכי מוקמי לה כר' שמעון, ור' שמעון כר' עקיבא +ר"ש כר"ע+, וכדפירש רש"י ז"ל; משום דבהדיא אמרה ר' עקיבא בפלוגתא דידיה ור' ישמעאל, ותרתי למה לי, הא אמרה חדא זמנא; אלא תנא אחרינא תני לה, וכר' עקיבא. ועוד: דכיון שמעון איצטרכינן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דאיצטריכינן/ למימר, דהאי תנא דשריפה חמורה, ולא אשכחן תנא דאמר הכין בהדיא, אלא ר' שמעון במתניתין, תלינן לה בדר' שמעון. וכי אמרינן נמי כר' אלעזר, בפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, הוה מצי למימר כר' עקיבא, דאמר: זונה, זו מופקרת. אלא משום דברייתא תני: יכול אפי*לו פנויה, ור' שמעון +ור' אלעזר+ תני: פנוי הבא על הפנוי*ה ניחא ליה למינקט ההיא דר' שמעון +דר' אלעזר+, דאמרא /שאמרה/ באותו לשון עצמו. ולא חש להא דידך, דניטעי למימר: דסבירא ליה כר' אלעזר ממש. חדא: מדלא קאמרינן: סבר לה כר' אלעזר. ועוד: דהא תני הא ברייתא: כר' עקיבא, ור' עקיבא לית ליה דר' אלעזר ממש, אלא, דשייכא זונה בפנויה בדר' עקיבא כר' אלעזר, לא חש, ומסרם +ומסרה+ לחכמים לומר: דאתיא כמאן דאמר: דיש זנות בפנויה. ומעתה לא נשמטה אותה הלכה מעיני רש"י ז"ל, ולא מעיני ההולכים לאורי /אולי צ"ל: לאורו/. ומה שהארתי עיניך באותה הלכה שבפ*רק הבא על יבמתו, וגליתי לך חספא כי היכי דתשכח מרגניתא, ולא רצית לקבלה, הנח לה, דאיהו +דאיהי+ רוחא ומוקמה נפשה בידא דמאן דחזי לה. וכבר אמרתי לך: שאין לשוני עט ברזל לחרות על לבבך על כרחך, כל שאתה רוצה לחלוק על האמת. ומה שהנאתך המליצה, וכתבת: דמילי נינהו, ולא מימסרו לשליח; נבאת, ולא ידעת מה נבאת, דמילי דמזבני בפריטי נינהו, דלא מימסרן לכל שליח, אלא לשליח נאמן המשיב אמרים אמת לשולחיו. ויתר הדברים שכתב, במה שאמרתי: דנבעלה לבהמה, אפי*לו לר' אלעזר, לא הויא זונה; איני רואה שאצטרך להשיב עליהם, שאפי*לו תינוקות של בית רבן יכירו בכלל ענין זה שקנתורין הן, ואין מניחין אותן ליכנס לבית המדרש.
<h2>סימן שעב</h2>
עוד כתוב בקונדרסך: ומה שהוספת על מה שהקשיתי על רש"י ז"ל: מפני מה לא העמידה בממאנת, וזה לשונך: אינו ק*שה דדוחק הוא לאוקומה בממאנת, דאם איתא, הוה ליה לפרושי הכין בגמ*רא.
תשובה: פה קדוש יאמר דבר זה, והיינו דקשי*א לי: מאי טעמא לא פריש +פריק+ הכי בגמרא הכא: בממאנת, כדמפרש התם תלמודא, פ*רק הבא על יבמתו, עכ"ל. +כאן מתחילים ד' הרשב"א+ תמה אני: שכל מה שאתה מוסיף לכתוב, מראה בעצמך שאתה כותב בלא השגחה, או שאתה עושה עצמך כשוכח מה שכתבת. הנה עשית עצמך כאן כאילו הקשית על הגמ*רא, לא על רש"י ז"ל. והנה ספרך כאן: וכן כתוב בקונדרס הראשון, ופליאה ממני, אמאי לא משני הכא: בממאנת, כדמשני התם תלמודא; ע"כ =עד כאן= לשונך. הכר נא אם תמהת על רש"י ז"ל, כשלא העמידה בממאנ*ת, כמו שהעמידוה בתלמודא התם בפרק הבא על יבמתו, או על הגמ*רא תמהת, כשלא העמידה כאן בממאנת. ועל זה כתבתי אני: שרש"י ז"ל לא רצה להעמידה בכך, דדוחק הוא להעמידה בכך, דאם איתא, הוה ליה בגמרא לפרושי הבין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הכין/. סוף דבר, אינך בכל זה אלא מן המתמיהין. ועל יתר הדברים שכתבת כאן בקונדרס השני, שפת יתר אני רואה, ואין יתרון לבעל הלשון, שכבר כתבתי וביארתי ופירשתי בע"ה, ואיני צריך לסבוב כל היום על נקודה אחת, ובעל עינים יגיד דבר. ואשר אמרת: כי החורש בעגלתך ימצא חידתך; מה נעשה לפרתך שהיא רבוצה לפנינו, ואמרנו לה: עמדי וחודי, אמרה פרה: הריני נזירה, אם אני עומדת, לא חורשת ולא מגדת, כי כן צוה עליה בעלה אשר לא תגיד. ומעתה ראיתי שלא להטריח עצמי על מה שאני רואה, שהחפץ מכריח לכתוב דברים אשר לא לאמונת ההלכה גברו בארץ, אבל מה אעשה. וכי אומר בלבי: עוד לא אזכרה ולא אשימה עיני עליהם, והיה בלבי כאש בוערת, כי האמת מקונדרסך נעדרת, כי מה שתפשתיך מתוך דבריך. שאתה כבר כתבת: דר' שמעון בן מנסיא דהכא, היינו: בר זוגיה דר' אלעזר דבפרק הבא על יבמתו, סבירא לן +לך+ דר' שמעון כר' אלעזר סבירא ליה, אפילו בפנוי הבא על הפנויה. א"כ קיימא ליה בזונה לדעת ר' שמעון בן מנסיא, ולאו ועשה איכא; ע"כ =עד כאן= לשוני. +שם+
כתבת אתה: תשובה בשגגה +כשגגה+ שיוצא מלפני השליט, וחוזרת כגלגל החוזר, וכו'. מר בקמייתא שכתבת: אשר לא ציויתי ולא עלתה על לבי, כאשר כתבתי והוכחתי למעלה, ונלאיתי לחזור ולכתבו, וקלני מראשי קלני מזרועי; עד כאן לשונך. ואני תמה: המבלי לב תכתוב תורה, כי תודה על האמת כמדתן של תלמידי חכמים, ושלא תכתבו דברים שאינן. כי כתבת למעלה: דלא כר' +בר'+ שמעון בן יוחאי, אמרת, אלא דר' שמעון בן מנסיא סבירא ליה כר' אלעזר בר זוגיה דר' שמעון; אלו דבריך שכתבת למעלה. ואני כבר כתבתי למעלה: כי במחתרת מצאתיה על כל אלה +אולי צ"ל לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה והוא בירמי' ב'+, וכמו שכתבתי למעלה. מכל מקום, אף לפי מה שיגעת לחפור בדקר ולכסות, כבר יצאה הוראה ממך, דכל דאית ליה כר' אלעזר, דאסר בביאה שלא כדרכה לכהן גדול, סבר כר' אלעזר דזונה היא. שכן כתבת למעלה בפירוש בלשון הזה: א"כ, בין לר' אלעזר בין לר' שמעון בן מנסיא, זונה הויא, וקימא עליה אפילו לר' שמעון בן מנסיא באיסור זונה, ולאו ועשה איכא; וכמו שהקשיתי לך בקונדרסו /שמא צ"ל: בקונדרסי/ הראשון. ובאמת מן הראוי שיהא קל ראשך וקל זרועך על שהקלת בעצמך לדבר דברים כאלו להפך מה שאמרת, ולא עלה בידך רק ההפוך, והיגיעה והשתיקה היתה טובה. ועל מה שהכרחתי ממתניתין דיוצא דופן, דביאת קטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שמותרת לכהונה, וכתבת: דתנאי שקלי מעלמא +שקלי וטרו בעלמא+, ותמני' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ומתני*תין/ היא, ר' שמעון בן יוחאי ולית הילכתא אלא כר' יוסי. איני מכיר מי גרם לאיש כמוך לפשט מחלצות /מלבוש חגיגי/ וללבוש בגדים אחרים. חדא: שכבר כתבתי לך וביארתי בקונדרס /בשו"ת הרשב"א הנדפס כנספח בראש ספר קובץ הערות עמ"ס יבמות, הגירסא בקונטרסי/ הראשון מחלוקת ר' יוסי ור' שמעון בן מנסיא +ור' שמעון בן יוחאי+ שבפרק עשרה יוחסין, שאינה אלא בגזרת הכתוב, ולא כמו שדמית והוכחת +והוכחתי+ מגמרין ומגמרא דבני מערבא. ועוד: שאילו כדברך, כיון דליתה למתניתין, הוה להו למימר התם בפרק יוצא דופן: מתניתין מני, רשב"י היא.
ועוד: תדע לך, דעל כרחין, דר' יוסי לא משום זונה קאמר, דהא אפילו היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה, אסורה לדידיה, דהא בעי: עד שנודע בישראל, ומי איכא למימר: דעד שלא נולדה זינתה. ומי נימא: שהאם זינתה, והיא וילדה שנבעלו מן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וולדה שנבעלו ומן/ הבטן נעשית זונה, דברים כאלו לא יאמרו משמך. ועוד סבור הייתי, כי תשית אל לבך מה שכתבתי לך בקונדרסי הראשון, שהם נחלקו בכל וטף כנשים +בוכל הטף בנשים+ ובדאורייתא. ואי משום זונה, אי אפשר לפסלה מדאורייתא משום זונה, דלכל הפחות מסופקת היא אם באו עליה אם לאו, ובכי הא לא אפשר, דהויא אסורה מדינא משום זונה. ואתה לא נרגשת בזה, אדרבה, תפשת בזה, ואמרת: דזונה היא מדאורייתא. ואיך יעלה זה על לבבך שמן הבטן יעשוה זונה, והלא חזקה דאוריית*א, ורובא דאורייתא, ועל כרחנו שעה אחת היתה בחזקת שלימה, שלא נבעלה, ונעמידנה על חזקתה. ועוד: טף שלו /נראה שצ"ל: של/ מדין: אשר לא ידעו משכב זכר, כתיב בהו. אלמא, לא בא עליהן זכר כלל, ורובן של תינוקות פחותות מבת שלש שנים ויום אחד אינן נבעלות, והיאך אפשר לומר: שכולן זונות מדאורייתא, היעלה זה על לב שום אדם בעולם? אלא שלא היתה מחלוקתם אלא בגזרת הכתוב, כמו שאמרתי, ודברים ברורים דברים פשוטים הם. והתם בפרק יוצא דופן אמרינן: דהוה ליה למיתני: פחות מכן, לא עשה ולא כלום, אי לאו דאגב אורחא, קמ"ל, דהני בתולי מיזל אזלי ואתו. אלמא, מותרת לכל, דאי לא, הוה אפשר ליה /בשו"ת הרשב"א הנדפס כנספח בראש ספר קובץ הערות עמ"ס יבמות הגירסא דאי לא, לא היה אפשר ליה/ +למיתני+: לא עשה ולא כלום. ואתה נרגשת בזה, ואמרת: דהיינו דוקא לר' שמעון בן יוחאי; ומה תעשה לרבא, דאמר בפ' קמא דכתובות גבי מתניתין דגדול שבא על הקטנה, ה"ק: גדול שבא על הקטנה, ולא כלום, פחות +דפחות+ מכן, כנותן אצבע בעין דמי. הנה רבא עשה לך מטעמי*ם כאשר אהבת, דקאמר: גדול שבא על הקטנת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הקטנה/, עשה ולא כלום, ועשאה כשרה טפי ממוכת עץ. דאלמא, אפילו למאן דאמר: מוכת עץ לא ישא לכתחילה, גדול הבא על הקטנה, וכשרה /שמא צ"ל: כשרה/, דלא עשה ולא כלום. דמשמע: דאין כאן מעשה כלל; ואם מעשה כלום אין כאן, זונה אין כאן. וההיא, הלכה היא, ולא אמרה אליבא דר' שמעון בן מנסיא +ר' שמעון בן יוחאי+, דלית הילכתא כותיה. ואשר אמרת: על מה שפירשתי: הכרחתי +והכרחתי+ באותה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, דלאו משום זונה, כפירושו של רש"י ז"ל, אמרת: אם אתה קדש, רבינו שלמה קדש קדשים; מודה אני בזה: שאני חול, ורבינו זצ"ל קדש קדשים. וכן ודאי נגמר, ועד השתא ניהו לאו מר. מי יתן הייתי עד כה נזהר מגדולתו ונשמר, ואולי אתה עושה רבינו שלמה ז"ל ראש המטות, ואת עצמך ראש לראשי המטות, כי לקחת לך מן המטות. ועתה יתר כל הדברים היגיעים ושאינן נוחין, דנתי אותם בגירושין, דנתי אותם בשילוחין, ושפתים ישק משיב דברים נכוחין, הכותב את והב ישר נוכח, ולבסוף נעשה אוהב רגלך לגלותך עלי אהבה, נותן בימך דרך, ובמים עזים נתיבה.
<h2>סימן שעג</h2>
מיורקאה.
שאלת: הא דאמרינן: מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה. מי אמרינן: היכא דלא גלי דעתיה, דמסתמא לא קפדי אינשי, אבל היכא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה, לא; או דילמא, ל"ש =לא שנא=.
תשובה: לעולם, היכא דגלי, גלי; דלא אמרו אלא מפני שאין הבעלים מקפידין, הא כשהקפיד, הקפיד. ועל מה ששנינו בברייתא: ולא מן העבדים והתינוקות, אמרו בתוספתא: הבן שהיה אוכל משל אביו, וכן עבד שהיה אוכל משל רבו, קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו, ואינו חושש לשום גזלות של בעל הבית, שכך נהגו. אלמא, כולה מילתא משום דלא קפיד בעל הבית הוא, הא גילה דעתו והקפיד, קפידתו, קפידה.
<h2>סימן שעד</h2>
עוד שאלת: מה שנינו /נראה שצ"ל: ששנינו/ בפרק זה בורר: גמרו את הדבר, מכניסין אותן; ואמרינן עלה בגמרא: מכניסין אותן, למאן, אילימא לבעלי דינין, התם הוו קיימי. ופי*רש רש"י ז"ל: קתני במתניתין: שיוציאום לאחר ששמעו את דבריהם. ואיכא למידק, דהא מתני*תין קתני התם: מנין לכשיצא, לא יאמר: אני מזכה וחברי מחייבין, על זה נאמר: הולך רכיל מגלה סוד; ואם איתא קיימי תמן הא קא שמע.
תשובה: יש לומר: דסוגיא, בשיצאו מעצמן, שאין ב"ד מחוייבין להוציאן בשעת משא ומתן; אבל אם יצאו ואינן שם, קתני מתני*תין שלא יגלה אחד מהם מי מזכה או מי מחייב, דאז הוי רכיל. ובר מן דין, הא אסיקנא דלעולם בעלי דינין כר' נחמיה היא, דתניא: א"ר נחמיה: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: מכניסין לבעלי דינין, ושומעין דבריהם, ומוציאין כל אדם לחוץ, ונושאין ונותנין בדבר; גומרין את הדבר, ומכניסין לבעלי דינין. ואם תאמר: מכל מקום, כשאמרו: אילימא, לבעלי דינין, והא התם הוו קיימי, היכי הוה מצי אמרי הכי, והא קתני סיפא: מנין לכשיצא וכו'? לא היא, דאין הכי נמי, דהוה מצי לאקשויי הכי, אלא שדרך התלמוד בכך: שגומר תחלה משאן ומתנן, ואחר כך מכניסן. וכאן, לאחר שגמרו לומר: אילימא, בעלי דינין, אילימא, עדים, אוקמה בקושטא דמלתא, ותו ליכא לאקשויי מידי; וזו שיטה פשוטה בתלמוד.
<h2>סימן שעה</h2>
מונטסון.
שאלת: מפני מה גזרו והחמירו במגיע /בדפוס ליוורנו תקל"ח: במגע/ עכו"ם ביין שלנו מבשאר דברים שדרכן להקריב לע"ז, ולא חששו שמא דעתו של עכו"ם בנגיעתו בהן לתקרובת ע"ז?
תשובה: מה זו שאלה, היין נאסר בשכשוך, שכן דרכן לנסך בשכשוך לע"ז; ולפיכך, גזרו בשלנו כל שנוגע, שמא שכשך לע"ז, וכן בסתם יינן. אבל בשר ותרנגול לבן ואצטרובילי, וכיוצא בהן, אין תקרובתן שלהן בנגיעה, אלא בשחיטה, או בתקרובת ששוברין לפניה, או שמקריבין לפנים מן הקלקלין, ולמה נחוש בנגיעה שלהם בשלנו?
<h2>סימן שעו</h2>
שאלת: בהא דאמרינן: אי דגמיר, רשותא למה ליה למשקל; דמקשו עלה: דהא בעי למשקל רשותא, כי היכי דאי טעה, ליפטר, דאי לא נקיט רשותא, משלם; כההיא דריש פרק אלו טריפות: זילו אמרו לבריה דרב יוסף בר חמא, דלישלם דמי תורא למאריה. וניחא לך, דדילמא משום מדת חסידות נגע בה ר' אבא, ועשית לזו, כההיא דאמר ליה רב לרבה בר בר חנה: זיל הב להו אגרייהו, דכתיב: וארחות צדיקים תשמור; וכדאמר ליה רב לר' חייא, ואמר לה לההיא, דאחוי ליה דינר, אמר לה: מעליא היא; ולבסוף, לא נסיב, שאמר לה: אחילתיה ניהליה; דאמרינן התם: דלפנים משורת הדין עבד, דדרשי*נן: ואת המעשה אשר יעשון, זה לפנים משורת הדין. ואפשר לך לומר כן, אעפ"י שיש לחלק. ומיהו, לעקר מילתא דהתם, אפשר להעמידה בשנשא והאכילה לכלבים ביד בעל כרחו של בעל השור. ולדברי ר' אבא, דחייבו לשלם טועה בדבר משנה היה, כדקאמר: תורא, בין לרב בין לשמואל, שרי, ואפילו טועה בדבר משנה, כל היכא דלא אפשר לאהדורה. ונשא ונתן ביד בעל כרחו של בעל דבר, מחייבין אותו מדין גזלן, והזיק בידים, כדברי הרב בעל המאור ז"ל. וכן פירש רש"י ז"ל שם; וכן רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ואף לדעת הרב אלפסי ז"ל, הוה ליה כטועה בשקול הדעת, ובלא קבלוה עילווייהו /עלייהו/ בעלים, ולא נקיט רשותא מבי ריש גלותא, וכל כי הא משלם מביתו; וכמו שכתב הרב בפרק אחד דיני ממונות. ומיהו, לעקר קושיין דקא מקשו: אמאי, דקא אמרינן: כיון דגמיר, רשותא למה ליה למשקל. וקשיא: דילמא כי היכי דליפטר, יש לומר: דכיון דאי קבלוה עלייהו, תו לא משלם. אורחא דמילתא, הבין /שמא צ"ל: הכין/ היא, משום הכי קא עבדי הכי. והוא הדין דהוה מצי למימר נמי: דכי היכי דליפטר, אע"ג דלא קבלוה עלייהו, אלא דאגב גררא אתא לאשמועינן מאי דגזרו: תלמיד אל יורה, כנ"ל. אבל התוספות הקשו ותירצו, ובלשון הזה כתוב שם: הא דלא משני לענין דליפטר, כדמוכח לקמן פרק אחד דיני ממונות, שצריך רשות ליפטר באיסור והיתר. נראה: דמשום ליפטר גרידא, לא היה צריך ליטול רשות בתרתי: בהוראה, ובדין, דבחד מינייהו סגי, דהוי דבר בכלל דבר שיתחייב לשלם; עד כאן. ולענין מה שכתבת: במה שהקשו בנשא ונתן ביד, למה פטור, והא מזיק הוא? ותרצת: דהא מזיק הוא, ודינא דגרמי אין כאן, שהרי אין כונתי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כונתו/ להזיק. יש לי מקום עיון, וכי לא דיינינן דינא דגרמי אלא במי שנתכון להזיק, כשורף שטרותיו של חבירו, וכיוצא בו, והא איכא מראה דינר לשלחני, דחייב משום דינא דגרמי, כדאיתא בפרק הגוזל עצים? אלא, לא אמרו דינא דגרמי אלא בנזיקין, אבל בדינין, לא אמרו; וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק דיני ממונות בדרישה וחקירה. וטעמא דפטור, אפילו נשא ונתן ביד, משום דכל הוי מומחה ויקבלוה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: דהוי מומחה, יקבליה/ עלייהו. אי נמי: נקיט רשותא, אנוס הוא ברשות בעלים או ברשות ריש גלותא.
<h2>סימן שעז</h2>
שאלת: בהא דאמרינן בפרק בן סורר ומורה: הכא במאי עסקינן: שבא עליה שלא כדרכה, וחזר ובא עליה כדרכה; דאלמא, ביאה שלא כדרכה אינה בדין קנס. וקשיא: מדאמרינן בקדושין דף ט': ומודה ר' לענין קנס, שכולן משלמים; אלמא אפילו שלא כדרכה איכא קנס; והארכת בזה.
זו ודאי קושיא היא לראשונים. ובאמת, כי אגפיה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אפי*לו/ בשלא כדרכה, משלמים קנס, מההיא דפרק קמא דקידושין, ומההיא דיבמות דף נ"ט. אבל מ"מ, לא דקדק מר בלשון הקושיא, דמההיא דבן סורר ומורה לא משמע דלא משלם קנס משלא כדרכה, כדכתב מר. דהתם היינו טעמא: משום דבביאה ראשונה קום /בדפוס ליוורנו תקל"ח: קים/ ליה בדרבא מיניה, דנתן להצילה בנפשו, הא בנערה דעלמא, דלאו חייבי כריתות ומיתות ב"ד, אפילו מכדרכה, משלם, אלא דלא משלם קנס אחר קנס משלא כדרכה. ודאי שמעינן מהתם, לכדרכה, מדקאמר: הכא במאי עסקינן: שבא עליה /שלא/ כדרכה, וחזר ובא עליה מכדרכה /כדרכה/. ואם איתא דמשלם משלא כדרכה קנס על ביאה שניה, למה ליה למימר: וחזר ובא עליה כדרכה, לימא: הכא במאי עסקינן: שבא עליה שלא כדרכה, וחזר ובא עליה, דמשמע: בין שחזר ובא עליה שלא כדרכה, בין מכדרכה. ובהא ודאי איכא למידק מהיא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מההיא/ דפרק קמא דקדושין, דאמרינן: מודה ר' לענין קנס, שכולם משלמין. והתירוץ הנכון ששמעתי בזה הוא מה שאמרו לי משם הרב ר' מאיר אבולעפיא מטולטולא /הרמ"ה/: דהתם בפרק בן סורר, לרבותא נקט: וחזר ובא עליה מכדרכה. שאילו אמר: משלא כדרכה, הוה אמינא: משלא כדרכה הוא דלא נותן /ניתן/ להצילה בנפשו, לפי שכבר נפגמה משלא כדרכה בביאה ראשונה, ולפיכך משלם קנס. הא חזר ובא עליה מבדרכה /שמא צ"ל: מכדרכה/, אינו משלם קנס, דעדיין ניתן להצילה בנפשו, לפי שביאה שלא כדרכה לא משויא לה פגימה לכדרכה, והשתא הוא דקא פגים לה מכדרכה, קמ"ל: דביאה שלא כדרכה משויא לה פגומה לגמרי, ואפילו לכדרכה. מדומה אני שכך שמעתי משמו, וזה אמת והנכון.
<h2>סימן שעח</h2>
שאלת: בפרק היו בודקין בשאלת: מכירים אתם אותם, ר"ל =רצה לומר=: שמא מעובדי אלילים היה. אם נאמר כן אף במקום שרבו ישראל, ושאין רגלי עממים מצויין שם? שלא הזקקתי לה אלא מה שראיתי בירושלמי: נהרג מטבריה לצפורי, חזקה ישראל היה; ואיני רואה לסמוך עליו, אא"כ יצטרף בה דעתך; עד כאן.
הא מסתפקא לי, דאפשר דאיתא להא דירושלמי, משום דבאסורי הולכין אחר הרוב, ושמא אף בדיני נפשות כן. ועוד: מדאמרינן בשילהי פר"ק =פרק קמא= דכתובות גבי, כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, דאי מדאורייתא, מנלן; אמר רבא: וארב לו, כתיב, עד שיהא מתכוין לו; ואמרי רבנן דבי ר' ינאי: פרט לזורק אבר לגוי /צ"ל: אבן לגו/. היכי דמי: אילימא דאיכא תשעה עכו"ם וישראל אחד, תיפוק לי דרובא עכו"ם נינהו, ואי נמי, פלגא ופלגא, ספק נפשות להקל. לא צריכא, דאיכא תשעה ישראלים ועכו"ם אחד ביניהם, דהוה עכו"ם קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלמא, משום קבוע, דהוי כמחצה, פטרינן ליה; הא ניידי בכי הא, חייב. ונמצא בין טבריה לצפורי, אינו קבוע, דאנשי טבריה וצפורי אינן קבועין שם בדרך, אלא ניידי, וכל דפריש, מרובא פריש. וכענין שאמרו בקדושין פרק האומר: אמר רבא: דבר תורה, שתוקי כשר, מאי טעמא: דרוב כשרים אצלה ומיעוט פסול*ים אצלה, ואי דאזלי אינהו לגבה, כל דפריש, מרובא פריש. מאי אמרת, דילמא אזלא איהי לגבייהו, הוא ליה קבוע, וכל הקבוע, כמחצה על מחצה דמי. אלא שאני מסתפק, לפי שלא הוזכר כן בגמרין. ועוד: דבדיני נפשות, דכתיב בהו: והצילו העדה, ואפילו בענין שהוא ברור אצלנו, הולכין בו להקל. כרודף אחר חבירו, ונכנס לחורבה אחריו, ונמצא הרוג מפרפר וסכינו מטפטף דם, שזה כדבר ברור שאין שם אחר אלא רודף זה, ואפילו הכי אין דנין אותו, עד שיראו שנים עדים ממש שהוא הרגו. ומ"מ, ההיא דפ"ק דכתובות מכרעא לי; וכ"ש שר' יוחנן דירושלמי מכריע.
<h2>סימן שעט</h2>
שאלת: מה שאמרת: שמצאת נסחאות /נוסחאות/ הפוכות, בהא דאמרינן: נמצאת אומר: שלש קברות הן. הגירסא הנמצאת בספרינו שם בפרק נגמר הדין, נראית נכונה, ולא ראיתי בה נוסחא אחרת. והכי תנינן לה: נמצאת אתה אומר: שלש קברות הן: קבר הנמצא, וקבר הידוע וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא, מותר לפנותו; פנהו, מקומו טמא, ואסור בהנאה. קבר המזיק את הרבים, מותר לפנותו; פנהו, מקומו טהור, ואסור בהנאה. זו היא הגירסא שבספרינו, והיא ישרה ופשוטה; וכן היא גם בפירוש רש"י ז"ל. והגירסא שבירושלמי בשילהי פרק בתרא דנזיר, נראית באמת משובשת בגירסא, דהיאך אפשר להחמיר בקבר הנמצא, ולטמאו ולאסרו בהנאה, יותר מקבר הידוע. ואפילו תמצא לומר: משום דבנמצא יש לחוש למת מצוה, אם כן היאך אמרו: שמותר לפנותו. ועוד: האיך אפשר לומר: שיהא הנמצא מותר לפנותו, ויהא טמא ואסור בהנאה, והידוע, אסור לפנותו, וטהור ומותר בהנאה. וכי את שאסור לפנות, מותר בהנאה, ואת שמותר לפנות אסור בהנאה כלפי ליה /ליא/. אלא גירסא משובשת היא, והפוכה מידי כותבי ספרים. ומיהו, בקבר המזיק אפשר לישב בגירסת הירושלמי, ובדוחק. וה"ק =והכי קאמר=: קבר המזיק, מותר לפנותו, כדי שלא יצטרכו הרבים להתרחק ממנו ארבע אמות, כקבר סתום שמטמא את סביביו. ומכל מקום לא רצו לטהר את מקומו, כדי שלא יבאו ליהנות בו ולהשתמת /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ולהשתמש/ בו. והנאתו, דאורייתא, וכדמוקי לה התם: בשקדם הקבר את העיר, ונעשה שם ברשו*ת. וכדקתני בגמרין: מקומו, טהור, ומותר בהנאה, בשקדמה העיר לקבר, ונעשה שם שלא כדין, ולפיכך מקומו טהור, שלא גזרו חכמים טומאה על זה, וכן לא ירד בו איסור דאורייתא, דשלא בדין נעשה שם. וכדאורי ר' בא בר' כהן בכפר ערביא: מקומו, מותר בהנאה; ואקשינן מיהא ופליג אברייתא דקתני: מקומו, טמא, וטהור בהנאה; ופריק: כאן בשקדם את העיר, כאן, בשקדמתו העיר.
<h2>סימן שפ</h2>
שאלות ותשובות לרשב"א ז"ל, והם מענין קהלות, כגון: מסין ותקנות /כותרת זו אינה כותרתו של שו"ת ש"פ בלבד אלא של כל קבוצת השותי"ם הבאה/.
שאלת: עניי העיר מרובין, והמלכות ביוקר, על כן נפלה הקטטה בין העשירי*ם. כי העשירי*ם הגדולי*ם אומרי*ם: יחזרו על הפתחי*ם, ונתן להם כלנו פת בכל יום כדי שיתפרנסו בו, כי גם העשירים הבינוניים הדין נותן שיתנו לכל העניים בכל יום פת, כמונו. והבינוניים טוענין: שאין הדין נותן כן, אלא שישבו בבתיהם, ולא יחזרו על הפתחים, כי אחינו בשרנו הם, ותהיה פרנסתם מוטלת על הצבור, ונפרע כלנו לפי העושר, וב"ד כופין האמוד, כעובדא דרבא. הודיעני, הדין עם מי?
תשובה: שורת הדין, כדברי העשירים הבינוניים, שהצדקה ופרנסת העניים לפי ממון הוא. וכההיא דרבא, דכפא לרב אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה, ולפום גמלא שיחנא, ומלח ממון חסר. וכבר אמרו בפרק מציאת האשה: בנקדילון /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בנקדימון/ בן גוריון, שאעפ"י שהיה עושה צדקה הרבה, כי לא עביד כדבעי, הלך ממונו. ולכל עני ועני נותנין פרנסתו לפי מה שהו*א. וכבר אמרו: שאפילו אינו רוצה להתפרנס בשאין לו, שנותנין לו בהערמה לשם הלואה, וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה, או שפותחין לו לשם מתנה, ואם לא קבל נותנין לו לשם הלואה. ולכל אחד נותנין לפי כבודו, שאם הוא בן טובים, מוסיפין לו ונותנין לפי כבודו, כדאיתא בפרק מציאת האשה; וכל שכן, שלא יחזור על הפתחים. ובין שנפל ליד גבאי כאנשי גליל העליון, שלקחו לעני לבין /צ"ל: בן/ טובים ליטרא בשר בכל יום, אעפ"י שהיה כפר קטן. ובין קודם שיפול ליד גבאי, שהיחיד מפרנסו, וכמעשה דרבא דפרנסיה בתרנגולת פטומה ויין ישן; כדי מחסורו, כתיב, וכתוב: ואתה נותן להם את אכלם בעתו, מלמד: שכל אחד ואחד נותן לו הקב"ה לפי פרנסתו, וכדאיתא התם. אלא שהדור נדלדל, ואין עשירות לא בכיס ולא בדעת. ומ"מ, בכל המקומות מפרנסין מן הקופה ולפי ממון, ואם יחזרו לאחר מכן על הפתחי*ם, יחזרו, וכל אחד נותן לפי דעתו ורצונו.
<h2>סימן שפא</h2>
ולענין שליח צבור, גם כן ששאלת: אם שכיר הוא, שוכרין גם כן מקופ*ת הקהל שאעפ"י שהוא מוציא את הדל כעשיר, מ"מ אין יד העני משגת כיד העשיר, וכל מה ושהוא /נ"ל שצ"ל: שהוא/ תקנת הצבור ונעשית על ידי ממון, נותנין לפי ממון. וברוב המקומות יש דברים מיוחדים לפרעון שלוחי צבור, מקומות יש שמוסיפין להן, וכשנותנין, נותנין מקופת הקהל. ואם אין אתה אומר כן, אלא שפרעון זה כזה לפי שאלו נהנין כאלו, אם כן אנו נאמר: דמי שאינו בקי, יפרע הכל, שהרי הוא מוציא את שאינו בקי, ואינו מוציא את הבקי.
<h2>סימן שפב</h2>
עוד שאלת: בענין שמירת העיר בלילה, אם ישמרו אותה לפי ממון, או לפי נפשות: זה לילה, וזה לילה? שהעשירים אומרים לעניים: גם אתם צריכים לשמור נשיכם ובניכם כמונו. והעניים טוענין: כי כשהחיל בא לעיר, תופסין העשירים כדי להוציא מהם ממון, על כן יש לעשיר לשמור עשרה לילות, והעני לילה אחת. והעשירים טוענין: שגם החיל הורגין נפשות, בין עניים בין עשירים. הדין עם מי?
תשובה: דבר זה, הכל לפי מה שהוא ענין. כיצד: אילו הייתם יראים מאויב הבא לשלול שלל, גובין לפי ממון ולפי קרוב בתים. כיצד: העשיר הקרוב יותר נותן מן העשיר שכמותו הרחוק, לפי שהוא קרוב יותר. ומ"מ, לעולם העשיר הרחוק נותן יותר מן העני הקרוב, כי מה יגבו מן העני, והעני גם הוא אינו מתיירא כל כך מן השוללים, לפי שאין לו הרבה נכסים, כעשיר שמתיירא עליהם כל כך. ולפי ממון, שאמרנו, דוקא לפי ממון המטלטל, אבל לא לפי ממון שאינו מטלטל, שהשוללין אינן שוללים אלא ממון המטלטל; אבל אם הם באים לכבוש את העיר בשעת מלחמת המלכים, גובין אפי*לו לפי הקרקעות, שעל הכל הם באים. ולעולם, אף לפי ממון, והעשיר יותר ממי שאינו עשיר כמותו, ואעפ"י שביתו של זה קרוב יותר. ואין צריך לומר שהעשירים נותנין יותר מן העני, שאלו ואלו בספק, והעשיר יותר מחמת עשרו. וגרסינן בתחילת פרק קמא דבבא בתרא: תניא: רשב"ג אומר: עיר הסמוכה לספר, צריכה חומה, וכו'. בעא מיני*ה ר' אלעזר מר' יוחנן: כשהן גובין, לפי שבח ממון הן גובין, או לפי שבח נפשות הן גובין? אמר ליה: לפי שבח ממון הן גובין. איכא דאמרי: בעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן: כשהן גובין, לפי שבח ממון הן גובין, או לפי קירוב בתים הן גובין? אמר ליה: לפי קירוב בתים הן גובין. וכתב הרב רבי יוסף הלוי ז"ל בן מיגש: דהאי לישנא בתרא, לטפויי קא אתי, דהאי שבח ממון, לפי קירוב בתים הן גובין אותו, שאילו עשיר שביתו קרוב, ועשיר כמותו רחוק, גובין מן הקרוב יותר. אבל לעולם, לפי שבח הממון גובין גם כן, שאילו עשיר רחוק ועני קרוב, מה יגבו מן העני, ואין לו אלא מן העשיר הרחוק גובין יותר ממה שגובין מן העני הקרוב. ושבח ממון, שאמרו, שבח ממון המטלטל, קאמר, שאין אלו באין אלא לשלול שלל, ואין שוללין את הקרקעות. ומכל מקום, הכל לפי מה שהוא ענין, שאם באו גייסות בשעת מלחמת המלכים ללכוד את העיר ולהרסה או לשרפה, גובין לפי הכל; אלו דברי הרב ז"ל.
<h2>סימן שפג</h2>
לארדאה, לברורים.
שאלתם: הקהל הסכימו ועשו תקנות בפרעון המס, והתקינו שיהא כל אחד ואחד מפורעי המס חייב לכתוב בפנקסו כל מה שהוא מחוייב למס. וכתוב בלשון התיקונין: כל תביעת ממון או תביעת קרקע שיש לאדם על חבירו, וחבירו פורע מס על אותה תביעה, יהא פטור בעל התביעה. ושמעון היה חייב לראובן מנה, וראובן כתב אותו חוב בפנקסו, והממונים על המס חשבו עמו, ואחר כתבו בפנקס הקהל סך הודאתו, והחזירו לו מזכרת הודאתו. שכן תקנו להם אתד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לכל אחד/ ואחד מזכרת הודאתו, אחר שיחשבו עמו בדקדוק מזכרת הודאתו. ועכשו, עמד ראובן וטען: שפרע על כל כלל ופרט שבמזכר*ת שלו, ושגג כשפרע על אותו חוב שחייב לו שמעון, והם חייבים להחזיר לו מה שפרע להם בשביל אותו חוב. וכדי שלא ידחו אותו הברורים, לומר שלא כתבו במזכרת שלו, הביא עדים שראו אותו חוב כתוב בהודאתו. ומן הידוע אחר שכתבו והחזירו לו הודאתו, שכן פרע על כל סך הודאתו ואפי*לו על אותו חוב, ושמעון לא סלקו מהודאתו; זה תורף דבריו וטענותיו. והברורים השיבו: שאינן יודעין שפרע על אותו חוב, ואעפ"י שיש לו עדים על חשבונו ועל כתיבת אותו חוב, אין לו עדים על הפרעון. ועוד: ששמעון לא פרע כלום, לא בשביל אותו חוב ולא על עצמו, כלו*מר: לפי שהוא עני, ואין לו. ובלשון התיקונין כך כתוב: כל תביעת ממון או תביעת קרקע שי שלאדם /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שיש לאדם, וכנראה זו טעות סופר/ על חבירו, וחבירו פורע מס בשביל אותה תביעה, יהא בעל התביעה פטור. וזה מוכיח שלא נפטר בעל התביע*ה, אלא דוקא בפורע, ושמעון אינו פורע, שאין לו; זהו תורף טענות הברורים.
תשובה: נראין לי דברי הברורים בבירור, כי מה שהביא הוא לראיה, שראו עדים שכתב אותו חוב בהודאתו, אין לו מכאן ראיה. דבין פורע בין אינו פורע, אלא שיש לשמעון לפרוע בשבילו, מ"מ, לא היה נמלט מלכתוב אותו במזכרת הודאתו. אם כן, אין הכתיבה עדות על הפרעון; אדרבה, מן הסתם סילקו מחשבונו כדינו, מחמת מה שנפטר מצד התיקונין, שפוטרין התובע ומחיבין את הנתבע. ומן הסתם, כל אחד ואחד נזהר לא לפרוע מה שאינו חייב לפרוע, ושכבר נפטר, ואפי*לו יש לשמעון הרבה; כל שכן שהוספ*ת: שראובן לא פרע מן הסתם. ועוד: שכיון שאין לשמעון כלום, בודאי לא קבלו הצבור ההפסד על עצמן, ואינן אחראין לכל אחד ואחד על תביעתו, שלא נחשדו מעולם שום צבור שבכל מקום ומקום לתבוע מלוה שיש לכל יחיד ויחיד על חבירו, אלא אם כן יפרע המחוייב מעצמו. ועוד: שאין בלשון התקנה ענין מלוה ולוה, אלא: מי שיש לו תביעה על חבירו, ואין חבירו מודה לו. שכך לשון התקנה: כל תביעת ממון או תביעת קרקע שיש לאדם על חבירו; ולשון זה בבירור מורה כמו שאמרתי. ויגיד עליו רעו, דהיינו: תביעת קרקע, ואין תביעת קרקי /שמא צ"ל: קרקע/ אלא במי שמתעצם עם חבירו, לומר: קרקע זה שלי הוא, או: יש לי בו זכות, וחבירו אינו מודה לו; והוא הדין בתביעת ממון. וזהו שאמרו והתנו בתיקונין: שאינו בדין שהנתבע מחזיק בממון או בקרקע, וכופר בטענת התובע, ושיפרע המס התובע שאינו אוכל פירות, והנתבע יאכל וחדי, אלא יפרע הנתבע כל זמן שהוא בידו; והרי זה נכון. ומכלל כל מה שכתבתי, אני רואה שהדין עם הבירורים /שמא צ"ל: הברורים/.
<h2>סימן שפד</h2>
ברורי לארדאה.
עוד שאלו: ראובן היה לו תביעות על שמעון, ובררו להם אנשים לראות בענינם ובקנס, שכל מי שימרה על פיהם, שיפרע מנה: מחציתו לבנין העיר, ומחציתו לבעל דינו. ואותן הנבררים חייבו את שמעון לעשות כן וכן תוך ט"ו ימים. ועכשו, עמד שמעון והגיד לבוררים: שראובן מלשין לפי התקנה שהתקינו הקהל על ענין מלשינות. וכן כתוב בלשון התקנה: לא תהא רשות לשום יהודי ויהודית מבני קהלנו לתת שום קאפיטול שיהא בו נזק גוף או נזק ממון, בין בפני הגזבר בין בפני אחרים, ולעשות עליו שום מלשינות, בין בכתב בין בעל פה בין בפירוש בין ברמיזה, חוץ מדבר התביעה או התביעו*ת בלבד. ולא יפריש בענין זה לגלגל עליו דברי*ם אחרי*ם, כדי שתתחזק תביעתו, ויאמנו דבריו. וכן לא יערער שו*ם יהודי אחר חברו, להביא עליו נזיקין מצד המלכו*ת בגופו או בממונו, שלא מענין תביעתו ממש; ע"כ =עד כאן= לשון התקנה. ועכשו טוען שמעון: כי תוך הט"ו יום הנזכרים, הלך ראובן לפני פאירש העיר, ואמר להם: דעו שפלוני ופלוני פסקו ביני ובין שמעון לעשות כן וכן בקנס חמישים ד': מחציתם לי, ומחציתם לבנין העיר. וכיון שלא קיים, יש לו לפרוע החמישים ד': מחציתם לכם, ומחציתם לי. וזה אינו מענין תביעתו, ומלשינות הוא, כי הודיע לפאירש: שהוא חייב להם בקנס הנזכר. וראובן טוען: כי זה מענין תביעתו ממש הוא, שכל זמן שירויחו הפאירש מחצית הקנס, ירויח הוא מחציתו, א"כ שותפים הם באותו ענין, ותביעתו ממש היא. כי לפי הנראה לנו, ראובן פטור, דכיון שהלך והודיע תוך הזמן, לא נתחייב שמעון, שעדיין לא עבר, והוא גרם הפסד על עצמו כשלא השלים. ולא עוד אלא, אפי*לו הודיע אחר הזמן, פטור, דשותפים הם באותו מנה.
תשובה: גם כן נראה לי לפטור את ראובן, לפי שעל כן חייבו את עצמם זה לזה בקנס: שאם לא ישלימו כמו שיפסקו ביניהם אותן הבירורי*ם /הברורים/, שיתחייב המסרב הקנס, ושיהא רשות לשכנגדו להתרעם ולתבוע הקנס. שאם אין אתם אומרים כן, כל תביעה שיש עליה קנס, נאבדה, ואין הקנס מוסיף חיוב, אלא מגרע ופוטר. כי מצד שלא יגלה הקנס, אינו יכול לתבוע, שאם יתבע, יתגלה הקנס, או לפחות תחזור התביעה כתחלתה. שאינו יכול לומר למושל העיר: פלוני נתחייב כך וכך, אלא: פלוני חייב לי כתחילת התביעה, וכן לעולם, ונמצא קנסו פוטרו; וזה ודאי דברי התול ושגעון, ולא היתה כוונת הקהל בתקנתם כן. ומי שנתחייב לחבירו בקנס, שליש, כנהוג לפרוע לזמן, ואם לא יפרע קנס, השליש יסגור פי התובע, שאם יתרעם עוד למצר, מידע ידע השוטר שנתחייב בשליש. וכל מי שהוא פקח, יכתוב לתובע: בקנס, ומיד יפטר, ובואו ונחזיק ידי הרמאין. ועוד כתבתי לפי דעתי זה פעם אחרת.
<h2>סימן שפה</h2>
עוד שאלתם: הרי שיש לקהל חותם מצד המלכות, שיבררו שנים או שלשה אנשי*ם יהודי*ם בעניני התרעומו*ת שידינו בין יהודי ליהודי. ושיהיו מוכרחים להודיע לגזבר המלך כל התרעומות שיבאו לפניהם, כדי שקבל /שמא צ"ל: שיקבל/ הוא הקנסות על פיהם. ועכשיו עמד ראובן, והלשין לשמעון לפני היהודי*ם הנבררי*ם מצד חות*ם המלכו*ת, שלא מענין תביעתו. הודיענו: אם יקרא: מלשין, לפי לשון התקנתא, שכתוב שם: בין בפני הגזבר בין בפני אחרים, ולא עוד להביא עליו נזיקין מצד המלכות. ולפי הנראה לנו מלשון הוא, כיון שהנבררים הם מוכרחים להודיע לגזבר כל התרעומות, הרי הוא כאילו הודיע אותו ענין לגזבר המלך.
תשובה: מתוך לשון שאלתכם לא נתבארה לי הכוונה, שאם מה שאמר ראובן זה היה מצד תביעתו, כגון: שיאמר: גנב ממני כן וכן, או: הכני, או: גזלני בדרך, וכיוצא בזה, שיש בתביעה הזו מצד עצמה נזק גוף או נזק ממון, אין זה מלשין, אלא תובע, וזה מוצא מכלל התקנה בפירוש /בדפוס ליוורנו תקל"ח: התקנה בפירוש, וכנראה זו טעות סופר/. ואם אינו מכלל תביעתו, איני רואה שיתחייבו הבירורים לומר לגזבר כל מה שישמעו ויראו בין בני אדם, אלא התביעות והתרעומות שיתבע או יתרעם אחד על חבירו, כדי שיקבל הוא הקנסות של הנתבעים על פיהם. אבל אם ילשין אחד את חבירו לפניהם, איני רואה שיהא זה נכנס בגדר חיוב הברור לגזבר. ואם אמרתם, מצד שיש בתקנה: שלא יתן שום קאפיטל בפני הגזבר או בפני אחרים, אין במשמע: אחרים, אנשים אחרים דעלמא, אלא: אנשים שיש להם רשות מצד המלכות, כגון: שוטר, או פאירש. ואין ברורי הקהל בכלל זה, שהם אינם גובי קנסות של מלכות, אלא מצד עניני התביעות הבאין לפניהם, לא דבר אחר. לפי*כך, איני רואה בזה ענין התקנה, אלא אם תבארו לי הענין.
<h2>סימן שפו</h2>
עוד שאלתם: הרי שהקהל עשו תקנה בענין הנושאי*ם והנותני*ם בממון הקהל. וכתוב בה לשון זה: והשנים הנושאים ונותנים בממון הקהל, לא יהא כח בידם לעשות שום הוצאה בשני דינרי ולמעלה, ולפרוע לשום אדם משני דינרי ולמעלה, אלא בעצת רוב חבריהם הנמצאים בעיר. וכל הוצאה שיעשו משני דינרי ולמעלה עד חמשה דינרים, לא יוכלו לעשות אותה הוצאה או אותו פרעון, אלא בעצת חבריהם כלם הנמצאים בעיר; ע"כ =עד כאן=. והברורים, חמשה. הודיענו משמעות לשון תקנה זו, מהו. אם משמעות לשון זה, ששנים הנושאים והנותנים ואחד משאר הברורים יכולים להסכים על הוצאה למעלה משני דינרים עד חמשה דינרים, דהיינו: רוב. /במקום זה מופיעה בדפוס ליוורנו המלה: או/ הכונה לומר: רוב שאר הברורים, ואין השנים בכלל רוב. ואם הרשות נתונה ביד השנים לעשות הוצאה עד חמשה דינרי פחות פשוט בעצת הרוב, לפי הלשון הנזכר? ואם האחד נושא ונותן בממון הקהל לבדו, וחבירו הנושא ונותן השני הרשהו לעשות כל הוצאה, והוא נסכם /מסכים/ מעתה לכל מה שיוציא, היהיה זה הנושא והנותן ממלא מקום חבירו להיו*ת כשנים, כיון שחבירו נתן לו רשות ועשאו שלוחו על כך?
תשובה: השנים הנושאים והנותנים אינן יכולין להוציא משני דינרי ולמעלה, אלא אם יצטרפו בעצת רוב הנשארים, שהרוב מן השלשה הנשארים הם שנים. ועד שיצטרפו שנים עם אלו השנים הנושאים ונותנים, אינן רשאין ביותר משני דינרי. שכך כתוב: אלא בעצת רוב חבריהם; אלמא, רוב חברי השנים בעינן, ורוב חבריהם, אין פחות משנים. וכן האחד מן השנים, ששאלתם באחרונה, אינו רשאי ליתן רשות לחבירו היחידי לעשות דבר בכלל. שהקהל כבר דקדקו בכל הוצאה ופרעון שיעשו הממונים שלהן, ולא האמינו אף בפחות משני דינרי אלא שנים, ואין היחיד נאמן על ידי עצמו להם, וכמו שלא האמינו למעלה משני דינרי אלא הרוב, וכן מסך זה ולמעלה, אלא כלם. אבל מה שכתוב: בצירוף הרוב או כולם, עמום ביותר, ולפי פשוטו של לשון יראה כתנאי סותר תנאי. לפי שכן כתוב בלשון התקנה שכתבתם: הנושאים ונותנים, לא יהא כח בידם לעשות שום הוצאה משני דינרי ולמעלה, אלא בעצת רוב חבריהם. ומכאן שאין רשות לשנים לעשות הוצאה אפי*לו משני דינרי ופרוטה, אלא בצירוף הרוב; אבל בצירוף הרוב, יכולין אפי*לו למעלה, שלא נתנו להם עכשו בזה קצבה. אלא שלאחר מכן מיעטו ואמרו: שאפי*לו למעלה משני דינרי, אפי*לו פרוטה, לא יהא להם רשות אלא בהצטרף עמהם כלן. שכן כתיב: ומשני דינרי ולמעלה עד חמשה דינרי, לא יוכלו לעשות אותה הוצאה כי אם בעצת כלם. נמצא שלפי לשון זה, כל שהוא למעלה משני דינרי, אפי*לו בפרוטה, אין להם רשות להוציא אלא מדעת כל הנבררים, ונמצא זה סותר את זה. ועוד: כיון שעושין מדעת כלם, למה נתנו קצבה משני דינר ועד חמשה, שאם נעשית ההוצאה או הפרעון מדעת כלם, מאי שנא חמשה ומאי שנא אלף; וזה באמת יראה לי שלא נכתב בהשגחה. אם כן, כתוב בתקנה כמו ששלחתם, ולפי זה היה לנו לומר: שנלך אחר אחרון, כדין כל שתי לשונות שסותרין זה את זה, שהולכין אחר התחתון, כמו שנזכר במשנת גט פשוט. אלא שאני אומר: שכל מקום שאפשר לפרש ולקיים את הכל, אנו מפרשין ומקיימין. שהרי שנינו: הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה, גט, ואינו גט; ואם מת, חולצת, ולא מתיבמת. ושנינו בפרק יש נוחלין: בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, צריך לכתוב: מהיום ולאחר מיתה. ואקשינן: וכי כתב לו: מהיום ולאחר מיתה, מי קני, והתניא: הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה, גט ואינו גט? ופרקינן: התם, כלומר: גבי גט, דאי אפשר לקיים את שניהן, מספקא לן: אי תנאה הוי, אי חזרה הוי; הכא, כלומר: גבי מתנה, דאפשר לקיים את שניהן, אמרינן: דה"ק: גופא, מהיום, ופירא, לאחר מיתה. ומינה, דכל היכא דאפשר לקיים כל לשון השטר, מפרשינן ומקיימינן, אפי*לו לעשות יד בעל השטר על העליונה. ולפיכך אני אומר שיש לפרש בזה: דלשון: עד, הכתוב בשנים עם הרוב, הוא מלמטה למעלה, ועד, הכתוב בכולן, הוא מלמעלה למטה. כיצד: שמשנים ולמעלה, כגון: שלשה וארבעה עד חמשה דינרי, ולא חמשה בכלל, יכולין לעשות השנים עם רוב חבריהם, וכולן, מאלף אלפים ולמטה, כגון: אלף וחמש מאות ומאה וחמשים עשרה עד חמשה, וחמשה בכלל, עושין כולן. ומתקני תקנה זו, חכמים, והילכך על דרך מה שאמרו חכמים ז"ל, ששנו בכענין זה בחבל היוצא מן המטה. דתניא בברייתא, ומייתו לה בפ*רק אלו טריפות: חבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים, טהורה, מחמשה עד עשרה, טמאה. וקתני עלה: דההיא חמשה, כלמעלן; עשרה, כלמטן; כלומר: דעד חמשה, עד ולא עד בכלל, ומלמטה למעלה, קתני; ומעשרה ועד חמשה, חמשה בכלל, ומלמעלה למעלה /שמא צ"ל: למטה/, קתני. ועם כל זה אינו מתיישב, דהא: משנים ולמעלה עד חמשה, כתוב שם, שאי אפשר בלא עצת כלם; ואפשר שבטעות כתבתם אותו לשון.
<h2>סימן שפז</h2>
עוד שאלתם: שכן כתוב בתקנות, כלשון הזה: והשנים הנושאים ונותנים בממון הקהל יהיו מוכרחים לתת חשבון מחדש לחדש מכל מה שעשו לחבריהם הנשארים, ויתנו אות באות בפרט. והשלשה חברים יקבלו אותו חשבון, ויכתוב האחד בעד שלשתן, וישאר בידם עד סוף ברירתם. וכשיתנו חשבון לקהל, יביאו אותם פנקסים בידם, כדי שיהא ממון הקהל מכוין /שמא צ"ל: מכוון/ בעת נתינת החשבון. והשנים הנושאים ונותנים, בהגיע זמן החדש, באים לפני חבריהם, ואומר /שמא צ"ל: ואומרים/ להם: קבלו החשבון. ומראים להם; הכל כמו שכתוב בפנקס שלהם בפרט. ואומר להם: שכתוב /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שכתב/ האחד החשבון כמוטל עליהם. והם משיבין: תנו לנו הפנקסין שלכנם /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שלכם/, ונעתיק אותם שלא בפניכם. והנושאים ונותנין טוענין: אין לנו לתת פנקסנו בידכם, אבל אם תרצו להעתיקו, בפנינו עשו.
תשובה: הדין עם השנים, וכן פטורין מליתן להם הפנקסים, כל זמן שיגידו להם כל החשבון מכוון בעל פה: לזה נתנו כך על ענין זה, ולזה כך על ענין זה; שאיני רואה בזה שום חיוב לשנים מלשון התקנה.
<h2>סימן שפח</h2>
עוד שאלתם: הרי שיש לקהל חותם מצד המלכו*ת, שיבררו ב' =שנים= או ג' =שלשה= ברורי*ם יהודי*ם בעניני התרעומו*ת, שידונו בין יהודי ליהודי, ושיהיו מוכרחין להודיע לגזבר המלך כל התרעומו*ת שיבאו לפניהם. וענין החותם הוא כן, שכל מי שיבוא לפני הממונים ההם, ויגיד להם: פלוני גנב מפלוני, שאין זה מענין תביעתו, שהרשות נתונה להם מצד המלכות שיראו ויחקרו הענין, אם ירצו, אבל לא בהכרח. אבל אם יתחילו בענין החקירה, מיד הם מוכרחין להודיע לגזבר. וראובן היה לו תביעת ממון על שמעון, ותבעו בפני הברורים; ונשבע שמעון: שאינו חייב לו כלום. ואחר שנשבע שמעון בא ראובן לפני הממונים, ואמר להם: שמעון עבר על שבועתו, והנני מזומן להראות בעדים שנשבע לשקר. והממונים לא שמעו לקולו, ולא חקרו. הודיענו, אם יקרא מלשין, לפי התקנה שתקנו הקהל: שלא יתן שום אדם קאפיטול שלא ענין תביעתו, וכל מי שנשבע לשקר, מחוייב למלך בק' דינרי. ואעפ"י שהברורי*ם אין חייבין לחקור, וכל שאינן חוקרין, אינן חייבין להודיע לגזבר מה שאמר ראובן בפניהם, כיון שהרשות נתונה להם לחקור ולהודיע לגזבר, נמצא ראובן זה מלשין בינוני, שהרי הגיד, וביד הממוני*ם לחקור ולהודיע; או לא יקרא מלשין כלל?
תשובה: אין ראובן זה מלשין, כל שאין הממונים חייבין לחקור. וזה אני כותב לכם כדי להתלמד במקומו. אבל מעשה שאמרתם, אין זה מלשין, ואפי' אמר כן לפני הגזבר בעצמו, לפי דיני ישראל, שאם יביא ראובן עדים שנשבע לשקר, חוזרין ב"ד ומחייבין את שמעון; דקיימא לן: דאין הלכה כרב, דאמר: ולקח בעליו ולא ישלם, כיון שלקח בעל הדין שבועה מבעל דינו, שוב לא ישלם. אם כן, גוף תביעתו היא זו, והברורים שלא שמעו לקולו, שלא כדין עשו, וחייבין הם לקבל עדין, ואם יעידו כן, יחזרו ויחייבו את שמעון.
<h2>סימן שפט</h2>
מרשילייה. לרב ר' יהונתן +(א"א) הובאה בב"י חלק חשן משפט סימן קס"ג בקצור.+
כתבת: ראובן ושמעון היו דרים בבית אחד, שהיה סמוך לבית ההגמון, והיה זה קשה להגמון. ובאו לוי ויהודה באותו בית בפורים, ועשו שחוק; ואמרו העכו"ם: שאותו שחוק היה כנגד דתם, והגמון העליל את הקהל על אותו שחוק. ויש שרוצים לומר: שראובן ושמעון גרמו ההיזק, שהיו בבית בעל כרחו של הגמון. ונראה לי: דכיון שעל ידי השחוק בא ההיזק, ראובן ושמעון פטורין, שהם לא פשעו כלל; ואם מחמת שנאת ההגמון שהיה לו על ראובן ושמעון, לולי השחוק לא היה בא ההיזק, ואדרבה, לוי ויהודה פשעו בדבר וגרמו ההיזק.
תשובה: הדבר נראה לי פשוט: לפטור את ראובן ושמעון. ואתה מורינו, שטרחת להביא ראיות מרובות: מושלח את האש ביד חרש שוטה וקטן; וממרחיקין את הסולם, שלא תקפוץ הנמיה; וממשסה כלבו של חברו; ועוד הגדלת והוספת ראיות. אני אומר: דמר עתיר נכסי ועתיר פומבי, לפיכך שמת ידך בחיקיך והוצאת כל אותן ראיות. ואני איני רואה צד חיוב לראובן ושמעון, שאצטרך לראיה כלל, כי מעצמי /שמא צ"ל: מעצמו/ הוא מוכרח, דכל אותן שבבבא קמא הם: שבממונו של זה נעשית ההיזק בכולהו, ואבנו וסכינו ושלהבת שלו, ואלו הן שהוצרכו לומר: שהוא פטור. וכן בפורץ גדר בפני בהמתו, ויצאה והזיקה. אבל בית זה מה עשה, ומה עשו בגופו של בית; ואם אלו נכנסו בבית, והשליכו אבנים על העוברים, והזיקו או המיתו, מה עשה הבית, או מה עשה בעל הבית? ואם תאמר: סולם שמרחיקין אותו מן השובך, שהסולם אינו עושה כלום, וגם הנמיה אינה שלו, ואינה פועלת שום דבר עם הסולם, אלא שהסולם הכנה לנמיה, ואפי*לו הכיי /שמא צ"ל: הכי/, אמרי: שהיא גרמא בנזיקין, ואסור. התם, איהו הוא דקרב הסולם אל השובך: והתם נמי, הא ליכא, אלא משום: דזמנין דתבא נמיה ארישא, ובהדי דמנח ליה, קפצה; אבל בעל הבית זה מה עשה, וביתו מה פעל? ואלו דברים ברורים הם בעיני, ואינן צריכין לפנים כלל. גם יהודה ולוי רואה אני לפטור מן הדין, מכמה טעמים. האחד: שהם לא עשו דבר שנתחייבו עליו מן דין, ואם ההגמון מעליל, זה אונס הוא, ואינן אחראין על האונסין. ועוד: שאפי*לו עשו דבר שנתחייבו עליו מן הדין, והטיל ההגמון העונש על הצבור, ונתנו לו ממון, וסלקוהו, אין אלו חייבין לשלם לקהל. שאפי*לו גזל את השדה, ונטלוהו מסיקין; דתניא: אם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה, לא אשכחו טעמא בגמ*רא, אלא: בדאחוי אחוויי; ובירושלמי: משום דקנס קנסוה בגזלן. ועלה אמר ר' יהושע בן לוי: אין אדם נתפס על חבירו, וחייב ליתן לו, אלא בארנון ובגלגולת. וגרסינן נמי בפרק הגוזל בתרא: בר מתא אברי /צ"ל: אבר/ מתא, מיעבט; והני מילי, דברלא ארעא ובכרגא דשתא, אבל שתא דחליף, הואיל ואפייס מלכא, חליף.
עוד כתב מר: שיש אנשים רוצים לפטור עצמם, וטוענים: כי מה שנתנו הקהל להגמון לסלק ההיזק, לא היה בהסכמתם. ודנת אותם לחיוב, לפי שהצבור שותפין בכל היציאות, ואין אחד יכול ליחלק אלא ברשות חבירו. והביא מר ראי*ה משייר*ה שהיתה הולכת במדבר, ועמד עליה גייס לטרפה ומסיק: ואם אמר אחד: אציל לעצמי, אין שומעין לו, ומסיק: פשיטא, לא צריכא, דאית ליה חמרא אחריני. ואני אומר: חוץ מכבודך, שאין זה דומה רלאיה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לראיה/, ואשטמיטתיה /שמא צ"ל: ואישתמיטתיה/ למר בין מעשה למעשה, וכן נמי פירושא דשמעתתא. דההיא אינה בבא ליחלק, אלא בחמרין שהתנו ביניהם: שכל מי שיתאבד /שיאבד/ לו חמור, נעמיד לו חמור, כלומר: כדי שיהיו כולן שומרין יפה השיירה מן הגייסות. וע"ז =ועל זה= אמרו: שאם אמר אחד, שנאבד לו חמור, והם חייבים לקנות לו חמור אחד: תנו לי דמי חמור, ואקח הדמים לעצמי, ואפי*לו הכי אשמור עמכם, אין שומעין לו. ועל זה אמרו: פשיטא שאין שומעין לו ליתן דמי חמור, שאם כן לא ישמור יפה. ואסיקנא: לא צריכא, דאית ליה חמרא אחרינא, מהו דתימא: הא קא מנטר ליה, קמ"ל: שני נטירותא דחד מנטירותא דתרי. ואולי מאידך היתה הכונה להביא, דתניא: שיירה שהיתה מהלכת במדבר, ועמד עלי*ה גייס וטרפה, ועמד אחד והציל כל מה שהציל, הציל לאמצע. ואם אמר: כל מה שאציל, אציל לעצמי, הציל לעצמו. ואוקימנא בחד מן לישני: בשותפין, וכגון זה, שותף חולק שלא לדעת חבירו, אמר, מיפלג פליג, לא אמר, לא פליג. ואם מזו הביא מר, אדרבא, התם דחולק שלא מדעת חבירו ומציל, דאפי*לו הכי מציל לעצמו, וכ"ש כאן, שאינו בא להציל וליטול, אלא מציל שלא יטלו ממנו כלום. והפרש גדולים /שמא צ"ל: גדול/ יש, וכש"כ =וכל שכן= לאיש שכמותך. שאין זה אלא כאומר: איני רוצה להיות שותף ליתן מה שההגמון תובע, אלא אני אציל ואדון, שלא יטול ממני כלים אלה; אם כן, נשתתפו הקהל גם לכל ענינים כאלו. ואפי*לו במה שבא על איש או על אנשים ידועים מלך או שר, והגמון בא בטענה, ואפי*לו בטענת עלילה, מה שלא ראינו שתוף כזה באחד ממקומותינו. אי נמי: בשעשה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בשעשו/ אותה הוצאה שבעה טובי העיר; ולא שהיא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שיהו/ אותן שבעה חשובי הקהל לבד, אלא בשמינו אותן בני העיר סתם על כל עסקי הצבור, וכמו שמפורש בירושלמי בפרק בני העיר. ואם העליל את לוי ויהודה, סלקו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וסלקו/ לוי ויהודה אותה עלילה במנה או במאתים, אין על שאר הקהל לפרוע עמהם כלום, אפי*לו בשיש להם שתוף עם הקהל בכל יציאות, לפי שאלו גרמו ההיזק לעצמן; וכאותה שאמרו: אבר וכי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכו'/ אין מעמידין לו. ומה שהביא מר על זה ראיה מיהונתן, לא מן השם הוא זה. והגע עצמך, היאך נתחייב יהונתן מיתת ב"ד בעברו על מה שהשביע אביו את העם, ושהחרים, וכי העובר על החרם, חייב מיתה; ואין מפרשין לחכם וכ"ש לאיש אשר כמוך. ומעשה דר' יוחנן וריש לקיש נבי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: נמי/, דאמרו: אנן בתר ריש גלותא גמרינן לא הויא ראיה, מריש /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ריש, והאות הראשונה מחוקה, ונ"ל שצ"ל: דריש/ גלותא שאני, דהוא כמלך ונתון על כל ישראל בכל עניניהם.
<h2>סימן שצ</h2>
סרקוסטא.
שאלת: הקהל בררו דיינין להם, וכתוב בתקנת הברירה פרק אחד, זהו נסחו: והברירה הנזכרת נעשית על מנת שאם יהי*ה לאחד מן הברורי*ם דין או תביעה עם שו*ם אדם, שלא יהי*ה הוא דיין, ושלא יהי*ה בעצת פס"ד מאותה תביעה, ולא משו*ם אחד מאותן, שהו*א פסול לעד*ות להם מצד קירבה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: קורבה/; ונשבעו הדיינין: ע"כ =עד כאן=. ועתה, נתחייבו ראובן ושמעון לוי ויהודה, ליששכר וזבולון ובנימין מנה, ולכל אחד מהם בפני עצמו. ויששכר הוא פסול להעיד למקצת הברורים, מצד קורבה; וזבולון בלבד תובע מראובן שמעון לוי ויהודה כל המנה הנזכר. הודיעני: אם יכולין קרובי יששכר לדון בדבר, כיון שנתחייבו הלווין הנזכרים למלוין הנזכרים לכולן ולכל אחד בפני עצמו, וזבולון הוא התובע בלבד; או לא?
תשובה: אין קרובי יששכר יכולין לעמוד באותו דין, לפי שיששכר בודאי בעל דבר בחלקו, וזה תובע הכל. ואם יזכה זבולון במנה, בלי ספק יזכה יששכר ברביעית המנה, ונמצא אותו קרוב דן בחלקו של יששכר. וכי מה שכתוב בשטר החוב: שהם כולן מחייבין עצמן בכל המנה לכל אחד ואחד, אין במשמע אלא: שהן משעבדין עצמן לפרוע הכל לכל מי מהמלוין שיתבע מהם, ושלא יוכלו לדחות אותן שלא יהיו חייבין לדון אלא עם כולן או עם כל אחד מהם ברביעית החוב. ותדע עוד: דמן הדין כן הוא, אעפ"י שלא כתב, שאחד שלוה משנים, או אפילו ממאה, בשטר אחד, האחד יכול לדון ולתבוע כל החוב בעדו ובעד חבירו, ואינו יכול לומר לו: לאו בעל דברים דידי את. כדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי: הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד, ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא, לא מצי אידך למימר ליה: לא ובעל /שמא צ"ל: לאו בעל/ דברים דידי את, אלא שליחותיה עבד; והכא נמי, זבולון, שליחותיה דיששכר עבד. ושנינו בברייתא בפרק שבועת הפקדון: וכחש בעמיתו, פרט למכחש באחד מן השותפין. ואוקימנא התם: כגון: דאמרי ליה: מתרוינן יזפת, ואמר להו: אנא מחדי /מחדא/ יזפי, דהוה ליה כפירת דברים בעלמא; וכתב הרב אב"ד /שמא צ"ל: הראב"ד/: דמכאן למדנו: דאחד מן השותפין יכול לתבוע הכל.
<h2>סימן שצא</h2>
ומה ששאלת: דראובן יש לו תביעות על שמעון, ולוי הוא מורשה של ראובן בחנם, ומקצת הדיינין פסולין להעיד ללוי. הודיענו, לפי פרק התקנה הנזכרת, אם יכולין קרובי לוי המורשה הנ"ל לדון בדברים ההם, כיון שאינו אלא מורשה בחנם?
תשובה: אם לא היה אלא שליח בעלמא, הרי זה דן בפני קרובו, לפי שאין לו בזה אלא זכות ולא חובה. אבל בא בהרשאה, אם כתב לו בהרשאה: זיל דון ואפיק לנפשך, הרי הוא כבעל דבר ממש, ומשם /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ומשלם/, ולא מצי למימר ליה הנתבע: לאו בעל דברים דידי את. ואע"ג דאמר רב אשי בפרק מרובה: שליחו שוייה, כבר כתב הראב"ד ז"ל: דאי אמר המורשה קודם שיתבענו המורשה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: המרשה/: הריני זוכה לעצמי, קנה, דלהכא אמר ליה המרשה: זיל דון ואפיק לנפשך. אבל כל שתובעו המרשה קוד*ם שיאמר הוא: הריני זוכה זוכה /מלה זו הודפסה בטעות ואינה מופיעה בדפוס ליוורנו תקל"ח/ לעצמי יכול המרשה לו*מר לו: תן לי מה שגבית, דשליחא שוי*ה. והילכ*ך; בשלי' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בשעה/ שהוא דן עם הנתבע בהרשעה שבידו שכתוב בה: זיל דון ואפיק לנפשך, הרי הוא כבעל דבר, שדן על שלו.
<h2>סימן שצב</h2>
טודילאה, לר' חיים בר' דוד.
שאלת: קהל שהסכימו לפרוע במס על פי פנקס, כפי מה שיש לכל אחד ואחד, ולא ידע אחד מחבירו. ועמד אחד ואמר: איני רוצה לעשות עמכם על פי החרם, אבל הטילו עלי כל מה שתרצו, ואני עושה כל רצונכם. והקהל אמרו: אין רוצין, אלא כמו שאר הקהל. והוא אומר: מתיירא אני שלא אוכל לעשות כדין. הדין עם מי?
תשובה: הנהגת המסים אינה שוה בכל המקומו*ת, והכל הולכין אחר הנהגת מקומן. ואלו משורת הדין, בעיר חדשה, כל דבר שהם צריכין מן הדין לפרוע לפי ממון, כגון: המסים והתשחורות, וכגון: לעשות לעיר חומה דלתים ובריח. ללישנא קמא דאמר ר' יוחנן: שגובין לפי שבח ממון, נראה שאין כופין זה את זה להשבע כמה יש לו, אלא כל אחד נאמן לומר: אין לי, אלא כך ששבועה במקומו*ת אלו לא שמענוה, אלא אם אין מאמינין אותו, יחפשו אחריו. וכענין בעל חוב, שטוען שאין ידו משגת לפרוע בעל חובו, שאין ב"ד כופין אותו לישבע ולא להחרים מן הדין, אלא ב"ד אומרים לבעל דינו: לך וחפש וגבה לך. אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק שני של מלוה ולוה: שמחרימין על מי שיש לו, ולא יתן לבעל חובו. ואני איני יודע מנין לו זה, אלא מן התקנה ולא מן הדין. וכאן לפי דברי הרב ז"ל, אפשר להחרים סתם, כמו שאמרת, שנהגו שם שכל מי שיש לו, יתן לתיבה לפי כל הממון המחוייב למה שיש לו. זהו שנראה לפי הדין, ואין היחיד פורט דרך אחר לעצמו, ככל מקום חדש שאין להם מנהג ידוע. וכ"ש אם נהגו או שהסכימו עליו להחרים, כמו שהסכימו באותו מקום שאמרת. והגאונים ז"ל תקנו בבעל חוב, שמשביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ. ואפשר שגם בזה עושין כן מן התקנה. אבל במקום שיש להם מנהג ידוע, או שקבלו עליהם הצבור בענין אחד, אין היחיד רשאי לברור דרך לעצמו, אלא יש לו לעשות כדרך שיסכימו הצבור עליו.
<h2>סימן שצג</h2>
תשובת שאלה.
עמדתי על כל טענות הקונדרס הזה, ורואה אני: שאם העדים נאמני*ם אצל הברורים, רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף, הכל לפי מה שיראה להם, וזה מקיים העולם. שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה: בחבלות, וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו ז"ל: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. וכ"ש בחוצה לארץ, שאין דנין בה דיני קנסות, ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם, נמצא העולם שמם, וכבר קנס /שמא צ"ל: קנסו/ ז"ל קנסות במכה את חבירו ביד או בהרכיבה, וכו', כדאיתא בריש פרק המניח את הכד. ואעפ"י שאלו דיני קנסות הן, ואין דנין אותן בבבל, כדאיתא התם בריש פרק המניח את הכד, מכל מקום, בכל מקום ומקום דנין לעתים בכיוצא בהן לגדור את הדור. וגדולה מזו אמרו בפרק נגמר הדין: בשמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד, ואעפ"י שאין תולין אשה, ושאין דנין /שנים/ ביום אחד, ואעפ"י שאין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ושם אמרו/ טעמא: שלא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. וכך אמרו ביבמות בפרק האשה רבה: באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לב"ד, וסקלוהו; ובאחד שהטיח את אשתו תחת תאנה, והלקהו; וכל זה שהיתה השעה צריכה לכך. וכן עושין בכל דור ודור ובכל מקום ומקום, שרואין שהשעה צריכה לכך, ולייסר השוטים והנערים המטים עקלקלותם. והנה אמרו: דרב הונא, שהיה מבבל, קץ ידא, כדאיתא בריש פרק כל היד; ובסנהדרין, בריש גלותא, דאמר: אי ודאי קטל נפשא, לכהיוה לעיניה; ואעפ"י שאין קציצת אבר בדיני התורה, אלא הכל לגדר ולצורך שעה. ולפיכך, ברורים אלו שעשו זה, אם ראו צורך השעה לענוש ולקנוס ממון או גוף לתיקון המדינה ולצורך השעה, כדין עשו; וכ"ש בדאיכא הורמנא דמלכא; וכענין ר' אלעזר בר' שמעון בריש פרק השוכר את הפועלים. ומכל מקום, הברורים צריכין להתיישב בדברים, ולעשות מעשיהן אחר המלכה, ולהיות כונתם בכל עת לשמים.
<h2>סימן שצד</h2>
קהל קדוש שבסרקוסהט /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שבסרקוסטה/.
עמדתי על כל הטענות שבאו באותו קונדרס הגדול, וחזרת /נראה שצ"ל: וחזרתי/ על כל פרט ופרט מן הטעמים והראיות של כל כת וכת. ואלו באתי לכתוב ולהשיב על כל דבר ודבר, ולדקדק בפרט על הכל, יאריך הענין ללא צורך. על כן ראיתי לכתוב דרך קצרה מה שעלה בידי מי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מן/ הכלל, ולהשיב על זה כאשר יראוני מן השמים. ורואה אני: שהשלוחין תולין טענותיהן בארבעה דברים. האחד: שגדולי פורעי המס שילחום, והם רשאין, לפי שהן שותפין, ושותף כיורד ברשות דמי; וכל שכן אלו, שהם גדולי השותפין. והשני: שאף המוקדמין שלח להם כתבם אחר לכתם בהפקת כתב גביית המס, ועל פיהם ג"כ עשו מה שעשו באותו כתב. והשלישי: שזה תקון הצבור, וכשהצבור רצו ליתן שוחד לפרנס יותר לגזבר, שיתנו להם רשות לגבות כאשר בתחילה. והרביעי: שאפילו הפיקו אחר מעצמו, כבר גילו הכל דעתם דניחא להו בהכי, לפי שעל פי אותו כתב גבו אחר כן מה שגבו. וכת החבורה השיבו: שאין כח ביד אותם העשירים ששלחום לשלוח אותם, כי לפי דרכם ולצרכם שלחום, וכנגד כת החבורה. ואף המוקדמין ששלחו להם כתבם ג"כ מכת העשירים והמרשים אותם. ועוד: שאפי*לו המוקדמין לא אמרו: שיעשו על זה שום הוצאה, ומה שעשו, לא לתקון הקהל עשו, דאדרבה, זה גרעון ונזק להם, וטוב היה להם לנהוג על פי שעשה וצוה הגזבר. ועוד: שהצבור בכלל עשו תקנה באלגפיריאה בחרם ובנדוי ובהסכמה של הקהל, בלי שום חולק, ובפני התובעים, ונתחייבו שם המקדמין ובעלי עצתם, שהם מורשים וממונים בעד כל הקהל, שלא יתבעום ולא יחייבו בשום הוצאה משליחות לאנדאה הנז*כרת. אלו הן כלל כל טענות שתי הכתו*ת.
והנני משיב כאשר הראוני מן השמים. ואומר אני: שמנהג המקומות בענינין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בעניינין/ אלו, איננו שוה בכל. לפי שיש מקומות, שכל עניניהם נוהגין על פי זקניהם ובעל /שמא צ"ל: ועל/ עצתם. ויש מקומות, שאפי*לו הרבים אינן רשאין לעשות דבר בלתי עצת כל הקהל, ובהם כמת /נראה שצ"ל: ובהסכמת/ הכל. ויש מקומות, שממנין עליהם אנשים ידועים לזמן, שיתנהג על פיהם בכל עניניהם הכללים, והם אפוטרופין עליהן. רואה אני, שאתם נוהגין כן, שאתה ממנים עליכם, קרוין: מוקדמין. וכל מקום שנהגו כן, פסלו כל השאר לדברים אלו ואלו, לבד מסכימין וטועין /נראה שצ"ל: וטוענין/ צרכי צבור הכללים, ואלו הם שקראום חכמים: שבעה טובי העיר, כלומר: שמנו אותם על כללי עניני הצבור. ולפיכך אלו השלוחי*ם, מצד שפרשו אותם העשירים, ואפי*לו היו רבים וגדולי עצה שבעדה, אם עשו שלא מדעת המוקדמין, לא עשו ולא כלום. ולא עוד אלא, שלא נאמרו דברים: בשותף כיורד ברשות דמי, בכיוצא בזה, ואין דמיון אחד כולל אותם עוד. שאם כן, נתן הרשות ביד כל יחיד ויחיד מהצבור ולעשות מה שלבו חפץ בצרכי המדינה, ונמצאו כולם ביד כל היחידים! גם מה שטענו השלוחים: שזה תיקון הקהל, וכל העושה תיקוני הקהל תבא עליו ברכה, וצריכין הקהל בכלל לפרוע, כיורד בשדה חבירו ונוטעו שלא ברשות, ואם עשויה ליטע, ידו על העליונה. כבר השיבו כת החבורה: שזה קלקול והפסד להם מה שעשה הגזבר הוא שיבקשו הם. ומה שטענו: דכיון שגבו על פי אותו כתב, גלו דעתם דניחא להו בהכי, וחייבים לפרוע. ועשו זה כאותה שאמרו בשילהי פרק השואל: ביורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות; ההוא דאתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שלים ליה; אמר ליה: לא בעינא. לסוף, חזייה דגדרה וקא מנטר; אמר ליה: גלית אדעתך דניחא ליך, זיל שלים. אינה טענה, שאין הנדון כאן דומה לראיה; דשאני הכא, דעל כרחם יצטרכו לגבות כן מכח חותם המלך, ושאף הקהל מכריחין כן ועושין בכח החותם ושלא מרצין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מרצון/ כת החברה. ועוד: שכת החברה טוענים: שלא מחמת אותו כתב גבו המס, אלא כשנתפשרו הכתות באלגבריאה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: באלגפריאה/. אלא שיש ענין שעקר הכל סובב עליו, והוא לפי מה שנראה לי, שאני רואה העקר הגדול שבטענות השלוחים, שהם טוענין: שהמוקדמין שלחו להם כתבם, ופייסו*ם בהפק*דת כתב זה. ואם כן, השלוחים מדעת ממיני /נראה שצ"ל: ממוני/ הקהל, ואשר העמידום הקהל על כל עסקיהם אפוטרופין, הפיקו אותו כתב של גביית המסים. וכיון שכן, חזרה השליחות אצל המוקדמין, ואין לשלוחים לבא ולחקור אחריהם אם עשו מדעת הקהל או מדעת העשירים, אלא כל שהם רואים שהמוקדמים מוסכמים, יש להם לסמוך עליהם. ואפי*לו עשו המוקדמים מדעתם או מדעת העשירים, רשאים הם, לפי שהצבור מנו אותם לכך, עד שיסלקום או שיסכימו שלא לנהוג בזה על פיהם. ולא להפיק אותו חנם בלא הוצאה, אמרו, אלא בהוצאות, כנהוג לשלוחים דעלמא, אלא אם כן אמרו להם כן בפירוש. ולפיכך, אם אותה תקנה שנעשית בא לגרפיאה /שמא צ"ל: באלגרפיאה/ נעשית קודם הליכת השלוחי*ם לארדאה, או שידעו השלוחים באותה תקנה קודם שהפיקו אותו כתב, לא עשו ולא כלום. שהרי ידעו שנסתלקו המוקדמים ממנויים בכל ענין השליחות ההוא וההוצאות, והרי הם כיחידי שאר הקהל. או על שאר הקהל במוקדמין, כשאר הקהל, לפרו*ע לשלוחים משלהם כל ההוצאו*ת בשליחותם, זולתי כת החברה. אבל אם כבר עשו מעשה קודם אותה תקנה, או קודם שידעו אותה השלוחים, מה שעשו, עשוי, והם יכולים לתבוע מכלל הקהל והמוקדמים ששמעו קול אלה, שלא יתבעו מכת החברה ושלא יחייבום בשום הוצאה של אותו שליחות. ובהסכמת הקהל עליהם לסלק תביעת שליחים אלו מעליהם, ולפייסם מממון שאר הקהל, שזהו שהתנו בהסכמת הכל, וזהו שקבלו הקהל באותה תקנה בחרם ובנדוי. זהו שנראה לו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לי/ בדין אותו הכתב ובשאר הכתבים שנשתלחו עליהם באותו שליחות מדעת המוקדמין מדעת המרשים אותה. אבל אם הפיקו שאר כתבים מדעת עצמם, שלא נשתלחו עליהם כחותם המלשינות, איני רואה לחייבם על זה, אם עשו מדעת עצמם לבד בלא הרשאת אותם עשירים אשר שלחום, ובלא הרשאת המוקדמין. ובמה שטענו כת החברה: שאם יצא הדין שיהו הם חייבים, אפי*לו הכי אינם חייבים כלום, שהרי כבר נפרעו משולחיהם משלם, ואפי*לו השולחים אינם יכולים לתבוע כלום מן הקהל אחר שפרעו, כפורע חובו של חבירו, דהוה ליה כמבריח ארי מנכסי חבירו. אין טענתם כלום בזה, שהשלוחים חוזרין על שולחיהם ששלחום, והוו להו כערבים או כקבלנים, וקבלן או ערב שפרע, לא הפסיד. ואין דנין אותו כפורע חובו של חבירו, שלא אמרו אלא כפורע, שאינו שייך בחיוב, ופורע מדעתו מה שאינו שייך בחיובי כלל. וכ"ש אלו, שראו שמקצת הקהל דחו את השלוחים שהלכו בשליחותם, ולא רצו שתהא להם תרעומת עליהם, ואם פרעו לקיים עמהם אמונתם, כראוי וכהוגן עשו. ומכל מקום, ומה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מה/ שטענו כת החברה: שאין להם להשיב לשלוחים על זה, אלא לשולחיהם, דלאו בעלי דברים שלהם הם בזה אלא אם כן יש כתב הרשאה מהם בידם; הדין עמהם.
עוד ראיתי שנתעצמו בהוצאת אותו כתב של גביית המס, שהשלוחים תובעים עליו אלף וק' דינרי*ם, לפי שהפיק חמשה כתבים, וכן שחד ושכירות וריבית הוציאו בהוצאתם בכלל חמשת אלפים ות"ק דינרי, וכתב זה אחד מהם, ולפיכך הם תובעים עליו החומש. וכת החברה טוענים: שזה כתב יושר, ובמעט יוציאו אותו. והשלוחים טוענים: כי זה היה קשה להוציא יותר מן השאר, לפי שחשש אדונינו המלך שמא הממונים אינם עושים באמונה, ולא רצה להתיר גביית המס אלא עד שלשי*ם אלף, עד שירא*ה הוא בדבר. אומר אני: כי משוה"ד =משורת הדין= בעלמ*א בכל שליח שמוצי*א הוצאו*ת, אם רצה המשלח להשביעו כמה הוציא, רשאי, כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו, שנשבע, ונוטל. אבל אם לא נהגו כן בכל המקומו*ת בשילוחי הקהלו*ת, דחזקתן באמונ*ה הם עושי*ם. ומ"מ, אם מדקדקין מעהם /בדפוס ליוורנו תקל"ח: עמהם/ יעמדו אנשי*ם בקיאי*ם בחצרו*ת המלכי*ם וישימו /נ"ל שצ"ל: וישומו, וכך משמע מדפוס ליוורנו תקל"ח/ ביניהם לפי הטענות בכמה יוציאו זה בין שאר הכתבים, ועל פיהם יהיה.
<h2>סימן שצה</h2>
שאלת: קצת קהל שנתקבצו בביהכ"נ שלא בשעת תפלה, והיה להם תקנה בענין המס בזמן שעבר, ורצו עכשיו לתקן בה, להוסיף ולפחות. והוסיפו מה שהוסיפו, וכתבם אחד מן הנאמנין בפני עצמו בסוף התקנה הראשונה, ולא חתמו בה עדים, ולא נזדמנו בה עדים מעולם. וקצת הקהל אומרים: כי קצת מאותן תוספות לא היתה כך הסכמת הקהל, ולא עלתה על לבם, ולאו כל כמיניה לכתוב כל מה שירצה. והתקנה הזאת לא קראוה בבית הכנסת כנהוג בכל התקנות, אלא שתפסה שליח בידו, ואמר: הסכמה במקום חרם, שיתנהגו הקהל כפי הקתנה הזאת. וענו קצת הקהל: קרא לנו מה שיש בה. ולא רצה אותו הנאמן. וקצת הקהל אומרים: כי אין תקנה קיימת, אלא כשהיא חתומה בעדים מזומנין, ושיקראוה בבה"נ =בבית הכנסת=, בפרט שמא נתחלף בה ענין, או נגרע ממנה. הודיענו הדין עם מי?
תשובה: תקנות אלו שנהגו כל קהל וקהל על המס ועל שאר עסקיהן, אינן נוהגות על פי דיני התורה, אלא שהם רשאין לעשות ולהסיע על קצתן. ולפיכך, אין בהם אלא מה שהוא ידוע ומפורש בעדים מה היתה תקנה, ועל מה הסכימו. וידיעה זו היא באחד משני ענינין: האחד: בהעדאת עדים כשרים. והשני: אם נהגו להאמין בעניינין אפילו אנשי העיר ואפילו קרובים או הנאמנים או זולתם, שכל זה נכנס בגדר התקנות הצריכות לקהלות. וברוב המקומות ששמענו שמעם, נוהגין כן להאמין עדים מבני הקהל, שאם לא כן, בטלת תקנות הקהלות, שאי אפשר להעיד על כל התקנות איש נכרי שלא מבני הקהל. ועוד: שלא יהא שם שום קרוב להם. ומכל מקום, אם מנהג העיר להזמין בהם עדים ולקרותה בבהכ"נ, אינה כלום כל שלא נעשית כן. כ"ש במעמד אחד וכתב בפני עצמו, שאינו נאמן. וכ"ש כאן, שמקצת הקהל אמרו: שיקראנה שליח צבור בפרטיה, וחששו שמא הוסיף וגרע מן המוסכם, ולא רצה אותו הנאמן שכתבה לעשות כן, ואין לאותה התקנה קיום במה שנחלקו עליו שאר קצת הקהל. ומה ששאלת: אם היחיד מתעצם עם הנאמנים בדברים כאלו, זה אומר בכה וזה אומר בכה, וזקוקין לעדים, אם יעידו להם אנשי העיר, אם לאו? כל זה נכנס בכלל מה שכתבתי, שכל זה תלוי במנהג. ובאמת, אם הנאמנים כלם מסכימים בכך, ואין המחלוקת באחד מן הדברים הנזכרים למעלה, ואין חסר אלא העדת עדים, מקבלין עדים, אפילו מבני העיר, שאי אפשר לענייני הקהל הכלליים בלתי זה; וכמו שכתבתי.
<h2>סימן שצו</h2>
עוד שאלת: תקנה שכתוב בה: מי שעליו חובות, אין ראוי לגבותם אלא מן הממון שיתנועע על שמו בלבד. וראובן כתב בהודאתו: שיש לו משכונות, ושמן שיש לו, ומעות שנזדמנו לו ביום השבועה בבית שמעון, שהשאיל לו מקום להניחם שם, מפני שהיה ביתו צר. ולאחר זמן רחוק טענו לו הנאמנים: המעות והשמן אינו ממון מתנועע על שמך. וראובן טוען: שאין לך מתנועע על שמו יותר מן המעות, ולא נתכונו הקהל אלא על שטרות, שאינן יוצאות על שמו. שאלו לא כן, היה להם לומר: שלא ינכה חובותיו אלא מן המעות שבביתו. הודיעני היאך משמעות, וכיצד הדין?
תשובה: איני יכול לומר הכונה מה היא. ואלו לשורת הדין, לא היה יכול לגבות לא מן הקרקעות ולא מן השטרות, ואפילו יוצאות על שמו, ולא מן העבדים. דכיון שאמרו: ממון ומתנועע, אנו דנין בו כפרט הכתוב בשומרין: דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות, שאינן מטלטלים, ועבדי*ם, שהוקשו לקרקעות, ושטרות, שאין גופו /שמא צ"ל: גופן/ ממון. ועשו תקנתן, כהלכתא בלא טעמא. ומכל מקום, המעות והמשכונות והשמן, ממון המתנועע על שמו, שאין הכונה לומר: שיתנועע תמיד על שמו, אלא: כשמתנועע, יתנועע על שמו. ולאפוקי ממון שיש לו ביד מתעסקים דעלמא, שהעסק יוצא על שם המתעסק ולא על שמו.
<h2>סימן שצז</h2>
עוד שאלת: הקהל עשו תקנה, וכן כתוב בה: כל מי שיבוא לגור בעיר, ישבע לסוף ב' =שני= חדשים; ומשמעות הקהל והסכמתם: שיהא פטור מכל מה שיבוא תוך ב' =שני= חדשים. וראובן מעיר אחרת, שלח קצת ממון לשמעון להתעסק בו, ובתוך שני חדשים, קודם שנתעסק בהם כלל, הוטל מס על העיר. והקהל טוענין: כי אין פטור אותם שני חדשים, אלא במי שבא לגור. וראובן טוען: קל וחומר הדברים, וטוען: שלא היתה הכונה אלא: שאין מרויח תוך ב' חדשים, והוא לא הרויח כלל, ולא נתעסק בהם. הדין, עם מי?
תשובה: שורת הדין, מי שמרויח במעותיו ובסחורתו בעיר אחרת, אין בני העיר יכולין לחייבו לפרוע עמהם מס על מה שהביא והתעסק. אלא יכולין הן לומר לו: או פרע עמנו וסייענו במס, או: תלך מעמנו, לפי שאתה ממעט בהרוחתינו /ברוחינו/. ואם יש לו אשראי במתא, נותנין לו זמן שיוציא עסקו משם, ויגבה חובותיו, ובנתים /ובינתיים/ יתעסק מעט, כדי שיוכל להתפרנס מעסקו. כדגרסי*נן בפרק לא יחפור: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא לי: בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב, ואי שדי בכרגא, מצי מעכב. וגרסינן תו התם: הנהו עמוראי דאייתו עמרא לפום נהרא, אתו בני מתא קא מעכבי עלייהו. אתו לקמיה דרב כהנא, אמר להו: דינא הוא דמעכבי עלייהו, אמרו ליה: אית לן אשראי במתא. אמר להו: זילו זבינו שיעור חיותייכו עד דעקריתי אשראי דידיכו, ואזליתו. זהו לעקר דינא; אבל לכל הקהלות יש להם דינין ותקנות על זה, שלא מדין התלמוד, ורשאין הן בכך. ומכל מקום, כל שיש ספק במשמעות התקנות בנדון שלפנינו, הולכין להקל לנתבע. חדא: שכל שהוא חוץ מגדר הדין, אי אתה יכול להכניסו עד שיהא ברור, וכל שאינו ברור, העמידנו על דין התלמוד. ועוד: שכל המוציא, עליו הראיה.
<h2>סימן שצח</h2>
עוד שאלת: הרי שהגיע זמן המס לפרוע, והנאמנים עכבו לראובן מעות שהי*ה חייב לו עכו"ם, מפני קצת מס ברור ומפני תביעות אחרות שהיו תובעין לו, שלא היה ראובן מודה בהן. והיו המעות שעכבו, יותר מן התביעה. וראובן היה טוען לנאמנים: התירו לי המעות, ואפרע מה שעלי ברור. ועל השאר, הריני נותן ערב לפרוע לכשיצא הדין, אם אני חייב לפרוע; ולא רצו. ועכשו הם תובעים ריבית מאותו זמן עד היום, שאמרו: כי הוצרכו ללות אותם מעכו"ם בריבית. וראובן טוען: מי אמר לכם שתלוו בריבית. ולא עוד אלא, שהפסדתם אותי, שהעכו"ם היה רוצה לפרוע כל מעותיו, ועכשיו אין לו. הודיענו, הדין עם מי? אם ראובן חייב לפרוע הריבית, אפילו אם ימצא חייב מן הדין במס שהיו תובעין ממנו, אם לאו? וכן, אם הם חייבים בהפסד שגרמו לו במעות שעכבו?
תשובה: כבר כתבתי, שכלל דברים אלו אינן נוהגין על פי דיני התורה, אלא לפי מה שנהגו ותקנו בכל מקום ומקום, והכל לפי המנהג. ובאמת, תקנת העולם הוא, שלא יוכל כל אחד ואחד לומר: לא אפרע עד שיצא הדין במה שאני טוען שאיני חייב, שא"כ, כל אחד ואחד יאמר כן, ואין המס נגבה לעולם, ונתת יד לרמאין. גם אנחנו פה כך תקננו: שכל מי שטוען שאינו חייב, יפרע מיד ואחר כך ידון. ועל הריבית שאמרת אפילו לוי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לוו/, ומרצונו של ראובן זה, איני יודע היתר לריבית זה, שהרי נמצאו נאמנים אלו לווין בריבית מעכו"ם, ומלוין לראובן. אלא שאני רואה בכל הקהלות נוהגין כן, ולא ידעתי על מה יסמכו. אלא ששמעתי משם קצת מן הגדולים, שאמרו: שהוא מותר, לפי שנאמנים אפטרופסין לכלל הקהל לכל עניני המס לגבות ולפרוע וללוות; ואף שיהא מותר כן באפוטרופא, לא ידעתי מאין. ומ"מ, לולי איסור הריבית, מה שלווין ועושין, כדין הן עושין, שאם לא כן מעולם לא יפרעו מחוייבי המס אלא בקושי, ולא יוכלו לפרוע לעכו"ם שלוו מהם לצורך הצבור. ועל הפסד מעות שערבו, אינן חייבין מכמה טעמים. האחד: שראובן שלא פרע, הפסיד על עצמו, שהנאמנים צריכין להכריח פורעי המס או לעכב מעותיהם או למשכן; וכן נוהגין בכל מקום, וארוך. ועוד: דאפילו בעלמא, בכל כיוצא בזה, פטור, דאין זה אלא כגרמא בנזיקין, ואפי*לו דינא דגרמי ליכא הכא, דאין זה כשורף שטרותיו של חבירו. ובזה נכנס מה ששאלת: בפקדון שהיה לראובן ביד שמעון, ועכבוהו הנאמנים עד שיבא ראובן וישבע, והפסידוהו, שהעכו"ם אינו רוצה לתת לו ריבית מהם כל ימי היותם מעוכבין; ושאלת: אם הם חייבין באותו הפסד? וכבר אמרתי: שאינן חייבים לשלם הפסד זה, מן הטעם שאמרתי וכמבטל כיסו של חבירו הוא, שהוא פטור.
<h2>סימן שצט</h2>
עוד שאלת: קהל שמנו שלשה אנשים, שיבררו להם שלשה נאמנים למס; והם בררו להם: שנים יודעין, ואחד אינו יודע ספר כלל. וקצת מבני הקהל טוענין: אנו לא האמננו אלא לשלשה, ואינו אלא שנים, לפי שכל אחד ואחד מהקהל יש לו לכתוב כל חובותיו בפירוש וכן כל מה שי שלו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שיש לו/ בפירוש, ואם השנים אוהביו, יוכלו לומר: כך וכך עולה ההודאה, ולא יותר, והאחד שאינו יודע ספר, לא ידע אלא מה שיאמרו לו השנים. הודיענו הדין עם מי?
תשובה: כל שיש שנים יודעים, נראה לי: דמה שעשו, עשוי. דאי משום: שהיחידים צריכין לפרוט בהודאה כל מה שיש להם; כבר יש שנים שמעידין על זה כמו השלשה, ואין חוששין שמא ישקרו באמונתם, שאין שנים מצויין לחטא /לחטוא/ בשביל אחד מן הקהל. ולגבי קיום שטרות אמרו: שלשה שישבו לקיים את השטר: שנים מכירין, ואחד אינו מכיר, עד שלא חתמו, מעידין בפניו, וחותם. ואם מפני שקצת הקהל טוענין: לשלשה האמננו, לשנים לא האמננו; זהו לענין משאן ומתנן, שלא יקלו לאחד ויחמרו לאחר, וכל כיוצא בזה. אבל זה אינו אלא בעדותן, אם כתב כן, אם לאו, ונאמנין הם שנים כשלשה. ובכל שאר הענינין, הרי יד השלישי, שאינו יודע ספר, כשנים היודעים, שגם הוא בקי בגבייה ובפרעון ובהלואה, ובכל שאר הענינים הצריכים בזה לצבור, כחביריו היודעים ספר, ואולי יותר מהם. גם פעמים רבות, ושמא רוב הפעמים, אינן רבוי הנאמנים אלא לכבוד בעלמא, שכל משפחות העיר רוצים שיהא אחד ממשפחתם ממונה לכבוד המשפחה לבד, בין יודע ספר בין אינו יודע ספר. ושמא בהרבה מקומות אין כל כך כל היחידים יודעים ספר, ואפילו כו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כן/ ממנין אותם עם היודעים; וצא וראה אם עשו כן שם זמן אחר.
<h2>סימן ת</h2>
עוד שאלתם: מי שלא פרע המס, ויצא לו, ונדו אותו הנאמנים עד שיפרע; ומעולם לא נהגו כן במס, אלא ממשכנין היו, ולא מנדין. היש להם לעשות כן, כל שלא נהגו כן, ולא הסכימו הציבור לעשות תקנה על זה?
תשובה: רשאין הן, וכן נהגו בכל מקום. וכן בדין לכל מי שהזמינוהו לדין, ולא בא, כדאיתא בפ' הגוזל בתרא: ואין נותנין זמן, אלא אפילו לאלתר בכיוצא בזה; וכדאמרינן התם: אמר: לא אתינא, לאלתר כתבינן עליה.
<h2>סימן תא</h2>
מונטסון.
שאלת: שאעיין במה ששאלוך והשבת, ושאודיעך, אם כדין השבת. אמרת שנשאלת על עסק מומרים, שעוברין עליהם ומוציאין דבות, וגורמין שהגלחים שבעיר רוצין למחות לבל יאכלו משחיטתם ובל ישתו מיינם, ושלא יקחו היהודים פתם. וצריכים לעשות הוצאו*ת ע"ז להשחידם לבלום פיהם, וגם לגלחים ולשופטים; וכן מוציאין בכל שנה ושנה הוצאות ערבי חגים הידועים להגן עליהם. והעשיר שבעיר אומר: שאינו חייב ליתן לפי ממון אלא לפי מנין נפשות שוה בשוה, לפי שאינו קונה לחם ובשר יותר משאר היחידים שבעיר.
ואמרת: שהשבת: שיש לעשיר מן הדין לפרוע לפי ממון. והבאת ראיה מאותה שאמרו בפרק הגוזל: בשיירה שמהלכת במדבר, ועמד עליה גייס לטרפה, מחשבין לפי ממון. וכן מאותה שאמרו בפ"ק דבבא בתרא: דבעה /דבעא/ מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן: כשהן גובין, לפי שבח ממון הן גובין, או לפי נפשות הן גובין? ואמר ליה: לפי נפשות הן גובין, ואלעזר בני קבע בה מסמרות.
ואני אומר: כי מה שנחלקו בהוצאות שמוציאין להגן עליהם בערב חגים, הדין נותן שיפרעו לפי ממון ולפי נפשות. שאותו היום מסתכנין הנפשות והממון, והכל לפי השעה והמקומות, בקרוב בתים או ריחוק, ולפי אותן שישנן שם ודרין שם, ולפי המתעסקים שם בממונם ואינן דרין שם ואינן שם /אלא/ לשעה. אבל על שאר ההוצאו*ת שעושין להשחיד המומר והגלח, שלא לאבד מהם השחיטה וקניית הפת, הדין עם העשיר, כל שאין שם מנהג ידוע. וכלל זה מסור בידינו: שאין הכל אלא לפי הצלת הנזק. כיצד: המסין והתשחורות, לפי ממון, לפי שהמלכים והשלטונים /והשלטונות/ אין מטילין מסים אלא על בעלי כיסין, והרי הם מצילים ממונם ע"י המיסים. ועוד: שהמלך שליט, וכל חפצו עושה, ומצות מלך הוא שיתנו לו מממונן כך וכך. וכן שיירה או גייס שבאו על הממון, גם השיירה נותנין לפי מה שהם מצילין מן ההיזק, ואם לנפשות, אף לפי נפשות. ולהנצל מנזק מניעת השחיתה /נראה שצ"ל: השחיטה/ ומכירת הפת, אין חייבין אלא לפי הצלת הנזק. וזה כלל הכל, דבהא ודאי לא יאמרו שיהא לפי ממון, אלא זה כזה, לפי שצורך הכל בהן שוה. וגם מדברי הרב הלוי ז"ל, אתם /שמא צ"ל: אתה/ מכיר זה, דאפילו שבח ממון, שאמרו, אינו אלא מן המטלטלין ולא מן הקרקעות, לפי שאין נזקן מצוי בהם, שהם אינן באים אלא לשלול, ואין שוללין את הקרקעו*ת. ואם מלחמת המלכים היא, שבאין להרוס ולשרוף את העיר, גובין אפילו לפי הכל; וזה פשוט.
<h2>סימן תב</h2>
לברורי קהל קדוש אשר בסרקוסטה.
שאלתם: לברר לכם מה שכתבתי: על הוצאת אותו כתב של גביית המס. לפי שהשלוחים טוענין: שהוציאו מאדוננו המלך חמשה כתבים, ואחד מן החמשה היה אותו כתב של גביית המס ושהם הוציאו בהוצאות ושוחדים על כלל החמשה חמשת אלפים וחמש מאות דינרי. ועל כן היו תובעין מחמת אותו חוב דת חק של הגביית המס ההוצאות, שהוא אלף וק' דינרי. ומקצת הקהל היו טוענין כנגדן: שאין ליתן על זה כעל השאר, לפי שזה נקל להוציאו מן החצר. ואני כתבתי: כי משורת הדין, בכל שליח שהוציא הוצאות, שישבע כמה הוציא, ויטול, כדין מוציא הוצאות על נכסי אשתו, שישבע כמה הוציא, ויטול. אבל לא נהגו כן בכל המקומות בשלוחי הקהלות, דחזקתן בנאמנות הן עושין. מכל מקום, אם מדקדקין עמהם, יעמידו אנשים בקיאים בחצרות המלכים, וישומו ביניהם לפי הטענות בכמה יוציאו זה בין שאר הכתבים; עד כאן כתבתי אליכם. ועכשיו נפל המחלוקת בין שתי הכתות במשמעות הדברים הנזכרים שכתבתי. שהשלוחים טוענין: שאין במשמע מה שישושמו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שישומו/ ביניהם הבקיאין אלא א"כ לא רצו הם לישבע, כדין שאר השלוחים המוציאין הוצאת /שמא צ"ל: הוצאות/, אבל אם רצו לישבע, נשבעין ונוטלין. ומי שכנגדם טוענין: שבמשמע הוא, שאפי*לו רצו לישבע, לא יטלו בשבועתם כלום, אלא על פי השמאין הבקיאין. ואמרתם: לבאר לכם הכונה.
והנני אומר: כי לא באתי למעט כח ולגרוע כח שלוחים אלו משאר שלוחים דעלמא. אלא כך אמרתי: כי משורת הדין, לא יטלו אלא בשבועה, כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו. וכבר ידעתי, כי דין השלוחים, במה שהוציא, מוחלק לשני עניני*ם. האחד: השליח שנשתלח ליתן לפלוני או לענין פלוני מנה או מאתים, רצוני לומר: סך ידוע. והשליח הזה נאמן בדבורו בלבד, לומר: כן עשיתי, ונוטל בלא שבועה, כל זמן שאין אחד מכחישו. אבל אם יש אחר מכחישו, אינו נוטל אל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אלא/ בשבועה. וזהו ענין חנוני על פנקסו, דזה נשבע, ונוטל, וזה נשבע ונוטל. ולולי שהפועלים אומרים: לא נטלנו, החנוני היה נוטל בלא שבועה; וכן כל כיוצא בזה. והשני: הו השליח שנתלח /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הוא השליח שנשתלח/ להוציא הוצאות, ליטע או לבנות, וכיוצא בזה, בדבר שאין לו קצבה ידועה, ואמר: כך וכך הוצאתי. משורת הדין, שאינו נוטל בלא שבועה, כבעל בנכסי אשתו. ומן החלק הזה, הם שלוחי הקהלות, שאמרתי, דמשורת הדין, אם באו ליטול ולא רצו הצבור להאמינם, הרי אלו נשבעין, ונוטלין. ועוד אמרתי: שלא נהגו כן בכל המקומות להביאם לידי שבועה. ולא למנהג הקהלות סמך שלא להשביע את השלוחים, לפי שישראל טרופין הם בעולם הזה בתוך הגולה, וצריכין הם לאנשים זריזין ואשר כח בהם להתעמל ולטרוח ללוות ולעמוד בהיכל מלך על צרכיהם הרבים, ואם היו צריכין לישבע על כל פרוטה ופרוטה שיוציאו, ממנעו ולא עבדי. ואפשר, דאפטרופוסין של יתומים פטורים אפילו מפשיעה מחמת טענה זו. וכמו שאמרו בפרק שור שנגח ד' וה': ר' יוחנן אמר: מעליית יתומים, דאי אמרת: מעליית אפטרופוסין, ממנעי ולא עבדי. אלא שאני איני יכול לדון כן ממש בשלוחים, כיון שלא נתבאר לי כך מפורש בגמרא בשלוחים כמו באפטרופסין. ועל כן אמרתי: שאם אין הצבור מאמינין אותן, והשלוחים אינן רוצין לישבע, יעמידו שמאין בקיאין, זו היא שאמרתי. אבל אם רצו לישבע, הרי אלו כשלוחים דעלמא, דנשבעין, ונוטלין, דלא גרעי מינייהו.
<h2>סימן תג</h2>
מונטסון.
שאלת: ראובן שמשכן ביתו לשמעון, ואחר הכריז: כל מי שיש לו זכות בביתו, שיבא ויגיד מכאן ועד שלשים יום, ואם לאו, יפסיד זכותו, מצד תקנת הקהל. ושמעון שמע בהכרזה, ולא הגיד. וראובן טוען: שאבד שמעון זכות חובו ומשכונתו /ומשכונו/. ושמעון טוען: שלא נעשית התקנה, אלא בהכרזה שמחמת מכר, שהלוקח חושש שמא יש לאחר זכות בו; ורבים מבני הקהל אומרים כן. ומקצת אומרים: שבכל ענין הכרזה נעשית. ואמרת, שאגיד בזה לך דעתי.
מה אני יכול לדון בזה, שהתקנה ההיא אינה מן הדין, אלא לפי ההסכמה, והם יודעים על מה הסכימו. אבל ודאי נראה לי: שראובן בא בערמה, ולא מן הראוי, וכל שיש מחלוקת ביניהם על איזה צד נעשית התקנה, הדין עם שמעון, שהרי השטר מוחזק, ומן הדין, ומשכונתו מוחזקת בידו משורת הדין, וראובן שבא בכח תקנה, עליו להביא ראיה מבוררת, עד שלא יאבד זכותו של זה. וכל שיש אומרין: שלא על דעת כן נעשית, והחוב והמשכונ*ה מוחזקין ביד שמעון, על ראובן, הבא לבטלן, הראיה.
<h2>סימן תד</h2>
לארדה.
שאלת: ראובן בא לדור באושקא, והתנה עם הקהל: שיפרע להם מחמת מס עשרים דינרי בכל שנה ושנה, עד סוף חמש שנים, ואף אם יתחייבו בקהל תוך זמן זה במסים ותשחורות ותביעות חדשות, יהא ראובן זה פטור מהכל, ואין לו לפרוע אלא אותן דינרי. ועכשיו נשלמו אותן חמש שנים. וחדש אחד קודם השלמת הזמן הנזכר עשה המלך תביעה על הקהל, והיתה אותה תביעה תלויה ועומד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ועומדת/ עד שעברו החמש שנים. ולאחר שמנה ימים משעבר הזמן, נתפשרו עם המלך לתת לו כן וכן, ותבעו הקהל מראובן זה שיפרע חלקו כאחד מן הקהל. וראובן זה טוען: שתביעה זו תוך הזמן היתה, ופטור עליה. ועוד: שאפילו נעשית לאחר הזמן, איני רוצה לדור כאן, והריני כנכרי ביניכם, ואדור במקום אחר. הדין, עם מי?
תשובה: אם בא הלשון שכתבת בתנאי שהיה לו עם הקהל, בדקדוק כמו שכתבת, חייב הוא לפרוע חלקו עם הקהל כאחד מהם. שלא נפטר אלא מתביעה שיתחייבו בה הקהל תוך הזמן; שכך כתוב: ואף אם יתחייבו הקהל תוך זמן זה במסין ותשחורות ותביעות חדשות, יהא פטור ראובן זה. נמצא, שלא פטרוהו אלא ממה שיחייבו תוך זמן זה, והם לא נתחייבו משעת התביעה, כי לעתים יקל המלך מתביעתו, ואפשר שיסתלק מהם, ואין החיוב אלא משעה שנתפטרו ונתחייבו לפרוע. אבל אם התנו: שיהא פטור מכל מה שיתבע המלך להם תוך זמן זה, אזי יהיה פטור, שהרי התביעה נעשית תוך הזמן. צא וראה לשון התנאי, ותדון לפי מה שהוא. אבל הטענה שטען: שהוא כנכרי אצלם מעתה, שאינו רוצה לדור ביניהם; איני רואה בטענתו זו ממש. שלא כל הימנו לומר: שאינו שכנם כל שהוטל עליהם שום מס או שום חיוב קודם שיעקור דירתו משם. ואעפ"י שהיה זמן פטור עד סוף חמש שנים, לא נעשה הזמן הזה ליתן זמן לדירתו. רצוני לומר: שאינו כלוקח מועד: עד זמן פלוני אדור עמכם ולא יותר, שהזמן על פטור המס תוך זמן זה בלבד היה. שכן דרך הבאים לקבוע דירתם במקום חדש, שעושין להם טובה ופוטרין אותן או מקילין מעליהם זמן, כדי שיקבעו דירתן שם. ואדרבה, אין עושין כן אלא כדי שיקבע דירתו עמהם, ויהיה שותף עמהם לסבול עול המס והתשחורות מאותו זמן ואילך.
<h2>סימן תה</h2>
סרקוסטה.
שאלתם: ראובן שמעון לוי ויהודה היו דרים עם קהל סרקוסטה, ורצו להעתיק דירתם משם ולדור בקהל אחר. ובאו לחשבון עם הקהל, ופרעו כל חלקם בכל המסין וההוצאות והחובות שנתחייבו הקהל עד היום ההוא. ועשו להם הקהל שטר הודאה, ופטרו מהכל, והלכו להם. ועכשיו נתחדש ענין, שצוה המלך לכל עמי הארץ: להשיב כל ריבית שלקחו משום אדם. ובכח מצותו הוציאו הקהל סך ממון מיד העכו"ם. ועכשיו, באו ראובן ושמעו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ושמעון/, ותבעו מן הקהל לתת להם חלקם מאותו ריבית שהחזירו להם העכו"ם. לפי שהם פרעו חלקם בו כשהיו דרים עמהם כשהעתיקו עצמם משם. השיבו הקהל: שאינם חייבי*ם, שזה כענין מציאה הוא, שלא עלה זה על דעת שום אדם. ועוד: שמיום שנעתקו בם /נראה שצ"ל: הם/ משם, הגיעו לקהל כמה הפסדים והוצאות ורביות מהחובות שנשארו עליהם, ונפטרו הם מהם, והואיל ואינם חייבים בנזק, אינן זכין בשבח. וראובן ושמעון טענו: שמחמת הריבית, שפרעו הם, כמו שטענו, הוציאו הקהל מה שהוציאו. הדין, עם מי?
תשובה: דברים ברורים אני רואה כאן, שהדין עם אותן ראובן ושמעון, שריבית זה, בין שהשיבו אותו העכו"ם מדעתם בין שהביאו בעל כרחם, לא מציאה היא זו, אלא תשלומי הריבי*ת. וכעין השבת גזילה, ולמי משלמין, לאשר גזלו, ולמקום שנטלו, הם מחזירין. ואפילו גבו חובם מן הקהל לגמרי, עוד מחשבין עמהם, ומחזירין מה שכבר גבו ושכבר נפרע לגמרי. שאילו לא היו חייבין להשיב אלא במה שהיו חייבין הקהל עדיין, וינכו להם מן החוב כנגד הריבית, בזה היה כדי לטעות, ולומר: אין זה אלא כמתחסד עם בעל חובו, ומנכה לו ממה שהוא חייב לו. אבל העכו"ם הללו, שמתחייבין, ושלא מדעתם לבא לבית החשבון, ואפי*לו על ריבית חובות שנפרעו, זה דמהשבת גזלה היא זו, וכל הנגזלין ופורעין בריבית, להם מחזירין, וכולן נוטלין בו לפי חשבון; וזה נראה לי פשוט.
<h2>סימן תו</h2>
סרקוסטה.
עוד שאלו: לפי שקצת מבני העיר היו מערימין ונעתקים מן העיר לגור במקום אחר, ולא פורעין בחובות ובכל מה שנתחייבו הקהל קודם צאתם מן העיר. הוצרכו הקהל לעשות תקנה על המעתיק מן העיר, שיפרע חלקו קודם העתקתו מן העיר בכל מה שנתחייבו הקהל קודם לכן, לפי שגם הוא מחוייב כאחד מהם. וזה נוסח הפרק ההוא מהתקנה הנזכרת, וכו', וכמו כן כתוב פרק אחר בתקנת חייבי פורע המס. וזה לשונו: כל בר ישראל או בת ישראל שישיא חוצה לעיר הזאת בתו או אחותו עם שום אדם שאינו מחוייב לפרוע מס עמנו, שיפרע הוא מס על אותו סך שנתן עמה, כאלו הוא יצא ונעתק מן העיר לקבוע דירתו במקום אחר, כמו שנכתב במכתב ההעתקה; ע"כ =עד כאן=. עכשיו ראובן השיא את בתו בעירו לשמעון, ושמעון לא היה בן עיר ראובן, ונתן לו סך ממון בנדוניא. ולפי שכתוב בתקנה הנזכרת: שכל מי שישיא את בתו חוצה לעיר, טוען החולק ד"ף: דראובן חייב לפרוע מס בעד סך הנדונייא שנתן לבתו, לפי שהשיאה למי שאינו חייב לפרוע מס עמנו בכל שנתחייבו הקהל קודם לכן עד עת הנשואין. ואעפ"י שלא היו הנישואין חוץ לעיר, וכלשון התקנה, דאחר הכוונה אזלינן, ולפי שלא פרע בזמנו, הוא עבריין על החרם ועל קנס אותו התקנה. וראובן אומר: דכיון שלא השיאה חוץ לעיר כלשון התקנה, אין בכך כלום, דעקר לשון התקנה בנשואין הוא תלוי, ואחר לשון התקנה אזלינן. ועוד אמר ראובן: שמיום שעשו התקנה הנז*כרת, שיש לו זמן ארוך, השיאו אנשים רבים את בנותיהם בעיר הזאת לאנשים שלא היו מבני העיר, שלא פרע אחד המס הנתבע ממנו עכשיו, לפי שלא השיאו אותם חוצה. אבל נמצא איש אחד שהשיא את אחותו חוצה לעיר, ופרע מס בסך הנידוניא, כלשון התקנה. הודיענו, הדין עם מי?
תשובה: נראה לי שהדין עם ראובן, וכדי שיתבא*ר הדין יפה, לפי דעתי, אכתוב לכם קצת בארוכה. ואומר אני: שאלו היה הכל תלוי במה שתליתם אותו, דהיינו: במה שכתוב בפרק תיקוני החיובין: כל בר ישראל שישיא בתו או אחותו חוצה לעיר לשום אדם שאינו מחוייב לפרוע מס עמנו. וזה טוען: לא היו הנישואין חוץ לעיר. בזה קרוב בעיני לחייב על זה, שלשון: המשיא חוצה לעיר, אין במשמע: שיהיו הנישואין ממש, כלומר: החופה חוץ לעיר, אלא אפילו ישאנה למי שיתנה עמו שיוציאנה חוץ לעיר ולהוליכה עמו לעירו, שזה משיאה חוץ לעיר אעפ"י שהחופה בתוך העיר. ואין הכונה בזה למכניסה לחופה בתוך העיר למכניסה חוץ לעיר, שאלו דברי הבאי, דמה הקפדה לקהל בזה. אלא שאני רואה שכונת הענין, צד אחר יש לו. והוא: שהקהל רצו לחייב עצמם לפרוע כל אחד ואחד חלקו במה שלוו ונתחייבו הקהל, וללכת בזה אחר החיוב לא אחר גוביינא. כי גם אנחנו נתהפכנו בזה מצד אל צד עד שחזרנו לצד החיוב, וקבענו אותו לחק, והיוצא חייב בכל מה שחייבין הקהל, והנכנס, פטור. ולזה היה עקר פרק ההעתקה, וכן עקר פרק תקנת החיובין: שכל מי שישי*א בתו או אחותו חוצ*ה לעיר ממש, שיתחייב בחיובי המעתיק עצמו, לפי שהמשיאן ממש חוץ לעיר, לא נודע לקהל מה נתן ומה יוליך עמו החתן, ונמצאו הקהל מפסידין, שאין להם מה שיתפסו ומי שיעכבו. אבל המשיא בתוך העיר, הקהל יכולין לעכב ביד החתן המצוי אצלם שלא להעתיק משם סך ממון הנדונייא. דלא עדיף החתן מגברא דאתי מחמתיה, והרי הוא נכנס תחת נותן הנדונייא, והחתן שנכנס בחיוב, ויצא הנותן. וממוני הקהל, שלא עכבוהו ושלא התפישו ממון הנידונייא, הם הפסידו על נפשם. ועל זה נראה לי: שלשון: חוץ לעיר, דוקא שהכוונה בודאי נראית כן, כמו שאמרתי. ועוד את זה מה שטען ראובן, אם האמת כמו שטען: שמעשים רבים היו במי שהשיאו בתוך העיר ולא חייבום הקהל, ואחד השיא חוץ לעיר וחייבוהו. ועוד: שהטוען כנגד ראובן, בא להוציא, והמוציא מחבירו, בדבר שיש לי /שמא צ"ל: לו/ שני פנים, עליו הראיה.
<h2>סימן תז</h2>
עוד שאלתם: הקהל הסכימו: שכל בר ישראל שימצא תוספת' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: תוספת/ בנכסיו בשעת חשבונו יותר ממה שמצא בשנה שעברה, שיהא מחוייב לפרוע על התוספת ההוא סך ידוע. וזה נוסח הפרק ההוא: כל בר ישראל שימצא בשעת חשבונו תוספת בקרן שלו ובממונו ובכל רכושו יותר ממה שמצא בשנה שעברה בשעת חשבונו, שיחשוב התוספת ההוא לפרוע עליו כך וכך. וראובן חשב נכסיו, ומצא שהיו לו שטרי חובות יותר ממה שהיו לו אשתקד. וגם בשטרות שהיו לו אשתקד, מצא תוספת, ובקצת נכסיו מצא תוספת. אבל לא מצא תוספת בכל פרט ופרט, כפי לשון הפרק הנזכר, שאינו מחייב אלא למוצא תוספת בכל נכסיו. וכן ראובן זה, שהשביחו קרקעותיו, והוא סבור שאינו חייב לפרע על השבח ההוא, לפי שאין זה נקרא תוספת. הדין, עם מי?
תשובה: איני רואה שום טעם ושום עקר בדברי ראובן בכל מה שטען. שאין במשמע שימצא תוספת בכל מה שזכר ממש, אלא שימצא תוספת, בין בזה בין בזה באיזה מנכסיו שימצא התוספת, בין בכולן בין במקצתן, ודרך העולם לדבר כן. וכן דרך המקראות; בברכות כתיב: ברוך פרי בטנך ופרי בהמתך ופרי אדמתך, וכתיב: באסמיך ובכל משלח ידיך. ואם אין לו אדמה ובהמה, ואם אין לו אוצרות, לא צוה לו את הברכה? ובצואות כתוב: מצאנך מגרנך ומיקבך, ואם אין לו אלא אחד מהם, לא יעניק? בבירור דבר בטל הוא זה! מלבד שהכוונה פשוטה היא: שכל אחד ירבה בחשבונו בכל שנה ושנה, כפי מה שימצא שיש לו יותר משל שנה שעברה. וכן שבח הקרקע, בין שהשביח בגופו, כגון: דיקלא ואלים, בין שהשביח בדמיו ביוקר, כל זה נקרא: תוספת בנכסיו, שהרי נתרבה ונתוסף בדמיו. וכן אמרו לגבי עבד: נתרבה כספו, מכסף, נתמעט כספו, כדי שניו. ונתרבה כספו, הוא שנתיקר, ונתמעט כספו, הוא שהוזל. גם הכוונה בזה פשוטה: שכל אחד ואחד יפרע לפי מה שיש לו בשנה זו, מהשנה שעברה מחשבין לפי דמם, אף שנה הבאה לפי דמים.
<h2>סימן תח</h2>
עוד שאלתם: הקהל הסכימו, וזה נוסח ההסכמה: ויהיה מחוייב כל בר ישראל שיחשב כל נכסיו בכלל ובפרט, אחר שנשבע התקנה הזו תוך ט"ו יום אחר שבועתו. ויעשה סך אחד מזה, ויפרע מס על אותו חשבון עד שישבע פעם אחרת לשנה הבאה, ולא יוסיף עליו ולא יגרע ממנו בשום פנים בעולם. וראובן עשה חשבונו מכל מה שהיה זכור מכל נכסיו, ושכח מעט מנכסיו. ואחר זמן הרבה זכר אותם הדברי*ם, וכדי לצאת ידי שמים הוא רוצה לפרוע מס המוטל עליהם, והוא מסתפק בזה, מפני התנאי הכתוב למעלה: שלא להוסיף ושלא לגרוע.
תשובה: גם בזה אני רואה דברים בררים /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ברורים/. וכי נשבע: שאם שכח ממה שהיה חייב לכתוב, ולתת עליו מס, שלא יפרע ממנו, וכי שכחתו פטרתו מן מס. ולא עוד אלא, שמחייבתו שבועה: שלא יפרע מה שחייב באמת. זה דבר שאינו נכנס לאוזן, ואין הלב מקבלו. ומה שלא עלה על הדעת, גם מה שכתוב בתקנה: שלא יוסיף ושלא יגרע; אי אפשר שיהא כפשטו: שלא יוסיף. דמה איכפת להם שלא יוסיף אם רצה להוסיף. ועוד: דהא אי אפשר לצמצם, שלא יגרע פרוטה ולא יוסיף פרוטה, ואלו ואלו באין לידי שבועת שקר. אלא עיקר הכונה על הגרעון, ולומר: שאינו צריך להוסיף, אלא שלא יגרע, ומילתא בעלמא דקא אמרי.
<h2>סימן תט</h2>
עוד שאלתם: הקהל הסכימו: שיהא מחוייב כל אחד לפרוע מס על כל מה שיודע לאשתו ובניו. וראבן /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וראובן/ הקנה קצת מנכסיו לבניו, והפקידן ביד אחר חוץ לעיר להשביח לבניו. ובשעת חשבונו לא היה לו באפשר לדעת כמה השביח. ושאל פי המוקדמין: לדעת מה יעשה בזה. לפי שפרק אחד כתב /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כתוב/ בתקנה, זה נסחו: ואי זה פרק מפרקי התקנה יסתפק בו שום אדם, יהיה ביאורו וענינו מסור למוקדמי הזמן; ע"כ =עד כאן=. והם ביארו: שיפרע על הפקדון ההוא, ועל כל השבח שהוא יודע עכשו; וכן עשה. הודיענו, אם הוא חייב עוד לחקור על סך השבח שהשביח הפקדון? ואם יחקור, וימצא: שהשביח יותר מן הסך שפורע עליו עכשו, אם רשאי להוסיף יותר מהם מסך החשבון, מחמת הפרק הנזכר, שהסכימו: שלא היא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: יהא/ רשאי להוסיף עליו. ואם הוא מחוייב לברר ספקותיו הללו על פי המוקדמים, בכח התנאי הנזכר, או נתנו הספקות הללו להתברר על פי חכם? ואם לשונות הללו נדונין על פי כונת המתקנין, או על משמעות /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הלשון?/
תשובה: דעת הקהל והסכמתם, להיות כל איש פורע על כל מה שיש לו ולאשתו ובניו. וכל שיחקורו ימצא יותר ממה שידע או שזכ*ר בשעת כתיבת חשבונו, לא פטרו לו, אלא שהוא עשה כהוגן כששאל פי המוקדמין, במה שלא היה לו באפשר לדעת בכוון בשעת כתיבת חשבונו. ויצא לשעה ידי שבועתו בזה, ע"פ מה שבא באותו פרק שיתבארו הענינין המסופקין על פי המוקדמין. אבל מכל מקום, כל שלבסוף חקר וידע שהיה לו יותר ממה שחשב, הדבר ברור שהוא מחוייב לפרוע מס עליו. שלא הועילו לו המוקדמין אלא להוציאו ידי שבועתו לשעתו, לא זולתי זה. וכש"כ =וכל שכן= אם רצה והוסיף מדעת עצמו אותו פיתרון שהוא רשאי, שהרי אינו מוסיף יותר ממה שהיה לו בשעת חשבונו, ושהיה מחוייב עליו אם ידעו, או הוגד לו, ושמע. ועוד: כי כבר אמרתי: שאין דעת שהסכימו בדוקא שלא יהא רשאי להוסיף, וכמו שאמרתי. א"כ, קרוב הוא שיבואו אלו ואלו לידי שבועת שקר, שאי אפשר לצמם /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לצמצם/ מה שיש לכל אחד ואחד בלי תוספת ובלי מגרעת, גוף הנכסים ושווי דמיהן. גם מה ששאלתם: אם לשונות הללו והספיקות נדונין על פי המוקדמין או על פי חכם? באמת נראה שהן נדונין על פי המוקדמין, משום אותו הפרק שכתוב בו: אם נסתפק בו, יהיה ענינו וביאורו מסור למוקדמי הזמן. ומה ששאלתם: אם נדונין על פי כונת המתקנין, או על פי חכם? כבר אמרתי: שהכל תלוי בבירור המוקדמין שהיו באותו הזמן, ולא על פי כונת מתקני התקנה. ולא על פי חכם אחר, זולתי מוקדמי הזמן, שכן התנו, ועל דבר זה נשבעו כל העדה. ומכל מקום, כוונות מוסכמות לכל יש, והם כיתד שלא תמוט, שהכל יודעין שהתנאי ההוא או הדבר ההוא על כונה זו נעשה בלי ספק. ואע"פ שהיה באפשר לדון הלשון בהפכו, כאותה ששנינו בקדושין פרק האומר: על מנת שאראך מאתים זוז, הרי זו מקודשת, ויראנה. הראה על השלחן, אינה מקודשת. ותני עלה: לא נתכונה זו אלא לראות משלו. ועוד שנינו שם: על מנת שאראך בית כור עפר, ואפי*לו הראה לה משל אחרים, היה במשמע בעלמא, אפ'י /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אפי*לו/ כן, כונה זו שנתכונה היא להראות לה משלו, היא כונה ברורה ומוסכמת, שהיא מבטלת הלשון, והכונה, כמפרש כן. וכן בבבא קמא: במעשה של אותה אשה, שנשבעה: כל הבא ראשון, איני מחזירתו, ואפי*לו הכי אמרו חכמים: לא נתכונה זו אלא להגון לה. והרבה יש כיוצא באלו.
<h2>סימן תי</h2>
עוד שאלת: שמעון השיא בתו לראובן, והכניס לו עמה אלף דינרי בנדונייא. והתנא /שמא צ"ל: והתנה/ עמו: שיפרע הוא מס על האלף דינרי עד סוף שתי שנים. ובאותו זמן עשו הקהל תיקונים. ונשבע ראובן באותו זמן לפרוע על חמש מאות דינר שיש לו, ושמעון חמיו נשבע לפרוע על כל אשר לו, ועל אלף דינר של הנדונייא. ועכשיו נשלמו אותם שני שנים, כן נשלם זמן התיקונים, ועדיין לא עשו תקונים אחרים. והוצרכו הקהל לפרוע על פי התקונים שעתידין לעשות, וגזרו הברורים: שיפרע כל אחד ואחד מהקהל בתורת הלואה, על פי שבועתו שנשבע בזמן שנעשו התיקונין. ועכשו טוען שמעון: שאין לו לפרוע מס מעתה על האלף דינר, שכבר עברו אותן שתי שנים, שקבל עליו לפרוע על אותן אלף דינר. וראובן טוען: שאין לו לפרוע עליהם, עד שיעשו תיקונים אחרים, שאין זה אלא כמי שהשביחו נכסיו בין זמן לזמן, שאינו פורע על השבח, עד שישבעו הקהל שנית. ונפלה המחלוקת בזה: יש מי שאומר: שהדין עם שמעון; ויש מי שאומר: שהדין עם ראובן; ויש מי שפוטר את שניהם. הודיעני, הדין עם מי?
תשובה: הדין עם מי שמחייב את ראובן, דבאמת ממון זה של ראובן הוא, וחייב הוא למס. אלא שקבל שמעון עליו לפרוע הוא המס עד שתי שנים, וכן עשה, ומעתה חיוב הממון חזר על בעליו, שהוא שמעון. ואלו נארך זמן התקונין הראשונים עוד חמש שנים, האם יאמר ראובן: שלא יפרע מס על האלף דינר, ונמצא: שהוא לא יפרע, וחמיו לא יפרע, ונמצאת תיבת הקהל חסרה. ומה שבא לדמות זה למי שהשביחו נכסיו בין זמן לזמן, טעות הוא בידו. שזה ממון לא בריוח בא לו מבחוץ, אלא ממקום חיוב המס, אלא שחמיו קבל על עצמו זמן ידוע ועבר. והרי זה כיורש ממון אביו, שהיה מחוייב למס, כיד אביו, ועכשו בא לידו, שחייב באמת עליו, כדרך שהיה אביו חייב לו; ואיני רואה בזה מקום פקפוק.
<h2>סימן תיא</h2>
מונפושלייר.
שאלתם: מה מנהג מקומנו בענין המסין והארנונות? אם אנו כוללין העיירות אשר סביבותו בהסכמתנו ובחרמות, בלי שנקרא אותם. או: אם כל מקום ומקום יחרימו בפני עצמם. או: יבואו עשירי המקומות ההם לערינו, ושיהיו מסכימים, ימנו. ועוד אמרת: להגיד לך מה שיראה בעיני בטעם ובראיה; התחלת במנהג, וסיימת בדין. ואם למנהגנו, דע כי אנחנו וקהל בילא פרנקנאה, וקהל טראכונה ומונטבלנק, תיבה אחת וכיס אחד לכולנו בפרעון המסים והארנונות. וכל דבר שמוטל עלינו מצד המלכות, וכל אשר היו רוצין לעשות הסכמות מחודשות בפסק, או בנתינת זכרונות, או בהודאות המבוקש לנו מאת אדוננו המלך, לעולם אין אנו גוזרין עליהם דבר. אף כי אנו הרבים, והמדינה ראש לכל הדברים. ואם נעשה בלתי עצתם, לא ישמעו לקולנו. ולעתים נשלחה אנשים אליהם, ופעמים יבאו ברורים מהם אצלנו בהסכמתם, ואם לא ישמעו אלינו לעשות אחת מאלה, להכריחם בזרוע הממלכה לבא אלינו, או להסכים ולהחרים במקומם כמונו. אבל מקומות אחרים, יש כי הקהלה הראשונה תגזור על בנותי*ה, ויביאום בכל רצון; כי בכל אלו הענינין נחלקו המקומות למנהגין. כה משפטנו כל הימים, וזה המנהג בינינו פשוט. וכל שכן לענין דין, כי מה זכות או חוזק יד יש לקהל אחד על אחד, ואפי*לו ליחיד על רבים, בדיני ממונות או הנהגות והסכמו*ת זולתי במקצת מקומות ידועים. כגון: אם יגזרו בית דין הגדול, ויסכימו לנהוג או לאסור דבר, והוא מן הדברים שהרבים יכולין לעמוד בו, כגזרת הפת והיין והשלקות. ויותר תקנות ב"ד או מלך, כחרם שאול, שנחייב /שמא צ"ל: שנתחייב/ יהונתן מיתה, אעפ"י שלא ידע ולא שמע, לפי שכל מה שיגזור המלך עם סיעת ישראל, עשוי ומקובל על הכל; וכתיב: כל אשר לא יבא לשלשת הימים, יחרם כל רכושו. וכן חרם הנשיא וריש גלותא, כמו שנזכר במועד קטן: והנשיא כופה ונותן רשות לדון ולהכריז. כל שנטל רשות מריש גלותא, אינו משלם, כמוזכר בריש פרק קמא, לפי שהוא המושל לעיניהם. וכן מה שיגזרו או יסכימו רובו של קהל בצרכי קהלה, שכון /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שכיון/ שעשו כן הרוב, אפי*לו בעל כרחם של יחידים, מה שעשו, עשוי. ודוקא שעשו הרוב, ובדבר שרוב הצבור יכולין לעמוד בו, כדאיתא בפרק אין מעמידין. לפי שכל צבור וצבור היחידי*ם כנתונין תחת יד הרבים, על פיהם הם צריכין להתנהג בכל עניניהם, והם לאנשי עירם ככל ישראל לב"ד הגדול או למלך, ובין שיהיו במעמדם ובין שלא יהיו. ואפי*לו בנים אשר יולדו להם דור אחר דור, חייבין לנהוג במה שהסכימו והחרימו האבות, אלא כל מה שקבלו והחרימו עליהם ועל זרעם, שכן היתה קבלת התורה, וכן דברי קבלה כמגילה וחנוכה. ואפי*לו נהגו האבות מנהג קבוע לנדר בלי קבלה, צריכין הבנים לנהוג אחריהם. וכמו שאמרו בירושלמי: אתם אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש. ובשמנו של גיד אמרו: ישראל קדושים נהגו בו איסור; ואמרו: בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפי*לו רואות דם וכו'; וכל הפורץ בדברים אלו, בפורץ /בדפוס ליוורנו משמע שצ"ל: כפורץ/ גדר התורה, שהאבות שרש לבנים. ועל כן, מנודה לעירו, מנודה לעיר אחרת, ואין מנודה לעיר אחרת מנודה לעירו. וכן מה שהנהיגו גדולי ישראל, שרואין שיש בדבר תקנה לעולם, כמו הגאונים, שהסכימו ותקנו כמה קנות /בדפוס ליוורנו תקל"ח: תקנות/, וכל ישראל נוהגין על פיהם, לפי שהיו הב"ד לישראל. ותקנו: להיות מטלטלי דיתמי משתעבדין כקרקע; ותקנו: חרם סתם; וכן רבים; וכל ישראל נוהגים אחריהם בכל תקנותיהם. וכן ב"ד שבא"י, יכולין לכוף את שבחוצה לארץ מי שחייב קנס לחבירו לבא ולדון בפניהם, לפי שאין דנין אותו בחוצה לארץ; ואם לא רצה לעלות, מחרימין ועונשין. וכמו שמוזכר בשילהי פרק נגמר הדין: רב אשי אמר: דיני קנסות הוו, ובבבל לא דייני דיני קנסות. והא דשלחו, אמרו לו: לחלוק כבוד למר עוקבאא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: עוקבא/; ואי נמי: ב"ד גדול כופין ומחרימין את הלוה לבא ולדון לפניהם, ואעפ"י שאיננו בן עירם. וכדאיתא התם: שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם, עוקבן הבבלי קבל קדמנא, ירמיה אחי העביר עלי את הדרך, אמרו: השיאוהו ויראה פנינו בטבריה. ופירשו דה"ק: אמרו לו: דיינוה אתון, אי ציית, ציית, ואי לא, הסיאוהו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: השיאוהו/ ויראה פנינו בטבריה. וכ"ש שב"ד כופין את הנתבע שבעירם לדון בפניהם בעל כרחו, וכמו שאמרו: כופין אותו, ודן בעירו, ובין ירצה בין לא ירצה, ידינו אותו, ויכריחוהו לקבל את דינם, כמזכר /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כמוזכר/ בריש פרק קמא דסנהדרין. אלו הן המקומות שנראין לי שיכולין להכריח את אחרים לקבל עליהם. אבל בדברים אחרים, במה שירצו אנשי עיר אחת להטיל על אנשי עיר אחרת, איני רואה שיא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שיהא/ רשות בידם בלי דעתם, ולא להחרימם ולא להכרחים /שמא צ"ל: להכריחם/ למס, והם אינם משתעבדים להם בזה. אלא אם רצו להחרים ולנגוש ולהפריש מן האסור; זה באמת מותר, וראוי, ומחוייב כדי להפריש מן האסור.
ומה שאמרת: אם הסכימו והחרימו סתם, והיו שם אנשים, ושתקו, אם השתיקה כהודאה, אם לאו? זה באמת יראה בעיני פשוט כיון שהם מחרימין סתם במעמדם, ויש שותק, אפי*לו היו מיעוטו של קהל, כל העומדים שם חייבין לנהוג כן, כל שלא מיחה ושלא הוציא עמו /שמא צ"ל: עצמו/ מכללם, ואיני רואה בזה הפרש בין דבר מצוה לדבר הרשות. אבל אם יהי*ה זה כנגד מצוה ממצות התורה, אין מי שאינו רוצה לקבל עליו בעונש וחרם. אדרבה, הם שהחרימו עשו שלא כהוגן, וצריכין כפרה, שאין נשבעין לבטל את המצוה. וחייבין עליה משום שבועת שוא אם נשבעו, ואם עשו דבר שהוא כנגד דברי סופרים, השבועה והחרם, שהם דברי תורה, חלה עליהם. כמדמוכח בפ' בתרא דשבועות, במשנ*ה: שבועה שאוכל, ואכל כל שהוא; וכן שם בגמרא: שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש; ואין מפרשין לחכם. ולפיכך, צריכין לישאל על חרמם ועל שבועתם, כדי לא /שלא/ יעברו על דברי סופרים, שהם חמורים מדברי תורה, שהעובר עליהם חייב מיתה. ומי שנשבע שישתה סתם יינם, או יאכל שמנו של גיד, אין אומרים לו: אכול ושתה, אלא נשאל ואינו עובר. זהו שיראה לי בכלל ענינין אלו, ואתה תבור.
<h2>סימן תיב</h2>
לברורי טראסונה.
שאלתם: הקהל לוו מעות לצורך קהל, והמלוה בא לקחת מעותיו מן הקהל. ומקצתם טוענין: שיש להם לפרוע כפי מה שהיה קצוב על כל אחד ואחד לפי המס בזמן ההלואה. ומקצתם אומרים: שיש להם לפרוע כפי המס הקצוב עליהם, שהוא זמן הפרעון, ולא כפי זמן ההלואה, ושכר /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ושכן/ נהגו הקהל עד היום. הודיעני הדין והדרך נלך בה, כדי להסיר המחלוקת.
תשובה: דיני המס בכל מקום ומקום יש להם ענינים משתנים, כפי השתנות המקומות. ואין הקהלות נוהגין בהם כדיני התורה במשאות ומתנות דעלמא, ובכל מקום דנין בהם לפי מה שנהגו. ואלו היינו הולכין בהם על קו הדין הגמור, כשנים או שלשה שלוו מאחד, באמת היה כל אחד פורע חלקו כפי מה שהוטל עליו בשעת ההלואה. ואפי*לו מגלימא דעל כתפיה, ואפי*לו היה עשיר ונורא, נשאר עליו חלקו. ואפי*לו מחזר על הפתחים ומקבץ על יד, פורע, ומסדרין לו כפי מה שנאמר בגמרא. וזה, לפי של /נראה שצ"ל: שכל/ אחד ואחד לוה ולוקח לעצמו חלקו, או להוציא מזונותיו, או לפרעון מה שהיה חייב לאחרים. אבל קהל שלוו לצורך הקהל, אינן כלווין לעצמן עכשיו ממש, אלא כלווין לתיבת הקהל, ושיפרעו אותו חוב ממה שימצא בתיבה בזמן הפרעון, וכן המנהג בכל מקום ומקום. ומי שהיה עני והעשיר, או עשיר והעני בין דרך דרך, אינן פורעין אלא לפי הקצבה שיש על כל אחד ואחד בזמן הפרעון; וכן אנו נוהגין. ואי אפשר בלאו הכי, ואין אנו הולכין אחר ההלואה, אלא ליוצא ולבא, שאם לוו הקהל מה שלוו, ורצו אחד מן הקהל לצאת לדור במקום אחר, אומרין לו: פרע לפי מה שקצוב עליך עכשיו למס, וצא. והבא מחוץ לתוכנו, אינו פורע כלום בכל מה שלוו הקהל עד שלא בא; וזה משפט ישר וראוי לסמוך בו, ודרך שאנו הולכין בה.
<h2>סימן תיג</h2>
עוד שאלת: ראובן נשא בת שמעון, והתנה עמו שמעון: שיפרע מס על הנדונייא עד ראש השנה. ואחר כך תקנו הקהל באי זה דרך, ופרעו עד אותו ראש השנה. וראובן זה הביא הודעתו על מה שהיה לו, חוץ מן הנדונייא; ושמעון חמיו הביא הודאתו על כל אשר לו, וכלל בכלל נכסיו הנדונייא. ופרע כל א*חד מהם על פי הודאתו של שנה שעברה, עד שיסכימו בתקונין, ויחזורו /נ"ל שצ"ל: ויחזירו, וכן משמע מדפוס ליוורנו תקל"ח/ למי שפרע יותר. ולאחר זמן עשו תיקונין, והחזירו לכל אחד מה שפרע יותר ממה שהיה מוטל עליו לפרוע. ועכשיו בא שמעון, ותובע מן הברורים מכח ההסכמה, שיחזירו לו מה שפרע בשם הלואה על אותה הנדונייא, כי איך יפרע על מה שאין לו, שהוא לא פרע אלא בהכר*ח החרם שהחרימו שיפרע כל אחד על פי הודאתו הראשונה. והברורים משיבים: שאין להם להחזיר לו כלום, אלא יתבע הוא את ראובן חתנו. וראובן טוען: שהוא לא שעבד עצמו לפרוע שישבע. וכן נהגו, שאין הבא לדור בעיר, שיפרע מס עד שישבע, ועל מה שנשבע כבר, פורע, אבל על מה שנשבע, אין לו לפרוע עתה, ומכאן ואילך שנשבע, יפרע על כל אחד שנשבע. עוד: שנדוני*ה זו נתמעטה, ולא נשאר ממנה בידו אלא מעט, ועל איזה ממון יחול חיוב המס?
תשובה: עקר ענין זה לא נתבאר כל הצורך מתוך השאלה. לפי שלא הודעתני: אם פרעו עכשיו מחמת התקונין בשבועה, שיתן כל אחד הודאתו, אם לא. וכן לא הודעתני: אם יחזיר כל אחד לתיבת המס, כפי מה שימצא יותר בהודאה זו על אותה הודאה ראשונה. אלא שאני מדמה, שכן היה: שנתנו עכשיו, וכל אחד ואחד מן הקהל על פי ההודאות ובשבועה, שהחזירו לאשר פרע יותר בתורת הלואה, ושיחזור /שמא צ"ל: ושיחזיר/ מי שעולה סך הודאתו יותר על סך הודאתו הראשונה. ואם הדבר כן, הדין עם שמעון ליטול מה שהלוה יותר על מה שהיה לו הפרוע /בדפוס ליוורנו תקל"ח: לפרוע/ לפי הודאתו זו השניה. שהוא לא הלוה כלום לחתנו, אלא לקהל, ואחר כך יחזרו הברורים ויגבה מראובן כפי מה שעולה עכשיו סך הודאתו מסך הודאתו הראשונה, כאלו היו התקנוין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: התקונין/ עשויין כבר בשעת גביית אותו מס שגבו בתורת הלואה שעל פי מה שימצא לכל אחד ואחד בשעת נתינת ההודאתו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ההודאות/ האחרונות לזו מה שלוו. ולפיכך, הברורים גובין מראובן סך הודאתו זו, בין נתמעטה הנדוניא בין לא נתמעטה, לפי שאין כל אחד ואחד נותן אלא לפי מה שיש לה עכשיו, ולא יותר ולא פחות. והברורים יקחו מראובן מה שראוי ליטול ממנו לפי הודאתו זו השניה, והפחת יהיה מתיבת הקהל.
<h2>סימן תיד</h2>
מונפשלייר.
שאלת: בני העיר שקבלו עליהם באלה ובשבוע*ה ובחר*ם הסכמו*ת ומשפטי*ם מיוסדים בעניני הקהל ובהוצאותיהם. ואחרי קבלת השבועה והחרם, הלך אחד מהם במקום אחר, ונשב*ע ביד מושל העיר לדור שם. אמנם לא העתיק דירתו מן המקום אשר היה שם אהלו בתחילה, כמשפטו הראשון. ובני העיר אשר דר שם כופין אותו, ומתרין בו בכח השבועה והחרם לפרוע עמהם בהוצאותם, כשאר בני העיר. הוא טוען: שאינו תחת גדר החרם, לפי שכבר נשבע לדור במקום אחר, ודעתו לדור שם. ואעפ"י שלא העתיק דירתו עדיין, הרי הוא כאלו מועתקת, שהכל הולך אחר הכונה. אם יש ממש בדבריו, אם לא?
תשובה: נראה בעיני שהדבר פשוט, שהוא נדון כבני העיר הראשונה, וחייב הוא לפרוע עמהם מן הדין. שמכלל אנשי העיר שהיתה דירתו שם ושהוא דר שם עכשיו הוא נחשב, ואין הכונה עוקרתו מכאן ופוטרת משום דבר, ולא עוד אלא, אפי*לו מי שהא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שהוא/ מעיר אחרת, ודר כאן י"ב חדש, הרי הוא כאנשי העיר מיד לכל דבר. כל שכן זה, שהיה מתחילתו בן עיר זאת, שהוא כאנשי העיר לכל דבר. וכל שכן זה, שקבל עליו בכלל הקהל כשאר הקהל לפרוע במסים ובהוצאות בחרם ובשבועה. ולא מצינו בשום מקום, כונת הלב עוקרת חיוב, מקום שהוא שם, לא מחיוב הקופה ותמחוי וכסות, ויתר הדברים. אדרבא, אף על פי שהוא מעיר אחרת, ודעתו וכונתו לחזור לקביעת מקום, עכשיו נחשב כבן עיר שדר שם עתה. וכ"ש שאין הכונה לבד עוקרתו ממקום דירתו ועירו.
ולענין מגלה, מי שהוא בן עיר, וכונתו לדור בכרך, אינו נעשה בן כרך, עד שיגיע שם. והרי הוא כבן עיר, עד שיעקור עצמו מן העיר, ושיגיע שם. וכן איני /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אינו/ קובעתו במקום, עד שיגיע שם ממש. דאלו במגילה, בן העיר שנעקר קודם י"ד דירתו מן העיר לדור בכרך, ולא הגיע לכרך בט"ו, אינו קורא כלל, שאינו לא בן העיר ולא בן כרך, כדאיתא בירושלמי. וכן מי שהלך ממקום למקום, שנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, בשאין דעתו לחזור, אינו נוהג כחומרי מקו*ם שהל /שמא צ"ל: שהלך/ לשם, עד שיכנס לאותו מקום ממש. סוף דבר, איני רואה בשום דבר שתהא הכונה עוקרתו ממקומו, ולא קובעתו במקום אחר. ואפי*לו נשבע לעקור דירתו, ושידו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ושידור/ במקום אחר, אין שבועה עוקרת ממקומו. ועוד: שאם אין אתה אומר כן, כל אחד ואחד יערים, וישבע: שידור במדי, ויפטור ממס והוצאות הקהל. ולא עוד אלא, אדם שבא ממקום אחד לסחור ולהרויח כאן, בני העיר כופין אותו שלא לסחור ושלא להרויח כאן, אא"כ יפרע כאן כא*חד מבני הייר /בדפוס ליוורנו תקל"ח: העיר/ כדאי*תא בפרק לא יחפור.
<h2>סימן תטו</h2>
עוד שאלת: מי שנתן ברבי*ות עם הקהל לעכו"ם במקום פלוני, ועתה דר במקום אחר, והחזירו לקהל שהיה דר בו מתחילה רביות; מי יש לו לזה חלק באותן רביות, או לא?
תשובה: דבר ברור הוא בעיני, שיש לו כפי חלקו אשר פרע. דמה שנתנו הקהל, החזירו להם, וזה אחד מן הנותנים, ולו החזירו בכלל הקהל. וכבר נשאלתי על זה משאר קהלות ארגור, /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ארגון/ המקום יהא בעזרכם, וכך השבתי.
<h2>סימן תטז</h2>
מונטסון.
שאלת: הקהל מנו אנשים לתבוע ולהוצי*א הרבית מן העכו"ם שהלוו לקהל, ונצטוו העכו"ם להשיב מטעם המלך והאפיפיור. וכשמנו אנשים הנז*כרים, החרימו להביא כל מה שיגבו ליד ממונה אחד, והממונה ההוא יפרע מאותה גבי*ה חובת הקהל, והמותר יהיה לבנין בית הכנסת. והאנשים הממונים ההם גבו קצת מן הריבית, ומיעטו בעיני הקהל שאר התביעות, ונשארו להם בעשרים ותשעה אנשים מבני הקהל. ומכרו להם בעדם ובעד הקהל כל תביעה וכל זכות שיש לקהל בכל הרביות בשש מאות דינרין, ומכירה זו נעשית שלא מדעת הקהל. ומקצת מנאמני השנה ומגדולי המס מיחו בדבר, והעמידו עדים שהם אינם רוצים במכירה זו, מפני שהוא נזק הקהל, ושיש בה אונאה גדולה. ונודע כי אותן אנשים הקונים, פסקו בתביעת עכו"ם אחד לבד חמשת אלפים, מלבד תביעות אחרות. והקהל, והעשרים ותשעה אנשים המוכרים, מתחרטים במה שעשו מפני החרם והקדש, ומפני האונאה הגדולה. הודיענו אם המכירה ההיא כלום, אם לאו? זהו תורף השאלה.
עמדתי על שאלתך אשר שאלת בענין מכירת הרביות, ועמדתי על נסח שטר המכירה, ואשר התנו המוכרים. ורואה אני דבריך, ושאין במה שעשו ושמכרו כלום, בשורת הדין, דזה לא עדיף ממלוה על פה, ומלוה על פה אי אפשר למכרה ולזכותה מן הדין אלא במעמד שלשתן. ולא מן הדין אלא מן התקנה, שעשאוה כהלכתא בלא טעמא. וכ"ש העכו"ם הללו, שאינן חייבין להחזיר רבית שגבו מישראל, ואפי*לו בדינם, אלא שדתם מחייבם מחמת איסור. ואף אם תמצא לומר: שהם חייבים, מטעם המלך והאפיפיור, ואומרים להם: בדיני אפיפיור נדין אתכם, וכדרך שאמרו: אם אתה יכול לחייבם בדיניהם; מ"מ, טפי מגזל לא עדיף, ובין ברבית קצוצה המוציאין בישראל ממלוה ללוה בגזל, ואפי*לו גזלה קיימת, אעפ"י שיכול להוציאו בדיינין, כל במטלטלין אינו יכול להקדישו ולא למכור וליתן במתנה. כדאיתא בפ"ק דמציעא: גבי מסותא, דהוו מנצו עליה בי תרי. מדעתי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ומדעתי/: אפי*לו הרשאה אין כותבין עליהן, וכדעת הר"מ /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הרמב"ם/ ז"ל. ויש לי על זה ראיות וטעמים מוכרחים, ואין זה מקומן. ומכירת השטרות הפרועות, שאמרו, טענה גמורה היא, ולא ישתבש בזה אפי*לו בר בי רב דחד יומא, ואין צריך לפנים. גם מה שעשו קצת מנכבדי הקהל, אפי*לו עשו כן במה שהיו יכולין לעשות כן כלל הצבור, כמכירת נכסים שהם בעין. אם מיחו בידם קצת מן הקהל, אינן רשאין למכור נכסי הקהל, אא"כ ברשו*ת הקהל, או ז' טובי העיר הממונים, שנתמנו מן הצבור על כל עניניהם דרך כלל, או אפי*לו אחד שנתמנה בפירוש על דבר ידוע. וכ"ש כאן, שמיחו בידם קצת מנכבדי הצבור; וכ"ש שהחרימו מתחילה בהסכמת הכל בהפך זה, ואין לך מחאה גדולה מזו. ועוד: שהקדישו המותר לבנין בה"כ =בית הכנסת=, ואם יגבו יותר ממה שיחדו לפרעון חובות הקהל, חייבים לתת המותר למצוה לבנין בית הכנסת. ואעפ"י שאמרו: גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. ה"מ =הני מילי=, במקדיש גוף מה שאינו ברשותו, שאין ההקדש חל על מאכל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: עליו, אבל/ בנודר ואומר: מה שאגבה מפלוני, או שהלויתיו, אתן להקדש, זה ודאי נדר, וחייב ליתן, שאין זה מקדיש מה שיגבה, אלא מחייב עצמו בנדר ליתן מה שיגבה. סוף דבר איני רואה במה שעשו שום קיום.
<h2>סימן תיז</h2>
לבלנסיה.
שאלת: הסכימו הקהל לברור להם אנשים למנותם נאמנים על המס. ובררו אנשים עשירים, וכתבו את שמותם בפנקסים, והעלוהו בקלפי, וכל חמשה מהם שיעלו בגורל יהיו ממונים נאמנים; וכן החרימו עליהם. ובשעת החרם מסר אחד מאותן עשרים מודעא: שאינו מסכים באותה הסכמה, ולא מקבל החרם, שאינו חפץ להיות נאמן על תיבת הקהל, והזמין עדים על זה. ושליח צבור לא הוציאו מן ההסכמה ומן החרם, ועלה הוא בגורל מכלל החמשה. ועכשיו הוא מסרב מהיותו ממונה, ומביא עדים שהוא הוציא את עצמו מן החרם. ועוד טוען: שקודם אותו חרם נשבע שלא יהא ממונה בנאמנות הקהל עד זמן ידוע. הודיענו: אם הוא מוכרח בכח החרם, כיון שלא הוציאו שליח צבור מן החרם. ואם יעשו כל אדם כן, אם הם רשאים, אם לאו?
תשובה: אין כל אדם רשאי לפטור את עצמו מתקנות הקהל והסכמותם, לפי שהיחידי*ם משועבדים הן לצבור. וכמו שכלל הקהלו*ת משועבד לב"ד הגדול, או לנשיא, כך כל יחיד ויחיד משועבד לצבור שבעירו. ועל כן המנודה לעיר אחרת, אינו מנודה לעירו, והמנודה לעירו, מנודה לעיר אחרת, כשם שהמנודה לנשיא, מנודה לכל. ולפיכך, זה שהוציא עצמו מן ההסכמה, לא עשה ולא כלום, ומחוייב הוא לנהוג נאמנותו, כיון שלא שמעו לו הקהל להוציאו. ומ"מ, אם אמת היה הדבר, שנשבע קודם לכן על כך, הרי זה אסור מחמת שבועתו, ואין לו תקנה עד שישאל קודם לכן על שבועתו, ויתירוהו הראויים להתיר נדרים ושבועו*ת. ואם אינו מוצא פתח לשבועתו או חרטה כדינם, הרי זה אסור. ואם מנהג הקהל כשממנין מנין נאמנין, שמקצתן נוהגין המנוי, אעפ"י שמת אחד מן הממונים או שהלך לו למדינת הים. אם לא נודע בבירור שנשבע כך, אלא שהוא טוען כן, אינו נאמן לבטל הברירה, אלא ינהגו אחרים נאמנותם, והוא יחוש לעצמו. אבל אם יש עדים שנשבע קודם לכן, והוא אינו מוצא פתח לשבועתו, אין הברירה, ברירה, שהצבור לא קבלו מנוי של ארבעה, אלא קבלו מינוי של חמשה, ואין כאן אלא ארבעה.
<h2>סימן תיח</h2>
עוד שאלת: מי שיש לו חוב של מנה או מאתים על כלל הצבור, וירד לדין עמהם לב"ד של שלשה שבררו הצבור. והב"ד כך פסק: שינכו לו הקהל המס המוטל עליו לפרוע בכל פסקא ופסקא, עד שיהא פרוע מאותן מאתים. ועתה החרימו הקהל: שיפרע כל אדם דבר קצוב בכל שבת ושבת, ולא הוציאו שליח צבור בפירוש לאותו אדם. הודיענו: אם הוא חייב לפרוע עמהם, או שהוא פטור עד כדי אותו סך שפסקו הב"ד?
תשובה: כך נראה ודאי, שזה פטור, שהם לא החרימו שיתן כל אדם אותה קצבה, בין שחייב למס, בין שאינו חייב. וזה אינו חייב, שכבר פרע כנגד אותה קצבה.
<h2>סימן תיט</h2>
לאושקה.
שאלתם: מנהג העיר להכריז על כל מכירת קרקע בבית הכנסת: כל מי שיש לו זכות או שעבוד על קרקע פלוני הנמכר, שיראה זכותו תוך חמשה עשר יום. ובתוך הזמן הוציא שמעון שטר חוב על ראובן המוכר, והתרה בשליח צבור: שאם יקיימו ההכרזה, שיזכירו בתוך השטר, שהוא הוציא שטר חוב עליו. וראובן טוען: כי אין להזכיר זכותו כלל בקיום ההכרזה, הואיל ויש לו קרקעות, עד שיכול לגבות מהם חובו. הודיענו: אם יוכלו שלוחי צבור לקיי*ם ההכרזה, ולומר: שלא יצא שום זכות, הואיל ויש עוד קרקעות למוכר במה שיוכל לגבות חובו; אם לאו?
תשובה: אין שליחי צבור יכולין לכתוב ולומר: שלא יצא עליו שום זכות, דק"ל =דקיימא לן=: דלמחזי כשקרא, חיישינן. ואפי*לו יש לראובן קרקעות עוד, מ"מ כלן הן משועבדין למה שהוא חייב לשמעון, ובמוצא עליו זכות. ואעפ"י שהלוקח יכול לדחותו, ולומר לו כשיבוא לגבות: הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואפי*לו הכי, עכשיו יצא עליו זכות ושעבוד של שמעון זה. ולא עוד אלא, חוששין שמא שאר הקרקעות משועבדים לאחרים, מוקדמין לשמעון, או שמא יבא עליו ערער דגזלנותא, ונמצאו שאינן שלו, ונמצא זה מפסיד זכותו ושעבוד שי"ל =שיש לו= על קרקע זה. כי מכיון שאתם מפקיעין כל זכו*ת וכל שעבוד שלא יצא תוך הזמן, הרי הפסיד זה שעבודו. ונראה כי לדבר זה מתכוין ראובן, שאם לא כן, למה מעכב, ומה הנאה יש לו בעכוב זה? ודומה זה למה ששנינו בפרק מי שהיה נשוי ארבעה נשים, ומת, הראשונה קודמת לשניה, וכו'. הראשונה נשבעת לשניה, ושניה לשלישית, ושלישית לרביעית, ורביעית נוטלת שלא בשבועה. אמר בן ננס: וכי מפני שהיא אחרונה, נשכרת, אף היא לא תפרע אלא בשבועה. ואמרינן עלה בגמ*רא: במאי קא מיפלגי? ואמר שמואל: בשנמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו, ובבעל חוב מאוחר שקדם וגבה קא מיפלגי: ת"ק סבר: מה שגבה, לא גבה; ובן ננס סבר: מה שגבה, גבה. אלמא, חיישינן לנמצאת שדה שאינה שלו.
ועוד: דכל אימת שנמצאת שדה שגבה הראשון שאינה שלו, מאן דאית ליה: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה, גבה, אפי*לו הראשון מעכב ביד המאוחר שלא יגבה אלא בשבועה, כדי שלא יאבד הוא את זכותו, אם שמא תמצא שדהו שאינה של לוה. והכא, לפי המנהג שלכם, שאתם מפקיעין כל זכות שלא יצא תוך זמן, חזר הדין כמו שאמר: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה, גבה. ועוד: מי איכא מאן דאמר: דמי שיש לו שתי שדות, וחייב מנה, שיוכל לומר למלוה: סלק שעבודך מן האחד, ולא יהא לך שעבוד אלא על השני. אם כן בא ונאמר: שכיון שמכר הלוה אחד משדותיו, נסתלק שעבודו של מלוה ממנו, ואלו נשרף השני, שלא יוכל לגבות מן הלקוחות. ודבר זה סתור מכמה מקומות בתלמוד, ואין צריך ראיה, ואיני רואה שיסופק זה אצלנו. על כן הדין עם שמעון המלוה. ואולם, אם מנהג ארצכם לגבות על ידי הזכרת הזכות הנזכר בשטר הקיום, בזה ודאי יש לו לראובן לחוש לדבר זה, כדי שלא יגבה שמעון בשטר שבידו ממקום אחר, ואחר כך יחזור ויגבה מזה, כמו שכתוב בשטר קיום ההכרזה, כמי שיש לו שני שטרות על מלוה אחת. ומדעתי, שאם אתם מביאין ראיה ממני לגבות, אלא שלא לאבד הזכות; ומ"מ, טוב להזכיר בתוך הקיום, כשיזכירו זכותו של זה: ולא יהא רשות לפלוני המלוה הנזכר להביא ראיה משטר זה, אלא שיהא לו לראיה שהוציא זכותו תוך זמן הנזכר.
<h2>סימן תכ</h2>
עוד שאלתם: בענין המשכונ*א שנפדית, ועדיין מעות המשכונה לא נתחייבו, במה שעשו הקהל תקונים אחרים. ובעל המעות רוצה לקבוע דירתו במקום אחר. והקהל מעכבין בידו, כדי שיתחייב אותן מעות כשנתקנו תיקונין אחרים ושאלת: הדין, עם מי?
תשובת /שמא צ"ל: תשובה/: דבר פשוט הוא זה, שאין בטעות /נ"ל שצ"ל: בטענת, אחרת אין משמעות לכל המשפט/ הקהל כלום, וכר /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכן/ אני רואה דעתך נוטה, וכן האמת, ואין זה צריך לפנים.
<h2>סימן תכא</h2>
לברורי קהל קדוש שבסרקוסטה.
עמדנו על נוסח פרקי התקנה שתקנו הקהל בענין המס, והרוצים לעקור דירתם מעיר סרקוסטה; והשבועה שהיוצאי*ם משם לדור במקום אחר חייבים לישבע. וכן עמדנו על טענות ראובן, שיצא משם, ודר בפרוטלא; ועל טענות מורשי הקהל. וכן עמדנו על נוסח חותם אדונינו המלך שעשה לשר פרוטלא. וראינו: שעקר הדין לפי טענותיהם הוא סובב על טענה אחת. שמורשי הקהל טוענין: שראובן נשבע סתם לקיים כל פרקי אותה התקנה, ולא הוציא שום נולד מכלל שבועתו. וראובן טוען: שכל הנשבע סתם, על דעת תנאי תקנה הוא נשבע וסתמו כפרושו. ובתקנה כבר מפורש בה, שלבא עלציט /בדפוס ליוורנו תקל"ח: פלציט/ אדוננו המלך וחותמיו וצוויו, וכבר פטר המלך מכל חרם ומכל שבועה ומכל עונש עשוי ועתיד להעשות ומכל שעבוד, כל מי שדר או שידור בארץ השר דון ליף. וכל שאר הטענות סובבות על העקר הזה. וראינו: שהדין עם ראובן. שבנוסח התקנה התנו: שלבא פליצט אדוננו המלך וחותמיו וצוויו; וזה בכלל אותו הפטור. ואעפ"י שנשבע סתם, כל הנשבע דעתו לישבע על פי המוסכם והתנאין הקודמין, וסתמו כפירושו. וגדולה מזו אמרו בפ*רק מרובה: באותה אשה שהיה בנה מיצר לה, ונשבעה: כל מי שיבא עלי, איני מחזירתו. וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין לה; ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: לא נתכונה זו אלא להגון לה. ואע"פ שזו נשבעה סתם, ואין לה תנאי מפורש, שנאמר: עליו סמכה, אפילו הכי אומרין: לא נתכונה זו אלא להגון לה. וכ"ש זה, שיש תנאי מפורש בתקנה, שלא נשבע אלא על סמך התנאי, ולא נתכון אלא כל שלא צוה המלך. ולפיכך, ראינו שראובן זה פטור מכל מה שהוטל על הקהל למן היום אשר יצא מסרקוסטה ודר בפרטולא. אבל על כל מה שהוטל על הקהל עד היום אשר יצא משם לדור כפרט, לא. ולא חייב לפי מה שיראה מתוך לשון התקנה, שאתם הולכין בפרעון מה שלוו הקהל אחר חיוב, ולא אחר גוביינא. ומה שטען ראובן: שיוציאו אותו בפירוש מכלל החרם, כל זמן שהן מחרימין. והמורשי*ם טוענין: שאין להם להוציא בפירו*ש. כך ראינו: שהדין עם מורשי הקהל, לפי שאין החרם חל אלא על מי שהוא מחוייב למס עם הקהל, ולא על מי שאינו חייב.
<h2>סימן תכב</h2>
לברורי לארדאה.
שאלתם: כתוב בתקנת הברורים: לכשיגי*ע זמנה למנוע /שמא צ"ל: למנות/ ברורים אחרים תחתיהם, יעמדו באושתגי"ש חוץ לעיר עד שתגמר הסכמתם, ויכריזו בבית הכנסת על יד שליח צבור: פלוני ופלוני מתמנין בברורים. הודיעני: אם צריך להיות האושתגי"ש במקום ידוע חוץ לעיר, או אם יהיה כל העולם מותר להם ובלבד שלא יכנסו תוך העיר?
תשובה: אין במשמע לשון התקנה, שיוכל האחד ללכת למדינת הים והשני לקצוי ארצות לעסקיו. שאלו לא היה החיוב אלא שלא יכנסו לעיר לא היו אומרין: יעמדו באושתגי"ש חוץ לעיר, אלא היה להם לומר: לא יכנסו לעיר עד שתגמר הסכמתם. אבל עכשיו שאמרו: שיעמדו באושתגי"ש ואותן האושתגי"ש יהיו חוץ לעיר שני ענינים אמרו האחד לעיר /בדפוס ליוורנו תקל"ח: חוץ לעיר, שני ענינים אמרו: האחד: שיעמדו באושתגי"ש, ואותן האישתגי"ש יהיו חוץ לעיר/. ועוד: שלשון אושתגי"ש, משמע: שיהיו עומדים במקום מוגבל, ומי שיכול ללכת בכל מקום חוץ מעיר פלונית, אינו עומד באושתגי"ש אלא שאסור ליכנס במקום אחד ממקומות העולם. ומ"מ, יש מקום מוגבל גבול רחב, ומקום מוגבל גבול קצר. ונראה: שבכלל דברים אלו הולכין אחר כוונת הקהל לכלוא רגל הברורים לבלתי לכת אנה ואנה כל אחד לעסקיו, כדי שיהיו מוכרחין להסכים על הברירה, ושלא תתבטל מלאכת הצבור מחמת סרובן. ובודאי כל שאמרו שיהיו באושתגי"ש חוץ לעיר, צריכין לעמוד חוץ לעיבור*ה של עיר, שהוא שבעים אמה ושירים, שכל עבורה של עיר נדון כעיר, למי שנדר מן העיר. וכמו שאמרו בנדרים, וכדמוכח לה ממקרא, שכתוב: ויהי בהיות יהושע ביריחו, וכתיב: ויריחו סוגרת ומסוגרת. וצריכין הם לעמוד בגבולות העיר, שלא היה הכונה שילכו למדינת הים, ונמצאת הליכתן גורמת בטול יותר מעמידתן בתוך העיר. וכל עיר ועיר יש לה גבולות ידועים. ועל כן אמרתי: תוך הגבולות, שאם אתה אומר: חוץ לגבולותיה אפילו מיל, אף אתה אומר: אלף פרסה, ונמצאת כונת הצבור בטלה. ועוד: כי מה שעמרו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שאמרו/ שיעמדו באושתגי"ש חוץ לעיר, קרוב אני בעיני לומר: שסמוך לעיבורה של עיר קבעו להם מקום, כלומר: שיעמדו באושתגי"ש במקום שהוא חוץ לעיר. ואלו הרחיקו ללכת, לא היו האושתגי"ש חוץ לעיר, אלא: חוץ לחוץ לעיר. וכמו שאמרו: מעל רגלו, ולא מעל דמעל; ואמרו: אחר, ולא אחר אחר. וכשרצו לומר: שהוא יתר רחב הזמן, פירשו: מאי אחר, אחר אחר. וכתוב: ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה, והוא מחוץ לעיר ממש. אלא כל שאמרו: על מקום פלוני, או: אחר זמן פלוני, וחוץ למקום פלוני, אינו בלא גבול, אלא אדרבא, משמע: סמוך לו ממש.
<h2>סימן תכג</h2>
ומה ששאלתם: אם צריכין לעמוד במקום אחד אם לאו? דעו, שאלו היה רצון האחד מעכב ביד חבירו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: חביריו/, היה במשמע הכונה: שיהיו כולן צריכין לעמוד במקום אחד, כדי שלא יהיו מעכבין זה מחמת זה. אבל עכשיו, שאין הסכמת אחד תלויה בהסכמת חבירו, אלא שכל אחד ואחד יכול לברור לעצמו ברור אחד במקומו, למה יתחייבו כולן לעמוד יחד במקום אחד?
וכל מה ששאלתם: בענין אחד מן העומדים באושתגי"ש, שחלה בנו, או שחלה הוא. לא ראיתי להשיב לכם על ענין מכל אותם העניינים ששאלתם בזה, לפי שיש בדבר הרבה עניינים להקל ולהחמיר, והכל לפי לשון השבועה, ולא אדון בהם בלתי אם עמדתי בדקדוק על לשון השבועה.
<h2>סימן תכד</h2>
ומה ששאלתם: שכתוב בתקנה: ויכריזו אותם על ידי שליח צבור. אם דוקא על ידי שליח צבור ולא על ידי אחר; אם לאו?
כך נראין הדברים באמת, דדוקא על ידי שליח צבור. חדא: שכל מה שנתחייבו בו בשבועה בלשון מבואר, מי יוכל לדין ולומר: לא הקפידו בלשונם, ואחר, כשליח צבור. ועוד: לא יהא אלא ספק שבועה דאורייתא, דספק שבועה דאורייתא לחומרא. ועוד: דאפשר דהקפיד הצבור בכך, כדי שלא יעמוד האחד שלא מדעת חביריו ושלא מדעת הצבור, ויכריז כך במקומו, ונמצא ענין הברירה יוצא מתחת ידם מעורבב. ועל כן רצו דוקא שיכריז שליח צבור, לפי שאינו עושה דבר אלא מדעת הצבור.
<h2>סימן תכה</h2>
ומה ששאלתם: שכתוב בתקנה: מנוי הברורים לא ילך אחר הרוב, אלא אם ירצה כל אחד מן הברורים למנות אחר תחתיו, הרשות בידו. אם שנים או שלשה מהברורים יברור כל אחד מהם את שלו, והכריזו אותם שלא מדעת חבריהם. אם יש כח ביד השלשה שנבררו להתעסק בענין הברירה, עד שיבררו האחרים את שלהם למלאת סך החמשה ברורים; אם לאו, ולפי שלא נתנו הקהל כח להברורים, רק כשיהיו חמשה?
דעו: כי זה דבר ברור, שאין כח ביד הנבחרים לעשות דבר עד שתגמר ברירת החמשה, שהקהל לא קבלו דעת שלשה, אלא דעת חמשה. ושני הברורים העוברים, שלא בררו עדיין את שלהם, הם וכל אחיהם על ידיהם לא קבלו עליהם דעת הברורים, עד שיהיו את שלהם משתתף עמהם; וזה דבר ברור. וכן אותם הברורים, שלשה שבררו אחרים תחתיהם, אינן פטורין מן האושתגי"ש, עד שתגמר הסכמת הברורים כולם, רצוני לומר: סך החמשה. ועל דבר זה נשאלתי כבר, וכך השבתי, לפי שכתוב בתקנה: עד שתגמר ההסכמה.
<h2>סימן תכו</h2>
צרפתה.
שאלת: המלך תפס יהודים מחמת עלילה, אחר כך נתנו הצבור מתנה אחת למלך, ופדאם. ועכשיו טוענין מקצת מן הצבור: שיש לאותן העלולים, לתת יתר במתנה מן אחרים, מחמת התפיסה. והנתפסים טוענין: כי מאחר שהמלך הטיל מתנה על כלן, יש להם ליתן בשוה, ולא הפסידו מחמת התפישה. הדין, עם מי?
תשובה: לא נתברר מתוך השאלה, אותה מתנה, אם נתנוה הצבור מעצמם מחמת הנתפשים ולפדותם מן העלילה, או אם נתנוה אחר שתבע מהם המלך מחמת הנתפשים, או סתם. ועל כן איצטריך /נראה שצ"ל: אצטרך/ להשיב לך על כל הצדדים, כאשר הראוני מן השמים. ודרך כלל אני אומר: שהדין עם הנתפשין, על איזה צד מן הצדדין שאמרתי, שאותה המתנה, שאם שאל המלך המתנה בפירוש מחמת עלילת הנתפשים, פטורין מן הצבור שלא ליתן יתר על שאר הקהל. שאם מחמת שבגרמתן הפסידו ממון זה, הרי אמרו: גרמא בנזיקין, פטור. ואם מחמת שהמלך היה מעניש את הנתפשין מחמת העלילה, ותבע המתנה מחמת כך, הרי אמרו בירושלמי בפרק הגוזל בתרא: א"ר יהושע בן לוי: אין אדם נתפס על חבירו, וחייב ליתן לו בארנון ובגלגלת. וכ"ש, אם תבע מהם המלך אותה מתנה סתם, ואע"פ שפטר את הנתפשים, כי שמא יתפוס המלך לכלל היהודים מחמת המתנה ההיא, ואם הצבור נתנו המתנה סתם למלך, הוא הדין והוא הטעם. ואם נתנוה בפירות /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בפירו', ונ"ל שצ"ל: בפירו*ש ולא בפירות כפי שכאן המלבה"ד השלים/ מחמת הנתפשין, פטורי*ם, משום דמצוה קא עבדי, והרי אלו כמבריח ארי מנכסי חברו. ולא עוד, אפילו העניש המלך את הנתפסים בסך קצוב, ועמדו הצבור ונתנו אותה קצבה למלך, הנתפשין פטורים, הפורע /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כפורע/ חובו של חבירו, שאפילו היה משכון בידו, פטור. וכטעמא דאתמר בירו*שלמי: הגע עצמך, שהי*ה בידו משכון, יכול למימר ליה: מפייס הוינא ליה והוא מהדר לי משכוני.
<h2>סימן תכז</h2>
טוליטולה.
עמדתי על נוסח התקנה, אחר שהועתקה מלשון הערב ללשוננו, וזהו נוסחה: אנחנו החתומים למטה, עמדנו על כתוב זה תרפו, מפני שראינו, אנחנו החתומים למטה, זה הזמן על מה שהוא מדחק והצרה להביא מלחמו*ת, שיש למי שיעזרהו השם, ורב צרכו להזמין ממון רב מכל צר שיוכל למלאת בו ספקו בזה. ופחדנו, שמא הוא לשאול ממון מאנשים נפרדים, בלתי המס הכללי הכבד, נראה לנו שלא ישאר לקהל ענין ולא סדר ולא השארות, אלא בא לשאול ממון מאיש נפרד. ומפני שראינו גם כן בהלואות המוקדמות, מרוב ההפסד והנזק אשר השיג תמיד לקהל בכל ענייניהם בעת ששאל ההלואה מאנשי*ם נפרדים. נראה לנו מהחיוב ומחשבה בהצלחה כל הקהל להסיר נזקו, שנחשוב ונעיין להסיר ולעכב זה החלי קודם שיגדל, ולהשתדל בכל צד שאפשר, כדי שלא ישאול הלואה מאיש. ושתהיה עבודתנו לאדננו, יעזרנו השם וישמרהו, בפריעת המס של כללית, כדי שיעזור הקטן לגדול והגדול לקטן, ושיהיה הקהל על אהבה ורצון אחד בפריעת מסיהם, ושלא יקרה ביניהם סכסוך ושנאת חנם בעד שאלת אחד בממון בלתי חברו. ואם יהיה וירחם האל עלינו, ויתן לנו חלק טוב עם אדוננו, יעזרהו אלהים, בהסרת זה הנזק ממנו משרש, זאת היא השאלה. ואם יהיה מה שלא ירצה האל, שיהיה צרכו גדול, כדי שלא יוכל להניח ענין שאלת ההלואות, שנהיה מעתה מחוייבין וקשורין בחיוב וברית מקטן ועד גדול מהקהל, ישמרם צורם. שכל מי שישאלהו מי שיעזרהו האל מאיזה איש, שיהיה מצד הלואה שיפרענו כל הקהל פרעון כללי בשאר המסים הכללים. ושנשאל ונתחנן למי שיעזרהו האל לקיים את המעשה, כדי שיהיה כל מס שישאלוהו מאיזה איש, שיהיה כללי כל, ועמוד העיון והמחשבה בהם במה להחרים חרם בספרי תורה ובכנופיא רבה, על חיוב עשיית זה המעשה למטע העשייה כנגדו. וזמן זה התקין מיום הטלת החרם הנז*כר עד השלמת עשרים שנה. ועשינו כל מה שנכלל בזה הכתוב, וקיימנוהו בעשור האמצעי מחדש אפריל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אברי"ל/ לשנה פלונית; ע"כ =עד כאן=.
תשובה: ראיתי שפרקי הכתב נחלקין זה עם זה, לפי הנחת העניינים אשר בו. והוא, שענין הכתוב בתחלתו כמקדים דברים וסבות שהביא הצבור לתקן תקון זה. שכך כתוב בתחילתו: מפני שראינו אנחנו החותמים למטה זה הזמן על מה שהוא, וכו'; ופחדנו שמא יבא, וכו'. ונמשך אחר הכונה זו, רצוני לומר: הסבה הגורמת בהסכמ*ה הזו, כל מה שבא בכתוב אחר זה, עד: נראה לנו מהחיוב והמחשבה שנחשוב ונעיין להסיר זה החולי, אם יהיה, וירחם השם יתברך עלינו, ויתן לנו חלק טוב עם אדונינו, וכו'. ואם יהיה מה שלא ירצה השם, שיהיה צרכו גדול, שנהיה מעתה מחוייבין ומקושרין. ואם מלת פנבי"ן הבאה כאן בלשון ערבי, כמו שהעתיק המעתיק, שנהיה, יראה מפשטיות /שמא צ"ל: מפשטות/ הלשון שיעזר תנאי זה נמשך אחר ספור הקדמה הגורמת, וימשך עד ספור ההקדמה הזו, עד: ושנשאל ונתחנן למי שיעזרוהו לקיים זה; עד: ועמד העיון והמחשבה להחרים, ושתהיה המחשבה עד עשרים שנה. ולפי זה, אין בכל התורה קיום על דברים האלה, אלא ספור ההסכמה אשר הסכימו לעשות בלבד. אלא שאני מסופק, שמא אומר: פ' רפה, פנבין, אינה אלא לתפארת הלשון. שבמלת: ויהי, שבלשון הקדש, והרי הוא כאלו כתוב: נכון לבד, לומר: נהיה. ואלו כן, יראה שעד אותו של אותו פנבין, ספור הגורם, ואחר ספור של הקדמה הגורמת להסכמה, אמרו: שגמרו הסכמה בכך, וחייבו עצמן, וקבלו מעתה, והיו לאגדה אחת בפריעת זה. ומה שבא אחריו: ושנשאל ונתחנן, הוא שבא גמר החיוב, ושקבלו עליהם, לומר: שאף זה היה מחיובם וקבלתם; וכן הטלת החרם. ויותר על זה מה שכתוב בסוף הכתב: ועשינו כל מה שנכלל בזה הכתוב, וקיימנוהו בעשורי /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בעשירי/ האמצעי מחדש פלוני; שיש במשמעו, שהכל קיימו וקבלו. ומפני שלא מצאתי כאן בקי להוציאני מספק הלשון הזה, לא יכולתי לדון ולתקוע יתד באחת מן הדרכים האלו.
עוד אני רואה ממחלקת הפרקים שאמרתי, כי באותו ספק שכתוב בו: ושנשאל ונתחנן למי שיעזרהו אלהים לקיים זה כדי שיהיה, וכו'. כתוב בו: שיהיה הענין הזה כללי כל הדורות, ואחר כך כתוב שם מפרק אחד וזמן התקון, מיום הטלת החרם עד עשרים שנה. הנה שפרק זה חולק עם הפרק הראשון בהמשכת הזמן, שזה עד עשרים שנה ושלמעלה לדורות, וכן חולק בהתחלת הזמן עם הבא אחריו. שבפרק זה קבע ההתחלה: מיום הטלת החרם, ושלמטה הימנו: קבעו וקיימו מיום עשירי לחודש הפלוני. עוד ראיתי בו מן הערבוב והסתירה, במה שכתוב בסוף השטר: ועשינו כל מה שנכלל בזה הכתוב, וקיימנוהו ביום פלוני. וממה שנכלל בכתוב הוא, שיבקשו מן המלך ויטילו החרם. ויראה ממשמעו*ת לשון זה: שכבר נעשה באותו יום הכל, ואפילו הבקשה מאת המלך והטלת החרם, ושנתקיים הכל בעשירי של אותו חדש. ואני רואה מתוך השאלה שעדיין לא נעשה מאלו שני התנאין דבר. ולפיכך אני אומר: שאי אפשר לקשור הדברים על מה שהן, אלא שנאמר: שהן קוראין לספור ההסכמה וקיומה שנכלל בהסכמה כתוב. ואמרו: שזה שהיה באותו יום העשירי, עשוהו וקיימוהו עד שעת הטלת חרם, ושתהי*ה שאלת המלך עולמי*ת לדורות, כדי שיוכלו להסכים על כך כל זמן שירצו הסכמתם זו, עכשיו תהא נוהגת ביניהם עד עשרים שנה. ובכלות אותו זמן, לא יהיו מחוייבים לנהוג כן בדין החרם, אלא אם יסכימו עוד עליה לזמן אחר. ומה שיחזק עוד, זה חתימת רבוי החותמים, שאם לא קיימוה מעתה, למה חתמו כולם. אם לזכרון על מה שהסכימו, די אם יחתמו בה שני עדים.
<h2>סימן תכח</h2>
מורביטייר.
עמדתי על כל דברי שני הכתות בהתחלת הענין, שהיה זה גורם זה המחלק', ובמחלק' שליח צבור. ואע"פ שאני רואה שלא השוו דברי שני המכתבים אשר כתבתם אלי, ואני תמה, שהיה להם להסכים על דברים אחרים, כדי שאוכל להשיב עליהם יותר על נכון. ומ"מ, אני משיב כאשר הראוני מן השמים על שרשי הדברים; ועל הסניף האחד שאתם פוסחים בו עתה, והוא: אסור השליח צבור שאתם מנצחים זה את זה בו. ואומר אני: כי כל עניני הצבור אין למקצת הצבור רשות לעשותם בלתי הסכמת הצבור כלו. שהצבור כשותפין הם בכל העניינים המוטלין על הצבור ובכל המנויין הצריכין לצבור, כנאמנים וגובי המס ושלוחי הצבור, וכל כיוצא בהם. וכן באיזה ענין, יפסקו מה שיפסקו, וכל כיוצא בזה. וכל שאינן נוהגין כן, עושין שלא כדין, אלא א"כ הם אנשים ממונים בכלל על עניני הצבור, והם קרואים בדברי חכמים: שבעה טובי העיר, שאמרו: שהם כאנשי העיר. וכן שלשה מבית הכנסת, שהם כאנשי הכנסת, וכמו שאמרו בירושלמי מסכת מגילה. אבל אנשים אחרים, בלא הסכמת הצבור, לא. ואם עשו, עשו שלא כדין, ואין לכל חרם שיחרימו דין חרם לענין איסור החרמו*ת אלא כלימה וקללה. וכמו שכתוב: במארה אתם נארים, הגוי כלו; ואמרו בעבודה זרה פרק אין מעמידין: אי איכא: הגוי כלו, אין ואי לא, לא. וכן נהגו הקהלות ששמענו שמעם. ויש מקומות שבוררין מוקדמין, ונותנים להם כח בכל מקום ומקום, כפי מה שמסכימים עליהם. ורוב המקומות עכשיו, גדולי הקהל בעצה והסכמה עושין כל צרכי הצבור, לפי שאי אפשר לנשים ולקטנים ולחלושי הדעת להסכים בצרכיהם, והיחידים בעלי עצה, מן הסתם, כאפוטרפסין עליה*ם, לפקח על כל הענינים הצריכים. ומ"מ, אם קצת מן הקהל, אפילו מאותן האחרים שאינם גדולי העצה, מוחים, מחאתם מחאה, כל שלא קבלום עליהם בפירוש, כמו שכתבתי; וכ"ש אם הם קצת מאותם בעלי העצה מוחין במה שעושין קצתם. ולפיכך אני רואה: שכל מה שיעשו מקצת הקהל שלא מדעת שאר הקהל, ושהיו קצת מאותן בעלי עצה מוחין מה שעשו, דלא עשו ולא כלום, ואין לחרם דין חרם, כמו שאמרתי, דאי ליכא: הגוי כלו, לא. וחרם שהחרימו, שיהיה אחר שליח צבור בבית הכנסת שהצבור נועדין שם ולזמן ידוע, שלא מדעת הכת האחרת; וכ"ש על כרחם, יתירה עשו. אבל אם רצו לאסור עצמם לשמוע תפלתו, זה אפשר, אלא שאינו מדרך ההוגן ולא מדרכי השלום, כי מן הידוע שכל זמן שמקצת מנכבדי הקהל מדירין עצמן מאותו שליח צבור, תתבטל ממילא. ולפיכך, בין דרך זה בין דרך זה, אין בו דברי שלום ואמת. והריני חוזר על הסעיף האחר, שכלכם פותחין בו, שהוא אסור אותו שליח צבור, שנשבע או שאסר עצמו מלהתפלל עוד, אלא ברצון כל הקהל, ועכשיו, התפלל. והוא טוען: שנשאל על שבועתו. ומקצת הקהל אומרין: שכיון שנדר ברבים איו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אין/ לו היתר: ואף אם תמצא לומר: שיש לו הפרה, אפ"ה =אפילו הכי= היה לו להתיר בפני אותן שנדר בפניהם. ואני איני רואה בזה טענותיהם כלום, דנדר שהודר ברבים, יש לו הפרה, על דעת רבי*ם, איו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: אין/ לו הפרה; וכן א"צ =אין צריך= להתיר בפני מי שנדר בפנים /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בפניה*ם/. ודייקנא לה, מדגרסינן בפרק השלוח: אי אמרת: א"צ =אין צריך= לפרו*ט את הנדר, ליחוש דילמא אזל' לגבי חכם, ושרי לה; ומפרקי*נן: דמדרי לה ברבים; ואקשינן: הא ניחא למ"ד =למאן דאמר= נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, אלא למאן דאמר: יש לה הפרה, מאי איכא למימר? ואם איתא, מאי קושיא, דכיון דלא אפשר להתיר אלא בפני אותו ב"ד שהתירוה, אין לחוש, דמסתמא אותו ב"ד ירגישו בה.
ועוד: דמדקאמר: דילמא אזלה לגבי חכם, ושרי לה; לא משמע: אותו ב"ד עצמו שהודירוה, אלא חכם דעלמא. והכא, כשחזרו והקשו: הניחא למאן דאמר: אין לו הפרה, אבל למאן דאמר: יש לו הפרה, מאי איכא למימר; על אותו חשש ראשון, דקאמר, הוא חוזר ולומר: ועדיין איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם, כדקאמרן; דאי לא, הוא ליה למימר: אלא למאן דאמר: יש לו הפרה, אכתי ליחוש דילמא אזלה לגבי חכם, ואותו ב"ד, ושרו לה. ועוד דייקינא לה, מדתנן התם בפ*רק השולח: ר"י =ר' יהודה= אומר: כל נדר שידעו בו הרבים, לא יחזור, וכל שלא ידעו בו רבים, יחזור; כלומר: שידעו בו, אין לו הפרה, שלא ידעו בו, יש לו הפרה. ואמרינן עלה בגמרא: מאי טעמא דר' יהודה; כלומר: דאית ליה: דבידעו בו הרבים, אין לו הפרה. ואמרו: כתיב: לא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה, וילונו כל העדה על הנשיאים; ואם איתא, דילמא יש לו הפרה, ושאני התם, דלא הוו תמן הגבעונים. אלא, דאין צריך אלא בפניהם, וכן אמרו בתוספ*תא. ואפילו מה שאמרו: המודר הנאה מחבירו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו; אמר ר"ת ז"ל: דלא אמרו אלא בנודר מחמת טובה שעשה לו, דומיא דמשה שנדר ליתרו, כשנתן לו את צפורה בתו, וכן צדקיה שהיה מסור ביד נבוכדנאצר ונצול ממנו מחמת נדרו: אבל מי שנדר מדעתו, שלא קבל טובה ממנו, מתירים לו אפילו שלא בפניו. ועוד: שאלו מחמת כך יתירם עדיין נדרו אם ירצה בפני אותן שנדר בפניהם, ואפילו שלא בפניהם ממש, אלא לאחר שיודיעם, דבפניו, לאו דוקא, אלא בידיעתו. ע"כ =על כן= אמרתי לענין הדין כפי מה שהורוני מן השמים. ומ"מ, ירא אני שעדיין תהיה מחלוקת בענין התפלה מחמת שלוחי צבור, וראיתי בכתבכם שבקשתם דרך השלום, וקנסתם עצמכם בקנס לקבל מה שהטיל ביניכם, ורואה אני עצמי כמקבל טובה מכם. ובזה רואה אני שיש לברור לפי מה שכבר בררו הקהל לבטל מחלקת בזה, כי לא אתכם לבדכם נולדה מחלוקת זו כי אם גם לקהל קדוש אשר בגירנדא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: בגירונדא/ והטיל רבינו הרב ר' משה ז"ל פשרה ביניהם, שיהיו שני שליחי צבור. וכן קרה לנו אנו קהל ברצלונה, וזה מתפלל שבת אחת וזה מתפלל שבת אחרת. על כן אני בורר לכם לסלק המחלקת, ולהשיב האהבה והאחוה והשלום על כנן, שיהא חזן והחזן אחר אשר בררתם, שניהם ממונים; ומפני שהראשון קדם, ושלא לביישו, יתפלל הוא ראשון שבת ראשונה, ואחריו השני, וכן מידי שבת בשבתו; וזו דרך האמת והשלום, והאמת והשלום אהבו.
<h2>סימן תכט</h2>
עוד שאלת: הקהל והברורים הוצרכו ללוות מעכו"ם אחד לצורך הצבור, ועשו הברורים שטר הצלה ליחידים מכל הפסד ונזק; ובאותו שטר ההצלה חתום עליו הסופר ועד אחד, ואותו עד קרוב לאחד מן הברורים שנתחייבו באותו שטר ללוים. כיצד יעשה השטר, שלא יפסל מחמת קורבה? מי נימא: שלא נאמרו דברים: שלא יהא הקרוב מעיד לקרובו, אלא בעלמא, אבל בענייני הצבור, לא נאמרו.
תשובה: כמה פעמים עמדנו על דבר זה, וראינו שלא יהיה תקון לעולם לצרכי הצבור אם נאמרו כן, שהצבור אינן צריכין להביא מן החוץ עדים כשרים לכל הצבור שלא יהא להם קורבה עם אחד מן הצבור, ולא ימצא לעולם אלא אחד מאלף. על כן אנו נוהגין לעולם כן בכל עניני צבור, ואפילו בהקדשות; שאם אין אתה אומר כן, מי מעיד על אותו הקדש של שני ספרים שהקדיש פלוני, ובספר תורה הכל פסולין אצלו, ואפילו סילוק אינו מועיל. וכדאמרינן בפ*רק חזקת הבתים: תניא: האומר: תנו מנה לבני עירי, אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר; ואם איתא, ליסולקי בתרי מינייהו ולדיינוה; הכא במאי עסקינן: בספר תורה דלשמיעה עביד וקאי. אלא שכך נהגו בכל מקום עכשיו להכשיר פסולי קורבה בכלל דברים אלו, והרי זה כמי שאמר: נאמן עלי אבא, ונאמן עלי אביך.
<h2>סימן תל</h2>
טירול.
שאלתם: הקהל עשו שטרי שחרור עולמי לראובן מקרקע שוה שלש מאות זהובים שיקנה, וראובן זה קנה קרקע בשלש מאות זהובים, והשביח בדמיו עד שנתיקר ועמד בדמיו עליו בארבע מאות זהובים. והקהל טוענים: שלא שחררו לו אלא קרקע שוה שלש מאות זהובים, וכיון שהשביח הקרקע ושוה יותר, חייב לפרוע מס על מה ששוה יותר משלש מאות זהובים. וראובן טוען: שקרקע שיקנה, שלש מאות זהובים או בפחות שחררו לו, וקרקע זה שלא היה שוה יותר בשעה שקנאו אותו, הוא שנשתחרר, ואין הולכין בתר בסוף שנתיקר, אלא בתר בתחלה. עוד טוענין הקהל: ששטר השחרור פסול, ואין למדין ממנו כלל, שכתוב ביני שיטי: ובפירותיה, ושכנתקיים /שמא צ"ל: וכשנתקיים/ בסוף השטר אותו קיום, נכתב על הגרר. ועוד טוענין הקהל: שאף על פי שהראשונים פטרוהו ושחררוהו, לא היה להם כח לשחררו אלא בזמנם, אבל לא לאחר זמנם, והם אינם רוצים לשחררו; ואעפ"י ששחררוהו בנדוי ובקנס, כל זה לא הועיל אלא לזמנם.
תשובה: לשון השטר נראה לי מסופק, אם סך השלש מאות זהובים נאמר על הפטור, או על השווי. רצוני לומר: אם פטרו לו קרקע שיקנה כשלש מאות זהובים, וכאלו פטרו לו קרקע מיוחד שהוא שוה שלש מאות זהובים, ואם נתיקר או נפחת מדמיו, הוא שפטור, בין טוב ובין רע; או לא פטרו לו אלא שווי שלש מאות זהובים, וכל שהספק נופל בזה, הדין עם הקהל, לפי שיד בעל השטר על התחתונה, ולפיכך חייב על מותר השלש מאות זהובים. ועל התלויה שנתקיימה, ועל מקום גרר הקיום, אינו כלום; ולפיכך, מלת: בפירותי*ה שהיא ביני שיטי, אין למדין ממנה כלל, כל שלא נתקיי*ם כראוי, דקיום שעל הגרר, אינו כלום, ומ"מ השטר אינו נפסל בכך, שכל המחקין והתלויין שלא נתקיימו, אינן פוסלין את השטר, אלא שאין למדין מהם, והרי הן כאלו לא נכתבו. שכן שנינו בתוספתא בפרק בתרא דבבא בתרא: שטר שיש בו מחק או תלוי מגופו, פסול, שלא מגופו, כשר. כלומר: אם אתו /אותו/ מחק או תלוי, שיש שום צורך לגופו של אותו תלוי או לאותו מחק, אין למדין ממנו, אלא רואין אותו כאילו אינו; הא לפסול את השטר בכך, לא. והא דגרסינן בריש פרק גט פשוט: א"ר יוחנן: תלויה מקויימת, כשרה, מחק, פסול, אפילו מקוים; לא אמרו: מחק פסול, אלא במקום שריר וקים וכשיעור שריר וקים, דמשמע מיניה: דכל שהמחק במקום שריר וקים וכשיעור שריר וקים, פוסל כל השטר. ושטר שחרור זה, נמצא קיימה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: קיומה/ של מלת: בפרותיה, על הגרר, והוא כשיעור שריר וקיים, אפילו כן אין השטר נפסל בכך. שלא אמרו שם: אלא בגט מקושר, שאין עדיו חתומים בפנים למטה מן הכתב, אלא מבחוץ, ולפיכך חוששין שמא מחק השריר וקים שהיה סוף שטר, וכתב מה שירצה לאחר מכן, ולפיכך מכל מה שיש מאותו מחק ולמטה, אין למדין; אבל בשטר פשוט, כמין השטרות שלנו שהעדים חתומים מלמטה, מה שכתוב על הגרר, כאיל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כאילו/ אינו; אבל כל שאר קיום, כמו שכתבתי. גם מה שטענו הקהל: שהאשונים /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שהראשונים/ לא היה להם כח לשחרר אלא לזמנם; אין טענתם טענה בזה, שראשי הקהל בכל זמן וזמן הם כאבות לקהל, וכן כל ב"ד וב"ד, ומה שעושין, עשוי, בין לזמנן בין לאחר זמנן, וכן נוהגין בכל זמן וזמן בכל קהל וקהל. שאם אין אתם אומרים כן, אף בזמנם יבא כל אחד ואחד מן המתחדשים בתיבת המס, ויאמר: איני רוצה למחול חלקי, שלא היה להם למחול את שלי. וזה כענין חלוקת הארץ, דכתיב: אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות לישראל; וגרסינן: מה ענין אלעזר ויהושע אצל האבות; אלא מקיש ראשים לאבות, מה אבות יש להם רשות לחלק לכל מי שירצו, אף הראשים מנחילים לכל מי שירצו. כל שכן, שהחרימו ונדו כל מי שיערער על שחרור זה לעולם.
<h2>סימן תלא</h2>
לארדאה.
שאלתם: נהגו בעיר הזאת, מי שקנה קרקע, מוסר מודעה ועושה הכרזה על כל מי שיש לו שום זכות באותו קרקע, שיראהו לפני הברורים תוך זמן ידוע. ועשו הקהל תקנה על זה, וזה לשון תקנה: כל המוסר מודעה בבית הכנסת על שום קרקע שירצה לקנותו, שיכריז שלשה פעמים בבית הכנסת, שני וחמישי ושני, ויאמר: שכל מי שיש לו זכות על אותו קרקע, יראה זכותו לפני הברורים; ואם יכריזו לנתבע, שיעשה לו דין מיום התחלת ההכרזה ועד שמונה ימים אחר תום הכרזה השלישית. וכל אשר לא יראה זכותו תוך הזמנים הנזכרים, ואין לו אונס ניכר לברורי אותו זמן, יהא כל זכותו שיראה אחר הזמנים הנז'כ /בדפוס ליוורנו תקל"ח: הנז*כר/ בטול, ויענש התובע באותו זכות בערכאות של עכו"ם במאה זהובים למלכות, ויהיה בנדוי גמור, וכו'. ועכשיו, מכר ראובן קרקע לשמעון, ומסר מודעה בבית הכנסת כפי התקנה. ובא לוי, ואמר לברורים: יש לי זכות באותו קרקע; אבל לא הראה לפניהם שום זכות. ועבר זמן המודעא והכרזה, ובא שמעון להחתים המודעא, ושאל לברורים: אם הראה להם שום אדם שום זכות? ואמרו: כי לוי בא לפניהם, ואמר להם: שיש לו זכות באותו קרקע, אבל לא הראה לפניהם שום זכות. ולוי טוען: שאנוס היה, שהשטר היה ביד הסופר, על כן לא הראהו לפניהם, אלא בדבור. ושמעון טוען: כשנתקיימה התקנה, לתקון המוכר והלוקח נתקנה, ושלא יעכבם שום מערער בדבור בעלמא. ולפיכך קבעו זמן התקנה להראות הזכות, כדי שלא יעמוד בדינא ודיינא כל היום. ועוד: כי לשון התקנה אינו: שיגיד או יאמר או יספר או יודיע זכותו לברורים, אלא: יראה; ולשון: יראה, משמע: בשטר או בעדים; שאם אין אתה אומר כן, אין שום מודעא על שום קרקע שתבא לגמר מעשה, שיבאו מערערים ויאמרו: יש לנו זכות, אע"פ שאין להם.
תשובה: מדין /נ"ל שצ"ל הדין/ עם לוי מכמה טעמים. האחד, והוא העיקר: שאין הכונה שיראה זכותו המערער לברורים, ושהברורים ידונו על אותו זכות אם ישנו ואם אינו, שאפי*לו יראה זכותו בשטר או בעדים, אין הברורין יורדין לדין אם יש ממש באותו שטר, אם לאו, אולי מזוייף הוא, אולי עדיו פסולין או קרובים או יש בו אחד מן הדברים הפוסלין השטר, וכ"ש אם אין זכותו כתוב בשטר, אלא שיש לו עדים. ואין הברורים יורדין לדעת אם יהיו מוכחשין או מוזמין, שהם אינם ב"ד, אלא שיראו תביעתו, ויצוו את הנתבע לרדת עם התובע לדין, והב"ד ידונו דינם, אם לזכות את הנתבע אם לחייבו, כמו שנזכר בפי*רוש בתקנה. א"כ =אם כן=, מה התועלת והפסד שיש בין מראה בשטר או בעדים ובין המראה בדבור, דבין כך ובין כך עד הדינים /שמא צ"ל: הדיינים/ יבא דבר שניהם, ואין בין מראה בשטר למראה בדבור שום איחור; ואדרבא, יותר יש איחור למוכר וללוקח למראה בשטר מן המראה תביעתו וזכותו בעל פה. ועוד: כי האונס גם כן יבא לעתים מצד הסופר או מצד העדים, כי לפעמים יהא הסופר חולה או עדיו חולים או שהלכו למדינת הים, היש לכם אונס גדול מזה? וכיון שהנאה זה בדבור לברורים, והברורים יקבעו להם זמן לרדת לדין, הב"ד יוציאו הדין והדברים לאמתן. ועוד: שלשון: יראה, אינו נופל בלבד על ראית העין, אלא ההודעה; וזה מבואר בלשון חכמים, באמרם גבי גיטין קדושין /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וקדושין/: הרי היא במקום פלוני, והלך וקדשה במק"א =במקום אחר= מראה מקו*ם הוא לו. נראין לי דברי פלוני, ומאלה רבים אין להם מספר. והכל אומר בלשון ההכרעה: נראה בעיני כן; ובלשון הכתוב כן: ולבי ראה הרבה חכמה ודעת, ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, וכאלה רבים. ועוד: שאפילו יהיה הלשון מסופק, דנין אותו להקל ללוי, משני צדדין. האחד: שהתקנה אינה מן הדין, אלא בהפך הדין, שזה לא גלה זכותו, השני נח /בדפוס ליוורנו תקל"ח: נוח/ והראשון קשה ממנו, ולפיכך רוצה שיקנה שמעון מפני שהוא נוח לו מראובן, ולפיכך לא הראה זכותו, כדי שלא יחוש שמעון ויקנה. וגדולה מזו אמרו: זה היה פקח, שמכר לו את השדה כדי שיוכל למשכנו. ועוד: שאם לא רצה להראות ולגלות זכותו מאיזה צד שיהיה, לא הפסיד זכותו; וכל שהוא מצד התקנה ואינו מן הדין, אין לך בו אלא חדושו המבואר. ועוד: כל שאתם באים לקנוס את זה ולאבד זכותו, או שתוציאו ממנו מאה הזהובים, או שתנדוהו, כל שיש בו ספק הולכין בו להקל, וכלל גדול אמרו: המוציא מחברו עליו הראיה; וכ"ש הנדוי הזה, כאלו תדינוהו מן הספק למיתה, דמאי שמתא, שם מיתה. מכל צדדין אלו אני רואה שהדין עם לוי.
<h2>סימן תלב</h2>
שדריא.
שאלתם: קהלות הקדש אשר בקשטיליא יש להם מנהגים ידועים בעניני הכתובות; וקהל שוויא יש תנאי שהתנו ביניהם, וזה לשון שטר התנאי: מפני דרכי שלום, מפני שראו הקהל, ישמרם צורם, שבשעת פטירת האיש או בשעת פטירת האשה היה הבן יוצא קרח מכאן ומכאן, הסכימה דעתם ועשו תנאי והסכמה ביניהם מהיום ועד תשלום חמשים שנה, והחרימו בספר תורה. וזהו התנאי: שבשעת פטירת האשה בחיי בעלה, שיחלוק הבעל עם בניה כל הנכסים שיהיו להן בשעת פטירתה, קרקעות ומטלטלין, בין נכסים שהיו ממנה בין נכסים שהיו ממנו משום צד שבעולם, שיחלקו אותם כל בניה ובעלה שוה בשוה: שיקח הבעל מחצית הנכסים, ושיקחו בניה המחצית האחר. וכמו כן, כשיפטר האיש בחיי אשתו, שיחלקו כל בניו עם אשתו שוה בשוה כל הנכסים שהיו להם משום צד שבעולם בשעת פטירתו, ובין הנכסים שהיו ממנה בין הנכסים שהיו ממנו, שיחלקו אותם: שתקח האשה מחצית כל הנכסים, ושיקחו הבנים המחצית האחרת; ולא תהיה האשה רשאית לתבוע כתובה, וכו'. ואם בשעת פטירת האיש או האשה יניחו בנים ובנות, והבנות לא נשאו מעולם, שיתנו הבנים לאחיותיהם, וכו'. ואם חס ושלום יפטר הבעל בחיי אשתו, ולא יהיה לו זרע ממנה, שתקח האשה מהנכסים שהיו להם בשעת פטירתו, כל מה שיתברר על דרך האמת שהביאה לו בנדוניא; ומה שישאר, שתקח האשה הרביע, ויורשי הבעל שלשה חלקים. ואם תפטר היא בחיי בעלה, ולא יהיה לה זרע מאותו הבעל, שיקחו יורשיה מהנכסים שהיו להם בשעת פטירתה המחצית, מכל מה שיתבאר על דרך האמת שהביאה לו בנדוניא, ושיקח הבעל כל מה שישאר. זהו עקר תורף התנאין הכתובין בשטר התקנה. ועכשיו בא מעשה לפניכם: בראובן שנשא אשה, והיו לו בנים ממנה, ומת ראובן, וחלקו הבנים עם אמם כפי התקנה: הבנים מחצה, ואמם מחצה. ואחר כך נשאת האשה לשמעון, ומתה בחיי שמעון, והיו לו בנים ממנה. ובאו בנים שהיו לה מראובן בעלה הראשון, ואמרו לשמעון בעלה: שיחלקו עמו הם והבנים שיש לו ממנה בכל הנכסים שיש לו; כמו שכתוב בתקנה: שיחלקו כל בניה עם הבעל: להם המחצית, ולו המחצית, ולהם, חלק בין הבנים שיהיו לה ממנו, ובין הבנים שהיו לה מאיש אחר, שכל הבנים, כתוב בתקנה. ושמעון טוען: שאין התקנה אלא בבנים שיהיו לה ממנו; וכן מתבאר מכמה מקומות שבלשון התקנה. שבתחילת התקנה אומר: שעשו אותו תנאי, כדי שלא יצא הבן קרח מכאן ומכאן. ומה שכתוב: שיטלו כל בניה המחצית, אין הכונה לומר: כל הבנים שיהיו לה, בין ממנו בין מבעל ראשון, אלא שיטלו כל הבנים המחצית, ולא שיחלוקו חלק כחלק, והוא המחצית. ואמרתם: שאתם דנתם וזכיתם את שמעון, כמו שדקדקתם מכמה מקומות שכתוב בשטר התקנה. ועוד: שכבר נתבאר ממה שכתוב בתקנה: שאם תפטר היא בחייו, ולא יהיה לו זרע ממנה, שיקחו יורשיה מהנכסים שהיו להם בשעת פטירתה המחצית, מכל מה שיתברר על דרך האמת שהביאה לו בנדוניא, והבעל יטול כל השאר; ויורשיה הם הבנים שהיו לה מבעל ראשון. מכאן נראה: כי הלשון זו שלמעלה אינו מדבר אלא על בנים שיהיו לשניהם. ועוד: כי אותו הלשון שאומר: שאם תפטר היא בחיי בעלה, ולא יהיה לה זרע מאותו הבעל, מגלה שלא דבר עד כאן אלא בבנים שיהיו להם ביחד. זהו תורף שאלתכם. ומה שדנתם ושאלתם, שאגיד לכם דעתי בזה.
תשובה: כך נראה לי בבירור שדנתם הדין הזה לאמתו, מן הטענות שטען שמעון, ומן הטענות שאמרתם. ועוד: שאם לא כן, נמצא תנאי שבראש חולק עם תנאי שבסוף. שבראש התנאי כתוב: שאם תפטר האשה בחיי בעלה, שיחלוק הבעל עם בניה כל הנכסים שהיו להם בשעת פטירתה, בין הנכסים שהיו ממנה בין הנכסים שהיו ממנו משום צד; ואם בניה, אפילו מאיש אחר קאמרי, הרי לא חלק בין יש לו זרע ממנה ובין אין לו, אלא לעולם בניה נוטלין המחצית. אם כן, תיקשי על התנאי שבסוף השטר, שכתוב בו: אם תפטר היא בחיי בעלה, ולא יהיה לה זרע מאותו הבעל, שיקחו יורשיה מהנכסים שהיו להם בשעת פטירתם, המחצית, מכל מה שיתבאר על דרך האמת שהביאה לו בנדוניא, ושיקח הבעל כל מה שישאר. ואי אפשר לומר: דתנאי שבסוף הוא בשאין לה בנים, ומאי יורשיה: אחיה ואחי אביה; שא"כ, לא היה תולה בשאין לה זרע ממנה, אלא היה להם לומר: וזרע אין לה, שהוא במשמע: שאין לה זרע לא ממנו ולא מאחר, ומאי יורשיה: שאר יורשים. וכן למעלה אמר: שאם יפטר הוא בחייה, שיקחו בניו המחצית, והאשה המחצית; ומשמע: אפילו בניו מאשה אחרת. ולמטה אמר: שאם יפטר הוא בחייה, ולא ישאר לו זרע מאותה האשה, שלא תקח האשה אלא מה שיתבאר שהביאה לו בנדוניא, ורביע שאר הנכסים, ויורשי הבעל שלשה חלקים. ואם הבנים שאמר למעלה, הם אפילו בנים שיש לו מאשה אחרת, ויורשים שכתוב כאן, הם הבנים שיש לו, קשיא רישא אסיפא; וכ"ש אם יורשיו שכתוב כאן, הם שאר יורשים, כל שכן שקשה; דאפשר לומר: שאפילו במקום בניו, תטול האשה המחצית מן הכל, ושלא במקום בנים, אלא שיש שם שאר יורשים, לא תטות אלא הרביע; אתמהה! אלא ודאי בנים שנאמרו בתקנה, אינו אלא במקום שיש להם בנים ביחד, שיחלקו בנכסי האב ונכסי האם, שראויים ליטול בנחלתן; אבל בניה מאיש אחר, שאינן שייכין בירושתה, וכן בניו מאשה אחרת, שאינן שייכין בירושתה, לא; אלא בניה ובניו הם אותם שהיו להם ביחד.
<h2>סימן תלג</h2>
עוד שאלתם: אשה שנשאת לבעל, והאשה מעיר אחת והבעל מעיר אחרת, ועשו הנשואין וכתבו הכתובה בעיר אחרת, והיא ממוצעת בין עירו לעירה. ובארצנו, בכל מקום ומקום עושין תנאים כאשר ינהגו איש ואשתו; ובכל מקום ומקום כותבין בסוף הכתובה: והכל לפי המנהג והתנאי שתקנו והתנו ביניהם קהל פלוני. ובכתובתה זו לא כתבו בה שום תנאי משום מקום, אבל כתבו: נכתבה הכתובה במקום פלוני שעשו בו הנשואין. הודיענו, אחר איזה מנהג ינהגו?
תשובה: אם על דעת לדור במקום שנשאה כנסה, על דעת תנאי אותו מקום נשאה, ואפילו דרכן לכתוב שם: הכל התנאי והמנהג, וזה לא כתב סתמו כפירושו של /בדפוס ליוורנו תקל"ח: שכל/ הכותב והנושא והמקבל שדה, ושאר דברים כיוצא באלו, על דעת מנהג המקום הוא כותב. וזה שקראו חכמים: לשון הדיוט, כלומר: ענינים והנהגות שהנהיגו הדיוטות מעצמן בלי שתקנום חכמים, ואף שם לא תקנום בהסכמה; והם כל אותן שנאמרו במציעא בריש פרק המקבל, והם כתקנות הקבועו*ת שתקנו חכמים. ובירושלמי בפרק נערה שנתפתתה עם תנאין שתקנו בכתובה, לא כתב לה כתובה, בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה; לא כתב לה: כל נכסי אחראין לכתובתיך, לא כתב לה: בנין דכרין, דבכלן, אעפ"י שלא כתב, כמי שכתב. אבל אם דעתם לדור במקום אחר, במקום /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כמקום/ שדעתם לקבוע שם דירתם, או מן הסתם כמנהג מקומו, שהרי יכול להוציאה מעירה לעירו, ואפי*לו ממדינ*ה למדינה אחרת, כגון: מיהודה לגליל ומגליל ליהודה, כל זמן שהוא מגליל והיא מיהודה, או הוא מיהודה והיא מגליל, כדאיתא בתוספתא; וכיון שכן, הרי הוא נושא על דעת תנאי מקומו, שהוא מוציאה שם.
<h2>סימן תלד</h2>
לארדה.
שאלתם: לפי שהיה בית הכנסת צריך לחזק הסדקים אשר שם, הסכימו הקהל להחליף עמודי בית הכנסת באולמות; והחרימו במעמד הקהל, שיתחילו בבנין תוך ט"ו ימים, ויהיו הברורים מוכרחים לעשות מכאן ועד ראש השנה אולם אחד, והבאים אחריה*ם שני אולמות בשנת ברירתם, וכן הבאים אחריהם בשנת ברירתם, עד שתשלם מלאכת בית השם. ויש מסתפק בדבר, מפני שכבר הסכימו הקהל והחרימו: שלא יהיו הברורים רשאים להוציא מקופת הקהל משני דינרים ומעלה, אלא בעצת עשרה אנשים מגדולי פורעי המס שיהיו במעמד אחד, ויש אחד מגדולי פורעי המס שלא היה בבית הכנסת כשהחרימו לעשות בנין זה, ואינו רוצה עכשיו להודות בדבר; א"כ =אם כן=, היאך יכולים להוציא בבנין זה כלום? ורבים אומרים: כיון שהחרימו מצוה זו, אין להשיב, ואין צורך להשאל על אותן /נראה שצ"ל: אותו/ החרם הראשון ולהתירו, דבטל הוא כנגד זה, דהוא ליה כנשבע לבטל את המצוה. ועוד: שבמעמד הקהל הוחרם, וכלם נתרצו בדבר, ואם החרימו הקהל שלא יוציאו הברורים בלתי עצת עשרה, ועכשיו נתרצו כלם, הם אמרו והם אמרו, ולא היו מוחים בשעת ההסכמה והחרם. הודיעני, דרך זו נלך.
תשובה: כדי להתלמד במקום אחר, אשיב תחלה על מה שבאו מקצת הצבור להתיר בכל מה שיוציאו הברורים לצורך מצוה, לומר: שאין שם חרם, לפי שלא יחולו החרם והשבועה הראשונים נתקנה על דבר מצוה, שאין נשבעין לבטל את המצוה. זה אינו, שאף על פי שאין שבועה חלה על דבר מצוה לבטלו, לא אמרו אלא בפורט, כגון: מי שנשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח, או שלא ישב בסכה בחג; אבל בכולל, חלין, שאם נשבע: שלא יאכל מצה ושלא ישב בצל סוכה, אסור לאכול מצה בלילי הפסח ולישב בסוכה בחג, כדאיתא בפרק קמא דנדרים. אבל בנדון שלפנינו, באמת חייבין הצבור להשלים את נדרם, וכל היוצא מפיהם יעשו בדבר מצוה זו לפאר מקום מקדשנו; וכל שכן, שהסכימו והחרימו, שאפי*לו בדבר הרשות חייבים אחר שהסכימו והחרימו. ויש להם צדדין אפילו לפי התקנה, ויראי השם יצאו את כלם, ואפילו שלא בהסכמת אותו שאינו מסכים ואינו רוצה. כשיוציאו הוצאה, יוציאו על ידי אחרים, שלא על ידי הברורים; ואם מפני שהחרימו: שהברורים יעשו המלאכה, הרי הצבור יכולין להוציא ההוצאה ולעשות המלאכה על ידי הברורים, שלא אמרו בחרם הראשון: שאם יוציאו הקהל הוצאה למלאכה אחת, שלא יהיו רשאין הברורים להשתדל באותה מלאכה, שהם לא החרימו בחרם הראשון אלא: שלא יוציאו הברורים הוצאה אלא בעצת העשרה, אבל הצבור יכולין להוציא כל מה שירצו, ויהיו הברורים כממונים על המלאכה לעשותה.
ועוד שהם לא פרטו העשרה, ולא נקבו בשמות, ואם האחד הזה אינו מסכים, יסכימו בזה התשעה הראשונים, ויצרפו עמהם אחד מגדולי פורעי המס שנשארו שם. ואפילו לא נשאר שם גדול כמהו, נראה שאין לחוש לזה, שהרי הם לא אמרו: שלא יהיו רשאין להוציא הוצאה כי אם בעצת עשרה הגדולים שבפורעי המס, אלא: בעצת עשרה מגדולי פורעי המס, ואפשר שיש שם גדולים וגדולי גדולים, וגבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם. ועוד: כי באמת נראה שלא היתה הסכמת החרם הראשון אלא, שלא יוציאו הברורים מדעתם שלא מדעת הצבור, אלא אם כן בעצת עשרה מגדולי פורעי המס, אבל לא שעבדו עצמם כל הצבור לאחד מן הברורים, שאם לא יסכים עמהם אפילו אחד מהם, שיהיו ידיהם ורגליהם בנחשתים, שלא לעשות דבר. מכל הצדדין האלו אני רואה, שרשאין לעשות ההוצאה ולעשות המלאכה על ידי הברורים. מלבד שאני תמה על האחד מגדולי המס היאך רוצה חס ושלום לפרוש מן הצבור, ולמנוע דבר מצוה שהסכימו עליה כל הצבור לכבוד בית השם, ונאה הוא ליתן לו כבוד לשם ולהניח ברכה אל ביתו.
<h2>סימן תלה</h2>
עוד שאלת: כתוב בתקוני המס: מי שעושה שיגש הן ליהודי הן לעכו"ם, ובעל השיגש עושה לו שטר: שאם יחזיר לו דמי קניית השיגש וב' ד' יותר לליטרא שיהא; בעל השיגש יהא רשאי לסלק אותו מחשבון הודאתו, כדין חוב; או לא?
תשובה: שיגש זה הרי הוא כמכר, רצוני לומר: כאלו מכר קרקע זה לחבירו, וחוזר ולוקחו ממנו להעלות על אותו סך בכל שנה. ושורת הדין: כל מי שמוכר קרקע לאחר, ומתנה בשעת המכר שאם יהיו לו מעות יחזירם ללוקח, אין זה מכר אלא מלוה, ובכל כיוצא בזה יש בו משום ריבית, וחוב הוא זה. אבל אם לא היה תנאי בשעת מעשה, אלא שלאחר מכן עשה הלוקח למוכר שטר חסד, שאם לא יחזיר לו המעות וחזרם לו /שמא צ"ל: שאם יחזיר לו המעות/, יחזיר לו המקח, הרי זה מכר גמור, והשטר שטר חסד. וכדתניא בפרק איזהו נשך: אם יהיו לו /שמא צ"ל: לי/ מעות אחזירם לך, הרי זה אסור, כלומר: משום ריבית; לכשיהיו לך מעות תחזירם לי, הרי זה מותר. ומכאן אתה למד למה שהתנו בני כת החברים מכאן ולהבא: שכל מי מבני החבורה שימכור להם לשיגש, שיוכל לפדות כל זמן שירצה; הרי זה אסור מן הסתם בלא שום תנאי בשעת המעשה, שכיון שהתנו מתחילה: כל מה שיעשו מכאן ולהבא, הרי הוא כאלו התנו בשעת המעשה, שכבר נודע שעל דעת כן עושין, וסתמן כפירושן. וזה מבואר בריש פרק המקבל בדרישת ההדיוטות, שאעפ"י שאינו תנאי גמור, אלא שכן נהגו, אעפ"י שלא התנו כמו שהתנו, דסתמן כל מה שעושין, על דעת המנהג הנהוג הן עושין, והרי זה כתנאי הכתובה; ששנינו: שאם לא כתב, הרי הוא כמי שכתב. וכל שכן שאתה למד מכאן השאלה אחרונה ששאלת: במי שמעלה שיגש לאחד, ואותו בעל השיגש עשה לאחר זמן שטר למי שמעלה לו שיגש, שאם שמא תוך עשר שנים יוכל לקנות לה מישראל אחר כסך אותו השיגש מן הכתים שלו על אותו קרקע, ויהיה הוא פטור מלעשות השיגה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: השיגש/. שזה ודאי אינו אלא כראובן לשמעון, שאם יתן לו כן וכן, יהא קרקע זה שהוא שלו מכור לו, שאין שמעון חייב כלום, אלא אם ירצה לקנות, יקנה; ואיך יחלק דמי הקרקע מחשבונו מחמת חוב, והוא אינו חייב עדיין כלום עד שיקנה ויחליף? וזה דבר פשוט וברור.
<h2>סימן תלו</h2>
עוד שאלת: הקהל עשו דרך לפרעון המס, או דרך פסק או דרך נתינת הודאות, ואמרו: שימשך אותו דרך עד סוף שנה; ואחר עבור הזמן הקצוב לא עשו דרך אחר עדיין, רק שפרע כל אחד על פי הדרך ההוא. ועכשיו, החרימו הברורים לפרוע סך ידוע למלך, על פי הדרך שנוהגין בו הקהל היום. ויש בינינו אומרים: שלא יפרעו על פי הפסק ההוא, שכבר עבר הזמן הקבוע לו, ושאין לקהל דרך עכשיו. ויש אומרים: שכל זמן שלא עשו הקהל דרך אחר, שיפרעו על פי הדרך הראשון. הודיענו, מי שלא יפרע, אם יחולו עליו העונשין הכתובים במי שלא יפרע המס?
תשובה: אתה לא הודעתני, אם יש רשות לברורים מחמת מנויים להכריח את הקהל לנהוג על פיהם בדרכי המס, לברור דרך פסק או דרך הודאות; אם לא. שאם אין רשות לברורים לברור להם דרך, הדין עם אותם שמעכבין, לפי שכבר עבר הזמן הקצוב, ולא יחולו עליהם העונשין, ומה עשו, ולמה יענש /בדפוס ליוורנו תקל"ח: יענשו/ עד שיסכימו הקהל על הדרך כנהוג בכל הקהלות, אלא אם כן קבלו עליהם הברורים לנהוג על פיהם. זהו שנראה משורת הדין, אלא שבעניני המסים והוצאות הצבור המקומות משתנין, ונהרא נהרא ופשטיה, וכל מקום נוהג מן הסתם על פי מנהגו; וכמו שכתבתי למעלה בדרישת ההדיוטות.
<h2>סימן תלז</h2>
עוד שאלת: אם תוך זמן המשכת הפסק החרימו הקהל לפרוע סך ידוע לאלף לזמן ידוע, עפ"י הדרך שיהיו נוהגין בו הקהל באותו זמן, ולכשיגיע הזמן הקבוע לפרעון הסך ההוא, ועבר זמן הקבוע להמשכת הפסק, והקהל נוהגין לפרוע על הדרך ההוא, עד שיעשו דרך אחר. ויש מוחים בדבר, ואין לאל ידם. ועכשיו, רוצים לפרוע מה שהוחרם על פי דרך הפסק. ויש אומרים: שאין חייבים לפרוע, לפי שאין עכשיו דרך לקהל. הודיעני, אם יתחייב העובר שלא יפרע על פי הדרך ההוא במה שכתוב בתקוני המס, אם לאו?
תשובה: אלו אמרו שיפרעו על פי הדרך שיהיה לקהל באותו הזמן, היה נראה כפשוט שהדין עם המוחים, לפי שעכשיו אין לקהל שום דרך, עד שיסכימו להמשיך את זה, או לחדש דרך. אבל עכשיו, שאמרו: על הדרך שיהיו נוהגין הקהל באותו הזמן, הנה הקהל עכשיו נוהגין כן סתם, אעפ"י שלא הסכימו בפירוש עליו להשיבו ולהמשיכו, ולא היה אלא מסופק, הוה ליה חרם דאורייתא וספקו להחמיר; אבל לחייב את המוחים מן הספק, אינו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: איני/ רואה לחייבם. ומ"מ אם יש בתקונין נדוי או חרם, טוב להתיר, כדי שלא יבואו לידי מכשול; שלחייבם, כבר אמרתי, שאינו פשוט כל כך בעיני שיהיו חייבים מתוך אותו לשון, וכן אינו פשוט כל כך שלא יתחייבו בנדוי, ונמצא: כל שאר הקהל חייבים לנהוג עמהם כמנודים; ולפיכך, טוב להתיר, כמו שכתבתי.
<h2>סימן תלח</h2>
לארדאה.
שאלת: ראובן נתמנה סופר על הקהל ולפעמי*ם מזמין עדים עמו: שמעון, ופעמים לוי או אחרים; ועד שלא הספיק הסופר לכתוב ולחתום, הלך העד האחד שהזמין עמו לבית עולמו. ומפני שראו הקהל שהגיע היזק גדול להם בפטירת העד השני, הסכימה דעתם, וקנו בקנס סך גדול למלך ובכח החרם, שאם יפטר העד השני קודם שיחתום בחותם ידיו, שתהא חתימת הסופר קיימת כחתימת שני העדים, ולא יהא כח בשום אדם לערער בזה שום ערעור בכח חרם ובכח הקנס. וראובן שנתמנה סופר ברצון הברורים והקהל והתקנה, הסכים לעשות לשון מחודש בכל השטרות שיעשו על דרך התקנה הנזכר*ת. וזהו הלשון שעלה בלבו: אני פלוני בן פלוני סופר הקהל החתום למטה, כן היה, שאני ור' פלוני שנפטר לבית עולמו היינו עדים על פלוני, שאמר לנו: הוו עלי עדים, וכו'; עד: שמסרתי ושאמסור. ואני סופר הקהל החתום למטה, ור' פלוני בן פלוני העד הנפטר הנזכר, שנזדמנו לעדים על המכירה הנזכר*ת, קנינו מר' פלוני הנזכר לר' פלוני הנז*כר על כל מה דכתוב ומפרש לעיל. וכתבתי אני סופר הקהל החתום למטה שטר זה, אחר שנפטר ר' פלוני העד השני הנז*כר לבית עולמו, וחתמתי שמי בה בכח התקנה שעשו הקהל על ענין זה, ונתתי ביד ר' פלוני להיות לו ולבאי כחו לראיה ולזכות. והיתה עלי יד הקהל לכתוב לפניך על זה, אם יועיל מן הדין מה שעשו, אם לאו; וכן הלשון הנז*כר, אם יספיק לקהל לעשותו, או יוסיף או יגרע?
תשובה: מה שתקנו הקהל, הרשו*ת בידם, דכל דבר שבממון יכולים הצבור לקבל על עצמם להחמיר או להקל. שהרי שנינו בפרק זה בורר: אמר לו: נאמן עלי אביך, ר' מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול; היה חייב שבועה, אמר לו: דור לי בחיי ראשך, ר' מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול. ועד כאן לא פליגי, אלא באם יכל לחזור בו, אם לא; אבל אם לא חזר בו עד לאחר גמר דין, כולי עלמא מודו דדבריו קיימים. וכ"ש קהל שקבלו ועשו תקנות מה שיראה בעיניהם שהוא מקובל להם; וכל צבור וצבור מקומם כגאונים לכל ישראל, שתקנו כמה תקנות לכל, וקיימום כל ישראל: כמטלטלי דיתמי, דמדינא לא משתעבדי, והם תקנו לגבות מהן; וכמה תקנות אחרות.
ועוד: תדע, דאפי*לו יחיד שקבל עליו בעל דינו כבתרי, אין יכול לחזור בו. דגרסינן בפרק שבועת הדיינין: ההוא דאמר ליה לחבריה: מהימנת עלי כבי תרי, כל אימת דאמרת: לא פרענא, ופרעי*ה באפי תרי, חייב, דהא הימניה; ואפי' לר' מאיר, דאמר: מתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל, וכתיב: על פי שנים עדים יקום דבר, בהא מודה, כדתנן בההיא דלעיל. והפרש יש בין זה לאומר לאשה: על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה, ולאומר לחבירו: על מנת שאין לך עלי עלי /מלה זו אינה מופיעה בדפוס ליוורנו תקל"ח/ אונאה; ואין זה מקום אריכות. ועוד: שהצבור עלי אונאה ואיר זה מקום אריכות. ועוד שהצבר /שורה זו אינה מופיעה בדפוס ליוורנו תקל"ח וכנראה אין מקומה כאן/ יכולין למנות עליהם ב"ד, אעפ"י שאינו ראוי מן התורה בערכאות דסוריא; והרבה ראיות יש מלבד מה שכתבתי לך. ועל הלשון של הסופר הריני רואה אותו עשוי כהוגן, ועליו אין להוסיף.
<h2>סימן תלט</h2>
עוד שאלת: אי זה עדיף: שליח צבור בשכר, או בנדבה?
תשובה: יותר ראוי להיות שליח צבור שכור, לפי שבמקום שהוא שכור וברור מן הקהל אין פרץ ואין צוחה, שאין אחר שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו ולהתפלל; ואם היה בנדבה, הרשות נתונה לכל, ובפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון כהגון. ועל דבר זה הוצרכנו אנו לתקן שבימים הקדושים, כמו באשמורות הראש השנה ויום הכפורים, לא יהא רשות ביד שום אדם לעלות לדוכן להתפלל, אלא ברשות הקהל, וכן בתקיעת שופר, לפי שראינו בקיאי העיר שרבו עליה, עד שתקנו וגדרנו. ועוד: שלדברי החולק, משוה לכל הקהלות כטועין, שבכל מקום שוכרין שליח צבור; וגם השליח צבור נזהר יותר בתפלתו ובתקוניו.
<h2>סימן תמ</h2>
מונטפשלייר.
שאלת: אם יכולין אנשי העיר לשעבד איש או אשה מעיר אחרת וממלכו*ת אחרת ועוסקים בארצם או בחרם, שיפרע במס מה שהם גוזרים עליו; או לא?
תשובה: שורת הדין, נראה שאין יכולין לשעבד אותן ולא להחרים אותם, דכל שאינו בן עירם, ואפי*לו היא ממלכותם, אינו חייב לתת בשום דבר עם אנשי עיר אחר*ת, וזה מבואר מאות*ה שמוע*ה שבפרק קמא דבבא בתרא. אלא שברוב המקומות יש לכל עיר ועיר גבולות לשתוף המס, כפי שהמלכים מחלקים להם גבולות, וכנהוג בכל ארצותינו, לפי שהארץ של המלך היא, והוא חלקתן להן. אבל ממלכה של מלכות אחרת, אין רשות למלך לחלק ולשעבד, אלא שיכול הוא לומר ולגזור: שלא יחזור ולא יתעסק שום אדם בממלכותו /שמא צ"ל: בממלכתו, או: ממלכותו/, אלא אם יתן כך וכך; וכענין המסים ושאר החקים שיש למלך על הסוחרים הנכרים בסחורתם שהם סוחרים בארצו. וזהו הדין שאמרו בפרק קמא בבבא בתרא: בבן מתא אחריתי בשייך בכרגא, ודלא שייך בכרגא. ועקר דברים אלו מן היסוד שאמרנו, שהרי אנו רואין כל עיר ועיר בגבולותיה, שאנשי העיר חוזרים ומתעסקין בתוכן, כאלו אמר המלך: שאנשי העיר ההיא שמעלין לו מס או כרגא, יסחרו ויתעסקו בה, ולא אחרים; זהו דין רב כהנא בהנהו עמוראי /אולי צ"ל אמוראי או מימראי/. ומ"מ, אינן יכולין לשעבדם מיד לפרוע עמהם את המס, אלא כך סדר הענין, לפי דעתי. שתחילה, מתרין אותם שלא יתעסקו, מפני שממעטין הרוחתן כי לולי הם יתעסקו ויסחרו שם בני העיר הזאת ויהא להם ריוח וטוב הארץ, או אם ירצה להתעסק שם, יהיה כאחד מהם, ויפרע עמהם מס לפי הממון שמתעסק שם, אבל לא על כל אשר לו. והגע עצמך, אפי*לו בן עיר שיש לו עסקים ופקדונות בעיר אחרת בקבע, אינו פורע מס מאותו ממון שיש לו קבוע במקום אחר.
ועוד: שאם אתה אומר כן, לקתה מדת הדין בכך שנמצא זה פורע כפלים: פורע עם בני עירו, ופורע עם בני העיר האחרת. ומ"מ, הסדר כך הוא: שיתרו שלא ישב בגבולם, או יפרע עמהם, כמו שאמרתי; ואם יש לו ארשאי במתא, יתעסק בו עד כדי פרנסתו מן הריוח בלבד, וכדרב כהנא. ואם אינו שומע, רשאין להחרים: שאם יתעסק שם, שיפרע עמהם, והא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: והוא/ יבחר אחד מהם; אבל להחרי*ם ולנדות לחלוטין, שיפרע עמהם, וכפי מה שיגזרו עליו, איני רואה כן משורת הדין. אבל המנהגים משתנים בעניני המסים והתשחורות, ובכל מקום ומקום נוהג כפי מנהגו ומנהג אבותיהם, דנהרא ונהרא ופשטיה.
<h2>סימן תמא</h2>
וענין התוספתא: דהעמרין והצבעין, שאמר*ת: דרך אחרת יש לה. ואינו מענין זה כלל, ואין מפרשין לחכם.
ולענין מה שאמרת: אם נדוהו, אי הוי כמנודה לעיר אחרת, שאין מנודה לעירו. מסתברא, שזה מנודה לכל, לפי שמן הדין מנדין אותו, ומשום גזל, שהוא כגוזל אותם, שמפסיד עליהם שלא כדין, ונוטל לעצמן; או כגוזל מה שחייב לפרוע להם משורת הדין. וב"ד שנדו אחד משום ממון שיש לחברו בידו ואינו משיבו, מנודה לב"ד כתובתה לבית אביה ומעשה הוה עכשיו באחד /בדפוס ליוורנו תקל"ח: זה, מנודה לכל, ואין זה מכלל אותן שאמרו:/ מנודה לעירו, אין מנודה לעיר אחרת.
<h2>סימן תמב</h2>
עוד אמרת: שבכל גלילותיכם מתנין קוד*ם נשואין: אם מתה האשה, תחזור זה מנודה לכל ואין זה מכלל אותן שאמרו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: כתובתה לבית אביה. ומעשה הוה עכשיו באחד/ שמתה אשתו, והיה עומד בבית חמותו ובחלק מלך מיורקא, ולא נשאר לו ממנה זרע, ולקחה חמותו כל מה שתחת ידו. וזה כתב לאשתו בכתובתה: אלפים וארבע מאות דינרים, ולא מצאו לו כי אם שמנים ליטרים; ומנה הבחור אנטלאר, וחזר הבחו*ר לעירו. והאנטלאר החליף מקום דירתו, והלך לדור בחלק מלך צרפת, והחרים חרם גמור כל מי שיש בידו שום ממון מאותו הבחור, שיחזירנו לו תוך שמנת ימים. היש לחמותו לחוש לאותו חרם, אפי*לו יש בידה יותר מכתובה, כיון שאינה עומדת בחלק מלך צרפת; שאותן הדרין בחלק מלך צרפת, נגררים במסים אחר חלק מלך מיורקא, ואין הדרין בחלק מלך מיורקא נגררין אחר הדרים בחלק מלך צרפת; ואם הדרים בחלק מלך מיוקא /בדפוס ליוורנו תקל"ח: מיורקא/, שהיא גם היא דרה שם, יכולין להחרימה קודם נדוי.
תשובה: אחר שאתם נוהגין לכתוב זה לנשאו*ים /שמא צ"ל: לנשוא*ים/, תנאי ממון זה הוא, וקיים. וכאתה /בדפוס ליוורנו תקל"ח: וכאותה/ שאמרו בירושלמי: הלין דכתבין: אין מיתת בלא ולך, תהדר טודלא לבי נשא, תנאי ממון הוא, וקיים. דכל מי שנישא שם סתם, הרי הוא חייב, כאלו כתב: שכל הנושא שם, על דעת כן הוא נושא. ודבר זה הוא שקראוהו בריש פרק המקבל: דרישת לשון הדיוט. וכל אותן השנויים שם שנאום בירושלמי בפרק נערה שנתפתתתה /שמא צ"ל: שנתפתתה/, עם תנאי כתובה, ולומר: שכל אותן, אעפ"י שלא כתב, כמי שכתב דמי, כתנאי כתובה. אמנם בנדון שלפנינו לא נתבאר לי מתוך שאלתך, אותה חמות, מה לה אצל חתנו /שמא צ"ל: חתנה/ זה, שאם תחזור כתובתה, לבית אביה תחזור, ולא לבית אמה. אף אם הוא בענין שמחמת אותו תנאי תחזור אצל אמה, וכגון שהיא הכניסה לו הנדוניא, יכולה היא מן הדין לתפוש בממון חתנה זה, ומבעל חובה היא תופסת, ולא חל עליה חרם, ואינה לא בת חרם ולא בת נדוי; ואפי*לו אינה תופשת לעצמה, יכולה היא לתפוס מחמת יורשי אביה, כל שאינה חבה לאחרים בתפישתה, ואפי*לו בלא הרשאה. אבל אם תפשה יותר מן הכתובה, אם תבעה אנטלאר זה תחלה ולא נתנה לו כלום, אין להחרים עליה בפירוש, עד שיזמין אותה לדין ולא באה, או שאמרה: שלא תבא, בדינין המפורשין על זה בריש פרק הגוזל בתרא. אך חרם סתם, כבר הסכימו הגאונים ז"ל שאין מונעין מלהחרים סתם כל מי שיש בידו ממון מפלוני, שיחזירנו לו, או שירד עמו לדין; וכן חמות זו, אם יש לה ממון יותר מסך הכתובה, או שתחזירהו או שתעמוד עמו בדין ישראל. ואיני רואה בזה חלוק מחמת חלוק הממלכות; ולא עוד אלא, כיון שהיא נתבעת אינה יכולה לומר: בב"ד של חלק מלך צרפת אני עומדת לדין, אלא א"כ יש שם ב"ד גדול שיכולה לומר כן, ואפי*לו היה הב"ד תוך ג' פרסאות להם, כדמוכח בריש פרק זה בורר.
<h2>סימן תמג</h2>
עוד שאלת: הקהל עשו תקנה: שלא יהיו רשאין הברורים להוציא שום הוצאה משני דינר ולמעלה ולא בהסכמת חמשה שיפרעו יותר בפרעון המס; ואותן חמשה גדולי פורעי המס, כבר ידועים לפי פרעון המס. ואחר זה הסכימו הברורים בלי שום עצת הקהל, וכתבו: שהסכימה דעתם בעצת ראשי הקהל לתקן את בית הכנסת, והחרימו על דעת המקום יתב*רך ועל דעת הקהל, שיהיו מוכרחים הברורים לעשות אותה מלאכה לזמן ידוע; ובשעת החרם לא היו בבית הכנסת מחצית הקהל, ומקצת מן החמשה גדולי המס. ועכשו רוצים הקהל והברורים להתיר חרם זה, לפי שעול המס כבד, ובנין בית הכנסת חזק, רק שהיתה כוונתם לפאר את בית הכנסת לכבוד השכינה. ויש בינינו אומר: שאין צריך להתיר, לפי שאין שבועה חלה על שבועה. ויש אומרים: שאי אפשר להתירו, הואיל והוחרם על דעת המקום.
תשובה: כבר נשאלתי על דבר זה, ועמדתם על תשובתי; ואע"פ שנשתנה הענין קצת בשאלה זו מן הראשונה: שבראשונה בא שהקהל החרימו, ובזו אמרת: שהברורים החרימו, ושלא היה מחצית הקהל שם. מ"מ, אותם שהיו שם, הם גדולי המס, מן החמשה שם עמדו הארבעה, ושאר הקהל אשר שם הוחרם, והם קבלו עליהם בארור, שיש בו שבועה וקללה, ואיך יחזרו בהם? ואולי אפי*לו לא היו שם ברורים גדולי המס, וקצת הקהל עושים כזה, שבכל קהל וקהל אין נמנעים מלעשות תקנות וחרמות וקיומים אע"פ שאין שם רוב הקהל, כי עניני הקהל מסורים הם לגדולים, ולמקצת מן הקהל, שהם כאפוטרופו*סים לשאר אחיהם שבמקום, ופעמים קהל גדול יהי*ה לאלף ולא יתקבצו מהם רק כשלשים או ארבעי*ם מעושי המלאכה, ויסכימו, ויחרימו, ואין השאר נקראים ולא מוחים. שאם אין אתה אומר כן, לא יוכלו בשום קהל לעשות מלאכה, ולהוציא שום הוצאה, ולא לעשות שום תקנה כללית, עד שיתקבצו שם כל הקהל פורעי המס בדבר שיש בו הוצאות ממון, עד שיסכימו בדבר כלם, והנשים כאנשים, כי מי יגזור על ממונם בלא רשותם? אלא שגדולי המס וקצת מן הקהל קרואי העדה, כאפוטרופין על יתר הקהל; וכ"ש כאן שהמלאכה לכבוד שמים, ואם עול המס כבד, תוכל /בדפוס ליוורנו תקל"ח: חובל/ עול מפני המצוה. ואשר אמרו: שאין מלאכה זו צריכה רק לפאר בית הכנסת לכבוד שכינה, מאי: רק, וכי רק זה מיעוט, ומועט הוא לפאר לכבוד השכינה; אחר שיצא מפיהם, אוהב נפשו ירחק מזה. ואולם אם באו לחזור בהם, איני רואה שיחזרו בהם, רק בהיתר החרם. ואף על פי שאמרו: על דעת המקום, נראה מההיא דאמרי*נן בשבועות: דעל דעת המקום, אין לו היתר, דלפיכך הוצרך משה לומר להם: על דעת המקום, דלא ליהי /שמא צ"ל: ליהוי/ כפרה לשבועתייהו. אפשר, דכל חרמי הקהל הם כנדרי האשה, שעל דעת בעלה היא נודרת, וכן הקהל על דעתם הם נודרים, וכאלו התנו: שכל זמן שירצו להתיר לעצמם, יותר; דאם לא כן, שום חרם ושבועה מחרמי הקהל ושבועותיהם לא יהא להם היתר לעולם, לפי שאין הנודר מיחל לעצמו אלא אחרים מוחלין לו. ועוד: שאין השבועות והנדרים ניתרין אלא בפתחים, והרבים אין להם פתח אחד, ופתחו של זה אינו כפתחו של זה, ופעמים לזה יש פתח ולזה אין פתח. אלא, שהיתר נדרי הצבור, שהן מפירין לעצמן, הם כנדרי האשה, וכדרב פנחס, דאמר: כל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת.
<h2>סימן תמד</h2>
עוד שאלת: קהל שהחרימו: על דעת המקום, ולא הזכירו על דעת אחרת; אם יש לו התרה, או לאו?
תשובה: יש לי מקום עיון, מפני שאמרו בשבועו*ת: שאמר להם משה לישראל: דעו שאני משביע אתכם על דעתי ועל דעת המקום, ואמרו: לשם: על דעת המקום, למה לי? והשיבו: כי היכי דלא ליהוי להו הפרה על שבועתייהו; אע"פ שלא אמרו כן בנדרים פרק ארבעה נדרים. ומ"מ, אין אדם נתר אלא בפתחים. וכן אין הנודר מתיר לעצמו, מדכתיב: לא יחל דברו, ואמרו ז"ל: הוא אינו מיחל, אבל אחרים מוחלים לו. וכיון שכן, שום חרם שהחרימו צבור, אע"פ שלא אמרו: על דעת רבים, מן הדין אי אפשר להתירו, מפני שאין פתחו של זה כפתחו של זה; ועוד: שהם עצמם אינן יכולין להתיר לעצמם. אלא מה שנהגו בקהלות להחרים ולהתיר, אינו אלא מפני שכן נהגו, וכאלו התנו, ומן הסתם שיוכלו להתירו, ועל דעת כן החרימו. והרי הוא כנדרי האשה, שהבעל יכול להפר, ואפי*לו נדרה על דעת רבים, שאין לו הפרה בעלמא; וכדמפרש ר' פנחס טעמא: לפי שכל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת, כדאיתא בנדה בפרק יוצא דופן. ולפיכך, כל שהחרימו הצבור בלשון שדרכן להתיר, מתירין; אבל אם חדשו לשון בחרם, שאין דרכן להתיר כיוצא בו, כבר גלו בדעתם שאין חרם זה כשאר חרמות שהם תולין בעצמן להתירו; אלא העמיקו על דינו שאין לו היתר.
<h2>סימן תמה</h2>
ומה שאמרת: שמעשה היה שעשו הצבור קצבה לדמי הבשר הנמכר במקולין, ושלא רצו הקצבין לקבל והחרימו הצבור: שאם לא ימכרו באותו סך, שלעולם לא יהיו באותו אומנות. והקצבין נמנעו מלשחוט להם. ועמדו הצבור ימים בלא בשר, ורצו הקהל להתיר החרם. ואמרת: ששאלו לחכם שבארץ ההיא, והורה להם: שמותר להתירו. ואתה אמרת: אין צריך להתירו, והרי זה כמי שנשבע: שלא ישא פלונית, שאביה רע, שאין שבועתו שבועה, דהוה ליה כתולה שבועתו באותו דבר.
תשובה: כבר אמרתי לך דרך השבועות, שהצבור יכולין להתיר, ושאינן יכולין להתיר. ולפיכך, צא וראה, אם נהוגין להתיר החרם, שיש בו על דעת המקום, אם לאו. אבל שאמרת: שאין צריך היתר, אינו כלום, שעשיתו לזה כנדרי חרמות. שאמרו בפרק ארבעה נדרים: קונם שאשתי נהנית לי, ושאכה /צ"ל: ושהכתה/ את בני ושגנבה את כיסי, ונמצאה שלא גנבה ושלא הכהו, שהוא מותר; וכן בשנדר: בשאביה רע, דהוה ליה כתולה נדרו. אבל כאן, אין כאן שגגה ולא תלייה, אלא שראו שהוא חרם שאין יכולין לעמוד בו; ובכל כי הא, נשאל, ומתירין לו.
<h2>סימן תמו</h2>
קאשטיון.
שאלת: תקנת רבינו גרשם ז"ל: שהחרים: שלא ישא אדם אשה על אשתו, וכן שלא יגרש את אשתו אלא מדעתה. אם החרים הרב זה אפי*לו במי שישא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ואעפ"י שנצטוינו על מצוה זו לגרשה; או ישא אחרת עמה. ואם נאמר: שעל הכל תקן והחרים; או נאמר: שהוא לא תקן אלא באשכנז ובצרפת, מפני צורך השעה במקומות הרב לא תקן בכל מקום שאם כן אפי' /בדפוס ליוורנו תקל"ח: ובקשת ממני להודיעך דעתי/.
תשובה: עיקר תקנתו לא ידעתי, אך מן הדומה: הרב לא תיקן בכל מקום; שא"כ =שאם כן= אפי*לו נשים שאדם מחוייב לגרשן בפני מומין, וכופין את הבעל לגרש מפני שממיקתו. ואע"פ שהוא רוצה לישא אחרת ושלא לגרש, אין שומעין לו; כדאיתא בגמרא: היאך אמר רב: שלא יגרשנה? ומעשה בא לידי מתלמיד אשכנזי, שהיתה אשתו בעלת מום מאותן שלא היה רשאי לקיימה ומחמת התקנה הזו יצא ממקומו, ובא מונטפשלייר, ושלח, ושאל לי. ואמרתי: שמדעתי: אין הרב מתיר את זה, מפני שזה מן הדברים אשר אסורין להשהות; ואינו דומה לשב ואל תעשה, כי זה באיסור הוא לו, ואפי*לו במקום שב ואל תעשה. באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה, שמחוייב לישא אחרת משום פריה ורביה, אני סבור: דלא תקן בזה הרב. ומ"מ, בין תקן בין לא תקן, אותה תקנה לא פשטה בכל גבולותניו /בדפוס ליוורנו תקל"ח: גבולותינו/, ואף לא בגבולו*ת פרובינצה הסמוכים לצרפת לא שמענו שפשטה; ומעשים במקומינו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה שנשאו אשה על נשיהם, ואחרים רבים, ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם. +תמו השאלות ותשובות. תהלה לאל בוחן לבות הרוכב ערבות.